תוספות על בבא מציעא פ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא פ׳
1 מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרוֹשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – חַיָּיב. לָדוּשׁ בְּקִטְנִית וְדָשׁ בִּתְבוּאָה – פָּטוּר, לָדוּשׁ בִּתְבוּאָה וְדָשׁ בְּקִטְנִית – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחְלֶקֶת.
2 גְּמָ׳ הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי בָּהּ, מַאן מְשַׁלֵּם? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּנָקֵיט פְּרָשָׁא מְשַׁלֵּם. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְהִלְכְתָא: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְאִי דּוּכְתָּא דְּמַחְזְקִי גּוּנְדְּרֵי – גְּרוּנְדֵּי תַּרְוַיְיהוּ מְשַׁלְּמִין.
3 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: פָּרָה זוֹ נַגְחָנִית הִיא, נַשְׁכָנִית הִיא, בַּעֲטָנִית הִיא, רַבְצָנִית הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
4 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: שִׁפְחָה זוֹ שׁוֹטָה הִיא, נִיכְפֵּית הִיא, מְשׁוּעְמֶמֶת הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
5 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
6 מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּין, וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִין – חַיָּיב. תְּבוּאָה, וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶּבֶן – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם מוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ חַיָּיב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר.
7 גְּמָ׳ אִיתְּמַר. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, נִפְחָא כִּי תִקְלָא, וְאִי מוֹסִיף שְׁלֹשָׁה קַבִּין – חַיָּיב. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, תִּקְלָא כִּי תִקְלָא וְנִפְחָא הָוֵי תּוֹסֶפֶת.
8 תְּנַן: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ – חַיָּיב. מַאי לָאו שְׁלֹשֶׁת קַבִּין?! לֹא, סְאָה. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר!
9 הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי חִטִּין וְהֵבִיא חִטִּין, שְׂעוֹרִין וְהֵבִיא שְׂעוֹרִין, כַּמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר.
10 תָּא שְׁמַע: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין וְהֵבִיא
11 שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרִים – חַיָּיב. הָא שְׁלֹשֶׁת קַבִּין – פָּטוּר! תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי: בִּמְחִיקָתָא.
12 תָּנוּ רַבָּנַן: קַב לְכַתָּף, אַדְרִיב לַעֲרֵיבָה. כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִים לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה.
13 אָמַר מָר: קַב לְכַתָּף. אִם אִיתָא דְּלָא מָצֵי בֵּיהּ בַּר דַּעַת הוּא, לִשְׁדְּיֵהּ! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁחֲבָטוֹ לְאַלְתַּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא חֲבָטוֹ לְאַלְתַּר, לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַגְרָא יַתִּירָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הוּא סָבוּר חוּלְשָׁא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ.
14 כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִין לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סְתָם סְפִינוֹת בַּת תְּלָתִין כּוֹרִין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
15 מַתְנִי׳ כׇּל הָאוּמָּנִין – שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמוֹר לִי, וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לְפָנַי – שׁוֹמֵר חִנָּם.
16 הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: רַשַּׁאי אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.
17 גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר.
18 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וְאָגַיר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִי הָכִי, שׂוֹכֵר נָמֵי בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וּמוֹגַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
19 אֶלָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
20 שׂוֹכֵר נָמֵי! מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּתָפֵישׂ לֵיהּ אַאַגְרֵיהּ, דְּלָא בָּעֵי לְמֵיעַל וּלְמִיפַּק אַזּוּזֵי – הָוֵי עֲלֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
21 אִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְמַחְלֵיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
22 וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. תְּנַן הָתָם: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שַׁלַּח״, וְשִׁלְּחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב, וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ.
23 אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחְזִירָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ. אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ – פָּטוּר. מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם.
פירוש תוספות על בבא מציעא פ׳
1 היכא דלא שני מאן משלם - וא"ת היכא דשני נמי אמאי לא משלם אחד מן הפועלים שפשע בשבירת הקנקן ותיבעי נמי מאן משלם וי"ל דהיכא דשני לא משלם דמיירי שהמשכיר את הפרה הוא שוכר את הפועלים לילך עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ולהכי לא משלם דא"ל למשכיר אנו לא התנינו עמך אלא לחרוש בבקעה ולא קבלנו שמירת הקנקן בהר אלא בבקעה ואם היינו חורשים בבקעה לא היינו שוברים ומ"מ שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך היה שנעשה כמו שירצה בעל השדה כי. הייתי סבור שלא יחרוש אלא בבקעה:
2 ואי דוכתא דמחזקינן בגונדרי תרוייהו משלמי - פי' בקונטרס משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה דלא קי"ל ב"ק ד' לה: כסומכוס אלא כרבנן והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי הוה ספק הוי שניהם פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו כיון דמחזקא בגונדרי הוא נשבר מאד בקל והיה לכל אחד ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע:
3 שפחה זו שוטה היא כו' הרי זה מקח טעות - מכאן קשה לפ"ה שפי' אהא דאמר בכתובות ד' נח. ושם ד"ה הנהו סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי כו' מאי אמרת ליסטין מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופירש בקונטרס וסבר וקביל וקשה לר"ת דהא הכא אמרינן דהוי מקח טעות באלו המומין וא"כ משכחת סימפון בעבדים ואיך אוכלין בתרומה ונראה לר"ת לפרש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהוי מוכתב למלכות או ליסטים אז היה קול וכיון דליכא קלא ליכא למיחש להכי ובהנהו דהכא נמי קלא אית להו וכן משמע לישנא דמאי אמרת כלומר באיזה סימפון משכחת דלא הגיעו בליסטין מזויין או במוכתב למלכות ובריש המוכר פירות ב"ב ד' צב: ושם ד"ה ליסטים תניא בהדיא נמצא ליסטין מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:
4 היו בה כל המומין הללו מהו - ברייתא דקתני הרי זה מקח טעות דלמא מיירי כגון שכל המומין היו בה והוי מקח טעות אע"פ שלא בדק הלוקח אפילו באחד משום דאמר לוקח מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו לכולהו ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאין מזכיר אלא אחד ולא שייך למימר מדהא ליתא הא נמי ליתא או דלמא הא דקתני הרי זה מקח טעות היינו היכא דליתנהו לכולהו ובדק לוקח בחד מינייהו ואישתכח דליתא ואמר מדמשקר בהך באידך נמי משקר אבל אם כולם אמת לא הוי מקח טעות והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה מקח טעות בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין אחת יש בה ואחת אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה דהכי תניא עד שלשים יום יעמיד פרנס א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות היה בה מום אחד וסנפו עם הרבה מומין הרי זה מקח טעות:
5 קשה כמשאוי תנן - לאביי סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא ולרבא רישא דקתני להביא עליה חטין והביא עליה שעורין היינו בכובד החטין שהוא סאה כדמוכח בשמעתין חייב דניפחא הוי תוספת להביא לתך חטין והביא לתך שעורים פטור אפילו הוסיף ג' קבין לחמור דליכא תקלא כי תקלא והיכא דלא שני אלא שהביא מין שהתנה כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סאה לגמל כו':
6 תרגמה אביי במחיקתא - מה שהקשה בקונטרס לפי תשובת הגאונים נראה דלאו פירכא היא דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצה ה"נ דאם יוסיף יהא חייב:
7 סתם ספינה בת תלתין כורין - משמע דתוספת אחד משלשים ואם כן מדתנא סאה לגמל משמע דמשא גמל כור וק' לריב"ם דבפ' מי שהחשיך שבת ד' קנה: אמר רב ירמיה מדפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלה כורא ואטענה כורא משמע דשאר גמלים אין טוענים כל כך אלא ההוא שהיה משונה וי"ל כדפ"ה התם דאטענה כורא למזונות אותו הדרך לבד שאר המשאוי וכן נראה דאין סברא שיוכל להאכיל לגמל אפילו ע"י אביסה כדי משאו בפעם אחת:
8 נימא תנן סתמא דלא כר' מאיר - מדמי ליה אומן לשוכר דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אע"פ שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר טורחו ה"נ שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה ממנה בשכר שנותן:
9 דקא יהיב ליה טפי פורתא הוי עליה שומר שכר - והוה מצי לאקשויי מי לא עסקינן דלא יהיב טפי פורתא אלא בלאו הכי פריך ליה שפיר:
10 דקא תפיס ליה אאגריה הוי שומר שכר - וא"ת הא דתנן במתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ודחיק לאשכוחי טעמא בגמ' דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר וי"ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו שנתן ליהוי שומר שכר וי"ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם: