תוספות על פסחים כ״ה א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים כ״ה ע״א:א׳ תוספות על פסחים כ״ה ע״א:ג׳ »

1 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה מה לחמץ כו' לא היה להם שעת הכושר לאכילה עכ"ל ר"ל דשור הנסקל ודאי היה לו שעת הכושר קודם שנגח אלא לאכילה מעולם לא היה לו שעת הכושר דקודם שנגח נמי בחיים באיסור אכילה עומד וק"ל:

2 חכמת שלמה על פסחים פתח ↗

תוס' בד"ה כלאי הכרם כו' ערלה תוכיח ומשני כו'. נ"ב פי' משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שהן גידולי קרקע משא"כ בבשר וחלב ואע"פ שהוא פירכא כל דהו על מה הצד פרכינן אבל כל היכא דלא הדר דינא אפי' אתא מתלתא לא פרכינן פירכא כל דהו וק"ל:

2 מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת - ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה:

3 כלאי הכרם יוכיחו - בפ' כל הבשר חולין קטו: פריך ונימא ערלה תוכיח ומשני ונראה לר"י דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו' אלא ניחא ליה למילף מכל הני בק"ו דאלים טפי:

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש כו'. עיין במוהרלנ"ח סי' י"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ד"ה שאני התם וז"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז"ל לק"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר"י כדי לאסור חצי שיעור ומ"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ח ע"א ד"ה א"כ לענין איסור הנאה יע"ש גם מה שהכריח הרב ז"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ"ל מלא יאכל ומ"מ מ"ש הוא ז"ל דמדכתיב לא יאכל בציר"י נפ"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא"כ לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר"י כדאיתא בריש כ"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר"י איסור הנאה מנ"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ"ש והשתא דנפ"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ"ל מלא יאכל בציר"י ס"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ"ש הרב ז"ל ודו"ק: גם מהא דגרסינן בירושלמי פ"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא"כ מוכח שלא כדעת הרב ז"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ"ל מק"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי"ד וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה לא תאכלו ע"ש ועיין ברש"י פרשה הנז' ד"ה שכתב דנפ"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ"ש ודו"ק: מעשה חושב קמו ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב"ם ברפ"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ז"ל בפירושו להרי"ף בפ"ג דשבועות וא"כ מה"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור: ולכאורה אפשר ליישב ולומר דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דח"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ"ל בשם הר"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ"ע משא"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא"כ הרי מה"ט נמי א"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה"כ בכ"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב"ם ז"ל למכתב נמי בפ"ד הלכה כ"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע"ג דכי בעי הש"ס בפסחים דף כ"ד למילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ודחי הש"ס התם דבב"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע"ז כתבו התוס' שם בדף כ"ה בד"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע"כ כונתם היינו דמה"ט הוי שעת הכושר דבב"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא"א למילפי' להרלב"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב"ח אמרינן בהדיא בש"ס דהיתה לו שעת הכושר וא"כ לדברי הרלנ"ח הנ"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב"ח מותר להרמב"ם ז"ל וז"א דהרי ברפי"ד מהלכות מ"א כתב הרמב"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ"ט הא כבר הביא נמי דין בב"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר עיין פמ"ג בפתיחה לבב"ח שנסתפק בזה אכן ממאי דבעי הש"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל"כ יהא היתר לאכילה דבב"ח והיינו כשנתבשל בב"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק: אמר עקיבא סופר נ"ה המבלה"ד. המעיין במל"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח"ש ובזה מיושב תמיהות מו"ז ז"ל דשור הנסקל וכן בב"ח אין היתר לאיסורן אח"כ ול"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב"ח ובשור הנסקל משא"כ בחמץ דאם אכל ח"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ"ש הצל"ח פסחים מ"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח"ש בערב מ"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב"י מה"ת חאו"ח סי' נ"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי"ש וה"ה נמי בשבועה י"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו"ז ז"ל: ע"כ הגה"ה:

2 נחל איתן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כלאי הכרם ובשר בחלב אסורין אפי' שלא כדרך הנאתן. משמע דאין לוקה רק איסורא הוא דהוי. ועי' במשנה למלך שהקשה על דברי רבינו דע"כ מפרש הא דאמר אביי בפרק כל שעה פסחים דף כ"ד הכל מודים בכלאי הכרם וכו' שלא כדרך הנאתן היינו באוכל כלאי הכרם דאילו בנהנה לא היו חייבין. וכיון דאביי איירי באוכל היה לו לומר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאה. והניח בצריך תלמוד. ונראה דיש תלמוד בעז"ה די"ל דעת רבינו לפי שיטתיה גופיה בהלכות מאכלות אסורות שהשמיט שם בפ"ט הא דתניא בפרק כל הבשר חולין דף ק"ח ע"ב גבי בישול בשר בחלב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. אלא סתם ולא נתן שיעור לבישול בשר בחלב. ומשמע דהיה מחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופירש בס' כרתי ופלתי דטעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כל הבשר דבעי בישול הראוי לאכילה ס"ל דגם בשר בחלב ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדרך הנאתן. אבל למאי דקיי"ל דבבשר בחלב היו חייבין על אכילתו אפי' שלא כדרך הנאתן היו חייבים ג"כ על אכילה ובישול שאין ראוי לאכילה. ולפ"ז נסתלקה קושיית המשנה למלך כאן דלא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאתן. דהא האי תנא דבפרק כל הבשר דבעי שיעור לבישול בשר בחלב כדי שיהא ראוי לאכילה על כרחך לא ס"ל הכי כמ"ש. ודע שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו דלא היו חייבין על הנאה של איסור מהא דפריך בפרק כל שעה פסחים דף כ"ב לרבי אבהו דאמר דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה. והרי אבר מן החי דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי וכו' שנאמר לפני עור לא תתן מכשול וכו'. ואי איתא דלרבי אבהו היו חייבין על הנאה א"כ הוה ליה להקשות אגופה דברייתא דאיך קתני דאסור להושיט משום לפני עור לא תתן מכשול שבזה ליכא שום חיוב כמו שכתב הכסף משנה בשלהי הלכות כלאים ובפרק י"ב דעדות ותיפוק ליה דאיכא איסור הנאה. אלא ש"מ דקושטא דלא היו חייבין על הנאה. ועוד אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' שם בסוגיא הסמוכה סוף ע"א גבי הא דקאמר דהיקש דדם למים לאו להתיר הנאה אלא כמים הניסכין על גבי המזבח וכו' דנהי דלאסור בהנאה א"צ ההיקש לר' אבהו מ"מ פריך דנימא דאתא כי היכי דלחייבו מלקות על הנאה בדם כמו על מים הניסכין וכו'. משא"כ בשאר איסורי הנאה דלא היו חייבין עלייהו. וזה מצאתי בספר שושנת העמקים. ולפ"ז צ"ל דהא דבעי להקיש דם למים הניסכין. אע"ג דקיי"ל דניסוך המים הלכה ואין דנין בק"ו. מ"מ בהיקש דנין. וכן אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' בב"ק דף מ"א ע"א בד"ה כדרבי אבהו וכמ"ש בחידושי שם בעזה"ש. ומה שהקשה בספר שער המלך על מה שכתב רבינו גבי נהנה בכלאי הכרם ליכא רק איסורא לחוד שהוא נגד הירושלמי דשם איתא דהיו חייבין. וגם בספר מרכבת המשנה חלק שני הקשה כן מדנפשיה. ואכתוב ליישב אי"ה בהלכות מאכלות אסורות. וראיה לדעת רבינו שלא היו חייבין על הנאת כלאי הכרם מסוגיא דתלמודא דידן בחולין דף קט"ו וכן מבואר דף ק"כ ע"ב דאיצטריך רבוי למשקין היוצאין מהן. ואי איתא דהיו חייבין בנהנה מכלאי הכרם פשיטא דמשקין לא גריעי מהנאה וכן משמע שם ע"א בתוס' ובע"א דף י"ט. גם קושיית הצל"ח על דברי רבינו דא"כ היכי קאמר בפסחים דף כ"ד בלישנא בתרא אלא דה"נ למעוטי מניח חלב שור הנסקל על מכתו דהיה פטור דתיפוק ליה דאף כדרך הנאתן לא היו חייבין על הנאה. י"ל דהיו חייבין לאו דוקא אלא איסור תורה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי. ומזה ש"מ דשלא כדרך הנאתן אף איסור תורה ליכא. ועיין בתוס' דף כ"ה ע"א ובעובדא דגמ' שם ע"ב. והנה בטעמו של דבר דלמה לא היו חייבין מן התורה על איסורי הנאה. נתפרדו לארבעה ואסף אותם בעל אור חדש. ואלו הן הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות כתב הטעם דכל דבר הראוי לאכילה לא מקרי כדרך הנאה רק אכילה והרא"ה בס' החינוך כתב הטעם משום דרוב הנאות הם שלא ע"י מעשה. ובעל משנה למלך כתב דהיינו טעמא משום דלא כתוב בפירוש רק איסור אכילה ומכללא הוא דמשתמע הנאה. ובעל פני יהושע כתב דהיינו משום דאיתא בפרק כל שעה פסחים דף כ"ב דלרבי יהודה דקיי"ל כוותיה דריש לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. ובעל המחבר הנזכר האריך בזה לבאר הנפקותא שיש בין הטעמים אך לא הכריע ביניהם. ולדידי קשה לי על טעם הרב המגיד דהתינח דלא היו חייבין על הנאה בדבר שהיה ראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי כלל לאכילה ואינו עומד רק למכור או לשאר הנאות היה לו לומר שהיו חייבין כשמכרו או שנהנה ממנו דרך הנאתו. ועל טעמו של הרא"ה קשה לי דאי איתא דטעמא דלא היו חייבין על הנאה הוא משום דאין בזה מעשה א"כ תקשי דאיך היו חייבין מלקות על הנאת עבודת גלולים ותקרובתה כמ"ש רבינו בריש פי"א מהלכות מאכלות אסורות. וכן גבי נהנה מן ההקדש היה חייב על הנאה כמ"ש בריש הל' מעילה. וכן אשתמיט דברי רבינו הנזכר להרב בעל פר"ח באו"ח סי' תמ"ג ועיי"ש:

« תוספות על פסחים כ״ה ע״א:א׳ תוספות על פסחים כ״ה ע״א:ג׳ »