תוספות על בבא קמא ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור בבא קמא ב׳
1 מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר.
2 לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר; וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;
3 וְלֹא זֶה וָזֶה שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
4 הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ; וּכְשֶׁהִזִּיק – חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
5 גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלְדוֹת; תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן?
6 גַּבֵּי שַׁבָּת תְּנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. ״אָבוֹת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא תּוֹלָדוֹת,
7 תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן; לָא שְׁנָא אָב – חַטָּאת, וְלָא שְׁנָא תּוֹלָדָה – חַטָּאת; לָא שְׁנָא אָב – סְקִילָה, וְלָא שְׁנָא תּוֹלָדָה – סְקִילָה.
8 וּמַאי אִיכָּא בֵּין אָב לְתוֹלָדָה? נָפְקָא מִינַּהּ, דְּאִילּוּ עָבֵיד שְׁתֵּי אָבוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נָמֵי שְׁתֵּי תוֹלָדוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מִחַיַּיב אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא; וְאִילּוּ עָבֵיד אָב וְתוֹלָדָה דִּידֵיהּ – לָא מִחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא.
9 וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דִּמְחַיֵּיב אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב; אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אָב, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה? הָךְ דַּהֲוָה בְּמִשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – קָרֵי לֵיהּ אָב, הָךְ דְּלָא הֲוֵי בְּמִשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה.
10 גַּבַּי טוּמְאוֹת תְּנַן: אָבוֹת הַטּוּמְאוֹת – הַשֶּׁרֶץ, וְהַשִׁכְבַת זֶרַע,
11 וּטְמֵא מֵת. תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן; דְּאִילּוּ אָב – מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, וְאִילּוּ תּוֹלָדוֹת – אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין מְטַמֵּא, אָדָם וְכֵלִים לֹא מְטַמֵּא.
12 הָכָא מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: יֵשׁ מֵהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
13 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה אָבוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹר – הַקֶּרֶן, וְהַשֵּׁן, וְהָרֶגֶל.
14 קֶרֶן מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִגַּח״ – אֵין נְגִיחָה אֶלָּא קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה׳, בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח״.
15 מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן, תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״.
16 וְהַאי מֵילָף הוּא?! גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, דִּנְגִיחָה בְּקֶרֶן הוּא!
17 אֶלָּא מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי פַּלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין תָּם לְמוּעָד – הָנֵי מִילֵּי בִּתְלוּשָׁה, אֲבָל בִּמְחוּבֶּרֶת – אֵימָא כּוּלָּהּ מוּעֶדֶת הִיא;
18 תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ׳״.
19 תּוֹלָדָה דְקֶרֶן מַאי הִיא? נְגִיפָה, נְשִׁיכָה, רְבִיצָה, וּבְעִיטָה.
20 מַאי שְׁנָא נְגִיחָה דְּקָרֵי לַהּ אָב – דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, נְגִיפָה נָמֵי כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״! הַאי נְגִיפָה – נְגִיחָה הִיא. דְּתַנְיָא: פָּתַח בִּ״נְגִיפָה״ וְסִיֵּים בִּ״נְגִיחָה״, לוֹמַר לָךְ: זוֹ הִיא נְגִיפָה זוֹ הִיא נְגִיחָה.
21 מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אָדָם דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי בְּהֵמָה דִּכְתִיב ״כִּי יִגֹּף״?
22 אָדָם – דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגַּח״; בְּהֵמָה – דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״.
23 וּמִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן – דְּמוּעָד לְאָדָם הָוֵי מוּעָד לִבְהֵמָה וּמוּעָד לִבְהֵמָה לָא הָוֵי מוּעָד לְאָדָם.
24 נְשִׁיכָה – תּוֹלָדָה דְשֵׁן הִיא! לָא; שֵׁן – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ, הָא – אֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ.
25 רְבִיצָה וּבְעִיטָה – תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הִיא! לָא; רֶגֶל – הֶזֵּיקָהּ מָצוּי, הָנֵי – אֵין הֶזֵּיקָן מָצוּי.
26 אֶלָּא ״תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן״ דְּאָמַר רַב פָּפָּא, אַהֵיָיא?
27 אִילֵּימָא אַהָנֵי; מַאי שְׁנָא קֶרֶן – דְּכַוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – כַּוּוֹנָתָן לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!
28 אֶלָּא תּוֹלָדָה דְקֶרֶן כְּקֶרֶן, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַשֵּׁן וָרֶגֶל.
29 שֵׁן וָרֶגֶל הֵיכָא כְּתִיבִי? דְּתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – זֶה הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״.
30 ״וּבִעֵר״ – זוֹ הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר
פירוש תוספות על בבא קמא ב׳
1 מתני' ארבעה אבות נזיקין - אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא ובגמרא גבי שלש עשרה אבות נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה כריתות דף ח: ואית דוכתא דקתני הן כדקתני ארבעה שומרין הן שבועות ד' מט. וארבעה ראשי שנים הן ר"ה ד' ב. ושם: גליון. וא״ת אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין הן כדקתני ד׳ ראשי שנים הן וי״ל שלא בא אלא להגיד ארבע אבות הללו לא ראי זה כראי זה וקצת קשה דבגמרא מוכח דנחית תנא למניינא מדפריך ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני לכך י״ל דיש מקומות דלא תני הן כדאשכחן בארבעה מחוסרי כפרה. ע״כ:
2 השור והבור - פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדרן במשנה. ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו לא הוי כסדר הפרשה דרגל נפקא לן מושלח את בעירה דכתיב בתר בור מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן ולמ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה דהיינו אדם דאזיק שור לא חש לשנותו כסדר הפרשה לפי שרחוק כל כך. ושנאו כסדר לא הרי דסיפא שמבעה קודם להבער ור"ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא אחד מאבות נזיקין דקתני לה בברייתא בגמרא:
3 לא הרי השור כהרי המבעה - פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמ' למ"ד תנא שור לקרנו ומבעה לשינו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פירושו כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחילה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים:
4 ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש - גבי שור ומבעה לא הוצרך לפרש החומרא כי הכא משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו והא דלא תני הכא לא הרי האש כהרי השור ומבעה כדקתני לעיל לא הרי המבעה כהרי השור משום שלא היה יכול למצוא חומרא מה שאין בשניהם דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לה גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן בבא קמא דף ג: ודף ו. גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו ה"ק מאי שנא אש שאע"פ שכח אחר מעורב בו ראוי להתחייב בו משום שהוא ממונך ושמירתו כו' ובסיפא גבי בור הוה מצי למימר לא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש ובור לא רצה לשנות קודם אש דא"כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמ' ד' ה: והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר וקצת קשה דמשמע דעונשין ממון מן הדין ובמכלתין תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין ומיהו בפרק הפרה לקמן בבא קמא מט: ושם דריש ליה לדרשה אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו או להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון לקמן בבא קמא נא.: וע' תוס' לקמן בבא קמא ד: ד"ה ועדים:
5 ולרבי אליעזר אמאי קרי ליה אב - וא"ת ונימא דנפקא מינה לענין התראה שצריך להתרות אתולדה משום אב דידה כדאמרינן בפרק תולין שבת דף קלח. משמר משום מאי מתרין ביה רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וי"ל דהכי פריך משום מאי מתרינן ביה שהוא חייב רבה אמר משום בורר אבל התרו בו משום מרקד פטור דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב ועי"ל דזהו שמתרץ הך דהואי במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התרה משום התולדה חייב ואפ"ה לא חשיב ליה בפרק כלל גדול:
6 ה"ג הך דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה - ולפי הך גירסא בא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין והיו במשכן דתולדות נינהו ולא אבות מלאכות כדאמרינן בפרק במה טומנין שבת דף מט: הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה דהינו הכנסה ומושיט בדיוטא אחת ואית גרסי הך דהוה במשכן וחשיבא קרי ליה אב אך דלא הוי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי אבל חשיבא ולא הוי במשכן או איפכא הוי תולדה:
7 דאילו אב מטמא אדם וכלים - גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן וי"ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש מתני' דאהלות:
8 תנו רבנן שלשה אבות. הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא:
9 אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא - לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי משאר אבות התינח למ"ד לקמן בבא קמא ד' ה: קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דאית ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן לקמן שם כי שדית בור בינייהו אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן להזיק משא"כ בקרן דבחזקת שימור קיימי וי"ל דלמ"ד פלגא דנזקא קנסא הא דקאמר אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וישלם נזק שלם בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא התנא הוצרך לאשמועינן להביא ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי בכלל נגיחה שלא תטעה לומר דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם:
10 ומלתא אגב אורחיה קמ"ל - ואפילו לרב פפא דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה' בבא קמא דף לז. דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים הוי מועד לכל אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם ואע"ג דלכל בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא כדאיתא התם וה"ר מנחם פי' דה"ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא:
11 כאשר יבער הגלל - פי' ר"ח כמו נדבכין די אבן גלל עזרא ו׳:ד׳ שהשן דומה לאבן שייש: