תוספות על בבא מציעא ע״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על בבא מציעא ע״ח ע״ב:י״ח תוספות על בבא מציעא פ׳ ע״א:ב׳ »

1 דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם בְּדֶרֶךְ הִילּוּכָהּ נִיטְּלָה – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, וְאִם לֹא – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.

2 וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטְּתָה, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. וְאִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ וְהִבְרִיקָה אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטְּתָה – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר!

3 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: לִרְכּוֹב עָלֶיהָ שָׁאנֵי. אָמַר רַב פָּפָּא: וּכְלֵי זְכוּכִית – כְּלִרְכּוֹב עָלֶיהָ דָּמֵי.

4 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ וּמֵתָה לוֹ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

5 הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ לְאֹגוֹרֵי – תַּרְעוֹמֶת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אִי דְּלָא שְׁכִיחַ לְאֹגוֹרֵי – אַגְרָא בָּעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ!

6 לְעוֹלָם דְּלָא שְׁכִיחַ לְאֹגוֹרֵי, וּמִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ בָּעֵית לְמֵיתֵי עַד הָכָא – לָאו אַגְרָא בָּעֵית לְמִיתַּב?

7 הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר סְתָם״ – הָא חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אַחֵר. אִי דַּאֲמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר זֶה״, אִם יֵשׁ בְּדָמֶיהָ לִיקַּח יִקַּח!

8 לָא צְרִיכָא: בְּשֶׁאֵין בְּדָמֶיהָ לִיקַּח. אִם יֵשׁ בְּדָמֶיהָ לִשְׂכּוֹר – יִשְׂכּוֹר, רַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב: לָא מְכַלֵּינַן קַרְנָא.

9 דְּאִתְּמַר: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וּמֵתָה לוֹ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ. אָמַר רַב: אִם יֵשׁ בְּדָמֶיהָ לִיקַּח – יִקַּח, לִשְׂכּוֹר – אַל יִשְׂכּוֹר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף לִשְׂכּוֹר – יִשְׂכּוֹר.

10 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: לָא מְכַלֵּינַן קַרְנָא. וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מְכַלֵּינַן קַרְנָא.

11 מֵיתִיבִי, יָבֵשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין בּוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּכִי מָטֵי יוֹבֵל קָא הָדְרָא אַרְעָא לְמָרַהּ, וְקָא כָלְיָא קַרְנָא!

12 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּזַבֵּין לֵיהּ לְשִׁתִּין שְׁנִין. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב קַטִּינָא: מִנַּיִן לַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְשִׁשִּׁים שָׁנָה שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת״. מִי שֶׁאֵין שָׁם יוֹבֵל – נִצְמֶתֶת, יֵשׁ שָׁם יוֹבֵל – אֵינָהּ נִצְמֶתֶת. יָצְתָה זוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם יוֹבֵל – אֵינָהּ נִצְמֶתֶת.

13 סוֹף סוֹף, לְכִי מָטוּ שִׁיתִּין שְׁנִין – קָא הָדְרָא אַרְעָא לְמָרַהּ, וְקָא כָלְיָא קַרְנָא! אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג וּמְכַלֵּינַן קַרְנָא, נִצְלְחֵיהּ לְצִיבֵי וְנִשְׁקְלֵיהּ!

14 אִי מִשּׁוּם הָא – לָא קַשְׁיָא: זִמְנִין דְּשָׁלְמוּ שְׁנֵי מַשְׁכַּנְתָּא מִקַּמֵּי יוֹבֵל. אִי נָמֵי דְּמָטוּ לֵיהּ זוּזֵי וּפָרֵיק לַהּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שְׁנִין מִקַּמֵּי יוֹבֵל.

15 תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה וְטָבְעָה לָהּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אִם נָתַן – לֹא יִטּוֹל, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא יִתֵּן.

16 הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בִּסְפִינָה זוֹ וְיַיִן סְתָם, אִם נָתַן אַמַּאי לֹא יִטּוֹל? נֵימָא לֵיהּ: הַב לִי סְפִינְתָּא, דַּאֲנָא מַיְיתֵינָא חַמְרָא. אֶלָּא בִּסְפִינָה סְתָם וְיַיִן זֶה, אִם לֹא נָתַן אַמַּאי לֹא יִתֵּן?

17 נֵימָא לֵיהּ: הַב לִי הָהוּא חַמְרָא וַאֲנָא מַיְיתֵינָא סְפִינְתָּא.

18 אָמַר רַב פָּפָּא: לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא בִּסְפִינָה זוֹ וְיַיִן זֶה. אֲבָל בִּסְפִינָה סְתָם וְיַיִן סְתָם – חוֹלְקִין.

19 תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה וּפְרָקָהּ לָהּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקָא מַשְׁכַּח לְאֹגוֹרַהּ – אַמַּאי אִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת? וְאִי דְּלָא קָא מַשְׁכַּח לְאֹגוֹרַהּ – כּוּלֵּיהּ אַגְרַהּ בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי!

20 לְעוֹלָם דְּקָא מַשְׁכַּח לְאֹגוֹרַהּ, אֶלָּא אַמַּאי אִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת – מִשּׁוּם רַפְסְתָא דִסְפִינְתָּא. אִי הָכִי, טַעַנְתָּא מְעַלַּיְיתָא הִוא וּמָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ.

21 אֶלָּא מַאי פְּרָקָהּ – דְּפַרְקֵהּ לְטוּעְנֵיהּ בְּגַוַּיהּ. אֶלָּא מַאי תַּרְעוֹמֶת – מִשּׁוּם שִׁינּוּי דַּעְתָּא. אִי נָמֵי לְאַשְׁלָא יַתִּירָא.

22 תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ – שׂוֹכֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוֹ וּלְגִנוֹתוֹ וּמְזוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – חַמָּר מְעַכֵּב עָלָיו. חַמָּר מַנִּיחַ עָלָיו שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שׂוֹכֵר מְעַכֵּב עָלָיו.

23 הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ לְמִזְבַּן – חַמָּר נָמֵי לִיעַכֵּב, וְאִי דְּלָא שְׁכִיחַ לְמִזְבַּן – שׂוֹכֵר נָמֵי לָא לִיעַכֵּב!

24 אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא דִּשְׁכִיחַ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן מֵאַוּוֹנָא לְאַוּוֹנָא, חַמָּר דַּרְכֵּיהּ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן. שׂוֹכֵר לָאו דַּרְכֵּיהּ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן.

25 תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ אִישׁ – לֹא תִּרְכַּב עָלֶיהָ אִשָּׁה. אִשָּׁה – רוֹכֵב עָלֶיהָ אִישׁ. וְאִשָּׁה, בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה, אֲפִילּוּ מְעוּבֶּרֶת, וַאֲפִילּוּ מְנִיקָה.

26 הַשְׁתָּא מְנִיקָה אָמְרַתְּ, מְעוּבֶּרֶת מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב פָּפָּא: מְעוּבֶּרֶת וְהִיא מְנִיקָה קָאָמַר.

27 אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ בִּינִיתָא אַכְּרֵסַהּ תָּקְלָה. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

פירוש תוספות על בבא מציעא ע״ט

1 אילו עד הכא בעית למיתי לאו אגרא בעית למיתב - תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעי למיתי למה יתן לו שכר וי"ל דהא דקאמר לעולם דלא שכיח לאגורי היינו לפי אותן דמים . שהשכיר מזה אבל בטפי פורתא ימצא. להשכיר והרי נהנה במה שבא עד כאן לכך נותן לו חצי שכרו ואין צריך לפחות המשכיר משכרו מה שזה נותן עתה יותר מעט מכאן ואילך כיון דהוא אנוס א"נ כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה ויש סוחרים הרבה שאין מביאין סחורתן אלא עד כאן לכך יתן חצי שכרו:

2 ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה - ה"מ לשנויי דאין בדמיה לשכור אלא רוב פעמים יש בדמיה לשכור והאמת משני ליה והא דאמר בסוף פרק השואל לקמן בבא מציעא דף קג. אי דאמר בית זה ונפל אזדא לה ולא אמר אם יש בדמיה לרב ליקח יקח ולשמואל אפילו לשכור ישכור דהתם אין הבית עומד לימכר אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחילה וכיון דא"ל בית זה ונפל אין למוכרו וגם לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל וכי נפל אזדא אבל חמור שמת אין עומד אלא למכרו בדמים ולכך יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור:

3 והא הכא דכי מטי יובל - ולברייתא גופא א"ש אע"ג דהשתא נמי דליקח הקרקע קרי כליא קרנא מ"מ נפקא מינה ללוה דלא ליצלח לציבי דזמנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה יובל או איתרמי ליה זוזי ופריק ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל אבל לרב דאמר לא מכליא ליה קרנא קשה ליה דמ"מ כליא קרנא כיון שלבסוף לא תשאר הקרקע ביד הלוה:

4 במוכר שדהו לס' שנה - קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא:

5 אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן אמאי לא יטול לימא ליה הב לי ספינתך ואנא מייתינא חמרא - לא מיבעיא אם לא נתן שלא יתן כדקתני אלא אפילו אם נתן כבר יחזור ויטול כיון שזה יכול להביא יין והמשכיר אינו יכול להביא ספינה זו שהתנה ולא דמי להא דאמר לעיל אילו עד הכא בעית למיתי כו' דהתם מהני ליה שיכול בקל. להשכיר מכאן עד מקום שירצה או למכור שם סחורה כדפרישית לעיל אבל הכא לא שייך למימר הכי שהיין נטבע ומה ימכור אבל אין לפרש דהכי פריך אמאי לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך עדיין אבל שכר חצי הדרך שכבר הלך ניחא ליה שלא יטול דא"כ הא דקתני אם לא נתן לא יתן דמשמע שלא יתן כלל אפילו שכר חצי הדרך ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל:

6 אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינה - לא מבעיא אם כבר נתן שלא יטול אלא אפילו לא נתן יש לו לתת כל השכירות שהרי קנה המשכיר כל השכירות במשיכת השוכר את הספינה כיון שמזומן המשכיר לקיים תנאו או אפילו בלא משיכה כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו ושוכר אינו יכול לקיים א"כ מזלו גרם והוי כחוזר בו ויתן לו מחצי הדרך שלא הלך כפועל בטל וקשה דאמאי יתן לו כלל מחצי הדרך שלא הלך אפילו כפועל בטל כיון שאירעו אונס הא אמרינן לעיל בבא מציעא דף עז. היכא דהשוכר אנוס דאתא מיטרא דא"צ להשקותה דהוי פסידא דפועלים ומשמע לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים הוי פסידא דפועלים והכא נמי על כרחך פריך שיתן אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ותירץ ריב"ן דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו:

7 אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו - דהמוחזק יאמר לחבירו לית לך גבאי ולא מידי דקיים תנאך וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו וריב"ם פי' הא דפריך בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לא פריך אלא אמאי לא יתן שכר חצי הדרך שכבר הלך אבל שכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אנוס מ"מ אהא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע דלא יטול כלל אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך לא קשה ליה דכיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ניחא ליה שלא יחזיר כלל ומשני ביין זה וספינה זו דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה:

8 אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין - בהא מספקא ליה לריב"ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקין כל השכירות ויתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו:

9 כוליה אגרא בעי למיתב ליה - לאו דוקא כוליה אלא כלומר כפועל בטל:

10 דפרקיה לטועניה בגויה - פי' בקונטרס שהוסיף המשא בחצי הדרך וקשה דהוה ליה למימר פריק לה כיון שממקום אחר היה פורק לספינה ועוד דקאמר ושינוי דעתא מה מפסיד דכל שכן טוב לו שמרויח יותר ור"ח פירש דפרקיה לטועניה שמוכר סחורה שבספינה לאחר היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה א"נ לאשלא יתירא שצריך חבלים להוציא כלים של ראשונים ולהכניס של אחרונים וא"ת ואמאי מוקי לה הכי לימא לעולם דשכיח לאוגורי וכ"ת מאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא וי"ל כיון דמסיק טעמא דרפסא דספינה תו לא מצי למימר הכי דטענתא מעלייתא הוא וריב"ם פי' דהכי קאמר לעולם דשכיח לאוגורי וליכא רפסא דספינה דאיירי דפרקיה לטועניה בגויה כלומר שהתיר חבילה בתוך הספינה והוציא על יד על יד וכן אחרון שהכניס סחורה במעט מעט דלא רפסה ספינה ותרעומת הוי משום שינוי דעת שלא הורגל עם זה האחר ולא ידע להתנהג לפי דעתו אי נמי לאשלא יתירא שאם ירבה זה במשא יצטרך לקנות כאן ביוקר חבלים חזקים כי אם היה יודע בביתו היה קונה שם בדמים מועטים וליכא אלא תרעומת דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר מחבילה מחמת גודלה:

11 כסותו - ר"ח גריס כסתו כסת שמניח מראשותיו דכסת הוא הקטן וכר הוא הגדול כדתנן במסכת כלים פכ"ח מ"ה כר שעשאו סדין וכסת שעשאה מטפחת:

12 מאוונא לאוונא - נקט הכי משום דאי שכיח למטרח ולמזבן אפילו בחצי היום אם כן למה מניח חמר מזונות של כל היום ומעיקרא דקאמר אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב ה"מ למימר שוכר נמי ליעכב לחמר להניח מזונו כלל של אותו היום כיון דשכיח בכל מקום למזבן מדלא קאמר אי דשכיח מאוונא לאוונא אלא לא חש להאריך כל כך:

13 אשה בין גדולה ובין קטנה - באיש לא רצה לשנות בין קטן בין גדול משום דגברי שכיח שהם גדולים ופשיטא דאדעתא דגדול נמי אגריה ניהליה:

14 השתא מניקה אמרת דרכבה מעוברת מבעיא - כן גרסת הספרים ואין נראה לר"ת דאין זה פירכא דזו ואף זו קתני ועוד דאין מתיישב שפיר לפי גרסא זו הא דקאמר ש"מ ביניתא אגב כרסה תקלה וע"כ נראה לו כגירס' שמצא השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא דאשה מעוברת כבידה יותר ממניקה עם בנה לפי שהחי נושא את עצמו ומיקל אבל כשהוא במעי אמו מכביד ואבריה כבידים עליה וגם מליאה דם והשתא א"ש הא דקאמר שמע מינה ביניתא אגב כריסה תקלה שאם היה חוצה לה לא יכבד כ"כ בין הכל ויש ליישב גירסת הספרים ומכל מקום פריך שפיר דלא שייך כה"ג למתני זו ואף זו כיון דאיתיה בכלל מאי דקאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות שבת ד' קכו: דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנויי דזו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא שמוסיף. והכא נמי מעוברת שהוא גוף אחד בכלל מניקה שהם שני גופים וקאמר ש"מ ביניתא אגב כריסה תקלה פי' מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למתני ואפילו מעוברת דהיינו נמי גסה דגוף אחד הוא אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא לענין לשון בני אדם במשא ובמתן חשובים הם גוף אחד אלא ודאי שמע מינה דגסה מחמת עיבור כבידה יותר מגסה מחמת עצמה כי העובר מכביד:

« תוספות על בבא מציעא ע״ח ע״ב:י״ח תוספות על בבא מציעא פ׳ ע״א:ב׳ »