תוספות על נזיר י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על נזיר י׳ ע״ב:ב׳ תוספות על נזיר י״ב ע״א:א׳ »

1 מַתְנִי׳ מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁיכּוֹרָה, וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס, וְאָמְרָה: ״הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ״. אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לוֹמַר ״הֲרֵי הוּא עָלַי קׇרְבָּן״.

2 גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! אָמְרַתְּ רֵישָׁא — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וַהֲדַר תָּנֵי: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, אַלְמָא בְּהַאי הוּא דְּאָסוּר, הָא יֵינָא אַחֲרִינָא — שְׁרֵי!

3 חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם שִׁיכּוֹר הוּא, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — אֵינוֹ נָזִיר. מַאי טַעְמָא — כְּמַאן דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי קׇרְבָּן״ הוּא, וְכִי תֵּימָא: לֵימָא הָכִי? סָבַר: מַיְיתִין לִי אַחֲרִינָא וּמְצַעֲרִן לִי, אֵימָא לְהוּ הָא מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לְהוּ. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּאִשָּׁה אַחַת.

4 מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאָסוּר בְּכוּלָּן.

5 ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן״ — הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִין לִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בְּיַיִן״, אוֹ ״מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים״ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

6 גְּמָ׳ וְלִפְלוֹג נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא! אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּרֵישָׁא.

7 רָבִינָא אָמַר: בְּרֵישָׁא לָא פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָךְ: הַאי ״עַל מְנָת״ — כְּחוּץ דָּמֵי.

8 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבִינָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתוֹרָה, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל.

9 ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן״. וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אֵימָא נָמֵי: הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ. הָתָם

10 רֵישָׁא, כְּגוֹן דִּנְזַר מֵחֲדָא, לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי דַּאֲפִילּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן — הָוֵי נָזִיר, וְאָסוּר. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר עַד שֶׁיַּזִּיר מִכּוּלָּם — מוּתָּר.

11 סֵיפָא דִּנְדַר מִכּוּלְּהוּ, וְאִיתְּשִׁיל מֵחֲדָא.

12 לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן הָוֵי נָזִיר, כִּי מִתְּשִׁיל מֵחֲדָא מִינַּיְיהוּ — אִישְׁתְּרִי. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר עַד שֶׁיַּזִּיר מִכּוּלָּם, כִּי מִתְּשִׁיל נָמֵי מֵהָהוּא, עַד דְּמִתְּשִׁיל מִכּוּלְּהוּ. מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

13 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנִדְרֵי אוֹנָסִין קָא מִיפַּלְגִי, וּבִפְלוּגְתָּא דִּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי. דִּתְנַן: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵירוּזִין. נִדְרֵי הֲבַאי. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת. נִדְרֵי אוֹנָסִין.

14 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ, צְרִיכִין שְׁאֵלָה לַחֲכָמִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: תַּנָּא קָתָנֵי ״הִתִּירוּ חֲכָמִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לַחֲכָמִים?!

15 רַבָּנַן סָבְרִי כִּשְׁמוּאֵל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּרַב אַסִּי.

16 מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״. אִם הָיוּ פִּקְחִים — מְגַלְּחִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם לָאו — מְגַלְּחִין נְזִירִים אֲחֵרִים.

17 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״, מַהוּ? ״וַאֲנִי״ — אַכּוּלֵּיהּ דִּיבּוּרָא מַשְׁמַע, אוֹ דִלְמָא אַפַּלְגֵיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע. אִם תִּמְצֵי לוֹמַר אַפַּלְגֵיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע: אַרֵישָׁא, אוֹ אַסֵּיפָא?

18 תָּא שְׁמַע: ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״, אִם הָיוּ פִּקְחִים מְגַלְּחִין זֶה אֶת זֶה. מִדְּקָאָמַר ״וַאֲנִי וְעָלַי״ — שְׁמַע מִינַּהּ וַאֲנִי אַפַּלְגֵיהּ דְּדִיבּוּרָא אָמְרִי. אִין, אַפַּלְגֵיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע, מִיהוּ: אַרֵישָׁא, אוֹ אַסֵּיפָא? מִינָּה, מִדְּקָאָמַר ״וְעָלַי לְגַלֵּחַ״, שְׁמַע מִינַּהּ: ״וַאֲנִי״ — עַל תְּחִילַּת דִּיבּוּרָא מַשְׁמַע.

19 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: מִמַּאי דְּהָכִי? לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ״וַאֲנִי״ — אַכּוּלֵּיהּ דְּדִיבּוּרָא, וְאִי מִשּׁוּם ״וְעָלַי״, מַאי קָאָמַר — ״וְעָלַי״ בְּהָא מִילְּתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא ״הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״ וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״, הָתָם מִי אִיכָּא תַּרְתֵּין מִילֵּי? אֶלָּא, מַאי קָאָמַר: ״עָלַי״ בְּהָא מִילְּתָא, הָכָא נָמֵי, כִּי קָאָמַר ״עָלַי״ — בְּהָא מִילְּתָא.

20 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא צְרִיכָא סֵיפָא לָא צְרִיכָא — תָּנֵי סֵיפָא דְּלָא צְרִיכָא מִשּׁוּם רֵישָׁא דִּצְרִיכָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רֵישָׁא לָא צְרִיכָא סֵיפָא לָא צְרִיכָא, תָּנֵי רֵישָׁא דְּלָא צְרִיכָא וְתָנֵי סֵיפָא דְּלָא צְרִיכָא?!

21 אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ

פירוש תוספות על נזיר י״א

1 הריני נזיר ממנו - פי' נזיר מן הכוס הרי זה נזיר פי' כל דין נזירות עליו:

2 מעשה באשה אחת ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי עלי כוס זה כקרבן - ולא נאסרה אלא באותו כוס בלבד ובגמ' פריך מעשה לסתור:

3 ואם שכור הוא הוה כאומר עלי בקרבן - פי' שדרך בני אדם להפציר בשכור שישתה ועתה אינו רוצה לשתות ואומר נזיר הוא לסלקם מעליו שאם לא יאמר נזיר הוא ירא שיביאו לו כוס אחר לכך אומר נזיר לסלקם לגמרי מעליו אבל כשאינו שכור אין דרך להפצירו ולכך אומר דנזיר מכולהו ומעשה נמי באשה אחת וכו':

4 על מנת שאשתה ביין כו' ה"ז נזיר ואסור בכולן - איכא למ"ד בגמ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דכי אמר הריני נזיר הוי נזיר לכל מילי וכי מטיל בה תנאי אין בתנאי כלום ואפי' ר"ש מודה ברישא כההוא לישנא דתניא כוותיה:

5 אבל איני יודע שנזיר אסור ביין - כלומר שאר הלכות קבלתי עלי לבד מאיסור יין שלא קבלתי לפי שלא ידעתי שנזיר אסור ביין לרבנן הוי נזיר לטעמייהו דלעיל דאפי' לא נדר אלא מחד הוי נזיר ור"ש מתיר ואזיל לטעמיה דאמר לעיל נזיר דף ג: עד שיזיר מכולן:

6 יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל אני סבור הייתי שהחכמים מתירין מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים - כלומ' שאני צריך לטמאות בהם וליטפל בהן בשכר מחמת דוחקי ולכך לא היה בדעתי לקבל איסור יין או טומאת מתים ה"ז מותר וכן הוא אומר שלא קבל עליו איסור יין או טומאת מתים ה"ז מותר ור"ש אוסר ובגמ' פריך דאיפכא הוה ליה למיתני:

7 אף בראשונה - והא דקתני ר"ש מתיר קאי בתרי בבי:

8 דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה - דכשאמר הריני נזיר חייל עליו נזירות לכל מילי וכי אמר ע"מ מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי וא"ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר כתובות עד. דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח וא"ת הא אמרינן במנחות קט. הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל"ל בחוניו לא יצא וי"ל דמשמעות לשונו הרי הוא שנים משמע מקדש ואז גילח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה ונזירות מתלא תליא וקאי אי מגלח במקדש גליא מלתא דלנזירות מעלייתא איכוין ועל מנת דאמר לא כלום הוא ואם גילח בחוניו גליא מילתא דלצעורי מכוין:

9 האי ע"מ כחוץ דמי - כאילו אמר הריני נזיר מכל מלתא חוץ מן היין דלא הוי נזיר לר"ש דבעינן עד שידור מכולן וא"ת והא מקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בטל קדושין דף יט: ולא אמר כחוץ דמי וי"ל דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהניא ליה דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן אבל גבי נזיר ילפינן לעיל נזיר דף ג: מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר:

10 תניא כוותיה דרבינא - דהא אמר על מנת חשבינן ליה תנאי ולא כאומר חוץ:

11 סיפא דנדר מכולהו ואיתשיל מחדא - והיינו דקתני אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי ויתירו לו היין או לטמאות למתים שאינו יכול לחיות בלא יין או שלא יטפל בשכר למתים שזהו פרנסת ביתו:

12 לרבנן - כיון דנשתרי ליה חדא משום הכי מישתרייא ליה לכולהו דכאיסורו כך היתירו כשם שנאסר בתחילת הנזירות בחד מענייני נזירות כן ניתר בסוף הנזיר בחד וכמו דפליגי התם פ"ג דנדרים דף כה: גבי מצא אוכלים תאנים ואמר קונם הפירות עליכם ונמצא אביו אחד מהן והתיר נדרו ופליגי אי הותרו כולן או לא . ה"נ סברי רבנן ואפילו למ"ד לא הותרו כולן משום דהוי נדר ושבועה אבל הכא כיון דתחילה הוי נזירות על אחד ה"נ סוף נזירות ור"ש ס"ל אפי' למ"ד הותרו כולן מ"מ הכא כיון דאין נזירות באה לו עד שיפרש מכולן כמו כן צריך שאלה לכולן ונהי דנשאל האחד לא הותר השני:

13 ולרבי שמעון - כי היכי דבתחלת הנזירות צריך שיזיר גם בסוף הנזירות צריך לשאול ולהתיר כולו:

14 ואי בעית אימא בנדרי אונסין - זה חשיב אונס שאינו יכול לחיות בלא יין:

15 נדרי זירוזין - כגון שהמוכר אומר קונם ככר זה עלי אם אתן לך חפץ זה בפחות מד' דינרין ה"ז נדרי זירוזין או קונם ככר זה עלי אם אתן לך יותר משני דינרים ורצון שניהם לקנות בג' דינר ה"ז נדרי זירוזין ואין צריכין עוד שאלה למ"ד מדרבנן:

16 נדרי שגגות - קונם ככר זה אם אכלתי היום ושכח שאכל היום:

17 נדרי הבאי - מפרש התם פי' בנדרים כד: וא"ת ומי דמי התם בשעת הנדר לא ידע האונס דהא סבור לילך ולאכול וגמר ונדר ולהכי צריך לשאול מדרבנן למ"ד אבל הכא בשעת הנדר ידע האונס ומסתמא לא גמר ונדר ואיכא למימר דלכ"ע לא בעי שאלה ומפ' ר"ת דמתניתין נמי איירי שהאונס בא אחרי כן כגון דבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין ולבסוף החליש או תחלה היה עשיר ולא היה צריך ליטפל למתים ולבסוף העני אי נמי מייתי ליה דין זה היכא דאין פיו ולבו שוין דפליגי בהא התם אמוראי אי בעי שאלה מדרבנן והכי נמי פליגי הכא:

18 הגה"ה וכמו כן במתניתין פיו היה להיות נזיר מיין אבל לבו לא היה ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר:

19 הריני נזיר ועלי לגלח נזיר - כי הריני נזיר בעצמו חייב בנזירות ולהביא קרבנותיו ועלי לגלח נזיר אחר ולהביא קרבנותיו השתא נזירות חייל עליה ועתה צריך לגלח נזיר אחר ולהביא קרבנותיו ושמע חבירו ואמר ואני פירוש ואני ועלי לגלח נזיר אחר חייל עליה נזירות וגם תגלחת של נזיר אחר:

20 ואם היו פקחין מגלחין זה את זה - פירוש כל אחד ואחד יעשה נזירותו שלשים יום ומביא קרבן בעבור חבירו ומפטרי מידי דהוה אאיניש בעלמא אם היה מביא קרבן עבורו שפטר וגם זה נפטר ממה שנדר לגלח לאחר שהרי גלח לאחר נמצא כי כל אחד לא יביא אלא קרבן א' ואפ"ה יצא נמי ידי נדריה שהרי בלאו אחר עשה נזירות שלשים יום וגילח לחבירו:

21 ואם לאו - שאין להם פקחות זה אלא כל אחד הביא קרבן לעצמו צריך לגלח לנזיר אחר ולהביא קרבנותיו תחתיו:

22 ושמע חבירו ואמר ואני - ולא אמר עוד מהו על כוליה דיבור של הראשון משמע וחייב השני להיות נזיר ולגלח או דלמא על פלגיה דיבורא משמע ולא קבל עליו השני אלא או נזירות או תגלחת לאחר:

23 מדקאמר ואני ועלי ש"מ - אם לא אמר שני הדבורים דפלגא דדיבור' משמע:

24 ומינה - כלומר גם זה תיפשוט ממתניתין מדקאמר ועלי לגלח ש"מ ואני על תחילת דיבורו משמע:

25 לעולם ואני אכוליה דיבוריה משמע ואי משום ועלי מאי קאמר ועלי בהך מילתא - כלומר ומה שקבלתי כבר נזירות תגלחת לאחר כמו דרך בני אדם לכפול על לשונן והוא הדין דאם לא אמר ועלי דמחייב בנזיר ותגלחת אדיבור קמא:

26 ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר מי איכא תרתי מילי - והרי הראשון לא קבל עליו אלא דבר אחד:

27 משום רישא דצריכא - דאיצטריך למיתני ועלי לאשמועינן דואני לא קאי אלא אפלגא דדיבוריה ותנא סיפא דעלי אע"ג דלא צריכא אטו רישא:

« תוספות על נזיר י׳ ע״ב:ב׳ תוספות על נזיר י״ב ע״א:א׳ »