תוספות על ביצה ל״ד ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על ביצה ל״ד ע״ב:א׳ תוספות על ביצה ל״ד ע״ב:ה׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

שכיון שנגמר דינו כו' נעשה כבהמה טמאה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דס"ל כשיטת ר"ת בכ"מ דשור הנסקל אין נאסר בהנאה מחיים ועיין במש"כ בפי"א מהל' נזקי ממון ה"ח, ועיין לקמן פט"ז ה"ז ע"ש. והא דנקט רבינו לשון כבהמה טמאה עיין בהך דזבחים ד' ע' ע"ב דצריך קרא דחלב של שור הנסקל אינו מטמא ע"ש ובלא קרא הוה אמינא דמטמא והיינו משום דס"ד דהוה בגדר בהמה טמאה, ועיין בהך דסנהדרין ד' קי"ב גבי בעיא דרב חסדא אם מהני סכין לטהרו מידי נבלה גבי בהמות עיר הנדחת, אך זה רק שם דהדין של עיר הנדחת הוא הריגה בסכין והוה אמינא דאין שם שחיטה על זה משא"כ כאן, ועיין חולין ד' פ"א ע"ב דמוכח שם דמהני שחיטה גבי נסקלין לטהרו מידי נבלה וכן מבואר בהך דזבחים ד' ע' ע"ב הנ"ל וע"ש ד' ס"ט ע"א בתוס' ד"ה יכול, ועיין בחולין ד' פ' ע"ב דשחיטת קדשים אינה ראויה משום דלא נגמר הדבר בשחיטתה ע"ש ועיין רש"י חולין ד' ק"מ ע"א דגם של עיר הנדחת לא נגמר בהריגה דאח"כ צריך לשורפן, ועיין רש"י מנחות ד' ק"א ע"ב ד"ה שור הנסקל ע"ש, ועיין פסחים ד' ל"ח ע"ב גבי משתמרת לשם מצה ע"ש אף דשם סתמא ג"כ כשר וראיה דהא אמר שם דשל נחתום שעשאן למכור בשוק יוצא בה ידי מצה ע"ש וכל היכא דבעי מחשבה מפורש לא מהני כה"ג עיין במש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"ז ה"ג ע"ש, ועיין בסוכה ד' מ"ד וכ"מ בזה וב"ב ד' קמ"ב ע"א רפויי מרפיי וע"כ משום דכאן סתמא ג"כ כשר ומ"מ אם הפעולה לשם דבר אחר שצריך כן לא מהני לשם זה וה"נ גבי שחיטה אף דאם שחטו לכלבים ולרפואה הוי שחיטה כשרה כמבואר בתוספתא בחולין בכ"מ ועיין רש"י ב"ק ד' ע' ע"א מ"מ גבי עיר הנדחת כיון דהתורה צותה בחרב א"כ השחיטה בסכין הוא מחמת ההריגה ולא מחמת השחיטה ואף דעל ידי זה נשחטו הסימנים וכעין זה סבירא ליה לרש"י שבת ד' כ"ה ע"א ד"ה ואין עשה דאף דהדלקת נר ביו"ט מותר מ"מ כיון שזה הפעולה נכלל בגדר שריפת קדשים שאסור ביו"ט גם זה כן ולכך גם גבי שחיטת קדשים צריך קרא לטהר כמבואר בזבחים ד' ס"ט אף דגבי שחיטה לא בעי כלל כונה לכ"ע והא דמבואר בחולין ד' ל"א דלרבנן דר"נ בעי כונת חתיכה ה"פ דהמעיין שם בגמ' יראה כך בהך מחלוקת דרב ור"י גבי נדה שנאנסה כו' דהנה כך עיין בחגיגה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"א מבואר דהא דבעי לתרומה ולקדשים כונה הוה רק מדרבנן, אך כך דלטבילה ודאי בעי מה"ת כונה לתרומה ולקדשים וכמו גבי כביסה לריב"י כמבואר בחולין הנ"ל רק לטהרה לתרומה וקדשים בעי זה רק בגדר מעלה ור"י ס"ל דגם לחולין מה"ת בעי כונה לטבילה רק דהמעלה לטהרה בחולין ליכא ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י ה"ז דרבינו ס"ל דגבי הזאה בעי המזה כונה לטהר והר"א ז"ל ס"ל דלא בעי כונה רק להזאה ולא לטהרה ועיין רש"י סוטה ד' ל"ט ע"א ד"ה הזאתו פסולה דס"ל כשיטת רבינו ויליף לה מקרא ועיין בתוס' ישנים יומא ד' מ"ב ע"ב ד"ה מה דס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל וזה תליא בהגירסות דשם ד' מ"ג אם בעי קטן שיש בו דעת או די גם בקטן שאין בו דעת ועיין במש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ד דרק קטנים שאינם בני דעת אז אין שוחטים ועיין בסוכה ד' מ"ב ע"ב דלר"י בעי כמו גדר קנין ועיין בירושלמי מעש"ש הובא בתוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב מחלק ג"כ כן ובהך דיבמות ד' ק"ה ע"ב דלמ"ד דלא ממעט מקרא גבי חליצה בעי עכ"פ הגיע לעונת נדרים דהיינו לשיטת רבינו בן י"ג שנה רק לא הביא שתי שערות ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ט ה"ג ויראה לי שאינו מביא וכו' ויהיה בן דעת ר"ל כה"ג ועיין בתמורה ד' ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ע"ש ובירושלמי פ"א דתרומות דס"ל גבי חרש דהיכא דבעי כונה עפ"י דין אז לא מהני והיכא דבעי שמירה מסיבה אז מהני, ולכך כאן גבי שחיטה כיון דנקט דגם חרש ושוטה מהני ע"כ לא בעי כונה ועיין בתוס' חולין ד' ל"א ע"א שכתבו דחרש שוטה וקטן מקרי מכווני לחתיכה ע"ש ועיין במעילה ד' כ"א גבי עשאוהו כזיעת המעטן מוכח שם דרק היכא דמהני ממילא אז מהני הפעולה שלהם, ועיין לעיל בחולין ד' י"ב ע"ב גבי קטן יש לו מחשבה, ועי' בירוש' פ"ד דמעשרות גבי תינוקת שטמנו תאנים וביצה ד' ל"ד ע"ב בתוס' ואמר שם בירושלמי מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת מעשיו של קטן מתקיים ואמר שם דרק אם די בזה הפעולה אבל אם צריך עוד איזה דבר ר"ל דעיין בכריתות ד' י"ט ע"ב דיש שני דברים אחד כונה ואחד מחשבה והמחשבה הוא הדבר שמחשב לעשות והכונה הוא הדבר שבשביל זה הוא עושה והיכא דגבי גדול די במחשבה אז גבי קטן די במעשה אבל אם גבי גדול בעי כונה על זה לא שייך הקטן כלל, ועיין במס' טהרות פ"ח מ"ו גבי גוזל שנפל לגת דאמר שם דגם חרש שוטה וקטן שהעלהו טמא ע"ש בר"ש, ועיין במש"כ רבינו בסוף פ"ג מהל' טומאת אוכלים, ואמאי הא בעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אך מדברי רבינו משם מוכח כך דאם חישב ואחר העלהו אז גבי חרש שוטה וקטן לא מהני זה, אך אם בשעת העלאה חישב לאכילה לאדם אז מהני גם בחרש שוטה וקטן והטעם דרק ברישא דמיירי בשחישב עליה ועדיין הוא בתוך הגת דאז עדיין אינה ראויה לאדם רק כיון דחישב עליה מהני כיון דעדיין אינה נפסלת מאכילת כלב כמש"כ רבינו בפ"ה משא"כ אם העלהו אף בלא מחשבה מטמאה טומאת אוכלים דרק די במחשבה ולא בעי כונה וכמש"כ, ועיין בהך מחלוקת דב"ב ד' פ' ע"ב דחד אמר שזב על כלי מאוס וחד אמר שזב על גבי קשקשין ע"ש ברשב"ם והטעם כיון דבעצם הוא עומד לאכילה רק ע"י איזה דבר נמאס אז רק כשהוא שם בעי מחשבה וכונה ומטמא משום דעדיין הוא ראוי לכלב לא משום דנעשה אוכל אדם משא"כ כשהעלהו דע"י זה נעשה אוכל אדם, ועיין בהך דמנחות ד' ס"ט גבי חטים שבגללי בקר דאם חישב עליהם בעודן ברעי אז לא מהני מחשבה אבל אם לאחר שלקטן חישב עליהם אז מהני, ועיין מש"כ רבינו בפ"ב מהל' ע"א הי"ז ע"ש, ועיין במש"כ רש"י חולין ד' קכ"א ע"ב גבי אלל המכונס דכנסוהו תינוקות הוה כמו נתכנס מאליו והוא ג"כ מטעם זה דזה לא די במחשבה רק גדר כונה כמ"ש רש"י שם דמחשבה לא הוה רק מכאן ולהבא ועיין במס' כלים פ"ה מ"ד מחלוקת אם מהני גמר בכלים שלא בכונה ע"ש. והנה לכך פרש"י בחולין ד' ל"א ע"ב שם גבי להקר כתב שם ונפלה כולה ר"ל כך דאם להקר היינו שתהיה כולה בנהר אז גם לר"י מהני זה דהיינו טבילה דלטהרה לא בעי כונה לכך פי' דר"ל דכוונה למים רק לא לגדר טבילה דהיינו שלא תהא כולה במים וכה"ג לרבנן דר"נ בעי לשם חתיכת בשר אך לא לשם זביחת סימנים דהיינו לעשות כדין שחיטה רוב סימנים וכדומה אבל אם לא כוון לשם חתיכת בשר לא מהני לרבנן ולכך גם חש"ו לא מהני דהם לא מכווני ולא מהניא כונתם רק כמו חתיכה בעלמא ולא בשר, אבל בקדשים גבי שחיטה וכן בשארי דברים גם בחולין לר"י מה"ת בעי כונת הדין רק לא כונת הפעולה רק גבי טבילה הוה זה בגדר מעלה וגבי שחיטה קיי"ל דכשרים ואינם מרצין וזהו כונת רש"י בחולין ד' י"ג ע"א ד"ה מנין ע"ש, אך אם נעשה הפעולה ע"י אחרים אז גבי טבילה הוה כונת אחרים כונה מעלייתא כמבואר בגמ' דחולין הנ"ל והטעם משום דהוה כמו דאמרינן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דהכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ר"ל דאף דאנן קיי"ל כר"י בהך דנדרים ד' ל"ה ע"ב וכ"מ דכל קרבן שהיא חייבת צריך הבעל שיתן לה גם בנזירות ובחיללה שבת שם רק שהוא צריך ליתן לה אבל ההקדש צריכה היא שתקדיש, ועיין מש"כ רבינו בפ"י מהל' שגגות ה"ו ובהל' נזירות פ"ט ובזה א"ש הך דתמורה ד' י' ע"א גבי הך דקרבנו על נזרו שהפרישוהו אחרים ודחק שם ואמאי לא מוקי כה"ג בבעל שהפריש עבור אשתו אך באמת להקדיש צריכה היא רק שהוא צריך ליתן לה הקרבנות משא"כ בהך דקרבן סוטה עיין בירושלמי פ"ב דסוטה והובא בתוס' שם ד' כ"ג ע"א דשם החיוב הוא על הבעל להפריש הקרבן וגם אין שום מציאות לסוטה שלא יהיה לה בעל וא"כ עיקר החיוב הוא כן. ובזה א"ש מ"ש התוס' שם סוטה ד' ו' ע"ב מהך דנזיר ד' כ"ד ע"ש, ועיין בהך מחלוקת דערכין ד' כ"א גבי עולה ושלמים של חבירו אם צריך שידע בשעת הפרשה או בשעת הקרבה והטעם כך משום דעולה ושלמים יכול להפריש גם אם אינו חייב ולכך שפיר חל ההקדש רק זה נ"מ אם ר"ל שמקנה לו העולה והשלמים שיהיה שלו לענין שיוצא בהם ידי חובתו או רק שמקנה לו שיפטר בהם ועיין בתמורה ד' י' שם דאמר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אך י"ל דשם קאי על קרבנות נזיר דלא הוה כלל בגדר נדר ונדבה, משא"כ בשאר קרבנות י"ל דהוה בגדר קנה על מנת להקנות בנדרים דף מ"ח ע"ב ונ"מ להך דין דהמקדיש מוסיף חומש י"ל דרק בהני דלא בעי כלל דעת כמו מחוסרי כפרה ואף דבתמורה ד' י' לא משמע כן לס"ד מ"מ למסקנא י"ל כך, אך י"ל דכיון שלא הקנה לו רק ע"מ להקנות דהיינו להקריב וכיון דנפל בו מום שוב נשאר של המקדיש, ועיין בירושלמי דנדרים פ"ה דמבואר שם דהא דהמתכפר לבד עושה תמורה זה גם במצורע דהוה מחו"כ דאין צריך דעת המתכפר כלל ועל זה אמר שם דמ"ד טובת הנאה של מתקן פליג, אבל בגמ' דילן דלא ס"ל דתליא זה בזה שם ר"ל בקרבנות כמו של נזירות דאף דאם חייב עצמו בהן מתחייב מ"מ להקדיש אינו יכול רק מדעת הנזיר וכמבואר בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ה וכמש"כ לדידן דס"ל כר"י כנ"ל בזה המתכפר נקרא בעלים לענין תמורה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' תמורה פ"א ה"ד ע"ש דמשמע שם רק אם הבהמה הוא של המתכפר ועיין תוס' תמורה ד' ז' ע"ב דמשמע דאם הבהמה של המקדיש גם המקדיש עושה תמורה, וגבי חטאת ואשם לכ"ע גבי הפרשה בעי דעת דאל"כ לא חל ההקדש כלל דהא לא בא בנדר ובנדבה רק אנן פסקינן דגם גבי עולה ושלמים בשעת הקדש בעי דעת אך זה צ"ע אם ר"ל שלא חל ההקדש כלל או ר"ל דהאחר אינו יוצא בה כיון שלא ידע בשעת ההקדש, וגבי חטאת ואשם דצריך להתרצות גם בשעת כפרה הוא משום דאל"כ הוה כמו דאמר לא יתכפר לי חטאתי דלא מכפר ולא משום דיכול לחזור בו וגם לא כמש"כ רש"י דצריך שידע שמקריבין עבורו רק דצריך שיתרצה ואף אם לא ידע מ"מ יצא ועיין בתוספתא דתמורה פרק ג' דמתחלה נתרצה ואח"כ הביא חטאת אחרת דהוה כמאן דמחי כמבואר בפסחים ד' פ"ח ע"א ובעירובין ד' פ"ב ע"ב גבי ערוב כה"ג הוה הראשונה כחטאת ואשם שנתכפרו בעליה באחרת הרי חזינן דמ"מ הקדושה הראשונה נשתייר ולא שיכול לחזור בו רק כמו דאמר לא יתכפר לי חטאתי, ויהיה נ"מ ג"כ לדידן אם לא ידע בשעת הקרבת החטאת והאשם רק אח"כ הביא חטאת שלו וכבר נקרב החטאת הראשון אם מהני או לא, ועי' בהך דפסחים ד' פ"ח ע"א דאמר שם דגבי עבדו ושפחתו העברים ואשתו בסתמא ג"כ מהני. והנה בנדרים ד' ל"ו ע"א מבואר דאם הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום, ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים דהוה בזה מחלוקת ועיין בהך דשבת ד' קמ"ח ע"ב דרק רועה הרגיל אצלו יכול להקדיש עבורו ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים דמבעי ליה אם הרב יוצא בהקדש העבד שלא מדעתו. אך כך דאם הפריש פסחו על חבירו לבד בזה לא עשה ולא כלום דלא חל ההקדש כלל וזה הך דנדרים דף ל"ו הנ"ל וזכות ג"כ כאן לא מהני וזה משום דהקדש בעי דעת דוקא שידע ולא מהני זכות ועיין בתוס"י נדרים ד' ל"ו ע"ב שכ' כמו כן וזהו מה אתם לדעתכם שצריך שני דברים שלכם ולדעת דהיינו שיכול לשאול על תרומתו ועל הקדשו כן גבי שליח צריך גם דעת בעלים ולא מהני זכות בלבד ולכך גם גבי תרומה בשל חבירו לא מהני גילוי דעת רק שליחות גמורה ולא כשיטת הרמב"ם ז"ל בהך דב"מ ד' כ"ב ע"א רק כשיטת התוס' ישנים בנדרים הנ"ל ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' מ' ע"ב דהא דיכול לתרום אפוטרופוס של יתומים להאכיל הוא רק משום תקנה ועיין בירושלמי פ"א דתרומות דרק ביתום קטן, ואף דהתוס' ביומא ד' ס"ו ע"א כ' דגבי מעשר בהמה יכול אפוטרופוס לעשר זה משום דשם הוה בגדר זכות עיין בבכורות ד' ל"ב דמעשר בהמה של יתומים מקילין בהם והוה כעין הך דכתובות ד' ק' ע"ב דמייתי זוזי חריפא וכן המצוה הוא ג"כ גדר זכות רק גבי הקדש לא מהני משום דצריך דעת משא"כ גבי מעשר בהמה דמאליו הוא קדוש שפיר מצי אפוטרופוס לעשר, אך מ"מ רועה הרגיל אצלו יכול להקדיש כמבואר בשבת הנ"ל דזה הוה כמו גדר שליח וכמו גדר פועל בגת ואריס עיין מש"כ רבינו פ"ד מהל' תרומות ה"י והל' י"ג ע"ש, אך אם הפריש פסחו ומינה אחרים עליו שלא מדעתן בזה שפיר י"ל דהיכא דהוה לאחרים גדר זכות מהני. והנה בגמ' דפסחים דילן ד' פ"ח נקט סתמא וי"ל אף דלא שמעו לא בשעת הפרשה ולא בשעת הקרבה ומיירי כגון שהמנה אותם על פסחו דומיא דבנו ובתו הקטנים. אך בדברי רבינו שם פ"ב מהל' ק"פ ה"ח נקט ואם שתקו ר"ל ששמעו ושתקו וכעין בהך דעירובין ד' פ"ב ע"ב ע"ש. והנה בגמ' דילן נקט שחטו ושחט עליהם ובדברי רבינו שם נקט שחט עליהם ואח"כ שחטו ומשמע דאף ששתקו מ"מ כיון שאח"כ שחטו קרבן אחר הוה זה מחאה ועיין בהך דחולין ד' ל"ט ע"ב גבי הוכיח סופו על תחלתו וב"ב ד' קל"ח ע"א וכ"מ, ובאמת שם נקט ג"כ שפחה וע"כ היא קטנה וכמש"כ רש"י שם והיאך מהני מחאתה ועיין בהך דנזיר ד' כ"ח ע"ב מיחה כו' וגילח ע"ש בתוס' ובפה"מ לרבינו ושם הוה ג"כ בגדר מעשה ואף דבהך דכתובות ד' י"א גבי גר קטן לא מהני החזרה רק לכשיגדיל שם הוה בגדר כמו דאמרינן כאן בחולין ד' ל"א ע"ב כונת אחרים כו' וכמו גבי מחו"כ דאין צריך דעת כלל וכמו דאמרינן בירושלמי נדרים פ"ד דס"ל להירושלמי דהך דנקט שם ומקריב עליו קני זבין וקני זבות ר"ל מאחר שיכול להפריש עליו ולא הכהן כפי' הגמ' דידן ואמר שם שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא צריך להקנות לו כלל ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ג דאמר שם דאם נימא דגבי הממנה אחרים על פסחו יוצא לחולין וחוזר וקדוש וא"כ מאי טעמא לא הוה אתנן ואף דרבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד כתב בהל' ט"ו דהטעם משום שכבר זכה בו גבוה קשה דהא זה תליא בהך בעיא דע"ז ד' ס"ג הובא שם בהל' י"ב לכן תירץ הירושלמי כך דהא הטעם דיוצא לחולין וחוזר וקדוש אף דבכל התורה אינו כן הוא משום דהתורה גילתה לנו דבפסח יכול למנות אחרים אף אחר שהפרישו וכאן ע"י זה יפסל הפסח וא"כ שוב לא שייך בזה דין התורה שחידשה לנו וא"כ שוב לא נכנס לתוך ידה כלום ושוב אין עליו דין אתנן, וה"נ גבי גר כה"ג ולכך מהני הטבילה שלו אף דצריך לשם קדושה כמבואר בירושלמי פ"ג דקדושין וברש"י יבמות ד' מ"ה ע"ב ע"ש רק כמש"כ ועיין בנדה ד' ל"ב ע"א והטבילוה קודם לאמה גבי אכילת תרומה ע"ש, רק דמ"מ צריך גבי גר שיקבל המצות מדעת ולכך זה לכשיגדיל ואז אם לא נתרצה לקבל פקע הגירות ועיין תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב ע"ש ולכך צריך דוקא בגדלות. אך מ"מ אף לר"נ גבי שחיטה אף דלא בעי כונה כלל להדבר הנשחט מ"מ להסכין צריך פעולת אדם מחמת וזבחת, ועיין בשבת ד' ע"ב ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי מתעסק אם לחתוך דבר פטור אם זה מקרי מתעסק או לא ורבא לשיטתיה ולכך אמר דזרק לנועצה הוי גדר מתעסק לרבנן. אך כ"ז אם הדבר אינו נצרך בשביל דבר אחר אבל אם נצרך בשביל ד"א אין עליו שם שחיטה משא"כ גבי שור הנסקל דלא נצרך לגדר שחיטה לכך מהני שחיטתו לטהר ואף דגבי עריפה אמרינן אדרבא עריפתו זו היא שחיטתו וכן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו כמבואר בזבחים דף ע' ע"ב וביומא ד' ס"ד שם זה הוה בגדר פעולה ולכך מהני לסלק שלא יבוא לידי טומאת נבלה דמחיים אין בה דין של טומאת נבלות וזה תליא אם הטומאה באה ממילא או המיתה פועלה וזה תליא בהך מחלוקת בחולין ד' ט' ע"א גבי לא בדק בסימנין אם יש עליה חשש טומאת נבלה ע"ש, ועיין ברש"י מנחות ד' ק"א ע"ב ד"ה ועוד ע"ש משא"כ לגבי איסור נבלה בזה כל שלא נשחטה יש עליה שם איסור של נבלה וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי והתוספתא גבי אבר מן החי ולעיל בהל' ג' ולכך לא מהני עריפתה גם לענין איסור וכן מליקתה ג"כ כן כמבואר ביבמות ד' ל"ב ע"ב משא"כ גבי חרב של עיר הנדחת דהוה זה בגדר מיתה וקנס לכך י"ל דלא מהני אף לטהרה מידי נבלה:

2 מהר"ם שיף פתח ↗

בתוס' בד"ה בניו ובני ביתו כו'. דגילה בדעתו להניחם כך כצ"ל וכן הגיה מהר"ם ז"ל ור"ל שהבע"ה אסור לאכול דבאכילתו אקבעינהו ודעתו להניחם כך ולא ליבשן:

2 רש"ש על ביצה פתח ↗

רד"ה ותנן המעביר. השוטח תאנים בחצרו. אולי הכריחו הא דלקמן כפי מה שפי' ר' נתן דברי ר"א דיצא חוץ לחצר ויגמור דמשמע דאין החצר קובע אם הכניס לתוכו לשעה ואח"כ הוציא משם אכן מהירושלמי שהביא הר"ש שם בטעמא דהוא עצמו אסור עי' תד"ה בניו משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מוכח דלא כפירושו:

1 תינוקות שטמנו וכו'. ואע"ג שיכולין לאכול אכילת עראי עד שיראו פני הבית או פני החצר מ"מ אכילת שבת חשובה ועראי שלו קבע וכיון שטמנו. בשבת לאכול הוקבעו אע"פ שעבר שבת ונקט תינוקות לרבותא אע"פ שאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם:

2 בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי. פי' בירושלמי דוקא בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה בדעתו להניחם שם כך:

2 מהר"ם פתח ↗

ד"ה בניו ובני ביתו וכו' עד אבל איהו אפילו אקבעינהו דגילה בדעתו להניחם שם כך נ"ל לימחק תיבת שם אלא צ"ל דגלה בדעתו להניחם כך ור"ל כשהוא בעצמו אוכל מהם א"כ הוא מגלה דעתו שטובים הם לו כך כמו שהם עתה ואינם צריכים להתייבש עוד יותר וא"כ נגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהן עוד אפי' עראי ואקבעינהו ר"ל לאו דוקא אלא דגמר מלאכה גורמת שאפי' אכילת עראי נקרא קבע וכן לקמן דאמר תרומה קבעה ע"כ ר"ל הואיל והוא מפריש תרומה מהן גילה בדעתו שנגמר מלאכתן ולכך אסור לאכול מהן אפי' עראי:

« תוספות על ביצה ל״ד ע״ב:א׳ תוספות על ביצה ל״ד ע״ב:ה׳ »