תוספות הרא"ש על מסכת נדה ב׳

מהדורה: ווילנא, האלמנה והאחים ראם, תר"מ-תרמ"ו

מקור נדה ב׳
1 מַתְנִי' שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
2 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה, וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.
3 כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת — דַּיָּה שְׁעָתָהּ, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים — הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה, וּמְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
4 כֵּיצַד דַּיָּה שְׁעָתָהּ? הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסוּקָה בִּטְהָרוֹת, וּפָרְשָׁה וְרָאֲתָה — הִיא טְמֵאָה וְהֵן טְהוֹרוֹת.
5 אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה.
6 גְּמָ' מַאי טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי? קָסָבַר: הַעֲמֵד אִשָּׁה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאִשָּׁה בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת. וְהִלֵּל? כִּי אָמַר: הַעֲמֵד דָּבָר עַל חֶזְקָתוֹ — הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ רֵיעוּתָא מִגּוּפֵיהּ, אֲבָל אִיתְּתָא
7 כֵּיוָן דְּמִגּוּפַהּ קָחָזְיָא — לָא אָמְרִינַן אוֹקְמַהּ אַחֶזְקָתַהּ.
8 וּמַאי שְׁנָא מִמִּקְוֶה? דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר — כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — טְמֵאוֹת.
9 לְשַׁמַּאי קַשְׁיָא לְמַפְרֵעַ.
10 לְהִלֵּל קַשְׁיָא וַדַּאי, דְּאִילּוּ מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה תּוֹלִין — לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין, וְאִילּוּ הָכָא טוּמְאָה וַדַּאי!
11 הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא טָבַל. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא חָסַר! הֲרֵי חָסֵר לְפָנֶיךָ!
12 הָכָא נָמֵי, הֲרֵי דָּם לְפָנֶיךָ! הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲזַאי. הָכָא נָמֵי, הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲסַר!
13 הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: חֲסַר וַאֲתָא, חֲסַר וַאֲתָא. הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר: חֲזַאי וַאֲתָא, חֲזַאי וַאֲתָא? וּמַאי קוּשְׁיָא?! דִּלְמָא הַגַּס הַגַּס חֲזֵיתֵיהּ!
14 הָתָם אִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא אִיכָּא חֲדָא לְרֵיעוּתָא.
15 וּמַאי שְׁנָא מֵחָבִית? דִּתְנַן: הָיָה בּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא חוֹמֶץ — כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים וַדַּאי,
16 מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק. קַשְׁיָא לְשַׁמַּאי!
17 הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא נִתְקַן. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד יַיִן עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא הֶחְמִיץ!
18 הֲרֵי הֶחְמִיץ לְפָנֶיךָ! הָכָא נָמֵי, הֲרֵי דָּם לְפָנֶיךָ! הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲזַאי. הָתָם נָמֵי, הַשְׁתָּא הוּא דְּהֶחְמִיץ!
19 הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: הֶחְמִיץ וַאֲתָא, הֶחְמִיץ וַאֲתָא. הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר: חֲזַאי וַאֲתָא, חֲזַאי וַאֲתָא? וּמַאי קוּשְׁיָא?! דִּלְמָא הַגַּס הַגַּס חֲזֵיתֵיהּ!
20 הָתָם אִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא אִיכָּא חֲדָא לְרֵיעוּתָא.
21 וּרְמִי חָבִית אַמִּקְוֶה: מַאי שְׁנָא הָכָא וַדַּאי, וּמַאי שְׁנָא הָכָא סָפֵק?
22 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: מַאן תְּנָא חָבִית? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּלְגַבֵּי מִקְוֶה נָמֵי סְפֵקָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ.
23 דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר — כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, טְמֵאוֹת.
24 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְהוֹרוֹת, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין.
פירוש תוספות הרא"ש על מסכת נדה ב׳
1 בכ"י נחסרו הרבה תבות מפירוש הדף הזה והגיהם הרב בעל חשק שלמה והוסיפם ע"פ דעתו הרחבה לפי המשך דברי פירוש רבינו והתיבות שהוסיף מוקפות בחצאי רבוע.
