תוספות על בבא בתרא מ״ה א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על בבא בתרא מ״ד ע״ב:ז׳ תוספות על בבא בתרא מ״ה ע״א:ד׳ »

1 שערי תורת בבל פתח ↗

מה רע"א תוספות ד"ה אי דאית וכו' כגון שעשאה אפותיקי וכו'.—אפשר שדעת התוס' בעשה שדהו אפותיקי סתם ומכרה אין בע"ח גובה אלא ממנה אף שיש לו נכסים בני חורין, אא"כ שדה אפותיקי היא גזולה, כדעת ר"ן מובא בב"י ח"מ סי' קי"ז סעיף ב'. ואולי דאפותיקי זו היא אפותיקי מפורשת, שאין לו פרעון אלא מזו, ודעת התוס' דשדה אפותיקי אפי' מפורשת אם נמצאת שאינה שלו חוזר הוא על נכסים בני חורין שיש לו*ועי' ב"י שם שכתב ר' ירוחם כן בשם התוס', ואפשר שנתכוין לתוס' שלפנינו כאן..

2 רש״ש פתח ↗

תד"ה מאי נ"מ. תימה דנ"מ שיפטר כו'. כצ"ל:

2 ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

כל היכא. עתוס' דב"ב מ"ה א' ד"ה מאי נ"מ:

1 אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר. הוה מצי לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער יפרע לו אחרת ומש"ה אינו מעיד עליה דנוגע בעדות הוא:

2 מאי נפקא מינה. תימה דנ"מ שיפטרו אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי:

1 חידושי חתם סופר על בבא בתרא פתח ↗

אך בלא"ה נ"ל דלמאן דפוסל עדו' משום תרעומו' היינו למסקנא דמשום לוה רשע ולא ישלם מיפסל י"ל ה"ה משום תרעומו'. אבל לפמ"ש תוס' ד"ה אי דאית לי' וכו' דהו"מ לשנויי דלמא עשאו אפותקי וכו' נמצא אין דין זה דלוה רשע מוכרח לפ"ז גם משום תרעומו' אין לפסול. והא דלא משני הש"ס משום חשש אפותקי י"ל נהי דרבין בר שמואל מיתרץ בהכי. מ"מ ברייתא דמכר לו בית דמתוקמא כדרבין לא מיתרצא באפותיקי דהא ה"פ דברייתא בית ושדה לעולם אין מציאות שיעיד אם מכר בלא אחריו' אבל פרה וטלית איכא חד מציאות שיעיד כשלא הי' לו ארעא מעולם. ואי ס"ד לא חיישי' ללוה רשע רק משום אפותקי א"כ בית ושדה נמי איכא מציאו' דיעיד כשקנה ומכר לאלתר דאע"ג דכ' לי' דאיקני ומישתעבד מ"מ א"א שעשאו אפותקי' שהרי לא הי' בידו רגע וא"כ יעיד. ומשו"ה הוצרך לאוקמא בלוה רשע וה"ה דניחוש לתרעומו'. אמנם כל זה מפני דקדוק קל של אביי שהקשה מפני שאחריותו עליו אינו דומה לשאר אחריות שבש"ס אבל לולי זה הדקדוק הוה מוקמי' ברייתא כרב ששת דהרי קיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולא מוכח כלל הך דתרעומו' לכן לא הוה להש"ס לומר כדמקשה אדר"פ ולטעמך הא פסול משום תרעומו' דאינו מוכרח אמנם לדינא י"ל דמשום תרעומו' מיפסול. מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד דמחזיר הדמי' א"כ מוכח לדינא דאוקומתא דברייתא דלא כרב ששת:

2 באר היטב חשן משפט פתח ↗

קבלן. כתב הסמ"ע דה"ה מערב דעלמא כשאין להלוה לשלם אבל אם יש לו דצריך לגבות מהלו' תחלה איך יבא הלוה להיות מורשה לגבות מהערב תחלה לכן כתב ע"ק שהוא מותר בכל ענין ונרא' דכשאין ללוה עתה ממה לשלם מקבלין עדותו על הערב להוציא מידו ולא אמרינן שהוא נוגע בדבר כי יחשוב שמא היום ומחר יהי' לו ממה לפרוע ויגבה המלו' מידו ולכן רוצה שיגבה עתה מהערב דס"ס אין לו ריוח בזה דהא כשיהי' לו יחזיר הערב עליו ודוחק לומר משום דהשני נוח לו כו' ועוד לא נחשב בזה נוגע בדבר כדכתבו התוס' בפ' חזקת הבתים דבשביל שמא יתעשר אין לפסלו ודומה לזה כתבו הט"ו בסי' ל"ז ס"י ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה:

2 חידושי חתם סופר על בבא בתרא פתח ↗

דוקא מכר דה"ל יאוש ושינוי רשות כ' רשב"ם בלי אחריות וכ' תוס' דבאחריו' אין הפסד שיחזור על המוכר והסברא תמוה איך יחזור עליו והוא יאמר לו הרי כבר קנית ביאוש ושינוי רשות והר"י בן הרא"ש כ' בבית יוסף כיון דקיבל אחריות תו לא הוה שינוי רשות והוא תמוה כיון שמכרו מכירה גמורה רק קיבל אחריות עליו דאפי' לענין חמץ לא מיחשוב כשלו דאמרי' דהוה מקבל אחריו' חמצו של עכומ"ז בביתו של עכומ"ז וה"נ דכוותי'. ולא דמי למ"ש תוס' ב"ק ס"ו ע"ב סוף ד"ה שמע מינה וכו' באותן הקרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן עכ"ל. התם מילתא אחריתא היא שהוא חייב נדרו לגבו' ורוצה לשלם נדרו ע"י בהמה זו שהקדיש והדין הוא שאין ההקדש פוטרו מאחריות נדרו עד שתקרב הבהמה ועד אותו זמן לא נפטר מאחריות נדרו א"כ לא קנה ההקדש קנין גמור בבהמה. אבל הכא שמכר מכירה גמירה בלי שיור רק שקיבל עליו אחריות מקחו לא מיקרי תו ברשותו אפי' לענין חמץ דכתי' לא ימצא מכ"ש הכא. אבל נ"ל דמיירי שהלוקח יודע שכבר נתיאש זה המערער וע"י מקחו יהי' שינוי רשות וכיון שידע כן למה הקפיד שיקבל זה אחריות הרי אין שום אדם יכול להוציאו מידו. וע"כ צ"ל כמ"ש בב"ק קי"ד ע"א א"א בממון שאינו שלו ואם יבוא מערער אחזירהו לו ואתה תקבל אחריות לשלם לי משום כן אפי' אי אח"כ אינו רוצה לנהוג מנהג חסידו' להחזיר כופין אותו לחזור אל המוכר שלו שקיבל אחריות כמ"ש תוס' וגם דברי ר"י בן הרא"ש צדקו דלא מיקרי שינוי רשות דלא כיון מעיקרא לקנותו קנין גמור אלא להחזירו לבעלי': יאוש ושינוי רשות כ' תוס' במסקנתם דיאוש מועיל בקרקע. ועיי' פלוגתא זו והירושלמי שהביאו ממנו ראי' בהתוס' ר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי. ובמקום אחר פרשתי הירושלמי לפע"ד עפ"י השיטה דיש יאוש בקרקע. והיינו דהירושלמי מיירי באנס עכומ"ז שאנס שדה של ישראל. והכלל גבי כלאים בעי' ב' תנאים שתאסור. א' שתהי' הקרקע של ישראל דבשל עכומ"ז אין כלאי' נוהג עתו"ס מס' ע"ז ריש דף ס"ד ע"א. ותנאי השני' שיהי' התבואה של האוסר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשו"ה עכומ"ז שאנס קרקע של ישראל ועדיין לא נתיאשו ה"ל קרקע של ישראל שנוהג בה כלאי' אמנם כבר נשתקע ממנה שם בעלי'. והעכומ"ז עושה כבשלו וזורע וקוצר ומאסיף שנה אחר שנה אעפ"י שהבעלי' לא נתיאשו ומצפי' לישועת ה' דמשו"ה ה"ל של ישראל ונוהג בה דין כלאי' שתאסור התבואה מ"מ לא נוכל לומר שהעכומ"ז אינו יכול לאסור שאינו שלו שהרי הכל שלו לפי שעה ונשתקע שם בעלי' ממנה וזורע את שלו בקרקע ישראל ואסור מן התורה. אמנם אם נתיאשו ולא נשתקע שמם אע"ג שעכומ"ז קנאה ביאוש ואין בקרקע דין כלאי' מ"מ הואיל ולא נשתקע שם בעלי' מחזי כשל ישראל ואסור מדרבנן. אך נתיאשו ונשתקע פשיטא שמותר לגמרי וגם בלא נתיאשו ולא נשתקע מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והואיל ולא נשתקע שם הבעלים ה"ל כזורע את של ישראל ואינו יכול לאסור שאינו שלו ומותר אפי' מדרבנן: ומסיימו תוס' דבקרקע אין רגילין להתיאש כשישראל גוזלה עכ"ל פי' גבי סיקריקין דעכומ"ז הוא ובנו עכומ"ז מתיאשי' משא"כ בישראל. וכ"כ בחי' רשב"א במס' נדרי' כ"ז ע"ב הא דאמרי' בירושלמי סוף בעלי זרוע ליפול היינו בישראל ולא באו"ה ונראה מטעם אחר כי ישראל הקב"ה נפרע ממנו מיד משא"כ בעכומ"ז מ"מ חילוק יש בין אלם ישראל לעכומ"ז. לפ"ז מ"ש ש"ך ח"מ סי' קי"א סק"ט בשם תשו' רשב"א סי' אל"ף ל"ט ט"ס הוא ברשב"א מ"ש עכומ"ז אלם וצ"ל גברא אלמא ובישראל מיירי ולא בעכומ"ז. ולפ"ז מ"ש ט"ז סי' קס"ג אהרמ"א בשם מהרי"ק שם דס"ל דנתיאשו מהחוב מפני אלמותו של שר והקשה הא טפי שכיח שיפלו בעלי זרוע משיתעשר העני כדמוכח משמעתין וממ"ש תוס' לקמן מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני'. ואפ"ה אין עניות גורם יאוש מכ"ש אלמות שלא יגרום יאוש והחכם צבי בהגהותיו שם דחה לחלק בין קרקע למטלטלי' ולפי הנ"ל בלא"ה יש לדחות ולחלק בין ישראל אלם ליכא יאוש ובעכומ"ז אלם איכא יאוש:

« תוספות על בבא בתרא מ״ד ע״ב:ז׳ תוספות על בבא בתרא מ״ה ע״א:ד׳ »