תוספות על שבועות ל׳ א:י״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על שבועות ל׳ ע״א:י״א תוספות על שבועות ל׳ ע״ב:א׳ »

1 אורים ותומים, תומים פתח ↗

מקדימים דין יתום כו' לדין ת"ח הקשה הכ"מ וכן הד"מ דהא ר"נ הקדים קרובו של ת"ח ליתום ומכ"ש דהדין להקדים דינו של ת"ח בעצמו. ותי' המפורשים וכן הלח"מ דזהו היה הטעם שהיה נסתם טענת הבע"ד כי ראה ר"נ נושא פנים להקדים לדין יתום שלא כדת וגם בזה צ"ל כמ"ש דהיה ר"ן מודיע לבע"ד טעם ההקדמה משום דהוא קרובו דר"ע וכמש"ל בריטב"א אך לפ"ז אין ראיה לדינו של הריטב"א ורבו די"ל אף בפתחו ליה בדינו מקדמים רק שם נסתתם טענתו מטעם אחר הואיל והקדימו ליתום וא"כ קשה על הרמ"א דהביא הך חילוק דריטב"א בין פתחו ללא פתחו וכאן הניח בסתם דברי הרמב"ם מבלי הגהה כלל. ואפשר לומר תי' אחר בדברי הרמב"ם דס"ל לרמב"ם ודאי כשיש ב"ד א' בעיר ובאי' היתום ות"ח אז ליתום דין קדימה ועשה דיתום אלים מעשה דת"ח ות"ח חייב למחול נגד היתום דלא שייך בי' מחילה אבל כשיש שני ב"ד בעירם וב"ד אחד פסולים מחמת קורבא לת"ח פשיטא דיש להב"ד השני להיזקק לדינו של ת"ח והיתום ילך לב"ד השני ומתקיימים שני עשה בשוה כי היתום הולך לב"ד זה והת"ח לב"ד אחר ולכך בעובדא דפרק שני דייני גזרות דהא היה רב ענן דיין קבוע ומתחילה בא לפני רב ענן לדון רק הואיל ופסלהו הלך לפני ר"נ ור"נ חשב כי הוא קרובו וא"כ אקדמיה מקמיה יתום ויתום ילך למשפט לפני ר' ענן וקיים ירא שמים יוצא ידי שניהם וא"ש. אך לפ"ז צ"ל לשיטת הרמ"א דהך דיתום קודם לת"ח לא למדו הרמב"ם מהך דעובדא דר"ע ור"נ רק ממקום אחר. דהא כאן צ"ל דסתימת טענתו לא היה בשביל כך דהא שלח ליה ליתום לב"ד אחר. ובהכי ניחא נמי דהשמיט הרמב"ם הך דינא דקרובו של ת"ח יש לו משפט קדימה משום דס"ל דהוא דין טעות של ר"נ כדעת הריטב"א הנ"ל וכמש"ל והא דאקדמיה ליתום לק"מ כמ"ש ששלחו לב"ד אחר. עוד אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל אף דשניהם עשה דיתום ודת"ח מ"מ על הת"ח למחול נגד היתום וזהו מדת ת"ח נוחי דעת להקדים אומללים ולחזק לבבות כושלים והיא כבודם ותפארתם משא"כ היתום דלאו בר מחילה כמש"ל אך זהו לת"ח עצמו אבל לס"ד דקרובו של ת"ח יש לו ג"כ קדימה משום כבוד החכם א"כ לא שייך כאן מחילה דת"ח אינו פה למחול כבודו והקרוב אינו בגדר למחול כבוד קרובו ולכך יש לו משפט קדימה ליתום ולכך ר"נ דטעה כמ"ש הריטב"א והוא דעת הרמב"ם כמ"ש וחשב דיש לקרוב קדימה אף בזה יפה עשה שהקדימו ליתום כמ"ש אבל כיון דלא קי"ל בזה כר"ן דאין לקרוב קדימה משום סתימת טענה אף זהו להקדים ליתום ליתא דת"ח מחויב למחול נגד יתום כמ"ש. ועי"ל דהרמב"ם ספוקי מספקא במה היה טעותא דר"נ אי בשביל שהקדים ת"ח ליתום או שהקדים אף קרובו של ת"ח ולזה באמת אין קדימה ולכך חשש להחמיר שלא יהיה ח"ו סתימת טענת בע"ד ויצא משפט מעוקל והשמיט דיש לקרוב קדימה וגם פסק להקדים ליתום לחוש לכל שני סברות. ובאמת נראה דהרמב"ם דהשמיט הך דינא של קרובו ת"ח דס"ל דוקא ת"ח משום שלא יבטל מלמודו ולא קרובו או שלוחו דהא בזה לא שייך ביטול תורה ואין לדבריו מהא דאמרינן בנדרים דף ס"ב דמנלן דת"ח שרו ליה תיגרא ברישא דכתיב בני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל בראש ומייתי עליו וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וקשה למה השמיט הך דסליק מיניה לפתוח דינו בראשון אלא ודאי דהעטרה לכהן יהיה בדבר שבקדושה ומה דבר שבקדושה יש בהקדמת דברי ריבות ולכך השמיטו הגמרא אבל לת"ח ילפינן על כל פנים בהיקש דלדבר שבקדושה יש לו משפט קדימה ולגבי ת"ח הוי הקדמת משפט דבר שבקדושה שלא יבטל מלמודו ובהכי ניחא הרמב"ם דס"ל וקדשתו דאורייתא כמ"ש בהל' כלי מקדש למה השמיט הך דכהן קודם במשפט לישראל בשלמא אינך מחברים י"ל דס"ל דהוי מדרבנן ובקצתם אמרו ובקצתם לא אמרו והא דהקשה המ"א סימן ר"א הא בגמ' אמרינן דאורייתא י"ל דס"ל ה"מ בזמן הבית וקרבן כדכתיב את לחם וכו' אבל לאחר חרבן בעו"ה בטלה קדושתן של תורה וכ"כ בהגהת מרדכי גיטין בשם ר"ת דבזה"ז אין קדושת כהנים דאין בגדיהם עליהם היינו אין ראוי לבגדיהם אבל לרמב"ם קשיא ולפי מ"ש ניחא דכל הקדושה הוא מבלי לבטל מלמודו וכ"כ הרא"ש בפי' לנדרים ע"ש. מיהו י"ל ג"כ הטעם דלכך לא כתבו מחברים הקדמת כהנים דאין כהנים כהני חוס רק כהני חזקה וכמ"ש מהרי"ו והמ"א ומה דהקשה הרב בעל ח"י בהשמטה הא סוקלין על החזקה וא"כ מ"ש כהני יחוס או כהני חזקה ע"ש ולק"מ דהא בגמ' העיד דד' אלפים עבדים נתערבו בכהנים ואליהו בא לטהר בני לוי כמבואר בג' דפ' י' יוחסין ורמב"ם סוף הל' מלכים ואם כן ברור דיש בהן מהתערבות דאל"כ מה צריך צירוף וא"כ אתרע חזקה דהא ה"ל בהו אינשי דליכא כהני וא"ש. אך מכל מקום הרמב"ם שהביא אפילו הלכתא למשיח סביר' ליה כמ"ש ודוק. והנה בתשובת ח"י הנ"ל דעת השואל דכל הקדימות הללו הכל אמורים בתובע אבל בנתבע לא כי מה תועלת יש לו בהקדמה ודעת הרב בעל ח"י ס"ל דאף לנתבע יש תועלת בזילותא דבי דינא ובלוי זמן בהמתנה. ובתשובת שבות יעקב סי' קמ"ד הסכים לשואל והביא ראיה מלשון רש"י יבמות דף ק' דמקדמינן לאשה מאיש פי' רש"י שהיא תובעת בעל דינה. ומלבד דהוא דקדוק קליש כנר' שם אף גם עדיין י"ל בת"ח שיש בו ביטול תורה כמש"ל בשם ריטב"א אף ת"ח הנתבע יש לו קדימה משום ביטול תורה. אמנם נראה לענ"ד ראי' מהך דשבועו' דשלח ליה עולא חברינו עמית בתורה וכו' למה נ"מ לאקדומיה אי נמי לשודא ופי' התו' בשם ר"ת דשכנגדו היה גם כן ת"ח ולכך שלח ליה לשודא שיהיו שניהם בגדר א' ע"ש וזהו ברור דלא יחלקו הנך תרתי למשרי תיגרא או לשודא במציאות איך היה מעשה דגמ' מעשה ידע וחזי איך היה אם שכנגדו היה ת"ח או לא רק גמ' קאמר בכוונתו או שהיה בשביל קדימה או אם יקרה במשפט שודא בשביל כך שלח ליה אבל בגוף הדבר לא יתכן שיש בגמ' ספק ואם כן קשה מה צורך לשלח ליה שהוא ת"ח בשביל הקדמה הא בלא"ה יש קדימה מפני ת"ח שכנגדו ועכצ"ל דכשנגדו היה נתבע ולנתבע אין משפט קדימה וא"ש. והא דהקשו התו' שם דהמ"ל להפוכי בזכות ולק' הא אף שכנגדו הוא ת"ח די"ל דקושית התו' לשיטת רש"י דלא ס"ל שהיה שכנגדו ת"ח או שלא יהפך בזכות הנתבע שהוא ת"ח ושלח ליה שהוא גם כן ת"ח ואם כן חוזרים שניהם להיות שוים. ובזה יש אפשר ליישב קושית הריטב"א דהקשה הא הוי סתימת טענה דבשני ת"ח לא שייך סתימת טענה דידע הנתבע ת"ח שיש לחלוק כבוד לתורה וצ"ע:

1 ב"ח פתח ↗

וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה ש כול כתב ב"י דלקח זה מהא דאיתא בפרק כל כתבי דף י"ט אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לדינא לקמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותיה וקשיא לי דא"כ ליכא אלא מדת חסידות ככל תיתי לי דהתם אבל מצוה לא שמענו ותו דמתי' רש"י לשם לא משמע אלא שאינו דוחהו מלראות בדבריו ולעיין בהם אם יש דבר לזכותו אם לאו אלא מיד רואה ומעיין אבל לא שיהפך בזכותו יותר מלאיש אחר ולפעד"נ דרבינו הוציא דין זה מדתני רב יוסף ר"פ שבועת העדות בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה יפה וכך היא גירסת הסמ"ג יפה יפה וחד יפה למשרי תגרי' ברישא וכדפרש"י אידך יפה להפך בזכותו מה שיכול והא דאר"נ למאי שלח לי רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות לחנופי ליה בתמיה הדר אמר למשרי תגריה ברישא ולא קאמר להפוכי בזכותיה כבר פי' התוס' לשם דהומ"ל להפוכי בזכותיה וכ"כ נ"י והשתא ניחא דכתב רבינו מצוה עליו להפך בזכותיה מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלמא דמצוה היא: ומ"ש להפך בזכותו מה שיכול והוא שלא יעלה על לב להפוך בזכותו שלא כדין אלא דוקא מה שיכול הוא ע"פ הדין אלא שיתן לבו שלא יהא נעלם מעיניו זכותו וכמ"ש הרא"ש בדין זבל"א לעיל בסימן י"ג ודין זה ודאי נוהג אף בזמנינו דאין נוהגים בנו דין ת"ח מ"מ חבת התורה והמצות הוא על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה ולעיין בדבריו שלא יהא נעלם מעיניו זכותו מה שהוא ע"פ הדין דלא יהא נגרע מאילו היה בוררו לדיין שצריך להפך בזכותו יותר: ודין האלמנה קודם לדין ת"ח כ"כ הרמב"ם והסמ"ג ולא ידעתי מאין למדו להורות כך ואפשר דמדאיתא בפרק נושאין למאי דקא הדר ביה רבא דשרינן תיגריה דאיתתא ברישא אף על גב דגברא חייב במצות אפ"ה משום זילותא דאיתתא שרינן לדאיתתא ברישא והביאו הרי"ף בפרק שבועת העדות בספרים הישנים והשתא בע"כ הא דכתיב ריבו אלמנה לגופיה אצטריך לאקדומי לאלמנה דאי לא אתא קרא אלא לאקדומי יתום לאלמנה לכתוב שפטו יתום ואלמנה מדכתב קרא ריבו אלמנה אלמא דכי היכי דשפטו יתום לאקדומי יתום לאלמנה ה"נ ריבו אלמנה לאקדומיה לת"ח דאי לאקדומי לעם הארץ אפילו אינה אלמנה קודמת לאיש משום זילותא וליכא לאקשויי ומנ"ל דבאינה אלמנה ת"ח קודם ודילמא שניהם שוין ויכול הדיין להקדים את מי שירצה י"ל דריבו אלמנה הו"ל דומיא דשפטו יתום דכי היכי דשפטו יתום מקמי אלמנה ואי ליכא יתום אלמנה קודמת לכולהו אף לת"ח ה"נ ריבו אלמנה מקמי ת"ח ואי ליכא אלמנה ת"ח קודם לכולהו אפילו לאשה והכי נמי מסתברא דעשה דכבוד תורה עדיף מזילותא דאיתתא והשתא ניתא מאי דהוה קשה היאך טעה ר"פ לסלק דין יתום מקמי קרובו של ת"ת והוא דהוה ס"ל לר"נ דריבו אלמנה לא אתא אלא לומר דאלמנה קודמת לאיש ואשה שאינה אלמנה אינה קודמת לאיש אלא אדרבה איש קודם לאשה דאיש חייב במצות וכדקס"ד דרבא מעיקרא בפ' נושאין ולפי זה ת"ח וקריביה קודמים לכולהו אפילו ליתום אלא דאנן מדקא חזינן לרבא דקהדר ביה כדאיתא התם דאשה קודמת לאיש משום זילותא דאיתתא א"כ בע"כ ריבו אלמנה אתא לאורויי דאלמנה קודמת אפילו לת"ח וכ"ש דיתום קודם לת"ח ואצ"ל לקריביה ומש"ה אסתתם טענתיה דאידך ונענש רב ענן ויש להקשות דמלשון הרמב"ם שכתב היו לפניו דינין הרבה וכו' משמע שהיו לפניו בשוה אלמא דאם היה בא אחד תחלה לפניו צריך להקדימו מדכתיב כקטן כגדול תשמעון ואפילו ע"ה לת"ח וכתירוצא קמא דתוס' ובתחלת הסימן כתב דאפילו בא ת"ח לבסוף צריך להקדימו וכתירוצא בתרא דתוספות ואם כן דברי רבינו סותרים זו את זו תוך כדי דבור ותו איכא להקשות למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והסמ"ג הא דאסיקנא דקרא דכקטן כגדול לאקדומיה אתא גם הרמב"ם לא כתב להקדים הדין שבא לפניו תחלה ונ"ל דס"ל דהאי לאקדומיה ה"פ האי קרא לא איצטריך אלא היכא דבעינן לאקדומיה חד דינא מקמי אידך כגון יתום ואלמנה א"נ אלמנה ות"ח וכו' התם הוא דאזהר קרא שיהא חביב עליך דין של פרוטה של יתום להקדים לאלמנה שהוא דנה על ק' מנה אבל בשניהם שוין דשניהם יתומים ושניהם אלמנה וכו' אין שם דין קדימה אעפ"י שבא האחד תחלה לפני הדיין הרשות בידו להקדים ולדון את מי שירצה ולפי זה הא דכתב הרמב"ם היו לפני הדיינים דינים הרבה מיירי בין שבאו בבת אחת בין שבא האחד תחלה לעולם דין היתום קודם לאלמנה ואלמנה לת"ח ות"ח לע"ה וכו' והיינו כדכתב רבינו תחלה דהת"ח קודם אפילו בא לבסוף אלא מיהו רבינו תופס ג"כ פרש"י דבשוין יש להקדים הדין שבא לפניו תחלה שאין זה סותר לדברי הרמב"ם. כתב ב"י ע"ש הרשב"א בתשובה קטן שנשכר מוציאין שכירותו מיד המשכיר בדיינים דכיון דדעת אחרת מקנה לו יש לו יד ע"ש ולפעד"נ דאפילו את"ל דאין לו זכייה מדאורייתא אפילו בדעת אחרת מקנה לו אפ"ה שכר טרחו שלו היא מדאורייתא כמ"ש התוס' ר"פ בן סורר ומורה ולפ"ז אם הוא יתום צריך להקדים דינו ד"ת ועי' בדין שבועת שכיר כשהוא קטן או כשהשוכר קטן לקמן סי' פ"ט ס"ד וסי' צ"א ס"י וסי' צ"ו:

2 פסקי תוספות פתח ↗

יש להקדים דין של תלמיד חכם לדונו: ד"ה למשרי:

14 למאי שלח לי כו'. המ"ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש שבת דף קיט. תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה:

15 למישרי ליה תגריה. כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין ד' ח. כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות דף קו.:

« תוספות על שבועות ל׳ ע״א:י״א תוספות על שבועות ל׳ ע״ב:א׳ »