תורה תמימה על קהלת 12 פרקים

תורה תמימה על קהלת ג׳

תורה תמימה על קהלת ב׳:כ״ו » « תורה תמימה על קהלת ד׳:א׳

1 יומא פתח ↗

אָמַר רַב: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת? הָא אִיכָּא נָמֵי מִילָה! וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן ״מִצְוֹתַי וְתוֹרוֹתָי״ לְמָה לִי?

2 יבמות פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר קְרָא: ״וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ״. אִישׁ דַּרְכּוֹ לְכַבֵּשׁ, וְאֵין אִשָּׁה דַּרְכָּהּ לְכַבֵּשׁ.

2 בבא מציעא פתח ↗

״בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה״ – שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשׁוּלָּשִׁין: שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים, וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״ – שֶׁתְּהֵא יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם כְּבִיאָתְךָ לְעוֹלָם. מָה בִּיאָתְךָ לְעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא, אַף יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא.

2 סוטה פתח ↗

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי שֶׁמְּנַקֵּיר וּמְשַׁפֵּיר אוֹתָן, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְגוֹ׳״. וּמְלַקֵּט לָהֶן שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן וְגוֹ׳״.

4 מועד קטן פתח ↗

״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״. ״אַל תׇּבְכּוּ לְמֵת״ — יוֹתֵר מִדַּאי, ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ — יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחְמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

5 סנהדרין פתח ↗

״בִּטְנְךָ עֲרֵמַת חִטִּים״ – מָה עֲרֵימַת חִטִּים הַכֹּל נֶהֱנִין מִמֶּנָּה, אַף סַנְהֶדְרִין הַכֹּל נֶהֱנִין מִטַּעֲמֵיהֶן. ״סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים״ – שֶׁאֲפִילּוּ כְּסוּגָה שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים לֹא יִפְרְצוּ בָּהֶן פְּרָצוֹת.

7 זבחים פתח ↗

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״ – פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר.

7 גיטין פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרִי לִי טוּבָא, וְלָא מָצֵינָא דְּאֵיקוּם בְּהוּ. שְׁלַח לֵיהּ: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – דּוֹם לַה׳, וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים; הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִין מֵאֵילֵיהֶן. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנִיבָא בְּקוֹלָר.

10 סנהדרין פתח ↗

״וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״. וּכְתִיב: ״הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע, לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם״.

11 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך וגו'. רב אמר קבל דוד לשון הרע דכתיב ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר וכתיב וישלח המלך דוד ויקחהו וגו' מלו דבר, מכדי חזייה דשקרא הוה כי הדר אלשיון עילויה מ"ט קבל מניה. ומנא לן דקביל מניה דכתיב ויאמר המלך אל ציבא הנה לך כל אשר לאדוניך למפיבושת. ושמואל אמר לא קבל דוד לשון הרע דברים נכרים חזא ביה דכתיב ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך וגו' וכתיב ויאמר אדוני המלך עבדי רמני וגו' וירגל בעבדך וגו' ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך וגו' ויאמר מפיבושת את המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו. א"ל אני אמרתי מתי תבוא בשלום ואתה עושה בי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום, והיינו דכתיב ובני יהונתן מריבעל וכי מריבעל שמו והלא מפיבושת שמו, אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצאת בת קול ואמרה לו נצא בר נצא, נצא הא דאמרן, בר נצא דכתיב ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל על עסקי נחל, אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואמר רב יהודה אמר רב אלמלי לא קבל דדוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו. בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שרשעתם של זקנים משתנית. אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה מכאן לשפתותיהם של זקנים שהם מתרפטות. אם אשמע עוד מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות. בקול שרים ושרות שדומות עלי כשיחה, אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דהא אמתא דבי רבי בר תשעין ותרתין שנין וטעמא קדרא, רבא אמר ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו:

11 עירובין פתח ↗

בִּדְגִנּוּנְיָיתָא. זֶרַע גַּרְגִּיר. לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכֵּן רִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן פִּלְפְּלִין, שׁוֹחֲקִין אוֹתוֹ וּמַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַצָּלִי. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה חֲלִישׁ מִגִּרְסֵיהּ, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַפִּיתְחָא דְּרַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי, אָמַר: כִּי נָפְקִי וְעָיְילִי רַבָּנַן — אֵיקוּם מִקַּמַּיְיהוּ וַאֲקַבֵּל בְּהוּ אַגְרָא. נְפַק אֲתָא יָנוֹקָא דְּבֵי רַב, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אַגְמְרָךְ רַבָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: כְּשׁוּת ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חֲזִיז ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא, הַאי — מֵאַרְעָא קָא מִרַבֵּי, וְהַאי — מֵאַוֵּירָא קָא מִרַבֵּי. וְהִלְכְתָא כְּיָנוֹקָא דְּבֵי רַב. מַאי טַעְמָא: הַאי — גְּמַר פֵּירֵי, וְהַאי — לָאו גְּמַר פֵּירֵי. וּמַאי דְּקָאָמְרַתְּ: הַאי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, וְהַאי מֵאַוֵּירָא קָא רָבֵי — לָא הִיא. כְּשׁוּת נָמֵי מֵאַרְעָא קָא רָבֵי, דְּהָא קָא חָזֵינַן דְּקָטְלִינַן לַהּ לְהִיזְמְתָא וּמָיְיתָא כְּשׁוּתָא. וּבְכַפְנִיּוֹת אֵין מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא: קוֹר נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. וְכַפְנִיּוֹת נִקָּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמִטַּמְּאוֹת טוּמְאַת אוֹכָלִים. רָבֵי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכׇל דְּבָרָיו — אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְכַפְנִיּוֹת הֲרֵי הֵן כִּפְרִי לְכׇל דִּבְרֵיהֶם — אֶלָּא שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר. הָתָם, בִּדְנִיסְחָנֵי. אִי הָכִי, בְּהָא לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה פְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא הוּזְכְּרוּ פַּגֵּי בֵיתְיוֹנֵי אֶלָּא לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר בִּלְבַד. פַּגֵּי בֵיתְיוֹנֵי וַאֲהִינֵי דְטוֹבִינָא חַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר. אֶלָּא לְעוֹלָם לָאו בְּנִיסְחָנֵי, וּלְעִנְיַן טוּמְאַת אוֹכָלִין שָׁאנֵי, כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר, הָכָא נָמֵי: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר. וְהֵיכָא אִתְּמַר דְּרַבִּי יוֹחָנָן? אַהָא דְּתַנְיָא: שְׁקֵדִים הַמָּרִים — קְטַנִּים חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים פְּטוּרִין. מְתוּקִים — גְּדוֹלִים חַיָּיבִין, קְטַנִּים פְּטוּרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה, לִפְטוּר. וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִילְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִיפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וְזֶה לִפְטוּר. וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְרָאוּי לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר. אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכׇל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר אַבָּיֵי: שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ לָא? וְהָתַנְיָא: הָעוֹר וְהַשִּׁילְיָא אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין. עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ, וְשִׁילְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ — מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּרָכָה. דְּאִתְּמַר: קוֹר — רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ — אוּכְלָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת, לָא מְבָרְכִינַן עִילָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּווֹתָיךְ מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא צְנוֹן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת, וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְלָא הִיא, צְנוֹן נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפוּגְלָא, דִּיקְלָא — לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא. וְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשׁוּת וַחֲזִיז מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. כְּשׁוּת בְּכַמָּה? כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד — הָכָא נָמֵי כִּמְלֹא הַיָּד. חֲזִיז בְּכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר טוֹבִיָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: כִּמְלֹא אוּזִילְתָּא דְאִיכָּרֵי. אֲמַר רַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה: מְעָרְבִין בְּקִלְיָא. בְּקִלְיָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא בְּיַרְקָא דְקִלְיָא, וְכַמָּה? אָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד. רַבִּי יִרְמְיָה נְפַק לְקִירְיָיתָא, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מַהוּ לְעָרֵב בְּפוֹלִין לַחִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. כִּי אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מְעָרְבִין בְּפוֹלִין לַחִין. וְכַמָּה? אָמַר רַב יְחִיאֵל: כִּמְלֹא הַיָּד. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין. אִינִי? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: סִילְקָא חַיָּיא קָטֵיל גַּבְרָא חַיָּיא!

11 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

כְּתִיב לְכוּ נָא וְנִוָּוכְחָה וגו׳. תַּנֵּי. רִבִּי אֱלִעֶזֶר אוֹמֵר. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים שֶׁבֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. יוֹתֵר מִכָּאן כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים. כִּשְׁנֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אָמַר רִבִּי יוּדָא בַּר פָּזִי. אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִי כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. בָרִאשׁוֹן. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. בַּשֵּׁנִי. וְרַבָּנִין אָמְרִין. בִּזְמַן שֶׁעֲוֹונֹתָיו שֶׁל אַדַם כְּפִי שָׁנָיו. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

14 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל חֲלוֹם, וְלָא טְווֹת. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: חֶלְמָא דְּלָא מְפַשַּׁר כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִקַּרְיָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא חֶלְמָא טָבָא מִקַּיַּים כּוּלֵּיהּ וְלָא חֶלְמָא בִּישָׁא מִקַּיַּים כּוּלֵּיהּ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: חֶלְמָא בִּישָׁא עֲדִיף מֵחֶלְמָא טָבָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: חֶלְמָא בִּישָׁא — עֲצִיבוּתֵיהּ מִסְתְּיֵיהּ, חֶלְמָא טָבָא — חֶדְוֵיהּ מִסְתְּיֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: חֶלְמָא טָבָא, אֲפִילּוּ לְדִידִי, בְּדִיחוּתֵיהּ מְפַכְּחָא לֵיהּ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: חֶלְמָא בִּישָׁא קָשֶׁה מִנְּגָדָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו״, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה חֲלוֹם רַע.

15 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

ככדור - שהעולם עגול כדאיתא בירושלמי שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה עד שראה כל העולם ככדור ואת הים כקערה פי' ים אוקינוס שמקיף את כל העולם:

16 יומא פתח ↗

וְחַד אָמַר: עֵדִים וְהַתְרָאָה — בְּסַיִיף, עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה — בְּמִיתָה, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה — בְּהִדְרוֹקָן.

16 שבת פתח ↗

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר סִינַי — שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וּמָה שְׁמוֹ? ״חוֹרֵב״ שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״הַר סִינַי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא ״הַר חוֹרֵב״ — שֶׁיָּרְדָה חוֹרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו.

21 חגיגה פתח ↗

עֲרָבוֹת — שֶׁבּוֹ צֶדֶק מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, גִּנְזֵי חַיִּים וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וְגִנְזֵי בְרָכָה, וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְרוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעֲתִידוֹת לְהִיבָּרְאוֹת, וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט — דִּכְתִיב: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״. צְדָקָה — דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן״. גִּנְזֵי חַיִּים — דִּכְתִיב: ״כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים״. וְגִנְזֵי שָׁלוֹם — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְגִנְזֵי בְרָכָה — דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳״.

1 לכל זמן. זמן היה לאדם הראשון שיכנס לגן עדן ושיצא ממנו, זמן היה לנח שיכנס אל התיבה ושיצא ממנה , זמן היה לאברהם שתנתן לו המילה , וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר . מ"ר

2 ועת וגו'. ועת לכל חפץ תחת השמים, א"ר ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים, ואיזה זה, זו התורה . שם

3 עת ללדת וגו'. מהו זה עת ללדת ועת למות , אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה . ירושלמי מגילה פ"א ה"ט

4 עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו . מ"ר

5 עת ללדת וגו'. דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה, אומר הקב"ה, עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות . שם

6 עת ללדת וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת, אמר הקב"ה, לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני דכתיב יחזקאל ט"ו ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו׳ , ועת למות, דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה . מ"ר

7 עת לטעת וגו׳. עת לטעת בשעת שלום ועת לעקור נטוע בשעת מלחמה . שם

8 עת ללדת וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לטעת – שנאמר עמוס ט׳:ט״ו ונטעתים על אדמתם, ועת לעקור נטוע דכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם . שם

9 עת להרוג וגו׳. עת להרוג בשעת מלחמה, ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה ועת לבנות בשעת שלום . שם

10 עת להרוג וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להרוג – דכתיב איכה ב׳:ד׳ ויהרג כל מחמדי עין, ועת לרפוא – דכתיב ירמיהו ל״ג:ו׳ הנני מעלה לה ארוכה ומרפא, עת לפרוץ – דכתיב עמוס ד׳:ג׳ ופרצים תצאנה אשה נגדה , ועת לבנות – דכתיב שם ט׳ ובניתיה כימי עולם . שם

11 עת לבכות וגו׳. עת לבכות בשעת האבל, ועת לשחוק – אחר האבל, עת ספוד – בשעת האבל, ועת רקוד – אחר האבל . שם

12 עת לבכות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבכות – דכתיב בכה תבכה בלילה, ועת לשחוק דכתיב תהלים קט"ו אז ימלא שחוק פינו, עת ספוד – דכתיב ישעיה כ"ב ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד , ועת רקוד – דכתיב זכריה ח׳ ורחובות העיר ימלאו וגו' . שם

13 עת להשליך וגו'. עת להשליך אבנים – בשעה שאשתך טהורה, ועת כנוס אבנים – בשעה שאשתך טמאה . מ"ר

14 עת להשליך וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת להשליך אבנים – דכתיב איכה ד׳:א׳ תשתפכנה אבני קודש, ועת כנוס אבנים – דכתיב ישעיהו כ״ח:ט״ז הנני יסד בציון אבן . שם

15 עת לחבק וגו׳. עת לחבק – אם ראית כת של צדיקים עומדים, עמוד וחבקם ונשקם וגפפם, ועת לרחק מחבק – אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהם. שם

16 עת לחבק וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחבק – שנאמר שה"ש ג׳ וימינו תחבקני, ועת לרחק מחבק – שנאמר ישעיהו ו׳:י״ב ורחק ה׳ את האדם . שם

17 עת לבקש וגו׳. עת לבקש – בשעת שלום, ועת לאבד – בשעת מלחמה, עת לשמור – בשעה טובה, ועת להשליך – בשעה רעה . שם

18 עת לבקש וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לבקש – דכתיב ובקשתם משם את ה' אלהיך, ועת לאבד – דכתיב השמרו לכם וגו׳ ואבדתם , עת לשמור – דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ועת להשליך – דכתיב וישליכם אל ארץ אחרת . שם

19 עת לקרוע וגו'. עת לקרוע – בשעת מלחמה, ועת לתפור – בשעת שלום . שם

20 עת לקרוע וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לקרוע – דכתיב שמואל א ט״ו:כ״ח קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ועת לתפור – דכתיב יחזקאל ל״ז:י״ז והיו לאחדים בידך . שם

21 עת לחשות וגו'. עת לחשות – בשעת האבילות, ועת לדבר – לאחר האבלות . מ"ר

22 עת לחשות וגו'. עת לחשות ועת לדבר, פעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור ופעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, וכן באהרן הוא אומר וידם אהרן – וקבל שכר , וכן בדוד הוא אומר תהילים ל״ז:ז׳ דום לה' והתחולל לו, אע"פ שמפיל לך חללים – שתוק . זבחים קט"ו ב'

23 עת לחשות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחשות – דכתיב ישעיהו מ״ב:י״ד החשיתי מעולם וגו׳ , ועת לדבר – דכתיב דברו על לב ירושלים וגו׳ . מ"ר

24 עת לאהב וגו'. עת לאהוב בשעת שלום ועת לשנוא בשעת מלחמה, עת מלחמה בשעת מלחמה ועת שלום בשעת שלום . שם

25 עת לאהב וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לאהוב – דכתיב מלאכי א׳ אהבתי אתכם אמר ה', ועת לשנוא – דכתיב ירמיה י"ב על כן שנאתיה, עת מלחמה – דכתיב ישעיה ס"ג ויהפך להם לאויב, ועת שלום – דכתיב שם ס"ו הנני נוטה אליה כנהר שלום . שם

26 מה יתרון העושה. אמר שלמה, הואיל ועתים עתים הן לכל מה מהני אומן באומנתיה וכשר בכשרותיה, וזהו – מה יתרון העושה באשר הוא עמל . שם

27 ראיתי את הענין. איזה ענין – אמר ר' איבו, זה שיפוטו של ממון , לפי שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אם יש לו מאה מבקש מאתים . שם

28 ראיתי את הענין. רבי יוחנן אמר, ראיתי את הענין – זה שיפוטו של גזל , שהרי כ"ד חטאות סידר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא בגזל, דכתיב יחזקאל כ״ב:י״ג והנה הכיתי כפי אל בצעך . מ"ר

29 לענות בו. רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצות הוא מתפלל ונענה בו, כמש"נ וענתה בי צדקתי, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו . שם

30 עשה יפה בעתו. אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, תלי ליה קורא לדבר אחר והוא לדידיה אזיל . ברכות מ"ג ב'

31 יפה בעתו. א"ר תנחומא, בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר את הכל עשה יפה בעתו . מ"ר

32 יפה בעתו. אלו אחר אמר את הכל עשה יפה בעתו הייתי אומר זה שלא אכל פרוסת מימיו הוא אומר את הבל עשה יפה בעתו, אבל שלמה שכתוב בו מלכים א ה׳:ב׳ ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וגו', לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו . שם יפה בעתו. רבי בון אמר, באברהם אבינו הכתוב מדבר, ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון אלא שאמר הקב"ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן . שם

33 יפה בעתו. רבי יצחק אומר בישראל הכתוב מדבר, ראויים היו ישראל מיד שיצאו ממצרים לכנס לארץ, אלא שהיו שם האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב"ה, מה אני מכניסם לחורבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר מ' שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקצו הישנות ויטעו חדשות ויכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות . שם

34 יפה בעתו. ר׳ אלעזר אומר בדוד המלך הכתוב מדבר, מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם היתה ראויה להיות בין דוד ושבע בן בכרי , אלא שאמר הקב"ה עדיין לא נבנה ביהמ"ק ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה ביהמ"ק ואח"כ מה שיהיה יהיה. מ"ר

35 יפה בעתו. רבי אומר, אפילו לדבר עבירה יפה בעתו . שם

36 העלם נתן בלבם. אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקת נתן בלבם , שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. שם

37 העלם נתן בלבם. רבי יונתן אומר, פחדתו של מלאך המות נתן בלבם , ור' אחווה בריה דר׳ זירא אמר, העלמת שם המפורש נתן בלבם , ולמה כן, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף . שם

38 שיאכל ושתה. נדרש לעיל פרשה ב׳ פסוק כ"ד בלשון כזה.

39 שיראו מלפניו. אמר רב חסדא, חלמא בישא קשה מנגדא, מאי טעמא, והאלהים עשה שייראו מלפניו . ברכות נ"ה א׳

40 שיראו מלפניו. אמר ר׳ יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו . שם נ"ט א׳

41 שיראו מלפניו. א"ר יהודה, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו . שבת ל"א ב׳

42 שיראו מלפניו. א"ר יהודה ב"ר סימון, ראוי היה אדה"ר שיהיה חי וקיים לעולם אלא מפני מה נקנסה עליו מיתה – מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו . מ"ר

43 שיראו מלפניו. א"ר אלעזר, מתחלת ברייתו של עולם נאמר יקוו המים מתחת השמים, וכל כך למה – כדי שתראה היבשה, ומפני מה כתיב עמוס ה׳:ח׳ הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה׳ שמו ב׳ פעמים, אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה אלא מפני שהאלהים עשה שייראו מלפניו. שם

44 שיראו מלפניו. א"ר יודן, גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הדא היא דכתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו . שם

45 מה שהיה וגו'. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר היה כל העולם כולו מים במים , אמור לו, כבר הוא אוקיינוס כולו מים במים . מ"ר

46 ואשר להיות כבר היה. אמר ר׳ יהודה, אם יאמר לך אדם, וכי אפשר שהקב"ה עתיד לעשות ים יבשה אמור לו כבר היה, כבר עשה כן ע"י משה, ואם יאמר לך וכי אפשר שאלו לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו, כבר הוא אליהו זכור לטוב שלא חטא, הוא חי וקיים, ואם יאמר לך וכי אפשר שהקב"ה עתיד להחיות לנו המתים, אמור לו, כבר החיה לנו את המתים ע"י אליהו וע"י אלישע וע"י יחזקאל. שם

47 והאלהים יבקש את נרדף. רבי יוסי אומר, לעולם אלהים מבקש את הנרדף, בין צדיק רודף צדיק בין רשע רודף צדיק בין רשע רודף רשע ואפילו צדיק רודף רשע האלהים יבקש את הנרדף . שם

48 והאלהים יבקש את נרדף. א"ר יוסי ב"ר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש קרבתן של נרדפים מן הרודפים, שכן מצינו הכל נרדף מפני קין כתיב וישע ה׳ אל הבל וכן בנח ובני דורו ובאברהם עם נמרוד וביצחק עם פלשתים וביעקב עם עשו וביוסף עם אחיו ובמשה עם פרעה ובדוד עם שאול ובשאול עם פלשתים ובישראל עם האומות. ואפילו בקרבנות כן, אמר הקב"ה, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, שנאמר שור או כשב או עז וגו׳ ירצה לקרבן. שם

49 מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע – מקום שסנהדרי גדולה יושבין שמה הרשע, שנאמר ירמיהו ל״ט:ג׳ ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך – מהו שער התוך – מקום שחותכין בו את ההלכות . שם

50 מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשה משה כדת הדין, כמש"נ פ׳ תשא עברו ושובו משער לשער והרגו וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויגוף ה׳ את העם . שם

51 מקום המשפט וגו'. מקום המשפט שמה הרשע, מקום שעשתה מדת הדין בשטים שנאמר פ׳ בלק קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ – שמה הרשע, שמה כתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף . מ"ר

52 ומקום הצדק שמה הרשע. אמר הקב"ה, מקום שנאמר בו צדק ילין בה שם הרגו את זכריה ואת אוריה , ומקום שצדקתים לישראל וקראתים אלהות, שנאמר תהלים פ"ב אני אמרתי אלהים אתם וגו׳, שמה הרשיעו ועשו העגל , ומקום שצדקתים בקללות של בלעם והפכתים לברכות, שמה הרשיעו וזנו, כמש"נ וישב ישראל בשטים ויזנו. שם

53 את הצדיק וגו׳. רבי חנינא בר פפא אמר, צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדום ור"ע עולה לגרדום , ורבי אמר, צדיק ביד רשע ישפוט אלהים . שם

54 כי עת וגו׳. כי עת לכל חפץ – לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ , ועל כל המעשה שם – בעולם הזה כל מה שחפץ האדם לעשות אותה, אבל תמן – דין וחשבון. שם

55 על דברת וגו׳. מהו על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהרשעים מגדפין ומחרפין בעוה"ז והקב"ה משפיע להם שלום, כל כך למה, לברם אלהים – לברר להם מדת הדין של רשעים ולראות שהם בהמה המה להם, להראות לעולם, שהרשעים נמשלו כבהמה, מה הבהמה נדונת בהריגה ואינה באה לחיי העוה"ב, כך הרשעים נדונין במיתה ואינן באין לחיי העולם הבא. שם

56 על דברת וגו'. דבר אחר על דברת בני האדם לברם האלהים, על מדברות שהצדיקים מדברים בעוה"ז בתעניות ובסיגופים וביסורין , וכל כך למה, לברם האלהים – לברר להם מדת צדקתם , ולראות שהם בהמה המה להם, לראות ולהראות לאוה"ע האיך ישראל נמשכין אחריו בבהמה, שנאמר יחזקאל ל״ד:ל״א ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ומה בהמה פושטת צוארה לשחיטה, כך הצדיק, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום . מ"ר

57 מן הבהמה אין וגו'. מהו אין כי הכל הבל , חד אמר עשה לו נוי לתחתיתו שלא יהא מתבזה כבהמה , וחד אמר עשה לו מנעל ואפופרין כפוי עליו שלא יהא מתבזה כבהמה , וחד אמר עשה לו כסתות לתחתיתו שלא יהא מצטער בשעת ישיבתו , וחד אמר, עשה לו קבורה וארון ותכריכין . שם

58 הכל הולך וגו'. מהו הכל הולך אל מקום אחד, לפי שכל מה שברא הקב"ה בשמים ברייתו מן השמים, וכל מה שברא בארץ ברייתו מן הארץ . שם

59 מי יודע רוח וגו'. רוח בני האדם העולה היא למעלה – זו נשמתן של צדיקים שעולה למרום ונתונה באוצר , ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ זו נשמתן של רשעים שיורדת לגיהנם למטה, כמש"נ יחזקאל ל״א:ט״ו ביום רדתו שאולה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו׳ . שם

60 מי יביאנו לראות. מי יביאנו לדוד לראות במה שעשה שלמה, ומי יביאנו לשלמה לראות במה שיהיה אחריו ומה יעשה רחבעם. מ"ר

1 יבמות פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּלָא נְשִׁיב לְהוּ רוּחַ צְפוֹנִית. דְּתַנְיָא: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית.

2 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

רִבִּי אָחָא בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ. מַה טַעַם. אָמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי פָּפָּא. מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יי. רִבִּי אָדָא בַּר שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל וְצָרִיךְ לִנְקוּבָיו. מַה טַעַם. הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. הִתְכַּוֵון לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי. שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים. שְׁמוֹר עַצְמְךָ מִן הַטִּיפִּים הַיּוֹצְאִין מִבֵּין רַגְלֶיךָ. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בַּדַּקִּים. אֲבָל בַּגַּסִּים אִם יָכוֹל לִסְבּוֹל יִסְבּוֹל. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים. שְׁמוֹר עַצְמְךָ כְּשֶׁתְּהֵא נִקְרָא אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים שֶׁתְּהֵא טָהוֹר וְנָקִי. אָמַר רִבִּי בָּא. יְהִי מְקוֹרְךָ. בָרוּךְ. יְהִי מִקְרָאֲךָ לַקֶּבֶר בָּרוּךְ. אָמַר רִבִּי בֶרֶכְיָה. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁשְּׁעַת מִיתָתוֹ כִּשְׁעַת לֵידָתוֹ. מַה שְׁעַת לֵידָתוֹ נָקִי אַף בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ יְהֵא נָקִי.

2 קידושין פתח ↗

רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כׇּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה.

5 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י"ז סעיפים:חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול ב"י בשם פוסקים ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה אפילו בדברים טור וב"י בשם רשב"א מאבות דרבי נתן שמא ירגיל לעבירה אבל מותר להתייחד עמה דכיון שבא עליה פעם א' תו לא תקיף יצריה ל' עצמו:

7 ברכות פתח ↗

חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ — אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.

11 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִפָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוּמָּנוּתוֹ בְּפָנָיו.

11 נזיר פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן?

14 שבת פתח ↗

יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.

16 מגילה פתח ↗

״וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ״, אָמַר רַב: הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ — שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכׇּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו.

תורה תמימה על קהלת ב׳:כ״ו » « תורה תמימה על קהלת ד׳:א׳