2 כל הנשים דיין שעתן. האי כל לאו דוקא דמודה שמאי בשוטה לשינויא דש"ס דמרגשת בעצמה ולשינויא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מודה למשמשת במוך ותנא כל לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר בד"ז ע"א דוכן ארבעה נשים דיין שעתן ותו לא:
3 דיין שעתן. לאו דוקא דאפי' שעה אחת אינה מטמאה למפרע כדאמרי' לקמן דף ט"ו ע"א אחר זמן בועלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ואמרינן דסבר לה כשמאי ומיהו אם ראתה בתוך שיעור ווסת מודה דבועלה חייב חטאת דהיינו שעת ראיה ממש וכן אם ראתה אחר זמן בתוך שיעור אשם תלוי אבל ראתה אחר אותו זמן לית ליה לב"ש. וא"ת מה שייך למתני לשון דיין כיון דאינה מטמאה רק משעת ראיה ואילך פשיטא דטמאה והו"ל למימר דכל הנשים מטמאות מראייתן ואילך דאשכחן דדייק כה"ג התם בפ' הזהב דף נג ע"ב גבי דיו שיאמר הוא וחומשו ובסוטה פ' היה מביא דף יד ע"ב גבי מנחה מגישה בקרן מערבית דרומית ודיו וי"ל דנקט דיין שלא תאמר מעל"ע כחכמים או מפקידה לפקידה כהלל ואע"ג דשמאי פתח ברישא מ"מ הוה מסתבר למעבד סייג וקאתי לאפוקי מזה וכן בסוטה שם. דאמר דיו משו' דסד"א תיבעי הגש' מנחה גופה וכן ההוא דפרק בתרא דמכילתין דף ס"ה מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין ודיו וכן ההיא דשלהי מסכת טהרות אם נתנן בשיבולת הנהר דיו וכן ההיא דפ"ד דמעשר שני הפודה מעשר שני ולא קרא עליו שם ר"מ אומר דיו וכן ההיא דלקמן דף ל דיו לטבילה שתהא באחרונה ואפי' לימים הרבה. הא דהוצרך לפרש זה דלא תימא מפקידה לפקידה דנקט היינו בסתם פקידה דשחרית או ערבית קא מיירי כדלקמן דף ד' ע"ב:
4 על יד. על כח מפקידה לפקידה כמו פוסל על ידו דפרק האשה רבה דף צ"ו א"נ על יד היינו אחר מפקידה כמו על ידו החזיק בעזרא ג' מ"ט דשמאי הכי נמי מצי למיבעי מ"ט דהלל דמטהר בחולין דהא מעל"ע שבנדה אינו אלא לקודש ואיכא למ"ד אף לתרומה אבל בחולין לד"ה טהור אבל נקט טפי לפרש טעמא דשמאי משום דמטהר לגמרי א”נ ה"ק מ"מ מ"ט דשמאי שלא עשה סייג לדבריו ומשני דאזלינן בתר חזקה הלכך אפי' סייג לא בעי והלל קסבר כיון דאית לה ריעותא מגופה תו ליכא כאן חזקה והלכך ראוי לעשות סייג:
5 קסבר העמד אשה. תימה דמ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא ולא אהני הך חזקה ועוד דאף לחולין לטמא דאף דאיכא חזקה דטהרה דהא ילפינן מסוטה ועוד דאמאי אמרי' דבמעל"ע שבנדה תולין והא כל ספק טומאה ילפינן מסוטה דברה"י טמא ודאי וכמו גבי מקוה שנמדד לקמן ע"ב דאמרי' דלמדו מסוטה ופריך אי מה סוטה ברה"י טמא ודאי וכו' הרי דילפינן מסוטה ועוד אמרינן בפ"ק דשבת דף ט"ו גבי כלי זכוכית דמשו"ה אינו אלא תולין משום דהוי טומאה דרבנן הא בדאורייתא שורפין וי"ל דלא ילפינן ספק טומאה מסוטה אלא כעין סוטה שנולד הספק בשעת המעשה דבשעת סתירה איכא למיחש שמא נבעלה לבועל וכה"ג לענין טהרות שהיו מונחים אצל שרץ ספק נגעו ספק לא נגעו אבל במעת לעת שבנדה דבעת שנגעה בטהרות עדיין לא היה ראוי להסתפק שמא היא טמאה מחמת טומאה שנמצאת אחרי כן כה"ג ליכא למילף מסוט' וקש' מהא דאמרינן לקמן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וקתני בתוספתא דטהרות פ"ו שזה ספק טומאה ברה"ר וקתני תו התם ישב על גבי אבן ולמחר מצא עליה שרץ או רוק ר"מ מטהר שזה ספק טומאה ברה"ר ומודים חכמים שאם ראוה נקייה מבערב שהוא טהור שזה ספק טומאה ברה"ר ומדפליג בין רה"י לרה"ר ש"מ דלמפרע נמי ילפינן מסוטה ונראה דוודאי לא ילפינן למפרע מסוטה אלא חומרא בעלמא דאחמור רבנן ברה"י מרה"ר התם והאי דקאמרינן שזה ספק טומאה ברשות הרבים ה"ק כיון דאפי' היכא דמדאורייתא מטמא ברה"י מטהר ברה"ר כ"ש הכא דאפי' ברה"י טהור מדאורייתא וא"ת א"כ מעת לעתשבנדה נמי דהוי למפרע וטמא מדרבנן נטהר ברה"ר ולקמן משמע דמעל"ע אפי' ברה"ר טמא גבי היתה יושבת במטה ועוסקת בטהרות דמוקמינן ליה בשחברותיה נושאות אותה במטה וכיון דאיכא תלתא עם האשה היושבת חשיב כרה"ר כדמוכח בריש פ' שני נזירים דילפינן מסוטה דכל בי תלתא הוי רה"ר וכן מוכח בשמעתין דקאמר והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופה כגון ספק נגע ספק לא נגע אבל איתתא דאיכא ריעותא מגופה טמא ומשמע אפי' ברה"ר והכי איתא בירוש' כאן בפירקין בסוף הלכה ה' דטומאת מעת לעת טמא אפי' ברה"ר וי"ל דגבי מעל"ע לא שייך לחלק בין רה"ר לרה"י שאין ספיקתה ראוי להתגלות יותר מחמת רבים כמו בנגע באחד בלילה ולכל שאר ספק טומאה שראוי הספק להגלות ברה"ר יותר מרה"י. ומה"ט ניחא דלא השוו טומאות מעל"ע לשאר טומאות וגזור אפי' ברה"ר ומ"ש בדבר שאין בו דעת לשאול דלא גזור במעל"ע וכדאמר לקמן דף ה גבי היתה יושבת במטה ועוסקת בטהרות והיינו משום דרה"ר אינו שייך למעל"ע כלל וכדפרישנא אבל חלוק בין דבר שיש בו דעת לשאול לאין בו שייך שפיר גם בטומאת מעל"ע שראוי ספיקתה להתברר בשיש בו דעת לישאל טפי כדכתיבנא התם ומה"ט ניחא הא דאחמירו רבנן במעת לעת טפי לענין רה"ר דבטהרות טהור וכאן תולין ולענין רה"י הקילו דבעלמא קי"ל דברה"י שורפין והכא תולין וק"ל לפי מה דפריך מנגע בא' בלילה אמעל"ע תקש' לי' אמקוה דקאמ' ושניהן לא למדוה אלא מסוטה הא לא דמי לסוטה דהוי טומאה למפרע הלכך י"ל דדוקא מעל"ע לא דמי לסוטה דא"א כלל לברר הספק בשעת המעשה אבל ספיקא דמקוה ונגע באחד בלילה אפשר להתברר בשעת מעשה:
6 היכא דלית ליה ריעותא מגופה. וא"ת לימא כי אמרי' העמד דבר על חזקתו היכא דלא איתרע חזקה כגון ספק נגע אבל הכא איתרע דהרי דם לפניך וי"ל דבכי האי גונא נמי מוקמינן אחזקתיה כההיא דנגע בא' בלילה דאפי' רבנן מודו בראוהו חי מבערב דטהור אבל טעמא דריעותא גופה ודאי איתרע חזקתה משום דמגופה קחזיא ושכיחי בה דמים תדיר ולא דמי לנגעים דאמרי' ספק נגעים להקל אע"ג דמגופיה קא חזי מ"מ לא שכיחי ביה נגעים כמו אשה שמצויין בה דמים תדיר ואע"ג דנתעסקה בטהרו' דלית בהו ריעותא כיון דטומאה דידהו משום לתא דידה משו"ה לא מוקמינן להו בחזקת טהרה ודוקא לתרומה או לקדשים כדלקמן אבל לחולין אע"ג דאיכא ריעותא מגופה מוקמי' להו בחזקת טהרה ויש להתיר מתוך כך בעדר שנשחטה בהמה אחת אחרת מהן ונמצאת טרפה כל הגבינים שעשו מחלב של העדר דמוקמינן להו אחזקתיה ואמרינן סמוך לשחיטה נטרפה ואע"ג דאיכא ריעותא מגופה. ומיהו יש לדחות דשאני התם שלא נתבררה החזקה לעולם ואע"ג שחיתה כמה שנים ויצאה מחזקת טרפות מ"מ בכל שעה ושעה עומדת היא בספק תדע מדילפינן פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ומשעיר המשתלח מדלא חיישינן דילמא טרפות הן וממאי משום דאזלינן בתר רובא דילמא משום דאמרינן אוקמה אחזקה אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן אוקמיה אחזקתיה כיון דבשעתה לא נתבררה החזקה אלא לאחר שהוציאה שנתן הוברר הדבר דבשעת לידתה כשרה היתה ומיהו אם לא נמצאת טרפה אלא כעין אותן שאנו אוסרין מחמת סירכא ואם היינו בקיאין לברר איפשר שהיה לה היתר ע"י בדיקה לא מיתסרי דהוה ספק ספיקא ספק טרפה ספק אינה טרפה ואת"ל טרפה אימר אחר כך נטרפה ועוד י"ל כיון דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקות כשרו' אפי' בתוך שנתן משום דרוב בהמות כשרות ורובא עדיף מחזקה ונעמיד בהמה זו בכלל הרוב והשתא היא דנטרפה ואי אישתכח ביה טרפות דיתרות ודאי מתחלת ברייתה היא טרפה ואע"ג דטרפה אינה חיה רוב טרפות קאמר או אם הוגלד פי המכה יש לאסור הגבינות שנעשה בתוך שלשת ימים קודם השחיטה:
7 ואילו הכא טמאה ודאי. משמע מתוך פרש"י ז"ל דמלשון טמאה קא דייק וקשה דהא בסוף קדושין גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דקתני וחכמים מטמאין ואמר ר' יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה ועוד לקמן גבי קופה שנשתמשו בה טהרות ואמר ר' יוחנן טמאות בעי למימר דלתלות קאמר ונראה לפרש דהא דדייק דטמאות ודאי משום דתני בסיפא ר' שמעון אומר ברה"י תולין:
8 אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר. משמע דפריך אפילו לב"ש לב"ה דהוה לן לטהר לגמרי משום חזקה דמקוה אע"ג דאיכא נמי חזקה דטמא מ"מ חזקת מקוה עדיף שהרי הטמא טבל לפנינו אלא שאנו אומרים שמא לא טבל טבילה הוגנת כי שמא היה חסר המקוה וכיון דאמרת העמד מקוה על חזקתו נסתלקה חזקת הטמא כנ"ל:
9 ה"נ הרי דם לפניך. ואיתרעאי חזקת האשה ואע"ג דלא איתרע חזקת הטהרות ס"ד השתא כיון דטומאה דידהו משום לתא דידה לא מוקמינן להו אחזקתייהו עד דמשני הכא חדא הוא דאיכא לריעותא התם איכא תרתי לריעותא. וא"ת כיון דודאי טבל לא הוה לן למימר העמד טמא על חזקתו לרב חסדא דמכשר השוחט בסכין ונמצאת פגומה בפ"ק דחולין ופריך עלה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ. והא הכא דודאי טבל ספק היה עליו ואעפ"כ לא עלתה לו טבילה ומסיק התם איכא ריעותא מגופה והכא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. והכא נמי ודאי טבל ומקוה איתרעאי גברא לא איתרעאי וי"ל דהתם אע"ג דאיכא דבר חוצץ אורחיה למיתי בתר טבילה כיון דנתעסק באותו המין אחר כן והוי דומיא דעצם ודאי פוגם אבל הכא אורחיה להתחסר אחר קודם טביל' כמו קודם אחר טביל' ולא שייך למקרייה ודאי טבל. ועי"ל דלכאורה מאי האי דקאמר סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי אי סכין איתרעאי בהמה נמי אתרעאי דריעותא דבהמ' אינה אלא מחמת הסכין אלא ע"כ ה"ק סכין איתרעאי הלכך אפי' בעור איפגים אימר לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה:
10 היה בודק את החבית כו'. פרש"י דאתיא כרבי דאמר בפרק המוכר את הספינה יין וחומץ שני מינין הן אבל רבנן דאמרי מין אחד הן הויא תרומתו תרומה. ואי משום מן הרעה על היפה הא אמרינן תרומתו תרומה כדרבי אלעאי ונראה דאפילו כרבנן נמי אתיא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא במתכוין לתרום מן החומץ על היין. אבל הכא שבדקו כדי לתרום מן היין על היין ונמצאת חומץ הוי כמו תרומה בטעות כאילו פירש שלא תהיה תרומה אם תמצא חומץ וכן מוכח בתוספתא דתרומות פרק התורם והמעשר בשבת דתאני התם פ"ד התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם משנתרמה ידע שהחמיץ הרי זה תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר יין וחומץ שני מינין הן וחכמים אומרים מין אחד הם. היה בלבו לתרום מן היין על היין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה וקתני בתר הכי היה בודק את החבית כו' כדאיתא בשמעתין אלמאמוכח בהדיא דמודו בה רבנן. והא דפליגי ברישא משום שהיתה בלבו שתהיה תרומה בכל ענין בין תמצא יין בין תמצא חומץ. וא"ת מאי שנא מתורם מחומץ על יין לרבנן מתורם מן הטמא על הטהור ומקישות המרה על המתוקה דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה. ומחומץ על היין אמרי' דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה וי"ל דשאני טמא וקישות ונמצא מרה דלא חזו לאכילה הלכך תקינו רבנן שלא תהיה תרומתו במזיד ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדקאמר התם בפרק האשה רבה או כמ"ד לא עשה ולא כלום לתקן השירים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא מאן דניחא ליה בחלא הלכך בכל ענין תרומתו תרומה חוץ ממי שהיה בלבו לתרום מיין על יין דהוי כמפרש שלא תהא תרומה אם תמצא חומץ: