תוספות על בבא מציעא פ״א

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא פ״א
1 הָא ״גְּמַרְתִּיו״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. לָא, הָא ״הָבֵא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר.
2 אֲבָל ״גְּמַרְתִּיו״ מַאי שׁוֹמֵר חִנָּם? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי ״וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם״, נַשְׁמְעִינַן ״גְּמַרְתִּיו״, וְכׇל שֶׁכֵּן ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״!
3 ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
4 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם, מַאי לָאו הוּא הַדִּין ״גְּמַרְתִּיו״. לֹא, ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ״ שָׁאנֵי.
5 הוּנָא מָר בַּר מָרִימָר קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. וְהוּא הַדִּין לִ״גְמַרְתִּיו״. וּרְמִינְהוּ: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שַׁלַּח״, וְשִׁלְּחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ. וּמְשַׁנֵּי, אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחְזִיר בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ, אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ, פָּטוּר.
6 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּטוּר מִשּׁוֹאֵל וְחַיָּיב כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, אוֹ דִּלְמָא שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי? אָמַר אַמֵּימָר: מִסְתַּבְּרָא פָּטוּר מִשּׁוֹאֵל וְחַיָּיב כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, הוֹאִיל וְנֶהֱנֶה מְהַנֶּה הָוֵה.
7 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַמֵּימָר: הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ דְּמֵיהֶן, וְאִם לָאו – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן, וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב,
8 בַּחֲזִירָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.
9 הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: קָא מַמְטֵינָא לַיהּ לְדוּכְתָּא פְּלוֹנִי, אִי מִזְדַּבְּנָא – מוּטָב, וְאִי לָא – מַהְדַּרְנָא לַיהּ נִהֲלָיךְ. אֲזַל וְלָא אִזְדַּבְּנָא, וּבַהֲדֵי דְּקָא אָתֵא אִתְּנִיס. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, חַיְּיבֵיהּ.
10 אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: נֶאֶנְסוּ, בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב, וּבַחֲזָרָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר!
11 אֲמַר לֵיהּ: חֲזָרָה דְּהַאי – הֲלִיכָה הִיא. מַאי טַעְמָא? סְבָרָה הוּא: בַּחֲזִירָתוֹ, אִילּוּ אַשְׁכַּח לְזַבּוֹנֵיהּ מִי לָא זַבְּנֵהּ?
12 ״שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. וְאַמַּאי? שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ ״שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר״.
13 תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״, ״הַשְׁאִילֵנִי וְאַשְׁאִילֶךָ״, ״שְׁמוֹר לִי וְאַשְׁאִילֶךָ״, ״הַשְׁאִילֵנִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ״ – כּוּלָּן נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה. וְאַמַּאי, שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ, ״שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם וְאֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר״.
14 הָנְהוּ אַהֲלוֹיֵי דְּכֹל יוֹמָא הֲוָה אָפֵי לְהוּ חַד מִינַּיְיהוּ. הָהוּא יוֹמָא אֲמַרוּ לֵיהּ לְחַד מִינַּיְיהוּ: זִיל אֲפִי לַן. אֲמַר לְהוּ: נְטַרוּ לִי גְּלִימַאי. אַדַּאֲתָא פְּשַׁעוּ בֵּהּ וְאִגְּנוּב וְאִגְּנִיב אֲתוֹ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, חַיְּיבִינְהוּ.
15 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: אַמַּאי? פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהָהוּא שַׁעְתָּא שִׁכְרָא הֲוָה קָא שָׁתֵי.
16 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר – מִשּׁוּם הָכִי אִכְּסִיף, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב – אַמַּאי אִכְּסִיף? אֶלָּא הָהוּא יוֹמָא לָאו דִּידֵיהּ הֲוָה, וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אֲפִי לַן אַתְּ, וַאֲמַר לְהוּ: בְּהָהוּא אַגְרָא דְּקָא אָפֵינָא לְכוּ נְטוּרוּ גְּלִימַאי.
17 עַד דַּאֲתָא – אִגְּנִיב. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: הָא שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַהִיא שַׁעְתָּא שִׁכְרָא הֲוָה שָׁתֵי.
18 הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא מְסַגּוּ בְּאוֹרְחָא, חַד אֲרִיךְ וְחַד גּוּצָא. אֲרִיכָא רְכִיב חֲמָרָא וַהֲוָה לֵיהּ סְדִינָא, גּוּצָא מִיכַּסֵּי סַרְבָּלָא וְקָא מְסַגֵּי בְּכַרְעֵיהּ. כִּי מְטוֹ לְנַהֲרָא, שַׁקְלֵיהּ לְסַרְבָּלֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵי חֲמָרָא, וְשַׁקְלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ דְּהָהוּא וְאִיכַּסִּי בֵּיהּ. שַׁטְפוּהּ מַיָּא לִסְדִינֵיהּ.
19 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: אַמַּאי? שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים הִיא! אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּבְלָא דַּעְתֵּיהּ שַׁקְלֵיהּ, וּבְלָא דַּעְתֵּיהּ אוֹתְבֵיהּ.
20 הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי, לָא תֵּיזוֹל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא. אָזֵיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חַמְרָא. כִּי אֲתָא, אָמַר: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, וּמִיהוּ לֵיכָּא מַיָּא.
21 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה לֵיהּ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ אֲזַלִי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים – לָא אָמְרִינַן.
22 ״שְׁמוֹר לִי״, וְאָמַר לוֹ ״הַנַּח לְפָנַי״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנֶיךָ – אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַנַּח סְתָמָא, מַאי? תָּא שְׁמַע: שְׁמוֹר לִי וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי – שׁוֹמֵר חִנָּם. הָא סְתָמָא – וְלֹא כְּלוּם.
23 אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמַר רַב הוּנָא: ״הַנַּח לְפָנֶיךָ״ – הוּא דְּאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר, הָא סְתָמָא שׁוֹמֵר חִנָּם הָוֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
24 לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל חָצֵר – חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר.
25 מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא בְּחָצֵר דְּבַת נַטּוֹרֵי הִיא, וְכִי קָאָמַר לֵיהּ ״עַיֵּיל״ – ״עַיֵּיל דְּאִינְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא, שׁוּקָא לָאו בַּר נַטּוֹרֵי הוּא, ״אַנַּח וְתִיב נְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ.
26 אִי נָמֵי: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא בַּחֲצֵירוֹ, דִּלְעַיּוֹלֵי רְשׁוּתָא קָא בָעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ וְכִי יָהֵיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְעַיּוֹלֵי – ״תִּיב וְנַטַּר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא – ״הַנַּח וַאֲנָא מְנַטַּרְנָא״ קָאָמַר לֵיהּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״הַנַּח וְתִיב וְנַטַּר״ קָאָמַר לֵיהּ, אִי לְאוֹתֹבֵה, רְשׁוּתָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ?
27 הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דְּתַנְיָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – יִשָּׁבַע וְיִטּוֹל מְעוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
28 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: כְּלוּם הִלְוִיתַנִי אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן? אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – אָבְדוּ מְעוֹתֶיךָ. אֲבָל הִלְוָהוּ אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר וְהִנִּיחַ לוֹ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם, דִּבְרֵי הַכֹּל: אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – אָבְדוּ מְעוֹתָיו.
29 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, כָּאן – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ.
30 וְהָא אִידֵּי וְאִידֵּי,
פירוש תוספות על בבא מציעא פ״א
1 הא גמרתיו שומר שכר - וא"ת ומאי פריך שאני הכא דאכתי תפיס ליה אאגריה ולכך הוי שומר שכר אף על פי שגמר מלאכתו ומיהו לטעמיה דלעיל דמדמינן אומן לשוכר ולא אמרינן שאני אומן דתפיס ליה אאגריה פריך הכא שפיר וי"ל דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה:
2 לא הא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר - ואע"ג דגמרתיו לא הוי אלא שומר חנם לפי שנגמרה מלאכתו מ"מ הכא שמפרש בהדיא שלא יטול עד שיתן מעות הוי שומר שכר:
3 אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה - ותימה מדלא אשכח לזבונא משמע דלא הוי זבינא חריפא ואם כן אמאי חייביה והלא הנאת שניהם היתה ואמרינן בנדרים ד' לא: דאין לחייב הלוקח אלא בזבינא חריפא שכל הנאה שלו וי"ל דזבינא חריפא היה ואם היה רוצה לתת בדמים שנתן לו המוכר היה מוצא הרבה אלא היה רוצה למוכרו ביוקר ומה שלא מכרו כמו שהיה יכול משום שאף אבבא דביתיה כשיחזור יתנו לו אותן דמים או יותר:
4 הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור - וקשיא למ"ד חייב מעובדא דרב פפא דרב אחא ורבינא איפליגו בה לקמן שהיו אחר רב פפא:
5 דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו - פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה עד אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ"ה דפי' שלהי שבועת הדיינים שבועות ד' מד. ושם ד"ה מאי דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א"כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב לעיל בבא מציעא מט. דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ"ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש"מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה"ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב"ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע"ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר"ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף:
6 והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני - משמע דמלוה חבירו על המשכון משמע בשעת הלואה ותימה דבפרק השולח גיטין לז. ושם ד"ה שאני קאמר תנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט ומפ' התם דהמלוה על המשכון אינו משמט משום דקני ליה מדר' יצחק והא לא קאמר רבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו ועל המשכון משמע דאפילו בשעת הלואתו אינו משמט ויש לומר דכיון שלא בשעת הלואה קני ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואה נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך וכן בפרק כל שעה פסחים ד' לא: ושם ד"ה בדר"י גבי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו עובר עליו משום דרבי יצחק כדאמרינן התם התם נמי כיון דשלא בשעת הלואה קני אהני שעבודיה בשעת הלואה ליחשב כשל ישראל וכן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דנכרי מישראל לא קני לא היה נאסר אף משכנו בשעת הלואתו דלא קני כיון דשלא בשעת הלואה הוה קני בשעת הלואה נמי הוה אלים שעבודיה דנכרי שלא יצטרך לבערו ואף על גב דהוי דישראל וקרינא ביה שלך מ"מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי לו לגמרי וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי והכי נמי אמרינן בפרק קמא דפסחים ד' ו. ושם ד"ה יחד יחד לו בית אין זקוק לבער אע"ג דחשיב לגמרי כשל ישראל כיון דקבל אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו: