תוספות על בבא מציעא ל״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא ל״ד
1 מִי יֵימַר דְּמִגַּנְבָא, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר דְּמִגַּנְבָא – מִי יֵימַר דְּמִשְׁתְּכַח גַּנָּב, וְאִי מִשְׁתְּכַח גַּנָּב – מִי יֵימַר דִּמְשַׁלֵּם, דִּלְמָא מוֹדֵי וּמִפְּטַר? אָמַר רָבָא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ, לִכְשֶׁתִּגָּנֵב וְתִרְצֶה וּתְשַׁלְּמֵנִי הֲרֵי פָּרָתִי קְנוּיָה לְךָ מֵעַכְשָׁיו.
2 מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ גִּיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ, חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ.
3 וּמַאי פְּסָקַאּ? סְתָמָא דְּמִלְּתָא שְׁבָחָא דְּאָתֵא מֵעָלְמָא, עֲבִיד אִינִישׁ דְּמַקְנֵי. שְׁבָחָא דְּמִגּוּפַהּ, לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּמַקְנֵי.
4 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ, לִכְשֶׁתִּגָּנֵב וְתִרְצֶה וּתְשַׁלְּמֵנִי, סָמוּךְ לִגְנֵיבָתָהּ קְנוּיָה לָךְ. מַאי בֵּינַיְיהוּ?
5 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קוּשְׁיָא דְּרַבִּי זֵירָא. אִי נָמֵי דְּקָיְימָא בַּאֲגַם.
6 שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא ״שִׁילֵּם״ – שִׁילֵּם מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם.
7 תְּנַן: שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע. שִׁילֵּם – אִין, לֹא שִׁילֵּם – לָא. אֵימָא סֵיפָא: נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם. טַעְמָא דְּלֹא רָצָה, הָא רָצָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.
8 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ, וְנִגְנְבָה, וְאָמַר הַלָּה: ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם וְאֵינִי נִשְׁבָּע״, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל לַשּׂוֹכֵר.
9 אָמַר רַב פָּפָּא: שׁוֹמֵר חִנָּם, כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״פָּשַׁעְתִּי״, מַקְנֵה לֵיהּ כְּפֵילָא. דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּגְנֵיבָה. שׁוֹמֵר שָׂכָר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״נִגְנְבָה״, מַקְנֵה לֵיהּ כְּפֵילָא. דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּשְׁבוּרָה וּמֵתָה.
10 שׁוֹאֵל שֶׁאוֹמֵר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ – לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, בְּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִפְטַר נַפְשֵׁיהּ? בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה לָא שְׁכִיחַ.
11 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: שׁוֹאֵל נָמֵי כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ – מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה. אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד: הָכִי אָמַר אַבָּיֵי: שׁוֹאֵל עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. מַאי טַעְמָא? הוֹאִיל וְכׇל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, בְּדִיבּוּרָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא.
12 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב זְבִיד: הַשּׁוֹאֵל פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְנִגְנְבָה, וְקִידֵּם הַשּׁוֹאֵל וְשִׁילֵּם, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל לַשּׁוֹאֵל.
13 לְלִישָּׁנָא קַמָּא דְּרַב פָּפָּא – וַדַּאי לָא הָוְיָא תְּיוּבְתָּא. לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ?
14 אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין? דְּקָתָנֵי ״שִׁילֵּם״, וְאוֹקֵימְנָא, בְּאָמַר הָכָא נָמֵי בְּאָמַר.
15 מִי דָּמֵי? הָתָם לָא קָתָנֵי ״קִידֵּם״, הָכָא קָתָנֵי ״קִידֵּם״! מַאי ״קִידֵּם״? קִידֵּם וְאָמַר.
16 הָא מִדְּקָתָנֵי גַּבֵּי שׂוֹכֵר ״וְאָמַר״, וְגַבֵּי שׁוֹאֵל ״קִידֵּם״ – שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָא?
17 שַׁיְילִינְהוּ לְתַנָּאֵי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא וּדְבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְאָמְרִי: גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָין.
18 פְּשִׁיטָא: אָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״ וְחָזַר וְאָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״, – הָא קָאָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״. אֶלָּא אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״
19 וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ?
20 אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ וָמֵת, וְאָמְרוּ בָּנָיו ״אֵין אָנוּ מְשַׁלְּמִין״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדְרִי בְּהוּ, אוֹ דִלְמָא בְּמִלְּתָא דַאֲבוּהוֹן קָיְימִי, וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחוּ לֵיהּ?
21 שִׁלְּמוּ בָּנִים, מַאי? מָצֵי אָמַר לְהוּ: כִּי אַקְנַאי כְּפֵילָא – לַאֲבוּכוֹן דַּעֲבַד לִי נְיָיח נַפְשַׁאי, לְדִידְכוּ לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא.
22 שִׁילֵּם לְבָנִים, מַאי? מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: כִּי אַקְנִי לָךְ אֲבוּנָא כְּפֵילָא – דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ נְיָיח נַפְשֵׁיהּ, אֲבָל אֲנַן לְדִידַן לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. שִׁלְּמוּ בָּנִים לְבָנִים, מַאי?
23 שִׁילֵּם מֶחֱצָה, מַאי? שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת וְשִׁילֵּם אַחַת מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הַשּׁוּתָּפִין וְשִׁילֵּם לְאֶחָד מֵהֶן, מַאי? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְשִׁילֵּם אֶחָד מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה וְשִׁילֵּם לְבַעְלָהּ, מַאי? אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְשִׁילֵּם בַּעֲלָהּ, מַאי? תֵּיקוּ.
24 אָמַר רַב הוּנָא: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מַאי טַעְמָא? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ.
25 מֵיתִיבִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה. וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר.
26 סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב.
27 סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר.
28 סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, חֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב.
29 מִי נִשְׁבָּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
30 אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא, וְתִיפּוֹק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה הִיא, דְּהָא קָא מוֹדֵי מִקְצָת הַטַּעֲנָה! אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא.
31 מַאי אַרֵישָׁא? אַסֵּיפָא דְּרֵישָׁא, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּהּ אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב. דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הוּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן: לִשְׁתְּבַע מַלְוֶה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
32 וְאִם
פירוש תוספות על בבא מציעא ל״ד
1 דלמא מודה ומפטר - פי' דלמא ימהר להודות קודם שיבאו עדים והיינו כרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואע"ג דממתני' דמרובה ב"ק דף עה: דייקי' דלא כרב על פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד לפי מסקנא דהתם דאמר מסתברא מלתיה דרב בשחייב עצמו בקרן אבל היכא דפטר עצמו מכלום לא אמר לא מפקא מדרב וכן הלכה ולא כשמואל דמחייב דר' יוחנן סבר נמי התם דפטור ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמר פ' מי שהוציאוהו עירובין דף מז::
2 אי נמי דקיימא באגם - תימה דנימא נעשה כאמר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו סמוך לגניבה דהשתא קני אפילו עומדת באגם כדאמר ר' יוחנן בפ' האשה שנפלו כתובות ד' פב. ושם משוך פרה זו ותקנה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה אפי' עומדת באגם וגיזותיה וולדותיה לא קנה אע"פ שאומר מעכשיו שאין הקנין נגמר עד סמוך לגניבתה כדאמר ר' יוחנן בפ' האומר קידושין דף ס. בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום בא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים בא אחר וקדשה מעכשיו אפי' הן מאה כולם תופסים בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק ושמא י"ל דקדושין אלימי וכיון דאשכחו רווחא תו לא פקעי אבל הכא גיזות וולדות לכל הפחות הנהו דאיתנהו בשעת מסירה אהני מעכשיו לקנותה סמוך לגניבתה למפרע:
3 אלא מהא ליכא למשמע מינה - תימה כיון דקשיא ליה רישא לסיפא נימא נעשה כדאמרינן בפרק קמא דקידושין דף ה: ותקשה לר' יוחנן וי"ל דשילם נקט לאביי דפרק הגוזל קמא ב"ק ד' קח. לאורויי דאם נשבע ושילם דאין הכפל שלו ולרבא לאורויי שילם אע"פ שנשבע תחלה שהכפל שלו ולא רצה לישבע היינו לא רצה לעמוד בשבועה אבל אם אמר הריני משלם אם נשבע תחלה אין הכפל שלו:
4 שואל עד שישלם - הואיל וכל הנאה שלו ולהאי טעמא אפי' אם התנה להיות כש"ח לא קנה עד שישלם ולטעמא דלעיל דמשום לא שכיחא אם התנה להיות כש"ח קנה כפל במגו דפטר נפשיה בגניבה ואבידה דשכיחא:
5 ללישנא קמא דרב פפא ודאי לא הויא תיובתא - דאמר הריני משלם לא קנה כפל אבל שילם קנה כפל ור"ח גרס ודאי הויא תיובתא דכיון דרב פפא מפרש טעמא משום דלא שכיח האי טעמא שייך אפילו בשילם והא דנקט ואמר הריני משלם משום דנקט גבי ש"ח וש"ש נקט נמי גבי שואל:
6 וחזר ואמר איני משלם מאי מי אמרינן מהדר קהדר ביה - מכאן מוכיח ר"ת דאם אמר לחברו השבע וטול קודם שנשבע יכול לחזור בו ולומר אשבע ולא אשלם ובפרק יש נוחלין ב"ב דף קכח. ושם דאמר עבדי גנבת והלה אומר אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו לא גרס נשבע בלא וא"ו דמשמע שבע"כ ישבע ובריש שבועת הדיינים שבועות דף לט. ושם ד"ה אם דאמר אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא כפרש"י שפוטרין אותו לפי שאינו יכול לחזור בו אלא יש לומר מסלקין אותו מב"ד כדי שיתבייש לחזור ולומר אשבע מיהו שוב פירש ר"ת בתשובה אחת דשפיר גרסינן נשבע בלא וא"ו וישבע בע"כ והא דאמרינן בפרק זה בורר סנהדרין דף כד. ושם: ד"ה שלח גבי נאמן עלי אבא ואביך מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו הכא אפילו קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו דכיון שקבל עליו לשלם אם ישבע זה שכנגדו הוי כמו לאחר גמר דין והכא דקאמר מהדר קהדר ביה לא שיוכל לחזור אלא רוצה הוא לחזור אף על פי שאינו יכול ולא מקני ליה כפילא משום דאטרחיה לב"ד כדאמר בסמוך גבי ההוא דאפקיד כיפי וכה"ג איכא בפ' יש נוחלין ב"ב דף קלח. מדאשתיק קננהו וכשצוח לבסוף מהדר קהדר ביה פירוש רוצה לחזור ואינו יכול:
7 הריני משלם ומת כו' - תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדתנן בריש פרק נערה שנתפתתה כתובות דף מא::
8 שאל מן האשה - פי' רש"י פרה מנכסי מלוג שהקרן שלה ופירות לבעל וקשה דמאי קבעי דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות מן הבעל וכששילם הפרה לבעל כאילו שילם הקרן לאשה ויש ליישב ששילם לבעל חלקו כמו שהיתה שוה לפירותיה ולא שילם הקרן וגרע משילם לאחד משותפים חלקו דהתם שילם קרן ודוחק ויש לפרש שאל מן האשה כשהיתה פנויה שהיו שלה הקרן והפירות וניסת דהשתא שילם הפירות לבעל אפילו נתן הכל לאשה דכיון דניסת יש לו פירות כדין נכסי מלוג וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה וניסת ושלמה דהשתא שילם הבעל דהוו הפירות שלו והריב"ן פי' שאל מן האשה ומתה ושילם לבעל מהו דאפילו אם תמצא לומר דשילם לבנים קנה כפילא משום ניחותא דאבוהון אבל בעל לא חייש לניחותא דאשה וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה על בעלה וכן אשה ששאלה ומתה ושילם בעל אפי' אם מפקיד מקני כפילא לבני נפקד משום דרחים להו משום אבוהון אבל לא מקני להו לבעל משום אשתו שמתה:
9 שמא יוציא הלה הפקדון - פירש רש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר"ת דכל שכן שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי וכי תימא דחיישינן שמא המשכון יתקלקל אחרי כן ויוציא עליו לעז אע"פ שנשבע באמת. א"כ מאי פריך בסמוך כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה ולייתי והשתא אי שוה יותר אם כן נשבע לשקר וכל שכן שיזהר בשבועתו ונראה לרבינו תם כפירוש רבינו חננאל דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אחרי כן שהמלוה יוציא את הפקדון אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל למצאה וא"ת אמאי לא חשיב הא בפרק כל הנשבעין שבועות דף מד: ושם ד"ה ואלו עם הנשבעין ונוטלין דליכא למימר תנא ושייר דאלו קתני כדדייק בפ"ק דקידושין דף ט': ושם גבי אלו מעניקין להם ויש לומר דלא חשיב התם אלא אותם שאין יכולין לישבע כגון גזלן וחובל דניכרים הדברים כיון שנכנס שלם בביתו ונתקוטטו ויצא חבול שהוא חבלו וכן בחנוני אינו יכול לישבע בעה"ב שאינו יודע אם נתן חנוני לפועלים וכן שכיר שאין בעה"ב יכול לישבע לפי שהוא טרוד בפועליו ומהאי טעמא נמי במוציא הוצאות על נכסי אשתו אמרי' בפרק האשה שנפלו לה כו' כתובות דף פ. ושם ד"ה ישבע ישבע כמה הוציא ויטול דאין האשה יודעת כמה הוציא בעלה ולא חשיב לה פ' כל הנשבעים דהוי בכלל שכיר אבל הכא הלוה יכול לישבע דקים ליה טפי ממלוה אך שלא רצו חכמים גזירה שמא יוציא הלה כו': וע"ע תוס' כתובות פ. ד"ה ישבע ועוד שם פז: ד"ה ואלו: