תוספות על ביצה ב׳ ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על ביצה ב׳ ע״ב:א׳ תוספות על ביצה ב׳ ע״ב:י׳ »

1 נועם ירושלמי על גיטין פתח ↗

שם ה"ד מתניתין ב"ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה כו' ובגמ' אנן תנינן מאחר שכתבו לה אית תניי תני מאחר שנתנו לה מ"ד מאחר שכתבו לה מסייע לב"ש מ"ד מאחר שנתנו לה מסייע לב"ה פי' מ"ד מאחר שכתבו לה מסייע לב"ש פי' זהו רבותא אליבא דב"ש דאפי' נתייחד עמה בין כתיבה לנתינה אין חוששין ומ"ד מאחר שנתנו לה מסייע לב"ה פי' זהו חידוש אליבא דב"ה דאפי' לאחר הנתינה חוששין אבל מ"ד לאחר שכתבו לה מסייע לב"ש דאע"ג דלא נתגרשו עדיין כלל אפ"ה אין חוששין שמא נתייחד עמה ואף דב"ש במקום ב"ה אינו משנה א"כ לישמועינן רבותא יותר אליבא דב"ה ולתניי' אחר שנתנו לה. אך אעפ"כ כח דהתירא עדיף וע' שפת הנחל דרוש י"א מה שהבאתי מהתו' דביצה ד' ב' דאמרינן התם אדמיפלגי בביצה לפלגי בתרנגולת להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי ולפלגי בתרנגולת להודיעך כחן של ב"ה דבמוקצה אסרי וכ"ת כח דהתירא עדיף כו' ועיין שם מה שהבאתי מהתוס' דעירובין ד' ע"ב דכח דהתירא דב"ש עדיף לא חשיב כ"כ דב"ש במקום ב"ה אינה משנה עיי"ש:

2 יש סדר למשנה על משנה ביצה פתח ↗

תוי"ט ד"ה ביצה שנולדה וכו' והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פרושו שבת שאחר יו"ט וכו' ע"ש. לולא תירוצו קצת לפקפק בו. הוי אמינא ודע דלאוקימתא דרב נחמן דטעמא דב"ה משום מוקצה. לא קשיא מידי דלדידיה דוקא ביו"ט ס"ל לב"ה דלא תאכל משום מוקצה אבל בשבת קי"ל כרש"י דמוקצה שרי וגם לשארי אמוראי דאוקי למתני' בגוונא אחרינא ג"כ לא קשיא דליתני ביצה שנולדה בשבת. באשר לפי המבואר בסוגיא ג' ע"א כולהו כרב נחמן לא אמרו משום מוקצה. רש"י כי קושיין כדפרכינן לעיל לפלגו בתרווייהו. רש"י הרי דנידחה מימרא דרב נחמן ולא אמרינן טעמייהו דב"ש וב"ה משום מוקצה משום קושיא דנפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל וב"ה אומרים לא תאכל כדאיתא בסוגיא ב' ע"ב והשתא אי הוי תני במשנה ביצה שנולדה בשבת הוי אמרינן כרב נחמן משום מוקצה וליכא למיפרך ליפלגי בתרנגולת דהא בתרנגולת אי אפשר לומר תאכל דמחוסרת שחיטה וא"א למישחט בשבת. ולהכי תנא ביצה שנולדה ביו"ט ונדע שפיר לאפוקי מדר"נ מדלא פליגי בתרנגולת. וזה ברור. ורציתי לומר דס"ל להתוי"ט דמאן דאית ליה הכנה ושהוא מדאורייתא כמו דס"ל לרבה מדכתיב והיה ביום הששי וכו' ודאי דעדיפא ליה לאוקמי המשנה בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום הכנה מלאוקמי כרב נחמן. ומאי דקאמר הש"ס כולהו כרב נחמן לא אמרו כי קושיין היינו רב יוסף ורב יצחק נאדו בשביל הך קושיין אבל רבה דס"ל בעלמא להדיא הכנה דאורייתא אף בלא קושיין עדיפא ליה לאוקמי מתני' טעם המבואר משום הכנה ולפיכך לא מצינו למימר עכשיו דעוסק התוי"ט בטעמא משום הכנה כרבה דלכך תנן ביצה שנולדה ביו"ט לאפוקי מדר"נ כנ"ל שהרי בלאו הכי נמי מוקמינן משום הכנה. אמנם ראיתי רש"י שכתב להדיא ד"ה כלהו רבה דאוקי מתני' משום הכנה ורב יוסף ורב יצחק דאוקמו משום גזרה כרב נחמן לא אמרי משום מוקצה כי קושיין וכו'. צא ולמד דדעת רש"י דלולא קושיין הוי נמי רבה קיימא בטעמא דרב נחמן משום מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ומיושב שפיר קושי' התוי"ט כדאמרן: מיהו להרי"ף והרמב"ם הביאם הטור א"ח סי' תנ"ה שכתבו דקי"ל כרב נחמן ושדברי רב נחמן מוכרחים מכח סתמא דמשניות שלא יהיו סותרין מחוייבים אנו לומר דבשבת מוקצה שרי וביו"ט אסור המוקצה ודלא כבעל ה"ג ורש"י ור"י ור"ת דדחו דברי ר"נ לגמרי אלא דבין בשבת ובין ביו"ט מוקצה שרי והוסיף הרא"ש סוף מס' ביצה דלא אשכחן דמפליג אלא רב נחמן נדחק לחלק להעמיד אוקימתא דידיה אבל לשאר אמוראי אין צריך לחלק ולא חיישינן להך לישנא דקאמר מכדי מאן סתמא למתני' רבי מ"ש בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתם לן כר"י דבכמה דוכתי חזינן דפליגי סתמא אהדדי וכו' ע"ש מקשה התוי"ט שפיר דליתני ביצה שנולדה בשבת וממילא ידענא טעמא משום הכנה כדרבה דאלו בעומדת לגדל ביצים וכרב נחמן אין לומר שהרי בשבת ליכא איסור מוקצה וא"כ גם בלא קושיין דליפלגי בתרנגולת ידענא דטעמא דמתני' משום הכנה ולזה העירני גם מחו' הרבני הנבון מהר"ז נ"י. אפס לתירוצו של התוי"ט מלבד הדוחק והפקפוק דברים יש להתעורר עוד נהי דלרב נחמן לא קשיא דלא תנא שנולדה בשבת משום דבשבת דחמירא לא גזרו על מוקצה ומותר. אבל לרב יוסף ולרב יצחק דמפרשו משום גזירה קשיא הא דלא נקט שנולדה בשבת ויש ליישב דמשום דרצה להורות דפלוגתיי' דב"ש וב"ה בנולדה דוקא אבל במעי אמן ד"ה שרי כדמסיק הש"ס ו' ע"ב והילכך הוצרך למתני' ביום טוב דאי הוי תני בשבת לא הוי ידעינן דה"א אפי' במעי אמן פליגי דהא דקתני שנולדה בשבת לא שכיחי כלל למצוא במעי אמן כי אם שנשחטה לצורך חולה אבל השתא דתני ביו"ט ואפ"ה פליגי בנולדה ידעינן שפיר דבמעי אמן שרי ולא גזרינן. ברם השתא דאתינן להכי שפיר איכא ליישב קושית התוי"ט גם לשיטת רבה כדאמרן. ובתוך הדברים יתבאר הסוגיא במאי אוקימתא בתרנגולת וכו' ע"ש להודיעך כחן דב"ש וכו' ולפלגי בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה וכו' וכתב כח דהתירא עדיף וכו' ע"ש לכאורה צריכה פנים שהרי סברת המקשן ולפלוגי בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה אע"ג דכבר תירץ הש"ס להודיעך כחן דב"ש וז"ל הרשב"ם בב"ב ק"י ע"ב ד"ה אמר ליה רב פפא כו' ואין זה שיטת הגמ' שיכחיש המקשה סברת המתרץ בלא טענה אלא א"כ מקשה לו מצד אחר ע"כ. וכ"כ תוס' סוכה ט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר וכו' מהנראה דבא המקשן בטענה חזקה דמן הראוי ה"ל לתנא להודיע אליבא דב"ה דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה והארכתי בזה במקום אחר בס"ד והשתא דכל זה עיקר כוונת המקשן קשה מאי האי דמסיים וכתב כח דהיתירא עדיף הלא בפלוגתא דב"ש נגד ב"ה לא שייך לומר הכי דקי"ל דאינה משנה שוב ראיתי שכתב המהרש"א בתו' ב' ע"א ד"ה ביצה וכו' בזה"ל אע"ג דאמרינן כח דהיתירא עדיף לאוקימתא כרב נחמן לא ניחא למימר לשארי אמוראי דבכמה דוכתין אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ע"כ: ובאמת נפלאת זאת היא בעיני דמ"ש לרב נחמן נימא הכי ומאי דוחקי' דש"ס למימר הכי אליבא דרב נחמן נגד כל סוגית הש"ס. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דקושטא הכי הוא דאין סברא כלל להודיע אליבא דב"ש. ברם הכא הוי נפקותא לב"ה והיינו בזה דתנא פלוגתא בביצה שנולדה קשה קושית הש"ס לעיל והא נולד הוא ומהכרח לומר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד כתירוצו של ר"נ דמוקצה ונולד שקולים הם וב"ה דאסרו היינו מטעם מוקצה והשתא לרבי דסתם בשבת דעת ב"ה מוקצה כב"ש דשרי אבל ביצה שנולדה בשבת אפ"ה לב"ה מותר ועל זה סובב כוונת האומר וכ"ת כלומר דלהכי תניא פלוגתא בביצה שנולדה להודיעך כח דהיתירא לב"ה דביצה שנולדה בשבת שרי משא"כ אי הוי תני פלוגתי' בתרנגולת ה"א כסברת המקשן לעיל דאפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסור ואף דביו"ט עצמו אין נפקותא לב"ה דעכ"פ ידעינן דב"ש בביצה אסרה רק בנולדה בשבת ה"א דאסורה ג"כ הביצה מטעם נולד וכאשר זכינו לסדר אותו דכוונת וכ"ת כח דהיתירא עדיף היינו לב"ה שפיר מסיים עלה ונפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. דנדע תרתי לבית הלל. הראשון דאית ליה לב"ה מוקצה ממאי דתני תרנגולת. השני נדע דלית ליה איסור חדש מחמת נולד ונמי נשמע דלא פליגי אב"ש בזה דמוקצה ונולד שווין וכנ"ל אבל השתא דלא תני אף בתרנגולת י"ל דב"ה לית ליה מוקצה והא דאסרו ביצה מטעם נולד אסרו ופליגי ב"ש וב"ה רק בנולד לחוד אבל במוקצה לא פליגי ומודו תרווייהו דשרי. דבשלמא אי אשמעינין אף בתרנגולת לידע דב"ה אסרו מוקצה שפיר נדע דאף ב"ה לא ס"ל איסור מחודש בשביל נולד דמה"ת למצוא פלוגתא חדתא דפליגי ב"ה אף בהא על ב"ש ומוטב לומר דמטעם מוקצה אסרו וא"כ נדע דבשבת דמוקצה שרי ביצה שנולדה בשבת מותרת. אמנם במה דתנא פלוגתא רק בביצה נוכל לומר להשוות ב"ש וב"ה בדיני מוקצה דלכ"ע שרי. וב"ה לא אסרו אלא מטעם נולד. ועפ"י הדברים האלה יש ליישב קושית תוס' ד"ה ונפלוג בתרווייהו תימא ובכל מקום כו' די"ל כו' דפריך הכא הכי לפלוג בתרווייהו וכו' כדי דנשמע העיקר כח דהיתירא. כאשר למעלה אמורה:

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

מי שלקה באצבעו לא יכריך עליו גמי כדי לרפאותו. וכו'. עכ"ל. וראיתי אני לבאר כאן בס"ד מקצת הדברים הצריכים ביאור בהך סוגיא דערובין דף ק"ג ע"ב וק"ד ע"א ובזבחים דף י"ט ע"א כי יש בה מן הקושי הרבה הן בדברי הגמרא והן בדברי רש"י והתוספות וספרי הפוסקים ז"ל ועוד יתבאר מזה בס"ד לקמן הלכה ז"ך בד"ה ומניחין רטיה על גבי המכה וכו' ואת היתר אוצר ה' יובא בחידושי הלכה ותוס'. והנה זה יצא ראשונה. כבר כתבתי בס"ד לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ו' בד"ה ובעל הזבח נוטל את פסחו וכו' בשם רש"י ז"ל דלא אמרינן אין שבות במקדש אלא דוקא כשאינו צריך לעבור אלא על שבות אחד. אבל לא כן כשהוא צריך לעבור על שני שבותין בבת אחת זה אסור לו לעשותו אף במקדש ה' יע"ש שהוכחתי שם דבר זה בראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקוני ועיין מה שכתבתי בס"ד בזה לעיל פרק שנים עשר הלכה כ' בד"ה ואם נתכוון לצרף חייב וכו' ועיין עוד לקמן בהלכות עבודת יוה"כ פרק ראשון הלכה ב' בד"ה הכל עשוי בכה"ג נשוי וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה הכלל דשתי שבותין בבת אחת אפילו במקדש ה' גם כן אין מתירין זיל גמור בהו בכל המקומות הללו. ומעתה הנה כי כן קשה לענ"ד על מה דפריך הגמרא בעירובין דף ק"ד ע"א ובזבחים דף הנ"ל וז"ל. ולר' יוחנן אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול קטן וכו' יע"ש בגמרא. דהא התוספות בזבחים התם בד"ה מאי איריא גמי וכו' הקשו לפי דעת רש"י ז"ל דסבירא ליה דליכא חשש איסור הוצאת דם בכריכת הגמי על האצבע. רק כי הוא זה לבדו חשש שחיקת סמנים הוא דאיכא בגמי הואיל וגמי מסי אם כן מאי פריך הגמרא דליתני צלצול. דזה אינו דאי הוי קתני צלצול לא היה יכול למיתני מה דתני אחר כך אבל לא במדינה. דהא צלצול אפילו במדינה נמי מותר. דמהיכי תיתי לן ליאסר את הצלצול אפילו במדינה. אם משום גזירת שחיקת סמנים הא בצלצול לא שייך גביה הך גזירה כיון דלא מסי כלל וכלל צלצול מאי שייכות יש לו לגזירת שחיקת סמנים. ומשום גזירת הוצאת דם נמי הא ליכא דהא לזה אפילו בגמי לא חיישינן ליה לפי שיטתו של רש"י ז"ל דקאמינן השתא אליביה ותירצו שם התוספות דאי הכי יותר היה ראוי לאשמעינן הך היתירא דצלצול במקדש שאין בו משום איסור יתור בגדים. ממה דאשמעינן איסורא דגמי בגבולין דהא כחא דהיתירא עדיף יע"ש בתוספות שזהו כוונת דבריהם. ברם לפי שיטתו של רש"י ז"ל האמור לעיל דלחלק יצא גם במקדש ה' בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת וכאמור. הנה עדיין הקושיא במקומה עומדת דמאי פריך הגמרא דערובין ודזבחים הנ"ל על מה דקתני המשנה גמי דלא ליתני גמי אלא דליתני במקומו צלצול. דאדרבא במה דקתני המשנה גמי בזה אשמעינן לן כחא דהיתירא והוא דאי הוי קתני המשנה צלצול ולא הוי קתני גמי הוי אמינא דלכרוך גמי אסור אפילו במקדש ה' ולא הותר במקדש אלא רק צלצול לחוד ומטעם שאבאר בס"ד לפנינו. וביאור דבר זה הוא. דהוינן טעינן לומר כסברת התוספות בזבחים התם בד"ה כורך עליו גמי וכו' וכדעת הגהות אשרי בעירובין התם עיין היטב באות שלאחר זה כי שם ביתו שהם כתבו דבין בצלצול ובין בגמי בתרווייהו איכא חשש איסור הוצאת דם יע"ש בתוספות ובהג"א ואעפ"כ צלצול מותר במקדש כיון דלגבי צלצול ליכא אלא שבות אחד שהרי אין בו משום גזירת שחיקת סמנים כיון דצלצול לא מסי וכדבר האמור לעיל ואין בו כי אם איסור של שבות אחד דהיינו הך גזירה לחוד דשמא יוציא דם זה לחוד הוא דאיכא ואפס זולתו ולפיכך הוא מותר במקדש דאין שבות במקדש ומה שבגבולין צלצול אסור. זה כבר נודע בין החיים מכח דיוקא של המשנה במה דקתני היתר כריכת הצלצול דוקא במקדש. מבואר מזה ממילא אבל במדינה דהוא אסור. דדבר זה ליכא למימר דהוה אמינא דהמשנה נקטה ההיתר במקדש לרבותא דאפילו במקדש גם כן שריא כריכת צלצול על האצבע ולא אמרינן דאסור משום יתור בגדים בשעת עבודה. דדבר זה אי אפשר לאמרו דאם כן היה להמשנה למיתני ולומר אפילו במקדש דהיינו להוסיף תיבת אפילו. ומדלא קאמרה המשנה תיבת אפילו אלא קתני סתם במקדש. משמע מזה דאתיא לדיוקא להורות נתן דדוקא במקדש הוא דשריא אבל במדינה באמת אסור. וכל זה ניחא גבי צלצול דהוא מותר לפחות במקדש ומטעם האמור. אבל לכרוך עליו גמי הוי אמינא דאפילו במקדש הוא אסור. שהרי בכריכת גמי יש בו איסור שני שבותין בבת אחת ואלו הן. שבות אחד. גזרה שמא יוציא דם כמו גבי צלצול. והשבות השני. הוא גזירת שחיקת סמנים שהוא נוסף בכריכת גמי דהא גמי מסי וכנ"ל. ושני שבותין בבת אחת אפילו במקדש ה' גם כן אין מתירין וכאמור לעיל. לפיכך אשמעינן המשנה כחא דהיתירא דאפילו כריכת גמי נמי מותר במקדש. דהיינו דהמשנה אשמעינן דלא גזרינן כלל להך גזירה של שמא יוציא דם לא בגמי ולא בצלצול. דלענין גזירה שמא יוציא דם גמי וצלצול שוים הם ושקולים הם מקרה אחד לשניהם. ודלא כהגהות אשרי בערובין פרק עשירי סימן ח"י שמחלק לענין הוצאת דם בין גמי לבין צלצול. ועיין בש"ע א"ח סימן שכ"ח סעיף כ"ד בהגה שם בשם הטור. ועיין שם סעיף מ"ח בהמחבר ובמגן אברהם וכן מוכח מרש"י בערובין בד"ה ואם להוציא דם וכו' שכתב וז"ל שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה עכ"ל רש"י ז"ל. הרי שכתב גבי גמי גם כן דוקא אם מהדקה ואם אינו מהדקה אינה מוציאה דם אפילו גמי והדבר ידוע במוחש דצלצול אם מהדקו גם כן מוציא דם אם איכא למיחש איכא למיחש בשניהם. ואם ליכא למיחש ליכא למיחש בשניהם וכן אין חילוק בין מקדש לבין במדינה דאם לא חיישינן לשמא יוציא דם במקדש לא מטעם דאין שבות במקדש אבל איכא חשש הוצאת דם. אלא דאמרינן דאין חשש כלל לשמא יוציא דם גם במדינה ליכא חשש לזה. רק דאפילו הכי אסור לכרוך גמי במדינה. משום דגמי מסי ואם כן הרי כאן נמצא וכאן היה לפחות איסור שבות אחד של גזירת שחיקת סמנים דמהא לא פלטא. וכיון שכן דאין כאן אלא רק שבות אחד גבי גמי שפיר התירוהו במקדש דאין שבות במקדש וצ"ע לכאורה. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו דזה הוא באמת כוונת שינויא דהגמרא התם במה דקא שני התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמרא. ופירש"י ז"ל בזבחים התם דהואיל ואורחא וריהטא דמסכת ערובין הוא מעניני דשבת קמשמע לן בדבר זה גם כן מעניני ודיני שבת יע"ש ברש"י בד"ה דגמי מסי וכו' ועיין בתוספות דשם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהם פירוש אחר בהך שינויא דהגמרא אבל לפי האמור בס"ד כוונתו של רש"י ז"ל רצויה במה שפירש כפירושו ולא פירש כפירושם של התוספות שם. כוונתו של רש"י בפירושו האמור הוא דאעפ"י דגמי מסי ומרפא ואם כן היה ראוי לאסרו לכרכו על אצבעו מטעם דיני שבת שהוא מכח גזירת שחיקת סמנים. לזה קמשמע לן דאפילו הכי התירוהו במקדש. והיינו כתירוצינו האמור לעיל מזה. דהך כחא דהיתירא דגמי במקדש דהוא מותר אלים להמשנה טפי מהך כחא דהיתירא דצלצול במקדש דהיו מחקר. דהך כחא דהיתירא דצלצול במקדש הוא כחא דהתיריא שאינו נוגע לעניני ודיני המס' ההיא של ערובין שהם מעניני ודיני שבת בשבתו. אלא הך כחא דהיתירא דצלצול במקדש הוא נוגע רק לדיני כהונה ובגדיהם ועבודתם והוא שאין בו משום אסור יתור בגדים. משא"כ הך כחא דהיתירא של גמי שהוא מותר במקדש הוא כחא דהיתירא הנוגע לעניני ודיני המס' הזאת של ערובין שהיא מיירי מעניני ודיני שבת. וכן הך כחא דהיתירא דגמי הוא ג"כ מדיני שבת והוא דלא אסרינן ליה משום גזירת שחיקת סמנים בשבת. והך כחא דהיתירא דשבת ניחא ליה להמשנה יותר לאשמעינן הואיל והוא אורחא וריהטא דהך מס' דאיירי בה בערובין שהוא מדיני שבת. ודוק. ולכאורה עלתה במחשבה לפני לומר דמה שפירשו התוס' בזבחים התם בסוף ד"ה מאי איריא גמי וכו' בהך שינויא דקא משני הגמ' התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' וכנ"ל דלא כפירוש של רש"י ז"ל האמור לעיל. אלא שהם פירשו דהכוונה בהך שינוייא דהגמ' הוא ללשון חכמים מרפא לפיכך נקטה המשנה בלשונה גמי כדי להורות אגב דגמי הוא ג"כ רפואה לזה יע"ש בתוס'. והייתי סובר לומר דהתוס' לשיטתייהו שטו בזה. והוא שהם חולקים על רש"י ז"ל במנחות דף צ"ז ע"א בד"ה לא סידור הקנים וכו' דהם לא ס"ל שם הך סברא שסובר רש"י ז"ל לחלק בין שבות אחד דוקא הוא דהתירו במקדש לבין שני שבותים בבת אחת שאף במקדש לא התירו. אבל התוס' שם סוברים דאף שני שבותין בבת אחת ג"כ התירו במקדש. והראיה לזה שהרי התוס' שם הקשו על פירושו של רש"י ז"ל התם יע"ש בתוס'. ואם נאמר דגם התוס' ס"ל הסברא האמורה לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת במקדש לא היה קשה ולא מידי קושיתם של התוס' שם על פירש"י ז"ל זיל גמור הדבר הזה באר היטב לקמן בהל' קרבן פסח פרק והלכה ובד"ה שהבאתי לעיל ריש האות הזה. ומשם בארה ובין תבין את אשר לפניך פה והנה אחרי כי כן דהתוס' לא ס"ל לחלק במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת. שוב א"א להכריח ואין לנו הכרח לפרש כפירושו של רש"י ז"ל בזבחים האמור לעיל בהך שינוייא דקא משני הגמ'. מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' וכדלעיל. ודוק. איברא אחרי העיון מעט ראיתי בס"ד כי דבר זה ליתא. דכבר אפ"ל דאפילו רבותינו בעלי התוס' ז"ל מודי לרש"י ז"ל בהך סברא דלא התירו במקדש אלא רק שבות אחד אבל שני שבותין בבת אחת אין מתירין אפי' במקדש. וכיון שאפשר לנו לומר כן ראוי לנו לומר כן דהא מדברי רש"י ז"ל מוכח דהוא סובר לחלק בכך וכדבר האמור לעיל. וא"כ מהיכי תיתי לן להמציא מדעתנו פלוגתא חדשה בין רש"י ז"ל ובין רבותינו בעלי התוס' ז"ל חנם אין דבר בלי שום הכרח. אך מה שהקשו התוס' במנחות על פירש"י ז"ל שם ומיאנו בפירושו שם הנה אפ"ל בס"ד לענ"ד דעיקר כוונת קושיתם שם היתה במה דהסוגיא והשקלא וטריא דהגמ' דהתם לא הזכיר כלל וכלל מענין איסור בנין וסתירה. ואילו היה הפירוש בגמ' התם כפירושו של רש"י ז"ל. קשיא להו להתוס' דהיה ראוי להגמ' להזכיר בפירוש מענין איסור בנין וסתירה. ועוד זאת יתיר אפ"ל בס"ד לענ"ד דהתוס' במנחות התם קא קשיא להו על פירושו של רש"י ז"ל שם הנ"ל. דהא דבנין וסתירה בכלים לאו דכ"ע הוא ואין הכל מודים בה. אלא כי הוא זה פלוגתא דב"ש וב"ה. דב"ש הוא דסברי יש בנין וסתירה בכלים. אבל ב"ה אינהו ס"ל דאין בנין וסתירה בכלים. ולזה נראה בעיני התוס' דבר זה לדוחק לאוקמי סתם משנה של לא סידור הקנים ועריכתן וכו' דהיא אתיא כב"ש ולא אתיא כב"ה. ודברי תורה עניים במקום אחר. כי התוס' במנחות בד"ה לא סידור הקנים וכו' הנ"ל סתמו וקיצרו דברי קושיתם על רש"י ז"ל וכנ"ל אבל התוס' בערובין דף ק"ב ע"ב בד"א והעליון כאן וכאן וכו' על המשנה והסוגיא דהתם ביארו להדיא קושיתם שהיא מכח הך פלוגתא דב"ש וב"ה וכאמור. יע"ש בתוס' ומכח הקושיות הללו הוכרחו התוס' במנחות שם ופירשו דלא כפירושו של רש"י ז"ל שם אלא פירשו דאין מדמין השבותין זה לזה שיש שבותין שלא התירו אפי' במקדש. אבל לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין במקדש אפשר דגם התוס' מודים לרש"י ז"ל דשני שבותין בבת אחת לא התירו החכמים אפי' במקדש ואף בשבות קל לא היו החכמים מתירין אילו היו השני שבותין בבת אחת ודוק. ב הבא נבא בס"ד ליישב לפי האמור דברי הגהות אשרי בערובין התם עי' בהרא"ש במס' ערובין פ"י סי' ח"י על המשנה שהביא שם דבמדינה אסור לכרוך גמי שכתב וז"ל. והטעם משום גזירה אטו להוציא דם. אמנם בזבחים דף י"ט ע"א מפרש עלה הא קמשמע לן דגמי מסי. ומותר להניח צלצול בגד וכו' שהוא רך ורחב וכו' עכ"ל הג"א. ומהרש"א ז"ל בסוגי' דערובין התם תמה על הדברים הללו דמה ראה הג"א לומר דבזבחים מפרש כן והלא גם בערובין בסוף הסוגיא הנ"ל ריש דף ק"ד נמי נאמר כן להדיא וז"ל הגמ'. הא קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמ'. וא"כ מה נשתנה הך סוגיא דערובין האמורה שלא הביא הגהות אשרי תלמודו בידו ולהביא ראיה ממנה. ומה זכה הך סוגיא דזבחים שממרחק הביא לחמו של תורה ראיה ממנה. הלא דבר הוא יע"ש במהרש"א שהניחו בקושיא. ולכאורה קו' אלימתא היא עד מאד. ואחזה אנכי ואשית לבי בס"ד לענ"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל האמורה. והוא בשום לב לדייק בשינוי הלשון שבדו להם חכמים בהך סוגיא דערובין הנ"ל. מהלשון חכמים הם אמרו בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. והוא דהתם בהך סוגיא דערובין מימר קאמר הגמ' וז"ל אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' יע"ש בגמ'. אבל בהך סוגיא דזבחים התם קאמר הגמ' וז"ל מאי איריא דקתני גמי ליתני צלצול וכו' יע"ש בגמ'. למה זה ועל מה זה אמר שם בלשון זה ופה בלשון אחרת ידבר הלא דבר הוא. אמנם הדבר ידוע לכל באי שערים המצויינים בהלכה הא לגמ'. דפירושו של תיבות מאי איריא בכל הש"ס הוא דמה הוכחה וראיה יש לדבר זה לומר כך. דלמא אינו כך אלא הוא כזה. או הוא מלשון מה ראית לפרש כך דלמא הוא כך. וכן הוא להדיא במוסף הערוך להחכם מוהר"ר בנימין מוספיא ז"ל ערך איריא יע"ש שכתב שני הפירושים הללו. ומעתה צא ולמד דגם בהך סוגיא דזבחים מה דקא פריך המקשן וז"ל מאי איריא גמי אפי' צלצול וכו' הנה רצונו וכוונתו מזה הוא דמאי פסקה דהיאך פסקה והחליטה המשנה דהך היתירא ורבותא דגמי הוא רבותא וכחא דהיתירא יותר מרבותא והיתרא דצלצול דלמא אפכא הוא דצלצול הוא יותר רבותא וכחא דהיתרא מהיתרא ורבותא דגמי כיון ששניהם הם כחא דהיתירא. והואיל ולא פסיקא לן איזהו רבותא וכחא דהיתירא עדיף ויותר גדולה. הזה או זה. איפו זאת היה ראוי להמשנה לאשמעינן בפירוש גם שניהם גמי וגם צלצול. זהו הנראה לענ"ד בס"ד בפירוש והכוונה בכוונת קו' המקשן בהך סוגיא דזבחים דלעיל. במה דקאמר המקשן התם הלשון מאי איריא דקתני גמי ליתני צלצול וכו'. והפירוש הזה האמור הנה הוא לענ"ד בס"ד פירוש נכון ונאות לפי הלשון דנקט המקשן בהך סוגיא דזבחים התם הנ"ל. וממילא הדבר מבואר מעצמו כי בהך סוגיא דערובין דהכא הנ"ל דמימר קאמר המקשן הלשון בקושיתו וז"ל. אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' וכאמור לעיל. הנה כוונת קושיתו היא דלאשמעינן רק צלצול לחוד ולא לאשמעינן גמי כלל וכלל. והיינו דהך שתי קושיות מתחלפות הך קושיא דערובין והך קושיא דהסוגיא דזבחים הנ"ל. והם נפרדים ללשונותם. גם הם נפרדים בכוונת קושיתם לא ראי זה כראי זה. ואולם לפי זה יש להשיב קצת לכאורה על קושית המקשן בהך סוגיא דזבחים התם. כיון דקושיתו בסוגיא דהתם היא דלאשמעינן תרווייהו גמי וגם צלצול. א"כ לא היה יכול למיתני במשנה אח"כ הך דינא דקתני התם וז"ל אבל לא במדינה וכו' שהרי צלצול מותר אפי' במדינה וכדבר האמור שהרי אין בו לא משום איסור חשש שמא יוציא דם ולא משום איסור גזירת שחיקת סמנים דהא צלצול לא מסי בודאי. וכיון דלא היה יכול למיתני במשנה אבל לא במדינה. היינו טועים לומר דגמי ג"כ מותר אפי' במדינה. והא דנקטה המשנה בלשונה ההיתר במקדש דוקא ולא נקטה רבותא טפי דאפי' במדינה מותר. היינו לרבותא דצלצול וגם לרבותא דגמי נקטה המשנה הך כחא דהיתירא דמקדש דאפי' במקדש ג"כ שריא. דלא מיבעיא במדינה דבודאי הוא מותר דהא אין בו משום איסור גזירת שחיקת סמנים. ומהיכי תיתי לך לומר שיהיה אסור אלא אף זו אפי' במקדש ג"כ הוא מותר ולא אסרינן ליה לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתור בגדים בשעת עבודה במקדש. ומ"ש בס"ד לעיל אות הקודם דא"כ היה לה להמשנה להוסיף תיבת אפיל"ו ולמיתני הכי אפיל"ו במקדש וכו' וכדבר האמור שם. אין זה הכרח כל כך דכמה פעמים מצינו בש"ס כן. דהיה נאות לפי טבע הלשון למיתני תיבת אפי' ואפ"ה לא קתני לה. והיה זה כאחד מהם. וביותר דהכא מקום יש בראש ובלב לחשוב ולטעות בקלות שנאמר דגמי הוא דומיא דצלצול מה צלצול באמת שריא אף במדינה הוא הדין נמי גמי דהוא מותר אפילו במדינה. ברם אם כי כך עלתה במחשבה לפני תחלה שכך היה אפשר להשיב לכאורה על קו' המקשן בסוגיא דזבחים הנ"ל וכאמור. אבל אחרי מעט ההתבוננות האדם יראה לעינים כי אין בזה תשובה כלל. דשפיר הקשה המקשן קושיתו הנ"ל. דהא יש לומר כתירוצם של התוס' דזבחים התם בד"ה מאי איריא וכו' דהך רבותא דכחא דהיתירא דמותר במקדש ושאין בו לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתיר בגדים בשעת עבודה עדיף טפי מהך רבותא של אבל לא במדינה דכחא דהיתירא עדיף וכאמור לעיל באות הקודם בשם התוס' הנ"ל. והתרצן משני ע"ז לפי פירושו של רש"י ז"ל שם הנאמר לעיל אות הקודם. וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' ורצונו בזה הוא כך דהואיל ושייטא וריהטא דהך מס' דערובין דהתם נשנית הך משנה דקתני כורך עליה גמי וכו' כולה מס' ההיא היא מיירי מעניני ודיני שבת. לפיכך קמשמע לן נמי בהך דינא דגמי מדיני שבת. והיינו דאעפ"י דיציב פתגם דגמי הוא מסי ומרפא והיה ראוי לאסרו לכרכו על המכה שבאצבעו מטעם איסור גזירת שחיקת סמנים אפ"ה במקדש ה' כהנים בעבודתם מותר לו לכרוך אפי' גמי על המכה שבאצבעו. ומטעם דאין שבות במקדש. שהרי אין כאן בכריכת הגמי אלא רק שבות אחד. דהיינו הך שבות של גזירת שחיקת סמנים ואין עוד כאן נמצא שום שבות אחר בדבר זה כלל. דהך שבות דאסור משום גזירה שמא יוציא דם ליכא הכא דהא לא חיישינן ליה ולא גזרינן כלל שמא יוציא דם אפי' במדינה לפי מאי דקאמינן ביה השתא. וא"כ שוב לא היתה המשנה יכולה למינקט בלשונה לתרווייהו לגמי וגם לצלצול. וכקושית הגמ' האמורה בזבחים האמורה לעיל לפי פירושינו שפירשנו בס"ד לעיל כוונת קושית הגמ' דשם. דהא אם היתה המשנה שונה כן שוב לא היתה יכולה לשנות אח"כ הדין דקתני התם במשנה וז"ל אבל לא במדינה וכקושיתם של התוס' בזבחים התם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהבאתי לעיל באות הקודם. כיון דצלצול באמת מותר אפי' במדינה דהא ליכא גבי צלצול שום לתא דאיסורא. דהאי הך גזירא דשמא יוציא דם לא גזרינן כלל הן בגמי והן בצלצול אפי' במדינה. והך איסורא דגזירת שחיקת סמנים הא לא שייכא כלל וכלל בצלצול דלא מסי ולא מרפא ורפאות תעלה אין בו. והך גזירה דשמא ישחק סמנים לא שייך אלא רק בגמי לחוד דהוא מסי ומרפא. וא"כ היאך היה יכול למיתני במשנה ההיא הך בבא של אבל לא במדינה וכו' דהוה משמע דאיסורו קאי על תרווייהו בין על גמי ובין על צלצול דקתני בהו היתר במקדש אבל במדינה גם שניהם אסורים. והרי האמת אינו כן דצלצול לפחות הוא מותר אפי' במדינה ומטעם האמור. ותירוצם של התוס' דזבחים התם האמור שם והוא דכחא דהיתירא של צלצול במקדש ה' שהוא מותר שאין בו לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתור בגדים עדיף מכחא דאיסורא של אבל לא במדינה בגמי דאסור יע"ש בתוס' ובאות הקודם. הנה זה ליתא השתא לפי האמור דהא כחא דאיסורא של שבת הואיל והוא אורחיה דהאי מס' דערובין לעסוק אהב מעניני ודיני שבת בשבתו כדת מה לעשות ושלא לעשות. עדיף ליה מכחא דהיתירא של ענין ודין אחר שאינו מעניני ודיני שבת. ולזה עדיפא לה להמשנה למינקט הך כחא דאיסורא של אבל לא במדינה וכו' דנקטה שהוא מענין לדין הנוגע לשבת מלאשמעינן כחא דהיתירא של יתור בגדים וחציצה. שהיתר זה של יתור בגדים וחציצה אינן מעניני ודיני שבת אלא כי הוא זה מעניני ודיני כהנים ועבודתן במקדש ובגדיהם מה הוא אסור ומה הוא מותר וזה ענינו ומקומו בסדר קדשים לא פה במס' ערובין. אבל דבר זה א"א לאמרו שיהיה פירושו וכוונתו של התרצן במה דקמשני וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' דהיינו דאעפ"י דגמי מסי אפ"ה במקדש ה' הוא מותר. ומטעם דאין בו משום חשש דשמא ישחוק סמנים אעפ"י דגמי מסי ומרפא וכמו שהוא באמת כן סברת התוס' בזבחים התם בד"ה כורך עליו גמי וכו'. וממילא אין כאן בכריכת הגמי על האצבע כי אם שבות אחד לחוד. דהיינו הך שבות של גזירה שמא יוציא דם וכן הוא דעת הג"א בתחלה וכמו שהבאתי לשונו לעיל ריש אות זה. ושבות אחד הא התירו במקדש. דזה אינו דא"כ הקושיא של המקשן במקומה עומדת עדיין ומינה לא תזוע והוא וז"ל מאי איריא דקתני גמי לאשמעינן צלצול וכו'. והיינו כפי פירושינו שפירשנו בס"ד לעיל בכוונת קושית המקשן ההוא. דכוונת קושיתו היא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול. ושוב לא שייך לשנויי כמו דשנינן והוא דאם היה שונה לתרווייהו לא היה יכול לשנות אח"כ הבבא ההיא של אבל לא במדינה וכדבר האמור לעיל. דהא לפי הסברא דקאמינן אליבה השתא. הנה ליתא להך שינויא. דהא אנן השתא אמרינן דטעם האיסור אינו משום איסור גזירת שחיקת סמנים אלא דטעם האיסור הוא משום גזירה דשמא יוציא דם. והך גזירה היא שייכא בין בגמי ובין בצלצול מקרה אחד לשניהם. ממילא גם צלצול אסור במדינה דאף דצלצול לא מסי ולא מרפא אבל הא מיהא אסור משום חשש שמא יוציא דם. אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברנו בס"ד לעיל. והוא דהפירוש וכוונת התרצן במה דקא משני וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו'. הוא איפכא דהחשש של שחיקת סמנים יש בו בגמי הואיל ומסי ומרפא לפיכך חיישינן וגזרינן שמא ישחוק סמנים. אבל הך חששא של שמא יוציא דם זה אין בו ולא חיישינן ליה כלל ולא גזרינן ליה אפילו במדינה. ולפיכך הם אמרו והם אמרו להתירו במקדש משום דכיון דאין בו אלא שבות אחד דהיינו הך שבות של גזירת שחיקת סמנים הדרינן לכללן דאין שבות במקדש. ומסתלקת מתוך האמור בס"ד תמיהת התוס' בזבחים שם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהקשו שם דמאי קא קשיא ליה להמקשן דהא איצטרך להמשנה למינקט דוקא גמי משום דרוצה למיתני אח"כ הך בבא דהתם וז"ל אבל לא במדינה וכו' יע"ש בתוס'. ולפי האמור בס"ד הנה קושיתם זאת היא באמת כוונת ופירוש שינויא דהגמ' מה דקמשני אגב אורחיה קמ"ל גמי מסי וכו' וכאמור לעיל. ודוק. וזאת תורת העולה היא העולה מכל הדברים הניתנים למעלה בס"ד. דמהך סוגיא דזבחים הנ"ל הנה מוכח דלהך גזירה דשמא יוציא דם לא חיישינן כלל אפילו במדינה. אבל הך חשש וגזירה דשמא ישחוק סמנים זה חיישינן ליה לפחות במדינה. אבל זה דוקא גבי גמי הוא דחיישינן ליה הואיל וגמי מסי והוא ממעשה וממלאכת הרפואה. וכל דבר שיש בו ממלאכת הרפואה מישך שייך גביה הך גזירה דשמא ישחק סמנים. רק דבמקדש ה' אפ"ה הוא מותר לכרוך על המכה שבאצבעו אפי' גמי דמסי הואיל ואין בו אלא שבות אחד לחוד שהוא השבות של גזירת שחיקת סמנים לחוד. ממילא הדרינן לקיבעא קמא זה כלל גדול בדיני השבותין דאין שבות במקדש. אבל צלצול מותר לכרוך עליו אפי' במדינה דאין בו שום לתא דאיסורא שום שבות כלל דשבות דגזירת שחיקת סמנים לא שייך גביה דהא אינו ממלאכת ומשנת הרופאים דהא צלצול לא מסי ולא מעלה ולא מוריד בענין רפואת המכה ואין דן דינו למזור ותחבושת וכדומה. וגם הך איסור של שמא יוציא דם הא לית ביה דבלאו הכי אפילו בגמי לא חיישינן ליה ולא גזרינן ליה וכאמור לעיל. וההכרח האמור בס"ד לעיל לכל זה הנה הוא נכון וקים בהך סוגיא דזבחים התם. דהתם מימר קאמר המקשן הלשון בקושיתו כך מאי איריא דתני גמי לאשמעינן צלצול וכו' וכנ"ל. דמזה מוכח דכוונת קושיתו היתה דהמשנה היתה ראויה לה למיתני תרתי מילי. גמי וגם צלצול. וכמ"ש בס"ד לעיל. אבל לא כן בהך סוגיא דערובין התם דשם שינה המקשן את לשונו ובלשון אחרת ידבר. והוא דהתם קאמר המקשן בקושיתו הלשון כך. אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' יע"ש בגמ'. וכבר כתבנו בס"ד לעיל קרוב לריש אות זה. דפירושו של תיבת אדאשמעינ"ן בכל מקום בש"ס הוא. למה אשמעינן דבר זה ולמה לא אשמעינן במקומו דבר אחר. וא"כ גם בהך סוגיא דערובין הנ"ל. כוונת המקשן בקושיתו היתה כך כאמור. דהיינו דלמה זה קתני המשנה גמי. ולמה לא קתני לה המשנה במקום תיבת גמי תיבת צלצול ולא ליתני גמי כלל. וממילא תעבור על הך מקשן שבסוגיא דערובין האמור הך קושיא שהקשיתי לעיל אות ראשון. דאי הוה קתני המשנה רק היתר צלצול. ולא הוה קתני היתר גמי במקדש. הוינן טעינן למימר דגמי אסור אפי' במקדש שאינו רשאי לכרוך על אצבעו. דה"א דגבי גמי איכא תרתי שבותין בבת אחת. השבות האחד הוא השבות דגזירת שחיקת סמנים דהא גמי הוא ממלאכת הרפואה דהא מסי ומרפא. והשבות השני הוא השבות דגזירה שמא יוציא דם. וכמ"ש בס"ד לעיל אות הקודם באר היטב שים עיניך עליו. ובעל כרחין צ"ל דזהו באמת כוונת שינויא דהגמ' התם בערובין במה דקא משני וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' וכפירש"י ז"ל בזבחים שהבאתי לעיל. והוא דהואיל ועניני ודיני המס' הזאת הם של עניני ודיני שבת. ניחא ליה למיתני כחא דהיתירא מה שהוא רבותא וחידוש בדיני שבת. והוא דאעפ"י דיציבא מילתא דגמי מסי ומרפא ושייך גביה השבות דגזירת שחיקת סמנים אפ"ה מותר לכרוך גמי על אצבעו בשבת לפחות במקדש. מלמיתני הך רבותא כחא דהיתירא מה שהוא נוגע לדין יתור בגדים וחציצה בעבודת המקדש של כל השנה דבר יום ביומו. ולפיכך ניחא לה להמשנה למיתני כורך עליו גמי ולא למיתני כורך עליו צלצול. ואחרי הבא עלינו מדברים הדברים אלה הדברים הנאמרים עד פה. הנה יש לפנינו שתי דרכים. דהיינו שאנו יכולים לפרש בהך שינויא דקא משני הגמ' בערובין התם וז"ל קמ"ל דגמי מסי וכו' שני פירושים. והם בהיפוך זה מזה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו מיד ולאלתר. והפירוש האחד מה שיש לפרש בו הוא כהפירוש ההוא שכתבנו בס"ד לעיל אות הקודם בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. דמה דקאמר הגמ' קמ"ל דגמי מסי וכו' והיינו כיון דהך גמי מסי ומרפא הרי הוא חלק מחלקי מלאכת הרפואה. וכיון שכן שהוא מחלקי הרפואה יש בו משום גזירת שחיקת סמנים. אבל משום גזירת וחשש של שמא יוציא דם ליכא כאן אפי' במדינה לא חיישינן ולא גזרינן עליו וכאמור לעיל. והפירוש השני שאפשר לפרש בזה הוא בהיפוך מהאמור. והיינו דיש בו חשש וגזירת שמא יוציא דם. ואפ"ה במקדש הוא מותר משום דאין כאן אלא איסור שבות אחד והוא השבות של גזירה שמא יוציא דם. אבל החשש והגזירה של שחיקת סמנים אין בו אעפ"י שהוא מסי וכמו שהוא כן סברת התוס' בזבחים שם בד"ה כורך עלי' גמי וכו' והג"א דערובין הנ"ל. ולא קשיא קושיתינו האמורה לעיל והוא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול.דהא המקשן בערובין לא הקשה כלל הך קושיא דליתני תרווייהו. והיינו דע"כ צ"ל דהך מקשן בהסוגיא דערובין לא ס"ל כלל זה לקושיא דליתני תרווייהו. הואיל דאין כאן בערובין כלל מקומו של דין זה מיתור בגדים וחציצה בשעת עבודה אינו רוצה המשנה פה כלל לאשמעינן מדינים הללו של יתור בגדים וחציצה בשעת עבודה. אלא בערובין פה רוצה לאשמעינן רק דין מדיני שבת. ועוד דקושיא זו של וליתני תרווייהו אם לא פריך לה הגמ' להדיא אין לנו להקשות על הגמ' למה לא פריך כן וכמבואר להדיא כלל זה בס' הליכות עולם ועי' בס' יבין שמועה להגאון מה"ר שלמה אלגאזי ז"ל שם כלל מ"ו מ"ש על דברי התוס' דביצה דף ב' ע"ב בד"ה ונפלוג בתרווייהו וכו'. וא"כ אין זה מן התימא והקושיא אם הסוגיא דזבחים חש לה לקושיא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול. והסוגיא דערובין לא סבירא ליה זה לקושיא דלתני תרווייהו גמי וגם צלצול כיון שאין כלל זה של הקושיא דליתני תרווייהו כלל מבורר אלא תלוי בשיקול הדעת היכא דשייך למיפרך כך והיכא דלא שייך למיפרך כך. הנה גם הנך תרתי סוגיות דזבחים ודערובין פליגי אם שייך למיפרך גם הכא דליתני תרווייהו או לא. ומעתה צא ולמד כוונת הג"א שבריש אות זה שהביא תלמודו בידו הך סוגיא דזבחים הנ"ל לראיה דלא חיישינן שמא יוציא דם. ולא מהך סוגיא דערובין הנ"ל שהיא בין ידיו ועיניו התם. והרי גם משם בארה באר היטב. דלא חיישינן שמא יוציא דם ולא גזרינן ליה וכנ"ל. דלפי האמור בס"ד פיו יפה דייק וגרס דשם בהך סוגיא דזבחים שפיר מוכח דהפירוש הוא התם משום דלא חיישינן ולא גזרינן שמא יוציא דם בין בגמי ובין בצלצול. משא"כ מהך סוגיא דערובין הנ"ל דאין ראיה לזה כלל דהא אפשר לפרש בה שני פירושים וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל מזה בס"ד. וא"כ אזדא לה בס"ד קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ריש אות זה מה שהקשה על הג"א הנ"ל למה זה לא הביא לו ראיה לדבריו מהך סוגיא דערובין הנ"ל והביא ממרחק לחמו של תורה ראיה מהך סוגיא דזבחים וכאמור לעיל. דהשתא לפי מ"ש בס"ד קושיא זו ליתא. דמהך סוגיא דערובין האמורה ליכא ראיה מוכרחת משא"כ מהך סוגיא דזבחים וכנ"ל. ודוק היטב. ג ואשימה עיני ולבי לדברי מאור עינינו רש"י ז"ל בערובין דף ק"ג ע"ב בד"ה ותיפוק ליה בין גמי ובין צלצול וכו' ובזבחים דף י"ט ע"א בד"ה ותיפוק ליה משום דחוצץ וכו' שלכאורה הם נראים כסותרים אהדדי ולא זו בלבד דסתראי נינהו אף זו כי דברי רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל לכאו' הם בעצמותם ג"כ הם תמוהים וכל העובר עליהם ישתומם וישוב ויתפלא. והוא דבסוגיא דזבחים התם פירש"י ז"ל דקושית הגמ' שם מה דפריך ותיפוק ליה משום חציצה וכו' קאי הקושיא רק על מימרא דר' יוחנן התם יע"ש ברש"י והדבר מפליא הפלא ופלא תרי תמיהי. חדא. דלמה זה באמת פריך הגמ' להך פירכא דוקא על ר' יוחנן לחוד ולא פריך על המשנה. והלא על גוף המשנה נמי ק' הך קושית הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו'. וזאת שנית. זו שקשה ביותר דבהך סוגיא דערובין התם הנה פירש שם רש"י ז"ל בד"ה הנ"ל דקושית הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' קאי בין על גוף המשנה ובין על הך מימרא דר' יוחנן התם והדבר צריך ביאור מה ראה על ככה רש"י ז"ל לפרש פעם בכה ופעם בכה ולמה לא פירש בשני המקומות פירוש אחד. וכבר הרגישו ועמדו בדברי רש"י ז"ל הללו הרבה מהחכמים ז"ל שקדמוני וכל דרך איש ישר בעיניו. ואת אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דברי רש"י ז"ל הנ"ל כהשלמה הוא ושלמה משנתו וכל דבריו דברי אלקים חיים הם. והוא דלכאו' ק' לענ"ד על פירש"י ז"ל בערובין הנ"ל. במה שפירש דקו' הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' היא דק' גם על המשנה דהתם. והנה לכאו' על המשנה דהתם ל"ק ולא מידי דהא במשנה קתני כורך עליו גמי וא"כ איכא למימר שאני גמי דהוא דבר שאינו חשוב בעצמותו וממילא הרי הוא בטל לגבי היד. לפיכך אין בו משום חציצה. וסברא זו לא מלבי בדיתי אותה לחלק לענין חציצה בין דבר שהוא חשוב בעצמותו לבין דבר שאינו חשוב בעצמותו אלא דבר זה למדתי מהמג"א בסי' תרנ"א ס"ק ח"י שכ' כעין סברא זו. והוא גם הוא לא מלבו לב חכם ענה כן לחלק בכך אלא דבריו שם לקוחים מפה גדול ליהודים מדברי הר"ן ז"ל שהביא הוא שם בס"ק ט"ז עי' עליו. דהאגודה שהביא המג"א שם לא פליג על הר"ן ז"ל אלא דוקא כשכל היד הוא מכוסה דלהר"ן ז"ל גם זה לא מיקרי חציצה ובטל לגבי היד ובזה פליג האגודה אבל כשמכוסה רק מקצת היד אף האגודה מודה להר"ן ז"ל. וצ"ע לכאורה. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהמקשן הוכיח דע"כ אין לחלק בין דבר שהוא חשוב לבין דבר שאינו חשוב לענין חציצה וחילא דיליה הוא דאם לא כך מנ"ל לר"י בריה דרב חייא לומר דדוקא גמי שריא אבל לא צלצול. דלמא כל אפיין שוויין ותורה אחת ומשפט אחד לגמי ולצלצול. דליכא למימר דר"י בדר"ח דייק ליה מדנקטה המשנה בלשונה ההיתר במקדש גמי דוקא ולא נקטה צלצול. וכמו דבאמת פריך הגמ' התם הך פירכא על ר' יוחנן. ושינויא דהגמ' התם דקמשני וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' ס"ל לר"י בדר"ח לשנויא דחיקא. הנה עדיין אין מזה ראיה לדינו כלל. והוא דדלמא להכי נקטה המשנה גמי ולא נקטה צלצול כדי להורות לן דין אחר והוא דגמי מותר לכרוך אפי' בימין במקום עבודה ולא הוי חציצה בין היד ובין העבודה הואיל וגמי הוא דבר שאינו חשוב בעצמותו הרי הוא מתבטל לגבי היד וכדבר האמור לעיל מזה. ולפיכך לא הוי הגמי חציצה בין היד לבין הקרבן ובין היד לבין כלי הקדש. ודבר זה דהך משנה מיירי אפי' בכורך על הימין ובמקום עבודה הנה מוכח כן מהמשנה מדקתני המשנה סתם כורך עליו גמי ולא ביארה לנו בפירוש דכורך דוקא ביד שמאל או בימין ושלא במקום עבודה ש"מ דבכל מקום מותר. תדע דאל"כ וכי לא ידע המקשן לשנויי דכורך בשמאל או בימין ושלא במקום עבודה. ומאי פריך המקשן ותיפוק ליה משום חציצה וכו' אלא ודאי צ"ל דקושית המקשן היתה מכח דברינו הנ"ל. והוא מדנקטה המשנה סתם כורך עליו גמי כי לא פורש מה יעשה בה בהכריכה באיזה יד שדוקא בהשמאל ובאיזה מקום אם ביד ימין ובמקום דוקא שלא במקום עבודה. מזה נראה בעיני המקשן לדוחק לאוקמי המשנה דוקא בהנך גווני אלא היה סובר דהמשנה מתיר לכרוך אפי' ביד ימין ובמקום עבודה ושפיר פריך ותיפוק ליה דה"ל חציצה. וא"כ דלמא גם המשנה סמכה עצמה על זה במה דהיא קתני סתם כורך עליו גמי שנדע מזה דהכריכה היא מותרת אפילו ביד ימין ובמקום עבודה. וגם המשנה ידעה דתקשה לן ותיפוק ליה משום חציצה. ונוכיח מזה דהואיל וגמי הוא בעצמותו דבר שאינו חשוב הרי הוא בטל לגבי היד ואין כאן חציצה. וזה ניחא אם המשנה קתני גמי כמו דקתני כך באמת אבל אם היה המשנה קתני צלצול אף אם היה קתני המשנה בפירוש דוקא ביד שמאל או ביד ימין ושלא במקום עבודה כי היכי דלא נטעה לומר דאף צלצול אינו חוצץ אף שהוא דבר חשוב מ"מ כיון שאינו מכסה כל היד הו"א דאינו חוצץ וכסברתו של האגודה ומרן הרמ"א ז"ל בש"ע א"ח בסי' תרנ"א סעיף ז' בהגה יע"ש. אבל עדיין הוינן טעינן לומר דהה"נ גמי דחוצץ דהו"א דאעפ"י דגמי אינו דבר חשוב מ"מ אינו מתבטל לגבי היד וביותר שהוא צריך לאותו הגמי קצת שתהא מכסה המכה שבאצבעו בשעת עבודה דלאו אורח ארעא לעבוד עבודה ומכה בידו גלויה ונראית אעפ"י שאינו פוסל בדיעבד אבל לכתחלה ראוי לכסותה. ואעפ"י שאין זה צורך גמור מ"מ כבר יש לו חשיבות קצת ואינו מתבטל לגבי היד. והא דנקטה המשנה בלשונה צלצול זה הוא לרבותא וכחא דהיתירא דאפילו צלצול אין בו משום איסור יתור בגדים והואיל והוא שלא במקום בגדים דהיינו שהוא על אצבעו. לפיכך נקטה המשנה בלשונה גמי להורות דגמי דוקא הואיל והוא דבר שאינו חשוב לכך הוא מתבטל לגבי היד ומותר לכרכו על אצבעו בכל מקום אפילו ביד ימין ובמקום עבודה. אבל לא כן צלצול שהוא דבר חשוב ואינו מתבטל לגבי היד ואית ביה משום חציצה בין היד לבין הקרבן או לבין הכלי קדש. ולפיכך אינו רשאי לכרכו על היד הימין במקום עבודה בכל מקום אף על אצבעו במקום שאין בו איסור משום יתור בגדים. אבל אם הוא כורכו שלא במקום עבודה ושלא במקום בגדים דלא שייך ביה משום איסור חציצה לבין היד לבין הקרבן או הכלי. רק שאתה רוצה לאסרו משום איסור יתור בגדים מנ"ל לומר דבר זה דהיינו מנ"ל לר"י בריה דר"ח לאסרו משום יתור בגדים דלמא שלא במקום בגדים לא שייך כלל איסור יתור בגדים וכמו שר' יוחנן באמת סובר כן דבשלא במקום בגדים לית ביה משום יתור בגדים. אלא ודאי מוכח מזה דהך סוגיא סוברת הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל. והוא דלענין חציצה אין חילוק כלל וכלל בין דבר שהוא חשוב בעצמותו לבין דבר שאינו חשוב בעצמותו אלא שניהם שקולים הם ומשפט השוה לכולם דבכל מקום שפוסל חציצה פוסל אם חוצץ אפי' דבר שאינו חשוב בעצמותו ואיפו זאת שפיר הוכיח ר"י בריה דר"ח מן המשנה דצלצול אסור לכרוך דיש בו משום איסור יתור בגדים אף שהוא שלא במקום בגדים. ממה דנקטה המשנה בלשונה גמי ולא נקטה צלצול. ואם כן שפיר פריך הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' ודוק. ומתוך האמור בס"ד יתיישב לענ"ד דקדוק עצום מה שיש לדייק בהך סוגיא דהגמ' דערובין התם. והוא דלמה זה פריך המקשן שם להך פירכא דיליה ותיפוק ליה משום חציצה וכו' לבתר הך שקלא וטריא דר"י בריה דר"ח ור' יוחנן. ולמה לא פריך הגמ' כן ות"ל משום חציצה וכו' מיד על המשנה גופא. דקתני בה וז"ל. כורך עליו גמי וכו' לפי שיטתו של רש"י ז"ל בערובין התם דהך קו' של המקשן מה שהק' ות"ל משום חציצה קאי הקו' גם על המשנה וכאמור לעיל. וא"כ היה לו להק' כן מיד על המשנה. אמנם כן לפי האמור בס"ד הנה הוא נכון דהא כל עיקר קושית הגמ' האמורה היא בנויה רק מכח הנך מימרי דר"י בריה דר"ח ור' יוחנן וכדכתבינן בס"ד ודוק. ועדיין מקום יש בראש לערער דהגמ' לא פריך ולא מידי על המשנה הך קו' של ות"ל משום חציצה וכו'. והוא דדלמא לעולם כקושיתינו האמורה לעיל. והיינו דיש לחלק בין גמי שהוא דבר שבעצמותו אין לו חשיבות לבין צלצול שהוא בעצמותו דבר חשוב. שהדבר שבעצמותו אינו חשוב הוא שמתבטל לגבי היד ואינו חוצץ אבל דבר שהוא חשוב בעצמותו אינו מתבטל לגבי היד וחוצץ אפי' דבר שאינו מכסה כל היד וכאמור לעיל. וליכא למימר כתירוצינו הנ"ל דא"כ מנ"ל לר"י ברי' דר"ח למימר דצלצול אף שלא במקום בגדים יש בו משום איסור יתור בגדים וכדכתבינן בס"ד לעיל מזה. ז"א. דדלמא ראייתו של ר"י ברי' דר"ח הוא מדלא קתני המשנה לתרווייהו לגמי וגם לצלצול. ולפרש בהדיא דגמי מותר לכרוך אף ביד ימין ובמקום עבודה. או דיפרש בהדיא דצלצול מותר לכרוך אבל דוקא שלא במקום עבודה. וסוף סוף יכול למימני לתרווייהו לגמי וגם לצלצול ושוב ליכא למיטעי לההוא טעותא שכתבנו לעיל או לא הוה קתני לגמי כלל רק לצלצול לחוד וכנ"ל. אלא ודאי צ"ל דצלצול פסול לכרוך אפי' שלא במקום עבודה משום איסור יתור בגדים זהו היתה הוכחתו וראייתו של ר"י ברי' דר"ח. וא"כ יפה עשה המשנה דקתני רק גמי ולא קתני צלצול. א"כ שפיר קשיא לכאו' ותשב באיתן קושיתינו האמורה לעיל דמאי פריך הגמ' ות"ל משום חציצה וכו' דלמא המשנה סוברת דהואיל וגמי אינו חשוב בעצמותו בטל לגבי היד וכנ"ל וצ"ע לכאורה. אמנם קושיא זו אינה. דהא קושיתינו זאת הא מקשינן בהך סוגיא דערובין. והרי הך סוגיא דערובין הא לא ס"ל כלל להך קושיא של וליתני תרווייהו גמי וגם צלצול דאטו תנא כי רוכלא ליחשב

1 וכ"ת כח דהתירא עדיף. פי' הקונט' לכך כח דהתירא עדיף כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראיה לדבריו אבל איסורא אדם יכול להחמיר עליו בלא טעם:

2 ונפלוג בתרוייהו. תימה ובכל מקום דקאמר כח דהיתרא עדיף לפרוך הכי וי"ל דהכי פריך ונפלוג בתרוייהו שלא יאריך משום כך ויאמר היא וביצתה אבל בעלמא לא שייך:

« תוספות על ביצה ב׳ ע״ב:א׳ תוספות על ביצה ב׳ ע״ב:י׳ »