תוספות על בבא מציעא ק״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא מציעא ק״ד
1 אִיבְּעִי לָךְ לְאֵתוֹיֵי בְּדַוְולָא.
2 אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי תַּרְתֵּי מַתְנְיָתָא קַמָּיָיתָא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין בְּחַכְרָנוּתָא בֵּין בְּקַבְּלָנוּתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ: דְּאִיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא, וּדְאִיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא.
3 אִם אָמַר לוֹ חֲכוֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה וְכוּ׳. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ, מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ – הִגִּיעוֹ שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״בֵּית כּוֹר״.
4 ״כַּרְמָא אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״כַּרְמָא״. ״פַּרְדֵּס אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רִמּוֹנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״פַּרְדֵּסָא״. אַלְמָא אָמַר לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ. הָכִי נָמֵי נֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ!
5 אָמַר שְׁמוּאֵל, לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר. אֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר – שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר – קְפֵידָא.
6 רָבִינָא אָמַר: אִידֵּי וְאִידִי, דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר. מִדְּקָאָמַר ״זֶה״, מִכְּלַל דְּקָאֵי בְּגַוַּהּ עָסְקִינַן. בֵּית הַשְּׁלָחִין לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר? דְּקָאָמַר לֵיהּ: בֵּית הַשְּׁלָחִין כִּדְקָיְימָא הַשְׁתָּא.
7 מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהוֹבִירָהּ – שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״.
8 גְּמָ׳ רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״.
9 רַבִּי יְהוּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם מֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן כׇּל קׇרְבָּן וְקׇרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לָהּ אַחְרָיוּת: דְּאִית לִיךְ עֲלַי מִן קַדְמַת דְּנָא.
10 הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט, דְּתַנְיָא: אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּבִשְׁעַת כְּנִיסָתָן לַחוּפָּה בָּאִין אֲחֵרִים וְחוֹטְפִים אוֹתָם מֵהֶן, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים.
11 אָמַר לָהֶן הִלֵּל הַזָּקֵן: הָבִיאוּ לִי כְּתוּבַּת אִמְּכֶם. הֵבִיאוּ לוֹ כְּתוּבַּת אִמָּן, וּמָצָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: לִכְשֶׁתִּכָּנְסִי לַחוּפָּה הֱוַי לִי לְאִינְתּוּ. וְלֹא עָשׂוּ בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים.
12 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ תַּשְׁלוּמְתָּא דְּאִית לְךָ עָלַי כֹּל קֳבֵל דֵּיכִי.
13 טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא אִי לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קַנְיֵהּ. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁכְּנוֹ וְהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, וָמֵת – שׁוֹמְטוֹ מֵעַל גַּבֵּי בָּנָיו.
14 אַהֲנַי כְּתִיבָה לְגֵירָעוֹן.
15 רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת כְּתוּבָּה מִלְוָה – גּוֹבֶה מִלְוָה. לִכְפּוֹל – גּוֹבֶה מֶחֱצָה.
16 נְהַרְבְּלָאֵי גָּבוּ תִּילְתָּא, מָרִימָר מַגְבֵּי נָמֵי שְׁבָחָא.
17 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר, וְהָתַנְיָא: לִכְפּוֹל גּוֹבֶה מֶחֱצָה! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְנֵי דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ, הָא דְּלָא קָנֵי קְנוֹ מִינֵּיהּ.
18 רָבִינָא מַשְׁבַּח וְכָתֵיב לִבְרַתֵּיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: נִקְנֵי מִינֵּיהּ דְּמָר. אֲמַר לְהוּ: אִי מִקְנֵא – לָא מִיכְפַּל, אִי מִיכְפַּל – לָא מִיקְנֵא.
19 הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לְהוּ: הַבוּ לָהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִבְרַתִּי בִּכְתוּבְּתַהּ. שְׁלַח רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי: אַרְבַּע מְאָה דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מְאָה, אוֹ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן מָאתַן? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן, אִי אֲמַר ״הַבוּ לַהּ״ – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מְאָה, אִי אֲמַר ״כְּתוֹבוּ לַהּ״ – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן מָאתַן.
20 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן אִי אֲמַר ״לִכְתוּבְּתַהּ״ – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מְאָה, וְאִי אֲמַר ״בִּכְתוּבְּתַהּ״ – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן מָאתַן.
21 וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא דְּאָמַר ״לִכְתוּבְּתַהּ״ וְלָא שְׁנָא דְּאָמַר ״בִּכְתוּבְּתַהּ״ – אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי דְּאִינּוּן מָאתַן, עַד דְּאָמַר ״הַבוּ לַהּ״ סְתָמָא.
22 הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּל אַרְעָא מֵחַבְרֵיהּ, אֲמַר: אִי מוֹבַרְנָא לַהּ – יָהֵיבְנָא לָךְ אַלְפָּא זוּזֵי. אוֹבַיר תִּילְתָּא. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: דִּינָא הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ תְּלָת מְאָה וּתְלָתִין וּתְלָתָא וְתִילְתָּא. רָבָא אָמַר: אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.
23 וּלְרָבָא, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״? הָתָם לָא קָא גָזֵים, הָכָא כֵּיוָן דְּקָאָמַר מִילְּתָא יַתִּירְתָּא – גּוּזְמָא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָגָזֵים.
24 הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי, זַרְעַהּ חִיטֵּי. עֲבַדָא חִיטֵּי כְּשׁוּמְשְׁמֵי. סְבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר מְנַכֵּי לֵיהּ כַּחְשָׁא דְאַרְעָא.
25 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אִינָשֵׁי: כָּחֲשָׁא תִּכְחוֹשׁ אַרְעָא, וְלָא לִכְחוֹשׁ מָרַהּ.
26 הָהוּא גַּבְרָא דְּקַבֵּיל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי, זַרְעָא חִיטֵּי, עֲבַדָא חִיטֵּי טְפֵי מִן שׁוּמְשְׁמֵי. סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר יָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: אַטּוּ הוּא אַשְׁבַּח, אַרְעָא לָא אַשְׁבַּחָה?!
27 אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: הַאי עִיסְקָא פַּלְגָא מִלְוָה וּפַלְגָא פִּקָּדוֹן, עֲבוּד רַבָּנַן מִילְּתָא דְּנִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה וְנִיחָא לֵיהּ לְמַלְוֶה.
28 הַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן פַּלְגָא מִלְוָה, אִי בָּעֵי לְמִשְׁתֵּי בֵּיהּ שִׁכְרָא – שַׁפִּיר דָּמֵי. רָבָא אָמַר: לְהָכִי קָרוּ לֵיהּ ״עִיסְקָא״, דַּאֲמַר לֵיהּ: כִּי יָהֲבִינָא לָךְ לְאִיעֲסוֹקֵי בֵּיהּ, וְלָא לְמִשְׁתֵּי בֵּיהּ שִׁכְרָא.
29 אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: וְאִם מֵת – נַעֲשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו. רָבָא אָמַר: לְהָכִי קָרוּ לֵיהּ עִיסְקָא, דְּאִם מֵת לֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו.
30 אָמַר רָבָא: חֲדָא עִיסְקָא וּתְרֵי שְׁטָרֵי – פְּסֵידָא דְמַלְוֶה.
פירוש תוספות על בבא מציעא ק״ד
1 דאפשר לאתויי בדוולא - וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו:
2 הני תרי מתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו' - ואע"ג דכשם שחולקין בתבואה ליתא בחכירות מ"מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות:
3 אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר - לכאורה משמע דבא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין אמר ליה חוכר למחכיר בין אמר ליה מחכיר לחוכר אבל אי אפשר לומר כן דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי דקתני א"ל חכור לי שדה בית השלחין ואפ"ה משום האי טעמא דוקא הוי קפידא ולאו דוקא נקט מחכיר לחוכר דה"ה חוכר למחכיר אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא דבמחכיר לחוכר נמי הוה קפידא בכה"ג דאיירי מתני':
4 היה דורש לשון הדיוט - לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא:
5 הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאת לו יביא בעבורה שכתב לה אחריות דאית ליך שאתה חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפילו חובות שקדמו לנישואין ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה דקתני התם אפילו אכלה חלב או חיללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה לא ישלם ועד כאן לא מיבעיא לן בס"פ יש נוחלין ב"ב דף קלט. בלוותה ואכלה ועמדה ונשאת אי כלוקח הוי אי כיורש הוי אי כלוקח הוי ואין המלוה מוציא מיד הבעל אי כיורש הוי ומוציא אלא בנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי הבעל פשיטא דלא גבי וה"ה לוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה דלא משלם ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידו ובנדרים ובנדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפילו יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפילו ישמע זימנין דמיטרד כדאמר בנדרים בפ' נערה נדרים דף עג. ודלא. כרב אחא שהורה שהבעל חייב לפרוע חובת אשתו שלוותה קודם שנשאה מכח דר' יהודה דהכא:
6 לא ימשכננו יותר מחובו - דאף על גב דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מכל מקום לא ימשכננו יותר מחובו:
7 טעמא דכתב ליה הכי והא אמר רבי יוחנן כו' - ותימה והא כיון דדריש לשון הדיוט אפילו לא כתב נמי כדפרישית לעיל ומאי פריך לרבי יוחנן וי"ל דאם איתא דרבי יוחנן דאמר שומטו מעל גבי בניו דמכח לשון הדיוט קאמר היה לו לפרש:
8 אהני כתיבה לגירעון - וא"ת היכי משמע לומר מה שכתב לו תשלומין דאית ליך עלי כל קבל דיכי שיהא מהני לשומטו מע"ג בניו שיהא טועה המקשה לומר שלכך כתב לו כן ויש לומר דהכי משמע ליה למקשה תשלומין דאית ליך עלי לא מכח תחילת המלוה שכבר נפרעת בנתינת המשכון כי הקניתיו לך והשאלתו לי ועל שאילה זו יש לך תשלומין. עליו וע"כ מקשה למה צריך לכתוב לו כך כדי לשומטו מע"ג בניו בלאו הכי נמי הוא שומטו דממילא קני ליה המשכון ואפילו לא יקנה לו הלוה וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו והיאך הוא מותר על ידי כתיבה זו וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה לפי שמחזירו לו ימים רבים וכיון שמקנה לו אינן עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה א"נ רבנן הוא דתקון שיכתוב כדי שלא ימנע המלוה מלהחזיר כמו שתקן הלל פרוזבול לפי שראה שהיו נמנעים מלהלוות שביעית פ"י מ"ג:
9 סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא - ומתני' דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות גבי מקבל שדה והובירה היינו בר מכחשא דארעא א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס ב"ק דף נט. הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן:
10 האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון - ממתני' דאיזהו נשך לעיל בבא מציעא דף סח. דאין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן כו' לא שמעינן דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דה"א דטפי מפלגא פקדון הוי ואפ"ה בעי שכר עמלו כיון דליכא תרי תילתי פקדון:
11 דלא למישתי ביה שכרא - שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך: