תוספות על יומא כ״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על יומא כ׳ ע״ב:ח׳ תוספות על יומא כ״ב ע״א:א׳ »

6 יכין תמיד פתח ↗

ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים קול הכה"ג עצמו כיומא ד"כ ע"ב ואשתמיטתא לרתוי"ט שכתב דקול העונים בשכמל"ו הוא שנשמע למרחוק. ואעפ"כ נ"ל כרתוי"ט דכולן בדרך הטבע נשמעו כ"כ מרחוק ולא דרך נס, דמה תועלת במה שיהיה כל הנסים הללו, ולא עביד קוב"ה ניסא בכדי. וכן משמע נמי ביומא דכ"א א' דלא קחשיב התם להנך בהדי אינך ניסים שבביהמ"ק. וכן משמע נמי מתוס' שם, ובתוס' יומא דל"ט ב', והגם שי"ל דניסא דבראי בראי לא קחשיב. ומדברי תוס' זה מתורץ נמי מה שאומר התנא בכל א' מלת ביריחו, ולא כללם יחד. לאשמעינן דלא היה נשמע בכולן בשוה, ובאיזה מהן לא היה נשמע רק קול הברה בעלמא, וגם לא בכל זמן ובכל אדם, דאל"כ למה שיגר לו אגריפס מתנות לגביני כיומא ד"כ ע"ב:

6 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה והיה קולו כו' וי"ל דבעשרה פרסאות לא היו מבינין כו' עכ"ל כצ"ל:

6 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומעתה א"כ ודאי מצד זה עשיית הארון נמנית מצוה בפ"ע. ואמנם עדיין יש מקום לדון בזה מצד אחר שאין מצות עשיית הארון וכפורת באה במנין המצות. משום דלכאורה הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. משום דמעיקרא לא נצטוו עלי' אלא להוראת שעה לשום בו את לוחות העדות. דהא בכל זמן בית שני לא עשו ארון אחר תחת הראשון שנגנז. אלא דגם בזה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל שם. וכתב וז"ל ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית. ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם או כדברי האומר שגלה לבבל. לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב הרמב"ם ז"ל משאו על הכתף מצוה. לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות. והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם וכו'. והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. ועוד שאם נעלה על דעתנו שיאבד או ישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו וכו' עכ"ל עיי"ש. והר"ב מג"א שם מיהר והחליט כדרכו שכן הוא באמת דאין זו מצוה נוהגת לדורות לפי שלעולם לא נצטרך לעשות אחר. כי אותו שעשה בצלאל קיים הוא לדורות ולא אבד מן העולם כי גנוז הוא. גם בשובו אלינו לא יאבד לעולם. וא"כ אין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר וכו' עכ"ל עיי"ש. ולא ידענא כלל מאי קאמר דהרי הדבר פשוט ומבואר בלא ספק דבעשיית הארון בלבד לא עשה מצוה כלום אם לא העמיד אותו במקומו בפנים כמו שאמרה תורה. דאין מצותו אלא בכך דוקא. וכי תיסק אדעתין לומר שאם עשו ארון בבבל יצאו ידי חובתן בעשייתו. וא"כ מה בכך שלא אבד מן העולם ולא יאבד לעולם מ"מ כיון שלא היה במקדש על מקומו המיועד לו ודאי הם בטלים ממצותו. וכיון דעכ"פ אפשר שיאבד. כמו שאירע לו באמת למ"ד פ"ה דיומא נ"ג ע"ב דגלה לבבל. וסתם לן תנא דמתני' שם כוותי' עיי"ש. א"כ אכתי מצוה לדורות היא לחזור ולעשותו כבראשונה. ואפי' למ"ד שנגנז במקומו. מ"מ הרי איננו על מקומו הנועד לו. ובודאי בכלל המצוה הוא לעשותו מחדש. ומה שלא עשאוהו בבית שני ע"כ צורך שעה הי' בדבר. וע"פ נביא. ומטעם זה תמוהים אצלי גם דברי הרשב"ץ בזה"ר עשין סי' מ"ט עייש"ה. וגם לא הובטחו מעולם שלא ישבר או ישרף ברבות הימים בעונות הדור. כמו שאירע למקדש כולו וכל שאר כלי הקודש והמזבחות שנשרפו או נגזלו או נטבעו. והיכי יתכן לומר דמשום זה הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. והן הן דברי הרמב"ן ז"ל בטעם השני שכתב ועוד אם נעלה על דעתנו שיאבד או שישבר. מצוה לעשותו כמדה הראשונה. ודבריו אלו ברורים ונכונים. ועוד אני אומר שאפי' אם היינו בטוחים שלא יאבד ולא ישבר לעולם ולא יארע לו שום תקלה. מ"מ לא משום זה תיחשב מצוה שאינה נוהגת לדורות. שכבר כתבו התוס' פ"ק דיומא כ"א ע"א ד"ה נבלעין וכו' דקרא לא סמיך אניסא עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת. פ' אמור כ"א י"ז שלא תסמוך התורה באזהרותיה על נס עיי"ש. וא"כ אכתי שייכא המצוה גם לדורות מטעם זה שכתב הרמב"ן ז"ל. איברא דטעם הראשון של הרמב"ן ז"ל. שכתב לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות כמשכ"ל. ולטעמי' אזיל כמש"כ גם לעיל לענין פרשת אבנים גדולות ופרשת ברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל בשורש שלישי עיי"ש. אבל כבר ביארנו לעיל פרשה נ' שדבריו ז"ל תמוהים אצלי בזה. דא"כ גם פרשת צנצנת המן ופרשת מטה אהרן הן מצות הנוהגות לדורות ואמאי לא מנאום. וביותר תמוהים אצלי דבריו ז"ל כאן. דמשמע מדבריו שבא לייחס סברא זו גם להרמב"ם ז"ל. וזה ודאי לא יתכן כלל. כמתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שם בשורש שלישי לענין צנצנת המן ואבנים גדולות וברכות וקללות עיי"ש. וראיתי מי שהקשה בלא"ה בצנצנת המן ובמטה אהרן. דכיון שצוה המקום ב"ה להניחם לפני הארון. בודאי המצוה שיהיו מונחים כך. וכשבא ולקחן ממקומן בודאי עובר בעשה. א"כ למה לא מנאוה מוני המצות במנין העשין. שהרי זה הוא דבר הנוהג לדורות. ולכן רצה לומר דצנצנת המן ומטה אהרן לא נצטוו עליהן כל ישראל אלא משה ואהרן בלבד. כדמשמע מלשון הכתוב שם. והנה באמת כבר קדמו בזה הראב"ע ז"ל ביסוד מורא שער שני עיי"ש. ולפ"ז היה מקום ליישב בזה גם דברי הרמב"ן ז"ל דלעיל שורש שלישי כמבואר. אלא דמ"מ לא הועיל בזה כלום לקושייתו. דהרי מ"מ כיון שצוה המקום ב"ה להניחם לפני הארון. בודאי המצוה היא שיהיו מונחים כך. ואם בא אדם ונטלן ממקומן עובר בעשה. אע"פ שעל ההנחה שם מעיקרא לא נצטוו אלא משה ואהרן. וא"כ קושייתו במקומה עומדת. אבל לדידי אין מקום כלל לקושיא זו דאף דודאי המצוה היא שיהיו מונחים לפני הארון. מ"מ כיון שאין לנו בקרא מצוה שלא ליטלם משם. וגם לאו הבא מכלל עשה ליכא למשמע מינה. משום דקרא לגופי' איצטריך להניחם שם. ובכל כיו"ב לית לן למידרש לאו הבמכ"ע. כמו שכבר ביארנו לעיל לאוין רס"ד עיי"ש. ובשאר מקומות. א"כ אין לנו בזה מצות עשה להנוטלן ממקומן. ואין זה אלא כנוטל המזוזה מפתחו של חבירו. או התפילין מראשו ומזרועו. או הציצית מבגדו וכל כיו"ב. דפשיטא שאינו עובר בזה בעשה דמזוזה ותפילין וציצית. אלא שגורם לחבירו לבטל מצות אלו. ומונע חבירו מלעשות מצותו. דודאי עון ופשע הוא. אלא דמ"מ זהו ענין אחר לגמרי. ואינו בכלל עשין אלו. וא"כ משום זה לא יתכן לעשות מצות צנצנת המן ומטה אהרן מצות הנוהגות לדורות. ואין מצד זה שום סרך קושיא כלל. וגם בעיקר הדבר נראה ברור דאע"פ שלא נצטוו על מצות ההנחה של הצנצנת והמטה אלא משה ואהרן. מ"מ משה ואהרן במקום כל ישראל קיימי. דאי אפשר לעשותן ע"י כל ישראל יחד. ונבחרו לזה מאת המקום ב"ה משה במטה אהרן. ואהרן בצנצנת המן. אבל בשליחות כל ישראל הוא שעשו כן. שהרי עיקר מצותן בשביל כל ישראל הוא שנצטוו. כמו שכתוב בצנצנת המן. למען יראו את הלתם אשר האכלתי אתכם וגו'. ובמטה אהרן כתיב למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו. וא"כ ודאי מצות כל ישראל הן. אלא שנעשו ע"י משה ואהרן. וזה פשוט. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל שורש שלישי עייש"ה. ושלא כדברי הראב"ע ז"ל שם. אלא שיש לצדד קצת בכוונתו שם בענין אחר עייש"ה ואין להאריך בזה. וא"כ עכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל בטעמו הראשון צ"ע אצלי:

7 יומא פתח ↗

כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי טוּמְאָה. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁסִּילּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

13 תוספתא כפשוטה על סוטה פתח ↗

37-39. משחרב בית המקדש הראשון, בטלה מלוכה מבית דוד, ובטלו אורים ותומים ופסקו ערי מגרש. בבלי כאן מ"ח ב' בשינוי סדר. ועיין בהגהות הרש"ש שם שתמה למה פסקו "ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות" ועיין בח"ד. ובסע"ר רפ"ל: ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו. ושמא הטעם הוא הואיל ולא שבו כל ישראל בימי בית שני, ואין מפרישים ערי לויים אלא ע"פ גורל ומלך ואורים ותומים4עיין יהושע כ"א, א', שנזכרו שם אלעזר הכהן ויהושע. ולהלן שם פסוק ג': ויתנו בני ישראל ללוים מנחלתם אל פי ה', והיינו אורים ותומים, עיין ירושלמי יומא פ"ד ה"א, מ"א ע"ב, ובבלי ב"ב קכ"ב א'. ומכיוון שבטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים, ממילא פסקו ערי מגרש.והגרי"פ פערלא בפירושו לסה"מ לרס"ג ח"ג, רי"ב ע"ב, ד"ה וראיתי, העלה לשיטת הר"א הזקן והרשב"ג שפרשת ערי מקלט ללויים לא נאמרה אלא לשעתה ואינה נוהגת לדורות כלל. ולפלא שלא העיר על הברייתא שלנו.ואשר לבטול אורים ותומים, אמרו במשנתנו פ"ט מי"ב: משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים. ובפיסקא שבירושלמי שם רהי"ד, כ"ד ע"ב: פסקו אורים ותומים, וכ"ה בברייתא שבבבלי הנ"ל, ועיין ירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, מכות ספ"ב, ל"ב ע"א, הוריות פ"ג ה"ג, מ"ז ע"ג, בבלי יומא כ"א ב', שהש"ר פ"ח, ג', במ"ר פט"ו, י', תנחומא בהעלותך סוף סי' ו' בובר סוף סי' י"א. ועיין ירושלמי קידושין פ"ד ה"א, ס"ה ע"ב.ובמהותן של אורים ותומים נחלקו הראשונים: לשיטת הר"מ ברפ"ד מה' בית הבחירה אורים ותומים הן אבני החושן, ובטלו אורים ותומים פירושו שאבני החושן לא היו פועלים, ולא היו משיבין לנשאלין בהן, מפני שבטלה רוח הקודש, ואין נשאלין אלא לכהן ששכינה שרוייה עליו ומדבר ברוה"ק. עיין בפ"י מה' כלי המקדש ה"י והי"א. ולשיטתו לא היה חסר כלום בגוף החושן, ובלי חושן הרי אי אפשר לשמש שלא יהא מחוסר בגדים. וכ"ה שיטת התוספות ביומא כ"א סע"ב. וכן משמע מרהיטת דברי הבבלי כאן מ"ח ב': רב נחמן אמר בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק כלומר, בימי דוד לא בטל לגמרי, אלא פעמים עלה ופעל וכו'. וכן מסתבר שאף אחרי הנביאים הראשונים לא חסר מגוף החושן כלום.אבל בהשגות הראב"ד רפ"ד כתב: והלא אורים ותומים ורוה הקדש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד, וחיסור בגדים שאמר אינו כלום, שאינו מחשבון הבגדים. וסובר הראב"ד שאורים ותומים הוא שם המפורש שנתון בתוך החושן, ואף אם חסר השם מתוך החושן אינו מחוסר בגדים. וכ"ה כלומר, שאורים ותומים הוא השם, או שמות, שבתוך החושן, גם שיטת רש"י, הרשב"ם, הרמב"ן, רמזי בעל הטורים ועוד בשמות כ"ח, ל'. ועיין גם בתרגום יונתן שם.וכבר אמרו שפשוטו של דבר הוא כשיטת הר"מ והתוספות, כמו שמשמע מן הגמרא, ולא החסירו שום דבר מן החושן, ואשר לקושיית הראב"ד, מסתבר שרוח הקודש שהזכירה הברייתא שביומא כוונתה שסרה רוח הקודש אפילו מן הנביאים, כמו שפירש בהר המריה ברפ"ד מה' בית הבחירה. ועיין גם במרכבת המשנה שם. וכן מעיד יוסיפוס בקדמוניות ס"ג 218, שכה"ג היה לבוש בחושן בזמנו אלא שאבניו הפסיקו מלהזהיר ἐπαύσατο...λάμπειν מאתים שנה לפני שכתב את ספרו. והנה על הזמן שהפסיקו מלהזהיר אין אנו שומעים לו, מפני שכתב ע"פ השמועה, אבל בוודאי שנאמן להעיד על מה שראה בשעה שאינו נוגע בדבר כלל. ולא עלה על דעת שום אדם לומר שבבית שני חסר החושן ואבניו.ואנו מעירים על כך, מפני שבאגרת אריסטיאס סי' צ"ז מעיד שראה את כה"ג מלובש בחושן ואבני החושן. ובהוצאה המדעית הוצ' מ. הדס, ניו־יורק 1951 של אגרת אריסטיאס, עמ' 138, מעיר העורך שכל הציור של אריסטיאס הוא פרי דמיון, שהרי בבית שני חסרו אורים ותומים, ולא היה שם חושן!

13 אבן האזל על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

אבן היתה בקודש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז הארון ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים. השגת הראב"ד לא היו משיבין, א"א והלא אורים ותומים ורוח הקודש שני דברים מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים. הכ"מ כתב וז"ל ומש"כ הראב"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החושן, כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים, ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה עכ"ל, ודבריו תמוהים דבפ"י מהל' כלי המקדש כתב הרמב"ם להדיא שהיו אורים ותומים בבית שני ומפני מה לא היו שואלין בהן לפי שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו, ומוכח מדבריו דעיקר האורים ותומים דהיינו השם המפורש לא היה חסר גם בבית שני. ולכן ע"כ דודאי הי' גם השם המפורש בכפלי החשן גם בבית שני, אלא דלפי שלא הי' רוח הקודש לא היו נשאלין בו, ושפיר אמר בגמ' דלא היו אורים ותומים בבית שני כיון שלא היו נשאלין בהם, ואותיות השבטים של החשן לא היו מאירים, וכמו שאמרו למה נקראו אורים שמאירין את דבריהם, ומ"מ אין בזה עיכוב לדין החושן כיון שמצד המעשה אין כאן חסרון וכל רגע יוכל הכה"ג לזכות לרוה"ק ויאירו האותיות, לכן שפיר נקרא השם המפורש אורים ותומים, ולפלא על הכ"מ שמקודם הביא דברי התוס' בסוף פ"ק דיומא שכתבו כד' הרמב"ם ומלשונם ג"כ מוכח שרק לא היו משיבין, אבל לא הי' חסרון במעשה האורים ותומים, והראב"ד סובר דעיקר האורים ותומים והיינו השם המפורש הי' חסר בבית שני. והנה ביומא דף ה' ע"ב בפלוגתא דר' יוחנן ור' חנינא במלואים דר' יוחנן אמר כל הכתוב בהן מעכב בהן, ור' חנינא אמר דדבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן, אמר בגמ' תינח מילתא דכתיבא בהאי ענינא מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן, ופירש"י דזהו בדין נתינת האורים והתומים אל החשן, ויליף שם מקרא דמעכב, ושמעתי מח"א להקשות מד' הגמ' על הראב"ד, אבל באמת על הראב"ד לא קשה מכאן ואדרבא צריך לבאר לדעת הרמב"ם דלהראב"ד שפיר מיושב דהא מבואר בסוגיא דנקיט לדין אורים ותומים בהדי פרשת מלואים, א"כ מוכח דבעיקר דין חשן ואפוד אינו מעכב, ואין דין שנאמר דבלא אורים ותומים לא הוה חשן ואפוד אלא דגמ' בעי בדין מלואים אי מעכב אורים ותומים לדין כהונה בדין מלואים, וכיון דר' יוחנן סבר דבמלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף שאינו מעכב לדורות, א"כ שפיר יש לומר דגם אורים ותומים אין מעכבין אלא בדין מלואים, אבל אין זה שייך לבגדי כהונה, ובכללי התלמוד מבעל כנה"ג נדפס בש"ס ווילנא ברכות אות נ"ב מביא מדברי הרלנ"ח דר' יוחנן ור' חנינא הלכה כר' יוחנן, ואף דבגמ' התם בעי על כל הני דאין מעכבין לדורות מנ"ל דלא מעכב, ומייתי מקראי מ"מ על פרישת שבעה לא מייתי מקראי, ומוכיח ממתני' והיינו משום דממתני' שמעינן דאינו בעיקר דין כהונה, והוא דין רק במלואים דמעכב במה שאינו מעכב לדורות, וה"נ בדין אורים ותומים אם נימא דאינו שייך לח' בגדים ודאי לא מעכב בכהונה, דהא אית לן קרא רק לענין בגדים דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם, אבל אורים ותומים ודאי לא מעכב. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"ד הל' א' בד"ה והנה ביומא במש"כ בשם ח"א להקשות מהגמ' על דעת הראב"ד כתב שהוא זה שהקשה לי לפני זמן רב ולא על הראב"ד דפשוט דלא קשה אלא על הרמב"ם כמש"כ ושתמה אז ג"כ על ד' האור שמח שכתב להוכיח כד' הרמב"ם מזה שבפ' מלואים בפ' תצוה לא כתיב הציווי ליתן האו"ת בחשן, ורק בעשייה כתיב בפ' צו ומוכח דאו"ת הוי בכלל חשן, ותמה ע"ז מד' הגמ' דהא פריך מנ"ל דאו"ת מעכבין וילפינן דוקא במלואים, ומוכח דלדורות אינו מעכב, הנה נזכרתי שדבריו נכונים ושכן הקשה גם על האו"ש, ועל מה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם דעכשיו דילפינן עיכובא באו"ת במלואים, אמרינן דאין זה עיכוב בפ' מלואים אלא דהוא דין בעיקר החשן, כתב דמנ"ל זה דהא דורות משעה לא ילפינן, א"כ מנ"ל למילף ממלואים לדורות, כונתי דאף דכל זמן דלא למדנו עיכוב בנתינת או"ת אל החשן הי' אפשר לומר דאו"ת הוא דין בפ"ע ואינו שייך לחשן, אבל עכשיו דיש לנו למוד במלואים דאו"ת מעכבין לא מפרשינן דהוא דין מיוחד בפ' מלואים דכל מה דאפשר למעט בחדוש בגזה"כ ממעטינן ואמרינן דבזה גילתה התורה דאו"ת הוי בכלל החשן וממילא מעכבין גם לדורות משום בגדי כהונה. עוד הקשה דמיושב רק למ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן, ובפ"א מהל' עיוה"כ משמע דפוסק הרמב"ם כמ"ד אין מעכב בהן, ועיינתי ולא מצאתי שם שום הוכחה לזה, אלא דיש לעיין מעיקר ההלכה דפליגי בזה ר' חנינא ור' יוחנן, ולפי המבואר ביד מלאכי סי' תקנ"ז הלכה כר' חנינא לגבי ר' יוחנן מ"מ יש לומר דזהו דוקא בחד לגבי חד, אבל בזה גם ר"ל סבר כר' יוחנן כדאיתא התם וי"ל דהלכה כרבים אפי' נגד הרב, וביד מלאכי סי' ל"ח הביא דעות בזה ע"ש ומה שהעיר ממה שלא נכתב ציווי על עשיית האו"ת כבר כתב מזה הריטב"א ביומא דף ע"ג משום שהי' מעשה ד' העירני לד' הריטב"א הגרש"א פולונסקי שליט"א אך לעיקר דינא דעיכוב אין בזה טעם לומר דבשביל זה אינו מעכב דעכ"פ כתיב ונתת בעיקר מצות חשן, אלא דתלוי אם הוא דין מיוחד ואין לנו קרא לעכב, או שהוא בכלל החשן והוי בכלל בגדי כהונה. והנה אחר כל זה לא נחה דעתי במה שיישבתי דברי דעכ"פ מדר' חנינא דאו"ת לא מעכבי במלואים ע"כ דלא מעכבי גם בבגדי כהונה בשעת עבודה, ומנ"ל לחדש בסברא ולומר דלר' יוחנן שייכי לחשן, ונתתי לבי לחפש בראשונים אפשר יש פי' אחר בגמ' דלא כפירש"י, והנה מצאתי בד' התוס' רי"ד ליומא שכתב וז"ל מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנלן פי' רבינו ברוך פרישת שבעה לא נכתבה בפ' ואתה תצוה וזהו פתרון נאה ופתרון המורה לא נראה לי עכ"ל והנה מה דלא נראה להתוס' רי"ד כפירש"י לכאורה פשוט משום דלא הוזכר מקודם בהסוגיא ענין או"ת ואם כונת הגמ' לאו"ת הו"ל לפרש אבל פרישת שבעה הוזכר בסוגיא, אכן לבד זה הנה לפירש"י קשה ילפותא דרב משרשיא מושמרתם את משמרת ד', וכן ילפותא דרב אשי מכי כן צויתי דמנ"ל למילף מזה על האו"ת דהא בקרא כתיב ופתח אוהל מועד תשבו וגו' ושמרתם וגו' כי כן צויתי, אבל לפי' התוס' רי"ד מחוור מאוד דהא מהך קרא הוא דילפינן פרישת שבעה, וע"ז הוא דפריך מנ"ל לעכב וע"ז משני מושמרתם או מכי כן צויתי. ועכשיו כבר ברור דכן מפרש הרמב"ם ולא קשה כלל עליו מסוגיא זו ונכונים מאוד דברי האור שמח דראייתו נכונה לשיטת הרמב"ם וקרוב בעיני שכבר ראה פי' התוס' רי"ד דלא יתכן שגאון שכמותו תשתמט ממנו סוגיא שלימה ולא יזכירה כלל, ואף דעכ"פ הי' לו להזכיר לפי פירש"י הנה ידוע שעשה חידושים על הש"ס ובודאי בחדושיו מבואר אצלו ועל הרמב"ם רשם בקצרה ויישר כחו של ידידי שע"י הערתו נתבררה שיטת הרמב"ם ברווחא אח"כ הראני בעצמו שמצא שכד' התוס' רי"ד כתב הפי' קדמון הנדפס באוצר הגאונים. עד כאן. אכן לדעת הרמב"ם צריך לבאר דאם נימא דאורים ותומים הוי חסרון בחשן ואפוד א"כ ודאי דמעכב ולמה בעי מנ"ל דמעכב, וצריך לומר דהרמב"ם סובר דאף דודאי צריך קרא לעכב על נתינת האורים ותומים אל החשן, אבל עכשיו דאיכא קרא אין זה עיכוב דוקא בפ' מלואים, אלא דהוא דין בעיקר החשן, דבלא האורים ותומים לא נשלם דין החשן, וע"כ דמה דאמרינן דבבית שני חסרו האורים ותומים היינו דלא היו משיבין וממילא באמת חסרו דכל זמן שלא היו משיבין לא נשלם תכליתן וכמש"כ, ובפ"ו הל' י"ד כתב הרמב"ם בעצמו שבקדושת עזרא לא היו אורים ותומים והוא כנ"ל. ובמה שהקשה הראב"ד דהא אורים ותומים ורוח הקודש הם ב' דברים שחסרו בבית שני, ולדעת הרמב"ם הם אחד, כתב הכ"מ תי' א' דהרמב"ם חשיב ארון וכפרת וכרובים בתלתא, ושכינה ורוה"ק ואו"ת חדא, ובהר המורי' מביא ממדרש פ' בהעלותך דחשיב ארון וכפורת בתרתי, תי' ב' כתב דרוה"ק היינו נבואה, ובהר המורי' כתב כן "וכתב עוד לתמוה על הראב"ד דלדבריו מי ניחא דכיון שלא היו או"ת פשיטא שלא היו משיבים, ודבריו תמוהים דלדעת הראב"ד ודאי מה דחשיב רוה"ק הוא מה דחסר לשאר ענינים, אבל לדעת הרמב"ם קשה כיון דהסבה שלא היו נשאלין באו"ת הוא בשביל שחסר רוה"ק, א"כ היינו חדא, וגם תי' הכ"מ על הרמב"ם אינו מיושב כלל דעכ"פ הא תניא שחסר רוה"ק, וא"כ אף דברוה"ק יש גם דרגה עליונה של נבואה, אבל עכ"פ כיון דכבר תניא רוה"ק והרמב"ם כתב להדיא בהל' כלי המקדש דבשביל זה לא היו משיבים באו"ת א"כ היינו חדא, והנה אפי' אם נאמר דלא חשיב להו אלא בחדא, מ"מ צריך לומר דמה דתניא או"ת אף דממילא שמעינן מ"מ תניא כיון דהחסרון הוא מדברים מיוחדים דחסרון רוה"ק הוא בעד גדולי ישראל וחסרון או"ת הוא בעד כלל ישראל שידעו בשעת הצורך במלחמה וכה"ג איך להתנהג, וא"כ גם אי מנינן להו בתרתי לא קשה דלא חשיב אלא מה שחסרו בבית שני ולא איכפת לן אם הסבה אחת דעכ"פ החסרונות הם בשני ענינים, וי"ל עוד שהי' אפשר להקב"ה לעשות שהאותיות יאירו ע"י השם המפורש גם בלא רוה"ק אלא שלא הי' כן, וא"כ עכ"פ חסר שני ענינים ושפיר חשיב להו בתרתי.

13 הגהות יעב"ץ על יומא פתח ↗

תוס' ד"ה ואו"ת. שאל"כ היה כ"ג מחוסר בגדים. נ"ב לא אבין לו מנין דבר זם. וכי או״ת בגד הם והכתיב ויתן אל החושן וגו'. א"ה בלא או"ת נמי חושן מקרי. חושן הוא מכלל ח' בגדים ואין או"ת מעכבים בו ושלא היו או״ת בב"ש קרא הוא עזרא כ עד עמוד כהן לאו"ת:

1 נבלעין במקומן - פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון ואין נראה לרבינו תם דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרי' בפרק כל שעה פסחים דף כו. ובשילהי תמורה דף לד. ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו יש לומר קרא לאו אניסא סמך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש"י בסוף תמורה:

2 כלי עץ העשוי לנחת - בשילהי מסכת חגיגה דף כו: פריך והא מצופה זהב היה ומוכיח ממתני' דמסכת כלים פי"א משנה ג דבתר ציפוי אזלינן ומשני שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ דכתיב יחזקאל מא המזבח עץ שלש אמות וכו' עד וכתיב וידבר אלי זה השלחן:

3 ואורים ותומים - אורים ותומים הוו שאם לא כן היה כהן גדול מחוסר בגדים אלא לא היו משיבין לנשאלין בהן:

6 יש סדר למשנה על משנה יומא פתח ↗

תוי"ט ד"ה ארבע פייסות וכו' שהרי הר"ב בריש פ"א וסוף' ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה וכן פי' ריב"א בתו' דף כ"א כו' ע"ש. המעיין בתוס' סוף ד"ה משום חולשא וכו' יראה דריב"א לא גרס כהן גדול אלא ה"ג משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהא חלש וכו' אבל ר"י אומר דשפיר גרס כ"ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר המערכה ולסלק האיברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש ע"כ ובכן נראה דצ"ל וכן פירש ר"י בתוס' דף כ"א ע"א:

6 שערי תורת בבל פתח ↗

כא א תוספות ד"ה נבלעין במקומן פי' הר"פ דה"ה וכו'.—וכ"כ רש"י לעיל כ ע"א ד"ה תורמין.

6 מנחת חינוך פתח ↗

והנה הדשן של התפוח היו מוציאין אותו חוץ לעיר היינו חוץ לג' מחנות כמפורש בתורה. וכ' הר"מ מניחין אותו במקום שאין הרוחות נושבות בחזקה ולא חזירים גורפין ולא יפזרנו כו' שנאמר ושמו כו'. והראב"ד כתב דושמו בתה"ד מיירי על כל פנים אינו מבואר הדשן של התרומה כשנתרבה אצל המזבח מה היו עושין בה. וע' רש"י פסחים כ"ו דהדשן של תרומה הי' נבלע במקומה בדרך נס. ובתוס' יומא כ"א דעת ר"ת אינו כן דאינו נבלע ואפילו לדעת רש"י על כל פנים התורה לא סמכה על הנס ע"ש. אם כן מה היו עושין בהדשן של התרומה ע' רש"י ותוספות שם נראה דטעונין גניזה דאסורה בהנאה וגונזין אותו ודינו ככ"ד שטעונין גניזה דמניח במקום מוצנע וכ"ה בפסחים כ"ז ע"ב באותן שטעונין גניזה דתני' ושמו. והנה במש"ל בשם תוס' יומא כ"ז דתה"ד אינו אלא בלילה נראה דהיינו אם תרם היום א"י בתרם עוד מבע"י אבל אם לא תרם בלילה וגם בבוקר נראה דמצותו כ"ה ולא עיינתי בזה. ולשון הר"מ בכ"י תורמין בעה"ש. וכ' הלחם משנה דבמשנה מבואר דתורמין בקריאת הגבר סובר הר"מ דחד שיעורא היא והיא עה"ש. וע' תוס' יומא ל"ג ד"ה ואביי שם כתבו דתה"ד עיקר מצותו בלילה מבואר דקריאת הגבר הוא קודם עה"ש. ובזבחים דף כ' מבואר שם לעולם רבי ולינה דרבנן ומודה דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה ולינה הוא בעה"ש מבואר להדיא דקריאת הגבר הוא קודם עה"ש ע"ש בסוגיא וצ"ע על הר"מ שכתב שהוא בעה"ש ע"ש וצע"ק:

7 חגיגה פתח ↗

שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן. כׇּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים — יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כׇּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. גְּמָ׳ תָּנָא: הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא תִּגְּעוּ בַּשּׁוּלְחָן וּבַמְּנוֹרָה. וְתַנָּא דִּידַן, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי מְנוֹרָה? שֻׁלְחָן כְּתִיב בֵּיהּ ״תָּמִיד״, מְנוֹרָה לָא כְּתִיב בַּהּ ״תָּמִיד״. וְאִידָּךְ: כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַמְּנוֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן״, כְּמַאן דִּכְתִיב בַּהּ ״תָּמִיד״ דָּמֵי. וְאִידָּךְ: הָהוּא לִקְבּוֹעַ לָהּ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא. וְתִיפּוֹק לִי דִּכְלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת לָא מְטַמֵּא. מַאי טַעְמָא — דּוּמְיָא דְשַׂק בָּעֵינַן: מָה שַׂק מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם — אַף כֹּל מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם! הַאי נָמֵי מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָם הוּא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא. וְאַמַּאי? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִידּוּרוֹ כָּךְ סִילּוּקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. וְתִיפּוֹק לִי מִשּׁוּם צִיפּוּי. דְּהָתְנַן: הַשֻּׁלְחָן וְהַדּוּלְפְּקֵי שֶׁנִּפְחֲתוּ, אוֹ שֶׁחִיפָּן בְּשַׁיִישׁ, וְשִׁיֵּיר בָּהֶם מְקוֹם הַנָּחַת כּוֹסוֹת — טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם הַנָּחַת הַחֲתִיכוֹת. וְכִי תֵּימָא: שָׁאנֵי עֲצֵי שִׁטִּים דַּחֲשִׁיבִי וְלָא בָּטְלִי, הָנִיחָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלֵי אֶכְּסְלָגֵים הַבָּאִין מִמְּדִינַת הַיָּם, אֲבָל בִּכְלֵי מְסִמֵים — לָא בָּטְלִי, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ בִּכְלֵי מְסִמֵים נָמֵי בָּטְלִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא: כָּאן בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, כָּאן בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד — הָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, אוֹ בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד? בְּחוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו, אוֹ בְּשֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו? וַאֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא בְּצִיפּוּי עוֹמֵד וְלָא שְׁנָא בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, לָא שְׁנָא בְּחוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו וְלָא שְׁנָא בְּשֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת לְבִזְבְּזָיו. אֶלָּא: שָׁאנֵי שֻׁלְחָן —

13 רש״ש פתח ↗

תד"ה ואורים. עי' פרש"י בפ' תצוה ותראה שא"צ לדבריהם הללו וכ"כ הראב"ד ברפ"ד מהלכות בית הבחירה ודעת הרמב"ם שם כהתוס':

13 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

א' אבן היתה בקד"ק במערבה וכו'. וכתב הכ"מ שכן איתא בברייתא דמלאכת המשכן וראיתי בכוזרי מאמר ג' כתב דבר חדש שהעמידו במקום הארון תכונה שתלוי לפני הפרוכת בעבור שידעו כי הארון גנוז שם והביא ראי' שיש כח לחכמים ולנביאים לשנות ממה שהי' בימות מרע"ה ובקול יהודה הביא דברי הרלב"ג וז"ל ראוי שתדע כי בבית שני לא הי' שם ארון כי כבר גנזו יאשיהו ועכ"ז הי' שם קדק"ד והי' שם צורת הכרובים להורות על מציאות הצורות הנבדלות אשר בעבורו הי' קדהק"ד אעפ"י שאין שם ארון ופרוכת ולהעיר על שאין ארון וכפורת מעכבים זאת העבודה אמר אחר בזאת יבוא אהרן אל הקודש והביא מבית לפרוכת והביא את דמו על מבית לפרוכת ר"ל אף שאין שם ארון וכפורת ולזה עשו זה בבית שני שהי' שם כמה נביאים והנה אחשוב שהי' הכפורת בבית שני עם הכרובים כי כבר הקפידה תורה בהזאת דם הפר ושעיר של יוהכ"פ שתהי' על פני הכפורת ולפני הכפורת עכ"ל והנה גם בח"ס יור"ד תמה איך עשו בבית שני ביהמ"ק בלא ארון אמנם אני תמה שנעלם מהם דברי הגמ' מנחות דף כ"ח דדריש להדיא כן מקרא דלא בעינן ארון מדכתיב וכפר את מקדש הקודש מקום המקודש לקודש והחכם רלב"ג רצה ללמד דדרשא זו מקרא ומבית לפרוכת וז"א דמקרא זה לא נשמע דכיון דכתיב והזה על פני הכפורת א"כ בעינן ארון וכפורת וכדפריך במנחות אי על הכפורת דוקא ורק מקרא דוכפר את מקדש הקודש שמעינן שפיר: והנה בתויו"ט ביומא הקשה דבמגילה מוכח דאבן באמצע קדה"ק הי' עומד והביא תוס' דסברי דהי' במזרחו והנה אי נאמר כן מתורץ מה דקשיא לי בדף נ"א מסיק דהי' מניח כבין ב' הבדים ובמשנה דף נ"ג סתם דמניח על האבן והרי האבן הי' במערבו או באמצע וא"כ איך קאמר דהי' מניח בין הבדים שהיו במזרחו ונמצא לרבינו דברי המשנה סותרין רישא לסיפא ולכאורה י"ל דרבינו סובר דמשנה דמניח בין ב' הבדים בבית שני רק אתיא כמ"ד במקומו נגנוז כמש"כ בשלג"ב הביא בשי"צ ביומא דבמשנה דשקלים איתא דבלשכת העצים נגנז הארון היינו שם הפתח של המערה אבל הוא יורד במחילות תחת בית קדהק"ק נגד המקום שעמד הארון ולכן מניח כבין ב' הבדים אבל למ"ד שגלה לבבל הי' מניח על אבן שתי' אבל א"א לומר כן לדעת רבינו שכ' בפ"ד מעיוהכ"פ בבי"ר בין הבדים בב"ש על האבן שתי' וכאן כתב כמ"ד דהארון נגנז וע"כ לומר דרבינו דסובר דמשנה זו דמניחה בין הבדים כפשטי' בבית ראשון אף דמסקנת הגמ' מוקי גם בב"ש וכבין הבדים היינו לומר דאפשר לפרש כן אבל לעולם בבי"ר אייריא כפשטי' ולכן כ' בה' עיוהכ"פ בב"ר מניח בין הבדים ובב"ש על האבן והא דיקשה א"כ המשנה דקתני דהי' פרוכת והרי בבית ראשון לא הי' פרוכת י"ל דהא רבינו ס"ל ביומא דהי' פרוכת גם בבי"ר כמו שיבואר להלן אך הנה יש לדחות דהא רבינו סובר דפרוכת אחת הי' בבי"ר ובמשנה קתני ב' פרוכת הי' ע"כ דבבי"ש אייריא וכן בה' עיוהכ"פ ג"כ לא העתיק רק פרוכת אחד מצא פרופה והיינו בבית ראשון לכן נראה לישב דהנה על כבין הבדים פירש"י דהי' מגיע עד הפרוכת והיינו דלא הי' צריך לילך לצד מערב למקום הבדים אבל במאירי ביומא כ' וז"ל ומשם היפך פניו למערב אצל הארון ומניח מתחת הגחלים בין ב' הבדים עכ"ל ובזה א"ש אי אבן באמצע הי' א"כ כבין הבדים ועל האבן אחת דקאמרי היינו הכל חד וא"כ גם לרבינו דסובר דהי' במערבה י"ל ג"כ דזה שאמר כבין הבדים היינו הך דכבין הבדים שהי' בין הארון לכותל מערב ששם אבן שתי' וא"ש: ואמנם נראה לי בזה דבר חדש דהנה אמרו במנחות מקום הארון אינה מן המדה ועמד באמצע ובכל זאת מכל צדדים הי' י' אמות א"כ לפי"ז כשהי' נכנס לקדהק"ד יש ממנו ולארון י' אמות א"כ נמצא שהי' הארון במערבו דהיינו מחצי בית קדק"ק ולפנים דקדק"ד כ' אמות וגם כשהי' הולך תחת הארון הי' שם ג"כ עשרה אמות והי' נראה שארון במזרחו עומד כלפי חוץ וכן על מקום זה עצמו עמד אבן שתי' שהוא יסוד העולם אבל לעולם עמד באמצע אלא דהי' נראה למערב כיון שמקום עמידתו לא הי' מן המנין ובזה א"ש הא דקתני דמניחה כבין הבדים וכן הא דקתני ועל האבן הכל מקום אחד הי' לפמש"כ המאירי שלא הי' מניח אצל הפרוכת אלא אצל הארון באמצע א"כ כשנגנז ארון ג"כ הי' מניח שם על האבן באמצע קדק"ד והנה אחרי כתבי ראיתי בקול יהודה על הכוזרי שהקשה זאת על המשנה איך משכחת תרווייהו דכבין הבדים הי' במזרח ועל האבן שהוא במערב וכ' יען דהאבן הי' במקום קרוב כאלו היתה נתונה כבין ב' הבדים והוא דוחק ולפמש"כ א"ש ונכון מאוד: הנה ביומא פ' הוציאו לו איתא האבן היה שם מימות נביאים הראשונים ושתי' היתה נקראת שממנה הושתת העולם תנן כמ"ד עולם מאמציעתו נברא ר"י אומר מצד דין נברא ר"צ אמר אבן ירה הקב"ה בים וממנה הושתת העולם וחכ"א מציון נברא שנאמר מזמור לאסף אל אלקים דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו ואומר מציון מכלל יופי אלקים הופיע ממנו מכלל יפיו של עולם ובספר ערכי הכינויים מערכת ט' הקשה בשם רש"ל פ' כי תצא דנראה דחכמים דאמרי מציון נברא העולם ס"ל דאבן שתי' שממנה הושתת העולם והיינו ביהמ"ק והרי אמרו סנהדרין יושבת בתבור העולם פירש"י היינו ביהמ"ק א"כ קשה קראי אהדדי בלא פירש"י לק"מ די"ל סנהדרין יושבת בטבור אין הכונה באמצע של עולם אלא פירושו בגלוי ובפרהסיא לפי שא"י גבוה מכל הארצות וביהמ"ק גבוה מא"י והיינו ראש ההר וכן ביחזקאל ל"ח יושבין על טבור הארץ שפירושו בגלוי ופרסום אבל לפירש"י טבור ביהמ"ק צ"ע ותי' ואולי י"ל במש"כ מציון נברא העולם ס"ל ג"כ בציון הוא באמצע העולם וחולקים על ר"א דאמר מאמציעותיו נברא העולם משום דס"ל כל מילי מאמציעתו מיתצר דאין חשיבות לאמצע אלא מצד חשיבות מקום ציון לכן משם נברא העולם א"כ י"ל דהתחלת בריאת האדם ג"כ מאבר החשוב דהיינו מראשו ועיין שם במהרש"א שהקשה כך וכ' דדוחק לומר הא דאמרינן בפ"ר כל מידי מאמצועתיו מיתצר לא אתי כחכמים אלא כר"א ואין סברא לחלק בין בריאת תולדות הארץ וכן בריאת כל דבר אחר ותי' דחכמים לא פליגי אדר"א בהא דמאמציעותו נברא אלא שבאו לפרש דהיינו מאמציעותו אבן שתי' שבציון ובצקת עפר למוצק דאייתיא ר"א היינו אבן שתי': ובספר כפתור ופרח פ"ו כ' וז"ל בפרקי דר"א פ' כ"ח איתא אין זה כי בית אלקים מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני הקב"ה ולפני כסא כבודו ושער השמים הוא שם וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצאו כולם אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עלי' ונקראת אבן שתי' ששם טבור הארץ ומשם נצמחה כל הארץ ושם היכל ד' עומד שנאמר והאבן הזאת תהי' מצבה וז"ל התשב"ץ ח"ג כ' המשכן רמז לעולם גדול ולעולם קטן בג' חלוקות ולזה נעשה ע"י בצלאל שהי' חכם בחכמה ובתבונה ובדעת שבשלשה אלה נברא העולם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכו' החצר הוא מקום המזבח רמז לעולם השפל שהוא מקום ההוי וההפסד וכן הוא הכבד באדם מושך ומחזיק ומעכל ודוחה בית המקדש רמז לעולם האמצעי שבו י"ב מזלות וז' כוכבי לכת וכן יש בו השלחן בשתים מערכות שש המערכות כנגד י"ב מזלות שש צפוניים וששה דרומי' ויש בו מנורה בז' נרותי' ונר מערבי כנגד השמש הי' האמצעו אם היתה המנורה מונחת צפון ודרום או השני אם היתה מונחת מזרח ומערב ודומה למחלוקת הזה נחלקו חכמי התכונה השמש אם הוא האמצעי לשבעה כוכבי לכת או הוא השני בין כוכב ולבנה ובאדם הוא הלב אשר בתנועתו חיי האדם כתנועת הגלגלים ולפני ולפנים ששם הארון והכרובים סוככים בכנפיהם רמז לעולם המלאכים ומקרא מלא הוא בד"ה ולתבנית המרכבה הכרובים וכו' ובאדם הוא המוח שהוא מרכבת הנשמה המושכלות את"ד: ב' אבן היתה שם במערבו שעלי' הי' הארון מונח. והנה בתויו"ט יומא פ"ה תמה מש"ס מגילה דף י' דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח אלמא דבאמצע בית קדהק"ד הוה ולא במערבו ואולם הרשב"ם ב"ב דף צ"ט כתב לפרש וז"ל ארון שעשה משה כשניתן בבית קדהק"ד שעשה שלמה שהוא כ' על כ' יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו הרי כ' בלא ארון ולפניו כ' עד הדביר הרי דהרשב"ם כתב לפרש הך דיש לו עשר אמות לכל רוח רק לימינו ולשמאלו א"כ אין כאן קו' על רבינו שרבינו מפרש פירוש הרשב"ם אולם קשה דבירושלמי ב"ב פ"ה איתא להדיא דבאמצע הי' עומד ובמראה הפנים כתב לישב דלאו דוקא שהי' עומד על האבן במערבו אלא שהי' מקצתו עומד גם על האבן יעו"ש ועיין ב"ב דף כ"ה אהא דתנן ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה דשכינה במערב ורבנן דפליג אר"ע סברי דשכינה בכל מקום וכתבו בתוס' דמבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב אין ללמוד דאע"ג דשכינה בכ"מ אי אפשר להשים ארון וכפורת אלא בצד אחד וריצב"א אומר דמשם אין ללמוד דנהי דבית קדק"ד במערב המקדש מ"מ הארון שהשכינה שם כדכתיב ונועדתי לך שם הי' במזרח בית קדק"ק א"כ נשמע מזה שיטה אחרת דהארון לא הי' באמצע רק לצד מזרח ועיין מדרש ילקוט תורה ציוה לנו משה זה איני אלא לנו בעבורינו וכה"א ואבנה בית לשם ד' אלקי ישראל בית זה למה ואכניס שם מקום לארון הוי צווי זה איני אלא בעבורינו הכונה לפמש"כ בפ"א דאל תאמר שעיקר בנין בית עולמים הוא משום הבאת הקרבנות לזה אמר שאין אלא להשרות שם השכינה ע"י הארון שתהי' שרוי בין הכרובים וכדכתיב ונועדתי לך שם מעל הכפורת מבין שני הכרובים דאין בנין בית משום קרבנות: ג' אבן היתה בקדה"ד במערבו שעלי' הי' הארון מונח. וכ' עליו הרב מהרימ"ט וז"ל וקשיא לי דבפ' המוכר פירות תניא ארון שעשה משה במדבר יש לו עשר אמה לכל רוח כשהי' בבית קדהק"ד הי' לו עשר אמות לכל רוח ובנס הי' עומד לפי שרחבו הי' עשרים על עשרים נמצא עומד באמצע הבית וכן הקשה התויו"ט פ"ה דיומא ובס' ת"ה תירץ דרבינו מפרש דהאי שיש לו עשר אמות לכל רוח היינו לרוח צפון ורוח דרום לחודייהו ולא לרוח מזרח ומערב דהא אמר לה התם מקרא והדביר עשרים אמה אורך וכתיב כנף הכרוב וכו' והכרובים צפון ודרום קיימי ואלו לגבי מזרח ומערב לא מדכר ולא מידי וא"כ האי לכל רוח ורוח דרום וצפון לחודי' קאי וכ"כ הרשב"ם בפ' המוכר פירות ואי איתא כשהי' באמצע בית הקד"ק איך אפשר שהי' מן הארון ולדביר עשרים אמה דליכא כי אם עשרה שכל בית הקדק"ד הי' עשרים על עשרים וראיתי בספר ברכת הזבח שכ' כך אמנם ממש"כ תוס' במנחות משמע בפי' דס"ל שארון בבית קדש הקדשים באמצע הי' עומד ולא אצל הכותל של מערב ונמצא דפליגי רשב"ם ורבינו על התוס' והתויו"ט כתב שמדברי תוס' בב' משמע דהארון הי' נתון במזרח ממש ז"ל שם אהא דקאמר ריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיענו מקום תפילה דכ' וצבא השמים משתחוים לך והקשו תוס' אמאי לא נדע מקום התפילה מבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב ותי' ריצב"א דמשם אין ללמוד ששכינה במערב דנהי דבית קדק"ד הי' במערב המקדש אבל מקום הארון ששכינה שם כדכ' ונועדתי לך שם הי' במזרח בית קד"ק ואחר המחילה אין להוכיח מדברי התוס' דס"ל דשכינה במזרח אלא שכונתם לומר דלא מצינן למילף דשכינה במערב כיון שהארון הי' באמצע אפשר ששכינה במזרח ובכל הצדדים בשוה: והנה בהא שאמרו בגמ' דב"ב דף צ"ט דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום הארון אינו מן המדה וגוף הכרובים אינו מן המדה ראיתי בספר מחולת המחניים שכתב לפרש הדבר על נכון דהנה נודע לחכמי התכונה שקראו את נקודה האמצעית נקודת מקום המחשביי' וגם בלשון אשכנז נקרא דער מאטעמאטישע פונקט והוא כי נקודת קו האמצעי ממש איננה בגדר שם מקום כלל שהרי אם תעשה קו או נקודה באמצע קטנה כאגוז הלא עדיין יכול אתה לעשות בנקודה הזאת נקודה קטנה ממנה כעדשה ובתוך אותה נקודה יכול אתה לעשות נקודה קטנה ממנה כחרדל וכך תמיד כל זמן שעינו שולט יכול לעשות נקודה בתוך הנקודה ולא הגעת לסוף שיעור אמצעי ממש עד שתדמה לפניך הנקודה דקה מן הדקה שלא ישלט בו עין זולת במחשבה לבד תדמה לומר שאלו יחלק זה הדבר כאן יהי' מחצה על מחצה וזה נקרא נקודת מקום המחשביי' ועדיין לא יספיק כי גם במחשבה תוכל לדמות לפניך דקה בתוך הדקה עד שתאמר נקודת אין סוף מקום דלית מחשבה תפוסה בו ולכן נקרא דער מאטעמאטישע פונקט כלומר הנקודה של חכמי המדידה ועל זה רמז רבינו בפי' המשנה פרה פ"ב ה' רבי יודא אומר אפי' כוס אחד וכ' רבינו וכוס הוא עגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד עכ"ל ומעתה תבחון אם נאמר שהקב"ה שוכן במקדש ואשאלך באיזה מקום ותאמר באמצע ממש כבר הגעת להשיב נכונה בלי טעות כי הלא מקום אינו בגדר מקום כלל שאפי' מחשבה אינה נתפסת בו לכן המשיב לנו אשר שכונתו יתעלה הוא באמצע הוא מוצל מזה הטעות כי נדע דעתו שהקב"ה אינו בגדר מקום ומשיב נכונה ולסבר האוזן יאמר שהקב"ה כאן ואמנם יבין אשר רק כבודו יתעלה הוא כאן כאמור ונקדש בכבודי וזה מבואר במקראות ברוב מקומות שהזכיר השראת שכינה רמז על קו האמצעי ותמיד נאמר תיבת מתוך או מבין שני הכרובים ולזה רמזו חכז"ל מקום הארון אינו מן המדה כלומר שנעשה שמקום הארץ לא כייל שום מקום בקודש הקדשים שכולו רחבו רק עשר אמות בלבד ובכל צדי הארון הי' מקום פנוי חמש מכאן וחמש מכאן ומקום הארון והכרובים לא כיילו מקום בקדש הקדשים ולמה נעשה נס זה הלא למען נדע כי השראת שכינתו אשר לזה רומז הארון איננה מן המדה דהיינו שאינה בגדר מקום כלל יען הכל מכוין אל נקודת האמצע דלית בי' תפיסת מחשבה כלל וכתב לפרש בזה מקראי קודש בן אדם הגד בית ישראל את צורת הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ואם נכלמו על כל אשר עשו צורת הבית ומיצאיו ומובאיו וכ"כ לעיל בפ"א לפרש פסוקים האלו והכונה כי כל צורתיו ומוצאיו ומבואיו הכל מיוסד לרמז על קו האמצעי ולכן אמר הכתוב ביחזקאל תוכחה לישראל שהיו עובדים ומגשמים בתמונת הגד להם צורת הבית ויכלמו מעונותיהם כאשר ימדדו את תכנית פירושו קו האמצע וזה כונת תכנית כלומר את התוך שהוא האמצע שימדדו התכנית ושוב לא יחטאו כי ימצאו במדדם בצורת הבית את התכנית שהכל מכוין אל האמצע ויבינו שהקב"ה אינו שוכן בגדר מקום כלל יען הכל מכוין אל נקודת האמצע דלית מחשבה תפיסה בי' כלל ובזה מוצלין מהטעות וממחשבות שמגשמים בתמונת ולכך אמר שיכלמו מעונותיהם כאשר ימדדו את תכנית כאשר יבינו צורת הבית שהוא מכוין אל תכנית כלומר אל קו' האמצע והתוך וזהו ג"כ תשובת ויכוח כנסת ישראל הנקראת בשיר השירים שולמית ומבקשים מהם אומת העולם שובי ונחזה בך שהם מבקשים לראות אצליני איזה תמונה ואנחנו משיבים להם מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים כלומר מה תחזו בנו אין אצל אומה זו דבר לראות אבל כל הדברים אשר אתם רואים תגון מקדש ארון וכרובים ומנורה המרמזים על השראת השכינה הכל הולך סביב כמחולת המחניים כאדם ההולך במחול ומחוגה סביב סביב והכל כונס האמצע למקום שאין מחשבה נתפסת בו וכ"ש אין כח הראות שולט בו ומעתה מה תחזו בשולמית הזאת תראו אשר מקיפין הבימה העומדת באמצע ביהכ"נ בס"ת בשמחת תורה ומקיפין עם הלולב לנקודת האמצע ומעתה מה תחזו בנו זולת מחול ולכן אמר כמחולת המחנים שגם מחנות ישראל היו כך במדבר והמשכן באמצע לכן אמר כמחולת המחניים שגם מחנים ומחולת להזכיר המחול של מחנים שהוא הכלל חניות של כל ישראל סביב למשכן שהוא יסוד של מצות קו האמצעי מפורש בתורה במקראות במחנה ישראל ומעתה מה תחזו בנו אין אצל אומה ישראלית רק נקודת האמצע בלבד יעוש"ה שהאריך בנתינת טעם שלכן הבימה צריכה לעמוד באמצע ביהכנ"ס שכן נמי הביהמ"ק עומד בירושלים שהוא באמצע העולם כמבואר בכמה מקומות אשר ירושלים באמצע העולם ואעפ"י שהארץ היא כדורית ואין אתה יכול להגביל בה מקום וכל מקום שנרצה נוכל לומר שהוא אמצעה כי אין בה ראש וסוף אך הענין יען שהקב"ה ברא העולם ברא מתחילה רק נקודה קטנה בלבד וצוה שתתרחב ותעשה גדולה ותתפשט סביב עד שאמר לעולמי די והרמב"ן בפי' התורה הרחיב הדברים בזה בפי' הפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו ומקובל אצלינו אשר מקום המקדש הוא אבן שתי' שממנו הושתת כל העולם כולו כלומר שהוא אותו המקום של הנקודה הראשונה הזאת והיא נקודת ביהמ"ק ולכן נקרא ממילא מקום המקדש מקום האמצע וכו' כי נקודת ביהמ"ק היתה תחילת הבריאה של כדור הארץ כמו גרעון של הפרי את"ד ועיין רמב"ן בראשית על הכתוב דעץ החיים בתוך הגן דהיינו אמצע כ' דאמצע הגן כבר אמרו שאין אדם יודע בו אמיתת הנקודה כי אם השם לבד ועיין בשו"ת מהרי"ט אה"ע ס"ב ח' היכיא דתני חוץ אי הוה משמעותו אמצע: וראיתי בציון ירושלים על ירושלמי תרומת דף י"ב שתמה דהא הגן הקב"ה הוא נטע ושוב הוה אמצע הדק ממש דהקב"ה נטע באמצע הדק ממש של הגן ולפי"ז בלשון חכמז"ל במעשי ידי אדם ל"ה בתוכו ממש אמצע הדק רק אמצע רחב וא"כ גם בתוכו אינו מקום מסויים ואמצע הדק אין אדם ידע לכן פליגי רבנן פ"ג דתרומות ואמרו דלא קרא שם דס"ל דאמצע הרחב לא מיקרי מקום מסויים והביא דברי הב"י או"ח סי' תע"ח בשם הריטב"א דכל שמניח הקטון בתוך הגדול אמצעי קרי לי' משמע דתוך לאו אמצע הוא: ד' ובזה יתבארו דברי רבינו שכ' שבבית קדהק"ד האבן שתי' ועלי' הארון עומד דהיינו שמקום זה הוא הנקודה שממנה הושתת העולם ועל כן הארון עומד עליו דהיינו שאיני מן המדה כנקודת האמצע שאינה מן המדה כנקודת אין סוף מקום דלית מחשבה תפיסה בי' והבן כי נכון: הנה בסוכה דף ה' איתא ארון תשעה וכפורת טפח הרי עשרה גובה הארון ומינה קיליף רב ור"ח דשיעור גובה הסוכה הוה עשרה ואמר ר' יוסי אין השכינה יורדת למטה מעשרה מוכח דהוה רשות בפ"ע ואח"כ פריך מנ"ל יליף מבית עולמים דהי' גובה שלשים דכתיב ושלושים אמה קומתו וכיון דכרובים בשליש הבית הוה קיימיא גם במשכן הוה עומדים בשליש גובהן דהיינו עשרים טפחים וכתיב בכנפיהם סוככין למעלה דלארון וכפורת ע"ט נשאר מכפי הכרובים עד הארון עשרה טפחים ופריך הניחא לר"מ דאמות הכלים באמה בת ו"ט אבל לר"י דבאמת הכלים באמה בת ה"ט א"כ תמניא ופלגא הוה א"כ מסככן עד הארון י"א ומחצה א"כ ליבעי י"א ומחצה טפחים לאויר סוכה ומסיק דלר"י הלכתא גמירי לה ובהפלאה פ' תרומה תמה לפי מה דאיתא ביומא דף ע"ב דג' ארונות עשה בצלאל והאמצעי הוה גובה ט' טפחים ועם הארון החיצון והכפורת הא הוה יותר מי"ט וכך איתא בברייתא להדיא ביומא דהוה י"א טפחים א"כ איך רצה לילף מבית עולמים שיעור י"ט דהא לר"מ ל"ה אלא ט' טפחים עד הארון וכן מ"פ לר"י שמונה ומחצה הוה הא לר"י הוה ט' ומחצה וכן הקשה במנחת חינוך מצוה צ"ה: ולי נראה לישב דהנה קשיא לי מ"פ לר"י תמניא ופלגא הוה עדיפא היה לי' להקשות לר"י דסובר דאמות הכלים באמה בת ה' ואמות הבנין באמה בת ו' א"כ אי גבוה משכן ששים טפחים וגובה ארון וכרובים כ"ט לא יגיע לשליש איך קיליף דבשליש הוה קיימא דבוודאי דוחק לומר דלא הי' באמת שווים במנין העשרים טפחים לפי שליש קומתן רק עשו כ"ג טפחים עם הכרובים דבגמ' משמע דקאי אדלעיל דכרובים ג"כ רק כשאר כלי מקדש א"כ לא הי' מגיע לשליש גובהן ונראה לישב דהנה ב"ב דף צ"ב פריך קרא אהדדי כתיב והבית אשר בנה שלמה לד' שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ול' אמה קומתו וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב וכ' אמה קומתו אמר להו כי קא חשב משפת כרובים ולמעלה וא"כ לפי"ז פשיטא לי' מקרא דע"כ כרובים בשליש גובהן קיימא ולכן אף דהכרובים כלים נינהו מדידת גובהן הי' לפי אמות הבנין ולכן רק פריך לר"י דתמניא ומחצה הוה ומסיק דהלכתא הוא: אמנם למסקנא דמסיק הלכתא באמת י"ל דהדר מזה דהוה קאי בשליש גובה כמו שיבואר ולפי"ז י"ל דתנא דברייתא ביומא דקחשיב ארון וכפורת דהוה י"א טפחים ס"ל דילפינן סוכה מבית עולמים וסבירא לי' דהוה עומד בשליש קומתן ורק ס"ל דלר"י דאמות הכלים באמות בת ה"ט א"כ תיקשי קו' הגמ' דתמני ומחצה הוה וע"כ דבאמת ארון וכפורת הוה י"א טפחים וגם משהו זר א"כ מגובה סככן של הכרובים עד הארון וכפורת לא נשאר רק י' טפחים ושפיר ילפינן מבית עולמים דאויר סוכה י"ט ובזה יש לישב שיטת רש"י בב"ב שפי' הכתובים דלא יקשה אהדדי דהא דכ' ולפני הדביר עשרים אמה קומתו דק"ק לא הי' גובה רק עשרים ותוס' תמהו שהוא כנגד הגמ' דסוכה דכרובים בשליש הבית ולהנ"ל ניחא דרש"י הוכיח כפירושו מגמ' דסוכה הנ"ל דהא כיון דבסוגין איתא דארון וכפורת רק י"ט גובהן וא"כ קשיא ק"ו הגמ' לרי"ו תמניא ומחצה הוה ולכן ס"ל לרש"י דמאחר דמסקינן דלר"י סוכה הלכתא גמירי לה א"כ באמת הדר ממה דקאמר דבשליש גובהן קיימו כרובים דהא לא הגיעו לשליש גובהן של היכל וקדק"ד כיון דאמות דידהו לא שווין לאמות ההיכל א"כ לפי"ז לא מצינן לפרש הא דכתיב ועשרים אמה קומתן דמשפת כרובים ולמעלה קחשוב דהא הוה כ"א אמות ומחצה מן הכרובים עד גובהן של היכל א"כ ע"כ הא דכתיב ועשרים אמה קומתן היינו דק"ק לא הי' שוה עם גובה ההיכל דלא הי' רק עשרים אמה גובה ול"צ לאמר דמשפת קומתן קחשוב והא דאמרינן דבב"ב דמשפת קומתן קחשוב היינו משום דסובר כברייתא דיומא דבאמת ארון וכפורת י"א טפחים ועם משהו זר הוה יותר מי"א טפחים דאז שפיר מצינן לפרש דבשליש גובהן קיימו כדאמרינן בסוכה ואפ"ה לא יקשה תמניא ומחצה הוה משום דבאמת ארון וכפורת הוה יותר מי"א טפחים ונמצא מגובה ארון של הכרובים עד הכפורת הוה י"ט ושפיר ילפינן מיני' לאויר סוכה ועיין ירושלמי דיליף לה די"ט הוה דברשות בפ"ע מעגלות ועיין ירושלמי סוטה דף ל"ד ודו"ק: והנה שם ב"ב איתא במשנה רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראי' לדבר רשב"ג אומר כבנין היכל ומפרש בגמ' דת"ק קאמר ראי' לדבר מבנין היכל ורשב"ג אתמוהי קמתמה אטו כ"ע כבנין היכל עבדי וקשה לי דהנה בעירובין קתני מבוי שהיא גובה למעלה מכ' ימעט ומפרש רב דיליף מפתחו של היכל פריך בגמ' בין לרבנן בין לר"י נילף מפתח שער החצר ופירש"י ותוס' דארחבן פריך אמאי קתני דרחב מעשר ימעט דהא פתח היכל ועזרה דגובהן עשרים ורחבן כ' ואמאי ימעט ולהנ"ל מ"פ בשלמא גובהו שפיר ילפינן דאפי' היכל דחשוב ולא מצינו גובה יותר מכ' אבל דנילף דברחב מעשרה ג"כ מיקרי פתח שפיר יש לדחות אטו כ"ע כבנין היכל דבודאי בנין חשוב כהיכל עבדי פתח רוחב כ' אבל בשאר בנינים דלא חשובי כ"כ לא מיקרי פתח ביותר מעשר: והנה בפ"ו משקלים איתא ר"ח סגן הכהנים אמר היו משתחוים י"ד והיכן היתה יתירה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם נגנז הארון ומייתיא לה ביומא פרק הוציאו לו דאיתא פלוגתא התם דאיכא מאן דאמר ארון גלה לבבל דכתיב כל כלי חמדת בית אלקים זה הארון ולשכה זו עשאוהו ששם כהנים מתליעין העצים שכל עץ שנמצא תולעת פסול ע"ג מזבח ועיין ירושלמי פ"ח דסוטה דדריש הא דכתיב תנו את הארון הקודש בבית אשר בנה שלמה אין לכם משא בכתף והנה בשירי קרבן כתב דמכאן הביאו ראי' לשיטת הרמב"ן בסהמ"צ שהשיג על רבינו דס"ל שנשתנה מצוות נשיאות הארון בכתף מהלוים לכהנים וכתב שלעולם לא נשתנות מדמשתעי קרא בלוים כי הם ישאו את הארון לגונזו ואם יהא גולה לבבל ולא יהא בידם להחזירו למקומו ש"מ שעל הלוים הוטל לשאת אותו אם הי' אפשר בחזרה: ה' ולפניו צנצנת המן וכו'. עיין במהרי"א במלכים שהאריך לבאר אי הי' בארון או לפני הארון ועמש"כ תויו"ט פ"ה דיומא שכן הוא בברייתא דמלאכת המשכן ומש"כ רבינו משנגנז הארץ נגנז צנצנת המן ושמן המשחה עיין ירושלמי סוטה דף ל"ד ועיין תוס' נזיר דף מ"ז: ו' ואף אורים ותומים הי' שם. ועיין השגת הראב"ד דזה שחסר בבית שם אורים ותומים ל"ה מחוסר בגדים וביאר בכ"מ דכונתו על שם המפורש דלא הי' בב"ש וקראו לחושן אורים ותומים בדרך השאלה ומה שהשיג הראב"ד א"כ ליכא ה' דברים דאורים ותומים ורוה"ק חדא נינהו הנה בתוס' יומא דף כ"א מבואר כדברי רבינו דמחב"ג וע"כ כונתן אחושן אולם מפרש"י משמע כראב"ד והנה ביומא דף ע"ג מסיק דסיוע הוה מסייע בהדייהו ופירש"י אם ראוי לרוה"ק אותיות מצטרפת ובולטת א"כ לפי"ז אין ראוי שיחשב אורים בפ"ע ולכן פירש"י דקאי אשם הקודש אבל רבינו בפי' מכהמ"ק מוכח דמפרש דע"י רוה"ק הי' יודע להצטרף האותיות א"כ שפיר חשיב אורים בפ"ע לכן אף דס"ל דהא דחסרו אורים ותומים היינו הרוה"ק שפיר חשבוהו לתרתי כיון דזה עיקר הגדת האורים ע"י רוה"ק ונראה הבדל בהגדת נבואה בלא האורים דנבואה חוזרת והגדת האורים אינה חוזרת ואינה בטילה לעולם כדאיתא ביומא דף ע"ב ולכן שפיר מינהו בשתיים ואזיל בזה לשיטתו דפי' שכ' דלפני היינו פני הנשאל כלפי הארון ורש"י פי' כלפי לבו משום דרש"י בזה לשיטתו שהי' שם הקודש על לבו בתוך החושן אבל לדעת רבינו ל"ה שם הקודש על לבו לכן מפרש דפניו כלפי שכינה היינו כנגד הארון וראי' נראה לדעת רבינו מירושלמי פ"ק דסנהדרין דקאמר במשכן הי' משה נביא ואהרן אורים ותומים ופריך נביא יש כאן אורים ותומים ל"ל ומשני צריך אורים ותומים א"כ מוכח דאורים ותומים ג"כ ע"י נביא ועתוס' שבועות דף י"ד שהקשו ל"ל אורים במשכן ולדעתי זה בעצמו קו' ירושלמי ובזה יש לישב קו' ראב"ד למה מנו דחסרו ה' דברים רוח הקודש ואורים כיון שאורים רק עפ"י רוח הקודש דהרי חזינן במשכן הי' צריכין תרווייהו לכן גם כשחסרו מנו אותם בב' דברים: והנה ראיתי בראב"ע פ' אחרי שכ' דהי' בב"ש מחב"ג לפי שאין אורים וכ' שם הטעם וז"ל ואולם הקדים השם רפואה למכה באמרו כתונת בד קודש ילבש ולא הזכיר האיפוד והחושן והמעיל כי כבר הזכיר ונשמע קולו בבואו אל הקודש ומזה הכתוב למדו בבית שני ששמשו בלא אורים ותומים גם נביאים היו שם וכן העלה המושקטי בקול יהודה א"כ מזה נראה שהבינו דבאמת גוף הבגד לא חזר בבית שני והי' מחוסר בגדים והוא פלאי: ז' ואף אורים ותומים הי' שם. והנה לכאורה קשה דרבינו לקמן בפ"ו הי"ד כתב וזה שעשה עזרא שתי תודות לזכרון וכו' שלא הי' שם לא מלך ולא אורים ותומים וצריך לומר דהכונה שלא הי' נשאלין עפ"י אורים אולם לפי"ז קשה דמשמע בבי"ר הי' נשאלין באורים ותומים וקשה כיון דהי' עושין ע"י נביא כדאיתא התם למה הי' נשאלין באורים ותומים שוב ראיתי כי בירושל' פ"ק דסנהדרין הקשה כן ומשני דאפ"ה הי' צריכין לשאול באורים ותומים ג"כ וע"ש במראה הפנים ועיין ירושלמי מכות דף ד':

« תוספות על יומא כ׳ ע״ב:ח׳ תוספות על יומא כ״ב ע״א:א׳ »