תוספות על סוטה י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על סוטה י׳ ע״ב:ט״ו תוספות על סוטה י״ב ע״א:י״ז »

4 חידושי הלכות פתח ↗

בתוס' בד"ה לעולם מדה טובה מרובה כו'. וי"ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו' עכ"ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו"ק פ"ג והיה עורר חניתו על ח' מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי היה קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו' עיין בחזקוני:

4 הכתב והקבלה פתח ↗

יום לשנה. כל יום מהארבעים לשנה יחשב לכם לענין העונש כ"כ המפרשים, אמנם לפי"ז ה"ל לומר שנה ליום, ושפיר אמר הרע"ס תשעה באב של כל שנה, כמבואר בתענית פ' בתרא, שבכל מ' שנה לא היו מתים רק בת"ב שבכל שנה ושנה, ע"ש בתוס'. ובזה מתורץ קושית התוס' סוטה י"א כיון דנפרע במרגלים יום לשנה א"כ היתה מדת פורענות מרובה ממדה טובה של מרים.

4 שפתי חכמים פתח ↗

אלא אינו דומה. כתב הרא"ם ויש לתמוה דא"כ בעובדי אלילים דכתיב בהו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים. בספר אמרי נועם מקשה קושיא זו ותירץ בשם רבינו תם דהכא רודפים והורגים קאמר מדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ולכך לא ירדוף ויהרוג כי אם חמשה מאה אבל התם לא הריגה כ"א רדיפה. ולי נראה דכל רדיפה הוא הריגה ולא כן לשון ניסה ולכן גבי עובדי אלילים דאחד ירדוף ויהרוג אלף ה"ה נמי דשנים יהרגו ב' אלפים ולא יותר וכן ג' ג' אלפים וכן לעולם ולא כן בני ישראל כפירש"י וכי כך הוא החשבון וכו' אבל לענין ניסה יכול להיות ששנים יניסו עשרת אלפים איש ואפשר ששני אנשים מישראל יניסו כפלים מהם כמו יונתן ונושא כליו ואפשר דבכלל דברי הם ג"כ דברי בעל אמרי נועם וק"ל ועיין בתוס' בסוטה דף י"א: ד"ד ויש עכ"פ לתת טעם לחשבון זה דמאה ורבבה. ונראה בדרך זה כיון דעל חמשה מגיע ק' וממילא אם הם מרובים ה"ל כל אחד מן הק' כאלו הוא לבד חמשה ומגיע עליו לבד ק' נמצא מאותו ק' מגיע עליהן ק' פעמים ק' והיינו רבבה:

17 סוטה פתח ↗

״פּוּעָה״ — זוֹ מִרְיָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״פּוּעָה״ שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַוָּלָד. דָּבָר אַחֵר: ״פּוּעָה״ — שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל.

1 ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות - וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדת טובה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה דברים ל״ב:ל׳ גבי מדת פורענות וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ויקרא כ״ו:ח׳ וי"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר:

2 שהיתה פועה לולד - פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:

4 תוספות יום טוב על משנה סוטה פתח ↗

וכן לענין הטובה כו'. פירש הר"ב ומיהו יותר וכו' דמדה טובה מרובה כו' דהתם חדא שעתא. הכא ז' יומי. גמ'. וכתבו התוס' י"א וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה. דכתיב דברים לג איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב ויקרא כ״ו:ח׳ ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה. אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר. אבל קשיא לרבי. והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה. א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים. עכ"ל. ולי נראה דל"ק ולא מידי שמפני מדת טובה הוצרך הפורענות להתאחר כל כך כמו שפירש"י בפירוש החומש כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן ששים וכו'. ותדע שזו מצד מדת טובה היא מדתנן במ"ה פ"ג רבי אומר הזכות תולה כו'. אלא מתנוונה כו' ולרב ששת בגמ' דלעיל ד' ו' לרבנן נמי מתנוונה. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה ש"מ דאע"פ שמתנוונה וחייה חיי צער הן אפ"ה זכותה גרמה לה זה. וכ"ש שחיי אנשי המדבר בריוח היו וזוהי דעת ספרי שהעתיק רש"י בפי' פ' בהעלותך במדבר י״א:כ׳ עד חדש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר שם הבשר עודנו בין שניהם:

4 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ועושה חסד לאלפים. מרובה מדת הטובה ממדת פורעניות על אחת חמש מאות, במדת הפורעניות כתיב פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים ובמדת הטובה הוא אומר ועושה חסד לאלפים לזועיין בתוס' סוטה י"א א' ולפנינו בפ' נח בפסוק וארובות השמים נפתחו. .תוספתא סוטה פ"ד

4 שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

ויש איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ"ג. והקשה הרב לח"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ"ש רבינו פ"א מהל' יבום די"ב והרב מש"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ"ש ה"ה בפי"א מהל' גרושין הי"ד וכ"כ הרא"ש בפ"ק דיבמות די"א וכ"כ התוס' שם ובסוטה דכ"ח ד"ה מה ת"ל ובפרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ"ו ד"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ"ק דסוטה ד"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ"ש ופי' רש"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ"ל. והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס"ט ע"ג ד"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא"ש והתוס' בפ"ק דסוטה די"א דס"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז"ל שם בדי"א ע"ב ד"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע"ש וזו היא שיטת הרשב"א שכתב ה"ה בפי"א מה' גרושין די"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע"ש. ומ"ש התוס' שם בדי"א ע"א ד"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע"ד דודאי הם ז"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש"ל בה' יבום פ"ו די"ט יע"ש והן הן דברי הרא"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס"ל כסברת הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ"ו שדקדק מהם הר"ב מש"ל י"ל דס"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז"ל הנה התוס' ז"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור. איברא שבעיקר דברי הרב מש"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס"ל דבספק סוטה איכא לאו לע"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ"ל זלה"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע"ג דבלא"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס"ל דס"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ"ש ה"ה ע"ש הרשב"א ז"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ"ח דס"ל דבס"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ"מ דבריהם סותרין בהדיא למ"ש ביבמות דאף בס"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז"ל, גם מ"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה כי תהיה משמע דס"ל דבס"ס ליכא אלא עשה לע"ד יש לדון בה שהם ז"ל עמ"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז"ל דמשמע להו דבס"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ"ו ע"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ"ל. ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ"ק די"א ואפי"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ"ט ובפרק האומר דקדושין דס"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז"ל מאי קא ק"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי. כי ע"כ הדבר מבואר לע"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר"ע בס"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס"ס לאו וכסברת הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ"ש התוס' לעיל דמ"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס"ס משום דבס"ס בלא"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר"ע בסוט' פרק כשם דכ"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב"ד כבר כתבו התוס' ז"ל לעיל ד"ה נכרי ועבד ע"ש ר"י דפשיטא ליה להש"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע"ש. איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל"ה ע"א ד"ה אע"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע"ש. ומ"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס"ל כשי' הרשב"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס"ל דליכא לאו בס"ס כסברת הרשב"א דאכתי אפ"ל שפיר דס"ל כסברת הרשב"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ"ש בהדיא בדי"א ע"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה"ט כתבו התוס' לעיל די"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא"כ ה"נ לר"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ"מ גבי ספק סוטה אע"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק. ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ"ה ע"ג וע"ד במה שעמד על דברי הר"ב מש"ל ז"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ"ל ז"ל ולהל"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב"א ז"ל בפ"ק דיבמו' דס"ל דצרת יבמה היא בלאו יע"ש, שוב ראיתי להר"ב מ"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש"ס בפי"ט מה' א"ב ד"ה ואגב גררא יע"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר"י כולי ז"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ, עוד ציין מ"ש התוס' בפ' אלו נערות ד"מ ד"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס"ל דבס"ס איכא לאו דאפשר דס"ל דליכא אלא עשה ומ"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די"א אמרינן דלר"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע"כ צ"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ"ל. ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז"ל ק"ל שפיר דכיון דלב"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב"ש קש' ולזה תירצו דלב"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז"ל וא"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ"ל וא"כ לב"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו. גם מ"ש הרב מהר"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא"ש דיבמות שום משמעות דס"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב"א ואדרבא מדבריהם בדי"א ע"ב משמע בהדייא דס"ל כפי' הרשב"א ז"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ"ח מוכח דס"ל דלא כהרשב"א ז"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס"פ המגרש עלה דאמרי' התם א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז"ל וקל"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו"ל לאו הניתק לעשה א"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב"ש בלא"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר"פ אז"ן אע"ג דלב"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב"ש נשמע לב"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ"ל נכון עכ"ל. ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש שם רש"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב"ש ובין לב"ה דאע"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה. והנלע"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע"ד ועדיין צ"ע.

« תוספות על סוטה י׳ ע״ב:ט״ו תוספות על סוטה י״ב ע״א:י״ז »