תוספות על זבחים ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור זבחים ט״ז
1 זָר, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?!
2 מָה לְבַעַל מוּם – שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ קָרֵב כְּמַקְרִיב!
3 טָמֵא יוֹכִיחַ. מָה לְטָמֵא – שֶׁכֵּן מְטַמֵּא!
4 בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁמּוּזְהָרִין, וְאִם עָבְדוּ חִילְּלוּ; אַף אֲנִי אָבִיא זָר – שֶׁהוּא מוּזְהָר, וְאִם עָבַד חִילֵּל.
5 מְנָלַן דְּמוּזְהָר? אִי מִ״וְּיִנָּזְרוּ״ – חִילּוּל בְּגוּפֵיהּ כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא מִ״וְּזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם״ –
6 אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ בְּבָמָה!
7 לָא תֵּימָא: טָמֵא יוֹכִיחַ, אֶלָּא אֵימָא: אוֹנֵן יוֹכִיחַ. מָה לְאוֹנֵן – שֶׁכֵּן אָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר! בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ.
8 וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמּוּזְהָרִין כּוּ׳.
9 הָכָא נָמֵי לִפְרוֹךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ בְּבָמָה! מַתְקֵיף לַהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: וּמַאן לֵימָא לַן דְּאוֹנֵן אָסוּר בְּבָמָה? דִּלְמָא שְׁרֵי בְּבָמָה!
10 רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר, אָתְיָא קַל וָחוֹמֶר מִיּוֹשֵׁב: מָה יוֹשֵׁב, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל; זָר, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?!
11 מָה לְיוֹשֵׁב – שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! מִיּוֹשֵׁב תַּלְמִיד חָכָם.
12 מָה לְשֵׁם יוֹשֵׁב – שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! שֵׁם יוֹשֵׁב לָא פָּרֵיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פָּרֵיךְ – אָתְיָא מִיּוֹשֵׁב וּמֵחֲדָא מֵהָנָךְ.
13 וְיוֹשֵׁב דְּכָשֵׁר בְּבָמָה – מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ״ – לִפְנֵי ה׳ וְלֹא לִפְנֵי בָּמָה.
14 אוֹנֵן מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל״ – הָא אַחֵר שֶׁלֹּא יָצָא, חִילֵּל.
15 רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא: ״הֵן הִקְרִיבוּ״ – אֲנִי הִקְרַבְתִּי, מִכְּלָל דְּאִי אִינְהוּ אַקְרִיב – שַׁפִּיר אִישְׂתְּרוּף.
16 וְרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״? אָמַר לָךְ, מִי כְּתִיב: הָא אַחֵר שֶׁלֹּא יָצָא – חִילֵּל?!
17 וְאִידַּךְ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵ״הֵן הִקְרִיבוּ״? קָסָבַר: מִפְּנֵי טוּמְאָה נִשְׂרְפָה.
18 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבַּעַל מוּם; וּמָה
19 בַּעַל מוּם, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל; אוֹנֵן, שֶׁאֵין אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?!
20 מָה לְבַעַל מוּם, שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ קְרֵיבִין כְּמַקְרִיבִין!
21 זָר יוֹכִיחַ. מָה לְזָר, שֶׁכֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה!
22 בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן מוּזְהָרִין, וְאִם עָבְדוּ חִילְּלוּ; אַף אֲנִי אָבִיא אוֹנֵן – שֶׁמּוּזְהָר, וְאִם עָבַד חִילֵּל.
23 הֵיכָן מוּזְהָר? אִילֵּימָא מִ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״, חִילּוּל בְּגוּפֵיהּ כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא מֵ״הֵן הִקְרִיבוּ״ – וְקָסָבַר מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה.
24 אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרָה מִכְּלָלוֹ!
25 טָמֵא יוֹכִיחַ.
26 מָה לְטָמֵא, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא! הָנָךְ יוֹכִיחוּ. וְחָזַר הַדִּין כּוּ׳, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמּוּזְהָרִין כּוּ׳.
27 וְלִפְרוֹךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד! שֵׁם טוּמְאָה מִיהָא אִישְׁתְּרַאי.
28 רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִיּוֹשֵׁב; וּמָה יוֹשֵׁב, שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל; אוֹנֵן, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֶל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?!
29 מָה לְיוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! מִיּוֹשֵׁב תַּלְמִיד חָכָם.
30 מָה לְשֵׁם יוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! שֵׁם יוֹשֵׁב לָא פָּרֵיךְ. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר פָּרֵיךְ – אָתְיָא מִיּוֹשֵׁב וּמֵחֲדָא מֵהָנָךְ.
31 אוֹנֵן פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇרְבַּן יָחִיד, אֲבָל בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – מְרַצֶּה, קַל וָחוֹמֶר מִטּוּמְאָה;
32 מָה טוּמְאָה, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד – הוּתְּרָה אֵצֶל הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר; אֲנִינוּת, שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִיבּוּר?!
33 מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי: לֹא תּוּתַּר אֲנִינוּת אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּצִבּוּר – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד; אֲנִינוּת, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד?!
34 וְתוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת, שֶׁלֹּא הוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד; טוּמְאָה, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד?!
35 וְלֹא תּוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר, מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת, שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקׇרְבַּן יָחִיד – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר; טוּמְאָה, שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט בְּקׇרְבַּן צִבּוּר?!
36 וְלֹא תּוּתַּר, וְלֹא תּוּתַּר, אֲנִינוּת, וְטוּמְאָה, טוּמְאָה, יָחִיד, וְיָחִיד, צִבּוּר – סִימָן
פירוש תוספות על זבחים ט״ז
1 זר שאינו אוכל כו' - ואין לומר דטמא בקרבן צבור וכהן גדול אונן יוכיח שאינן אוכלין ועובדים דמה להנך שכן אינן מוזהרים תאמר בזר דמוזהר:
2 מה לטמא שכן מטמא - לא מצי למיפרך שכן עשה בו קריבים כמקריבים כדפי' בקונטרס:
3 אף אני אביא זר שמוזהר כו' - לכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא טמא בקרבן צבור וכהן גדול אונן יוכיח כדפרישית ומהאי טעמא נמי צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתי בק"ו:
4 היכן מוזהר - תימה נימא מוהקריבו בני אהרן דדרשי' לקמן זבחים דף לב. מקבלה ואילך מצות כהונה מיהו עדיפא משני לאו גמור מוכל זר לא יקרב:
5 הג"ה דלמא שרי בבמה - והאי דלא חשיב אונן לקמן בסוף מכילתין זבחים דף קיג. בדברים שבין במה גדולה לבמה קטנה כדחשיב כיהון ובגדי שרת דילמא תנא ושייר דשייר נמי יושב:
6 ומה יושב שאוכל - כגון במורם מקדשים ובכור:
7 מה ליושב שכן פסול לעדות - צריך ליזהר שלא לדון ע"פ עדות דמיושב ובגט אשה צריך ליזהר יותר ושמא דיעבד אין לחוש דאמר בירושלמי פרק ד' מיתות גבי מברך את השם והדיינין עומדין על רגליהם מיכן לדיינין שקבלו עדות מעומד שדנין על פי עדותן ומשמע התם דכי היכי דאין עכובא בישיבת הדיינין אע"פ שיש להם לישב מן התורה ה"נ אין עכובא בעמידת העדים אע"פ שיש להם לעמוד מן התורה הקשה ה"ר אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה קל וחומר מבעל מום שכשר לעדות ואם עבד חילל ולייתי מבעל מום ומחד מהנך ולאו קושיא היא דכיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו כדפרישית לעיל:
8 מיושב תלמיד חכם - א"כ הא דאמרי' שבועות דף ל: דתלמיד חכם לא ליזל אסהודי לקמיה דזוטר מיניה לאו משום דצריך לעמוד אלא משום זילותא דהא אי אזיל לאסהודי מנפשיה מעיד מיושב ותו דאמרינן בפרק שבועת העדות שם הני מילי לממונא אבל לאיסורא ילך להעיד אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ותימה בסנהדרין יט. דאמרו לו לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך והא מלך עדיף מתלמיד חכם דמלך אין יכול למחול על כבודו ותלמיד חכם יכול למחול וי"ל דלא דמי דטעמא דמחיל תלמיד חכם משום דתורה דידיה היא אבל מלך כתיב שתהא אימתו עליך אין זה שלו אלא של אחרים ואין יכול למחול זה ולגבי מצות יכול למחול דאם מוחל על כבודו בשביל כך לא יניח שלא תהא אימתו עליך ועוד יש לומר דעובדא דינאי דיני נפשות הוה ובדיני נפשות אפילו תלמיד חכם עומד ואם תאמר היכי גמר מיושב תלמיד חכם מה ליושב תלמיד חכם שכן פסול לחליצה דחליצה בעי מעומד כדאמר שילהי מצות חליצה יבמות קו. בתי עמודי וטעמא משום דכתיב ועמד ואמר ומיהו טעמא על כרחין דחליצה מעומד לאו משום ועמד ואמר דמי כתיב ויעמד ויאמר כדדייק פ' בתרא דמועד קטן דף כא. גבי קריעה אלמא טעמא משום דהוי כמו דין ויכול תלמיד חכם לישב ובדיעבד אם חלצה מיושב כשרה תדע דהא תניא חלצה בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה ואי מקרא דועמד ואמר בעינן מעומד אם כן ליהוי עכובא מקרא דככה אלא מטעם דין הוי כדפרישית ובספרי דדריש עומד מקרא דועמד ואמר אסמכתא הוא:
9 הגה"ה ואם תאמר מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר יומא דף כה. אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ושמא אינו מן התורה תדע דאי דאורייתא אמאי צריך קרא לקמן זבחים דף כג: ליושב למצוה תיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחוואה:
10 קסבר מפני טומאה נשרפה - הוה מצי למימר כדבסמוך לתנא דבי רבי ישמעאל דקסבר מפני אנינות נשרפה והן הקריבו אתי לאזהרה שאמר להם משה שמא עברתם על איסור הקרבת אנינות וטעיתם מחמת כך לשורפו ומיהו לא יחול כדפי' בקונטרס בסמוך וסוגיא זו לא כחד מהנך תנאי דפ' טבול יום לקמן זבחים קא. ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דרשי קראי דהתם לפי האמת דקי"ל דאונן מחיל עבודה מקרא אחרינא אבל אי לאו דנפקא לן מקרא אחרינא מהתם לא הוה שמעינן דהוה דרישנא לקרא כי הכא וכדמפרש ליה בקונטרס:
11 והיכן מוזהר כו' אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה - שלא היו אוכלין כל היום ולילה שאחרי כן ולמחרתו יהיה נותר ונשרף בו ביום בלא עבור צורה דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפי' נקבר המת וכשאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה טעה משה שלא הבין מפני אנינות דקאמר אהרן שזהו שלא היו ראויין לאכול מחמת אנינותם אלא קסבר שהקריבו אוננים ואמר להו משה שמא באנינות הקרבתוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא הוה אמינא דכי נמי דאמר להם באנינות אקרבתוה לא למימר דאי עבוד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים ואמר אהרן וכי הן הקריבו כך פי' בקונט' וקצת צריך להוסיף על פירושו דכשאמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים רוצה לומר וטעיתם לשורפה על כך דאי לאו הכי מה ענין זה אצל זה שריפה ועל זה השיב אהרן הן הקריבו אני הקרבתי ומפני אנינות שאמרתי לא מפני הקרבתם באנינות אלא מפני שלא יכולנו לאכול מפני אנינות וא"ת בפ' כיצד צולין פסחים פב. ולקמן בפרק התערובת זבחים דף פג. דדרשינן חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה מהן לא הובא את דמה היכי דריש ליה דלמא הכי קאמר ליה שמא טעית לשורפה מפני שנכנס דמה לפנים וי"ל דלא דמי דלמה היה לו להזכיר למשה הנך פסולין דיוצא ונכנס דמה לפנים דבשלמא גבי אנינות היה סבור שמא טעה לפי שאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה וה"ר חיים תירץ דאנינות לא אמר לו משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של אהרן אבל הן לא הובא את דמה אמר משה בפי' משמע בהדיא דאם הובא שפיר אישתרוף:
12 שכן לא הותרו מכללן - פירש בקונטרס וזר דהותר בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה ה"ר חיים דבהקומץ רבה מנחות כה. קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכל מקום שמרצה ועוד י"ל דאפילו מיקרי הותר מכללו מ"מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום שנאסרו:
13 שם טומאה מיהא אישתראי - וא"ת מה להנך זר בעל מום טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו' וי"ל דסבר לה כרבנן דאמרי סנהדרין פג. בעל מום ששימש באזהרה ולא כרבי דאמר במיתה וא"ת מה להנך שכן פסולין בפרה בעל מום זר וטמא תאמר באונן לקמן זבחים דף יז: וי"ל טבול יום יוכיח:
14 אתיא בק"ו מיושב - תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו:
15 אבל בקרבן צבור מרצה - תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר"ח דקיימא לן פרק טבול יום לקמן זבחים קא. ובשמעתין דאם הקריבוה באנינות פסולה וי"ל כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה דאינו מרצה אלא באימורין אבל הקרבן אינו נאכל ועוד דבלאו הכי סתר ליה שפיר להאי ק"ו:
16 ומה טומאה - תימה אי אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותרה בפסח הבא בטומאה באכילה תאמר באנינות שלא הותר:
17 ולא תותר אנינות כו' - תימה מה לטמא שכן מטמא ויש לומר דאינו ק"ו גמור אלא סתירת דברים: