תולדות יעקב יוסף, אמור

« תולדות יעקב יוסף Kedoshim תולדות יעקב יוסף Behar »

2 ספר הזהר פתח ↗

אִתְּעַר, אָזִל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא. זִמְנָא אַחֲרָא חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּאַחְזִיוּ קַמָאי, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ, חָכְמָה לְעֵילָּא, תִּפְאֶרֶת לְתַתָּא. בְּמִקְדָּשׁוֹ לְגַבַּיְיהוּ. וְהָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא זִמְנָא חֲדָא. וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּמַאי. אֲמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, עַד כְּעַן רַבְיָא אַנְתְּ, לְמֵיעַל בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְהָא כֹּלָּא אַחְזִיאוּ לָךְ. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. חָכְמָה שְׁמוֹ, תִּפְאֶרֶת בְּנוֹ. תנא שמות י״ט:ג׳ וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. תאני ר' יהודה תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. ר' יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ'. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ. וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ'. ר' יִצְחָק פָּתַח, תהילים ס״ה:ה׳ אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְקָרִיב לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ אִתְרְעֵי בֵּיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ, רָשִׁים הוּא מֵרְשִׁימִין דִּלְעֵילָּא, לְמִנְדַּע דְּהָא הוּא אִתְבָּחַר מִקַּמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לְמִשְׁרֵי בִּמְדוֹרוֹי. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַהוּא רְשִׁימָא, אַעְבַּר בְּכָל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידוֹי. ר' יְהוּדָה אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וּכְתִיב בֵּיהּ שמות כ״ד:ב׳ וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ' וְהֵם לא יִגָשׁוּ. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב: אִלֵּין נוּקְבֵי, וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל: אִלֵּין דּוּכְרִין. ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּה תֹאמַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר במדבר ו׳:כ״ג כֹּה תְבָרַכוּ. וּכְתִיב, תהילים קמ״ה:י׳ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרַכוּכָה, כְּלוֹמַר יְבָרְכוּ כֹּה. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, בַּאֲמִירָה. וְהַיְינוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, דברים ד׳:י״ג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְתִיב דברים כ״ו:ג׳ הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דּוּכְרִין, דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, ס"א יוסי הוֹאִיל וַאֲתֵינָא לְהַאי, מַה הוּא הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. לַיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי הַאי בִּלְחוֹדוֹי הוּא. וְהָא כְּתִיב דברים ח׳:ז׳ כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ'. דברים ז׳:ט״ז אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. דברים ד׳:כ״ד כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, וְכֻלְּהוּ הָכִי. אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, לְאַרְעָא קַדִּישָׁא סַלְּקָא. וּשְׁכִינְתָּא בְּאַתְרָה יָתְבָא. וְהַאי בְּהַאי תַּלְיָא. וּמֹשֶׁה לָא קָאָמַר אֱלֹהֶיךָ, אֶלָּא לְאִינוּן דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּלְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר אֱלהֵינוּ, מִשּׁוּם דְּהָא מֹשֶׁה לָא זָכָה לְמֵיעַל לְאַרְעָא, וּבְגִינִי כַּךְ, אֱלֹהֶיךָ וַדַּאי בְּכָל אֲתָר, מִשּׁוּם דְּאִינּוּן הֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל תַּמָּן. אֲמַר לֵיהּ ודַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא כְּתִיב, דברים כ״ו:ג׳ וּבְאָת אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, וְהָא אִינּוּן בְּאַרְעָא שַׁרְיָין, מַאי טַעֲמָא אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא אֱלהֵינוּ. אֶלָּא אִינּוּן בַּעְיָין לְאַחֲזָאָה וּלְאוֹדָאָה, דִּבְגִינֵי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, זָכָאן לְכָל הַאי, וְשַׁרְיָין בְּאַרְעָא, וְעָאֲלָן לְהַהִיא אַרְעָא, וְעָבִיד עִמְּהוֹן כָּל אִינּוּן טָבָאן, וּבְגִינֵי כַּךְ, הֲווֹ אַמְרִי מִלִּין אִלֵּין לַכֹּהֵן, ולא לבר נש אחרא דִּכְתִּיב הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, והכי הוא ודאי מִשּׁוּם דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לְהוּ. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא אֲתָר שְׁלִים דְּאִתְחָזֵי לְהוּ, דְּהָא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, תְּרֵין דַּרְגִּין אִסְתָּלָקוּ, וּבְדַרְגָּא חַד סַלְּקִין, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא אִקְרֵי. וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל, לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּרוּחַ חָכְמְתָא, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ.

2 פסחים פתח ↗

רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

3 ברכות פתח ↗

וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״.

9 שבת פתח ↗

עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִּין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד זְמַן סְעוּדָה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי קְרָא? — דִּכְתִיב: ״אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי״. בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא בִּשְׁתִיָּיה שֶׁל יַיִן.

10 מדרש תנחומא פתח ↗

‎וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב וְגוֹ', לֹא עָשָׂה כֵן וְגוֹ' תהלים קמז, יט-כ. עֲקִילַס הַגֵּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל אַדְרִיָּאנוֹס, הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן אַדְרִיָּאנוֹס דּוֹדוֹ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אַתָּה חָסֵר כֶּסֶף וְזָהָב, הֲרֵי אוֹצְרוֹתַי לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה לָצֵאת לַחוּץ לֵידַע דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִמָּלֵךְ בְּךָ הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹת. אָמַר לוֹ: כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ, לֵךְ עֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת וְאַתָּה מִשְׂתַּכֵּר. בָּא לוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלָמַד תּוֹרָה. לְאַחַר זְמַן מְצָאוּהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רָאוּהוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: עֲקִילַס לוֹמֵד תּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֶצְלָם, הִתְחִיל לִשְׁאֹל לָהֶם שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה, וְהֵן מְשִׁיבִין אוֹתוֹ. עָלָה אֵצֶל אַדְרִיָּאנוֹס דּוֹדוֹ, אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת. סָבוּר אֲנִי שֶׁהִפְסִידָה פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלְּךָ אוֹ שֶׁמָּא הֵצֵר לְךָ אָדָם? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: אַתָּה קָרוֹב לִי וְאָדָם מֵצֵר לִי. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת? אָמַר לוֹ: שֶׁלָּמַדְתִּי תּוֹרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְתִּי אֶת עַצְמִי. אָמַר לוֹ: וּמִי אָמַר לְךָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: בְּךָ נִמְלַכְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי. אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ מְבַקֵּשׁ אֲנִי לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה, וְאָמַרְתָּ לִי, כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ, לֵךְ וַעֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת. חָזַרְתִּי עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא רָאִיתִי אֻמָּה שְׁפָלָה נְתוּנָה בָּאָרֶץ כְּיִשְׂרָאֵל, וְסוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת. שֶׁכֵּן אָמַר יְשַׁעְיָה: כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וְקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ ישעיה מט, ז. אָמַר לוֹ סִקְנַדְרוֹס שֶׁלּוֹ: עֲתִידִין אֵלּוּ שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁיְּהוּ מְלָכִים עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ. הִכָּהוּ אַדְרִיָּאנוֹס עַל לְחָיָיו, אָמַר לוֹ: יֵשׁ נוֹתְנִין רְטִיָּה אֶלָּא עַל גַּב הַמַּכָּה. עַכְשָׁו אִם רוֹאִין גִּילוֹרֵר אֶחָד אֵין עוֹמְדִין מִלְּפָנָיו, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר שֶׁהַמְּלָכִים רוֹאִין אוֹתָם וְעוֹמְדִין מִפְּנֵיהֶם. אָמַר לוֹ סִקְנַדְרוֹס: אִם כֵּן מַה תַּעֲשֶׂה, טָמְנֵהוּ, הוֹאִיל וְהִתְגַּיֵּר הָרְגֵהוּ. אָמַר לוֹ: עֲקִילַס בֶּן אֲחוֹתִי עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הָיָה רָאוּי לְהִתְגַּיֵּר, מַה עָשָׂה סִקְנַדְרוֹס שֶׁלּוֹ עָלָה לַגַּג וְנָפַל וּמֵת, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' שופטים ה, לא. אָמַר לוֹ אַדְרִיָּאנוֹס: הֲרֵי מֵת סְקַנְדְּרוֹס, אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי עַל מֶה עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה וְלֹא לִמּוֹל. אָמַר לוֹ עֲקִילַס: נָתַתָּ לְאִסְטְרַטְלִירוֹס אֲנוּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל זֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ, לְעוֹלָם אִם אֵין אָדָם נִמּוֹל, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב תהלים קמז, יט, לְמִי שֶׁהוּא מָל כְּיַעֲקֹב, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי תהלים קמז, כ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם עֲרֵלִים. חֻקָּיו, זוֹ תּוֹרָה. וּמִשְׁפָּטָיו, אֵלּוּ הַדִּינִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט שמות טו, כה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: נָתַתִּי לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, לֵךְ וְתֵן לָהֶם אֶת הַמִּשְׁפָּטִים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְבַקְשִׁים אַתֶּם לַעֲמֹד בָּעוֹלָם, שִׁמְרוּ אֶת הַמִּשְׁפָּטִים, שֶׁהֵן מַעֲמִידִין אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁעָבְרוּ עַל הַמִּשְׁפָּטִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: מַה כְּתִיב בָּהֶם, מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים איוב ד, כ. הֱוֵי, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים. דָּבָר אַחֵר, דּוֹר הַמַּבּוּל עַל שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט, כְּתִיב בָּהֶם לֹא יָדוּן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בראשית ו, ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ דִּין לְמַטָּן, אֵין דִּין לְמַעְלָן. וְאִם אֵין דִּין לְמַטָּן, יֵשׁ דִּין לְמַעְלָן. כֵּיצַד? אִם יַעֲשׂוּ הַתַּחְתּוֹנִים אֶת הַדִּין מִלְּמַטָּה, אֵין הַדִּין נַעֲשֶׂה מִלְּמַעְלָן. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שִׁמְרוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט, שֶׁלֹּא תִּגְרְמוּ לִי לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט מִלְּמַעְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה, בַּדִּין אֲנִי עוֹשֶׂה. שֶׁאִלּוּ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ פַּעַם אַחַת לַעֲבֹר אֶת הַדִּין, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר יְשַׁעְיָה: חֵמָה אִין לִי מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר וְשַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשֳׁעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָחַד ישעיה כז, ד. פְּסִיעָה אַחַת הָיִיתִי פּוֹסֵעַ וּמַעֲבִיר עַל הַדִּין. אֲצִיתֶנָּה יָחַד, מִיָּד הָעוֹלָם נִשְׂרָף. לָמָּה? אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי ישעיה כז, ה. מִפְּנֵי שֶׁיָּדִי אֲחוּזָה בְּמָעֻזִּי, יָדִי אֲחוּזָה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי דברים לב, מא. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי ישעיה כז, ה, בֵּינִי וּבֵין הַמִּשְׁפָּט, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי ישעיה כז, ה. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי דברים לב, מא. אִם מְשַׁנֶּה אֲנִי אֶת הַדִּין, בָּרָק אֶחָד יוֹצֵא וּמַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה? וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי דברים לב, מא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי נִקְרֵאתִי בַּעַל הַמִּשְׁפָּט, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִפְשֹׁט יָדִי בְּעֵשָׂו וְאֵינִי יָכוֹל, עַד שֶׁנִּפְרַע לוֹ שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן: רְאֵה מַה כְּתִיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְגוֹ' זכריה יב, ט. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְמַחֶה בְּיָדְךָ, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲבַקֵּשׁ? אָמַר לָהֶן: כְּשֶׁאֲבַקֵּשׁ לָהֶן זְכוּת וְלֹא אֶמְצָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַשְׁמִיד וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רְאֵה מַה כְּתִיב חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלָג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא דניאל ז, ט. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֶׁאֲנַקֶּה עַצְמִי מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִמִּצְוֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ לְפָנַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו. עַד עַכְשָׁו הַכֶּרֶם בֹּסֶר, מִשֶּׁיִּתְבַּשֵּׁל וְיַעֲשֶׂה הַכֶּרֶם יַיִן, אֲנִי דּוֹרְכוֹ וְאַתֶּם מְזַמְּרִין לִי, בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ ישעיה כז, ב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם אַיְבּוֹ, כְּתִיב: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְגוֹ' ישעיה סג, ג. וְכִי לְסִיּוּעָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְשֶׁאֲבַקֵּר פִּנְקְסוֹתֵיהֶן וְלֹא תִּמָּצֵא לָהֶם זְכוּת לְפָנַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְגוֹ' ישעיה סג, ג. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה אֶגְאַל אֶתְכֶם וְשׁוּב אֵין אַתֶּם מִשְׁתַּעְבְּדִין. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד נחום א, יב.

11 בכורות פתח ↗

אִית לַן בֵּירָא בְּדַבְרָא, עַיְילֵאּ לְמָתָא! אֲמַר לְהוּ: אַפְשִׁילוּ לִי חַבְלֵי מִפָּארֵי וַאֲעַיְּילֵיהּ. אִית לַן רִיחְיָא דִּתְבִירָא, חַיְּיטַיהּ. אֲמַר: כְּרוּכוּ לִי מִינַּיהּ גַּרְדֵי וְאִיחַיְּיטַיהּ.

13 רש"י על ישעיהו פתח ↗

חַי חַי. לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם חַיִּים, כְּלוֹמַר: כְּשֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם חַיִּים בָּעוֹלָם, זֶה חַי וְזֶה חַי, יוֹצֵאת הַהוֹדָאָה מִבֵּינֵיהֶם. ספרים אחרים: חַי חַי אַתָּה חַי וְנָאֶה לְהוֹדוֹת לְחַי.

15 תולדות יעקב יוסף פתח ↗

ובזה נבאר פסוקי קהלת סימן ח' י' טו-יח עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר, אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו, אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי, בעצלתיים ימך המקרה וגו'. ומה שדרשו בש"ס דשבת י. בזמן סעודה של ת"ח יעו"ש, גם בחלק וכו'.

16 שבת פתח ↗

17 עירובין פתח ↗

תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין.

18 שבת פתח ↗

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זוֹכִין לִדְבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּימִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. דְּאָמַר רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי דִכְתִיב ״אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד״ — אֶלָּא בִּימִינָהּ אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא?! אֶלָּא: לַמַּיְימִינִין בָּהּ — אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, וְכָל שֶׁכֵּן עוֹשֶׁר וְכָבוֹד. לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ — עוֹשֶׁר וְכָבוֹד אִיכָּא, אוֹרֶךְ יָמִים לֵיכָּא.

21 שבת פתח ↗

24 ספר הזהר פתח ↗

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר תהלים כז לְךָ אָמַר לִבִּי. תהילים ע״ג:כ״ו צוּר לְבָבִי. משלי ט״ו:ט״ו וְטוֹב לֵב. רות ג׳:ז׳ וַיִּיטַב לִבּוֹ. כֻּלְּהוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר. אוּף הָכָא אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. מִנֵּיהּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, דְּהָא תַּמָּן אִשְׁתְּכַח וְלָאו בַּאֲתָר אַחֲרָא. וּמְנָא יַדְעֵינָן דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּיהּ. כַּד חֲמֵינָן דִּרְעוּתָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, בחדוה ברעותא דלבא לְמִרְדַּף וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּלִבֵּיהּ וּבְנַפְשֵׁיהּ וּבִרְעוּתֵיהּ, וַדַּאי תַּמָּן יַדְעִינָן דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. כְּדֵין בָּעֵינָן לְמִקְנֵי הַהוּא בַּר נָשׁ, בְּכֶסֶף שְׁלִים, ולאשתדלא אבתריה לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ וּלְמֵילַף מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא קַדְמָאֵי הַווֹ אַמְרֵי, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, בַּאֲגַר שְׁלִים בָּעֵי לְמִקְנֵי לֵיהּ, בְּגִין לְמִזְכֵּי בִּשְׁכִינְתָּא. עַד הָכָא בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר זַכָּאָה וּלְמִקְנֵי לֵיהּ. אוּף הָכִי, הַהוּא זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר חַיָּיבָא, וּלְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגַר שְׁלִים, בְּגִין דְּיֶעְבַּר מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, וְיִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְיַעֲבִיד לְנַפְשֵׁיהּ, בְּגִין דְּיִתְחַשָּׁב עָלֵיהּ, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לֵיהּ. וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְּיִסְתָּלַּק בֵּיהּ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִשְׁבָחָא אַחֲרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכֹּלָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ גָּרִים לְאַכְפְּיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, מלאכי ב׳:ו׳ וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. וּכְתִיב מלאכי ב׳:ה׳ בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאָחִיד בְּיָדָא דְּחַיָּיבָא, ותב לגביה וְאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, לְמִשְׁבַק אָרְחָא בִּישָׁא, אִיהוּ אִסְתַּלָּק בִּתְלַת סִלּוּקִין, מַה דְּלָא אִסְתַּלָּק הָכִי בַּר נָשׁ אַחֲרָא. גָּרִים לְאַכְפְּיָיא סִטְרָא אַחֲרָא. וְגָרִים דְּאִסְתָּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ. וְגָרִים לְקַיְּימָא כָּל עָלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל הַאי בַּר נָשׁ כְּתִיב, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְזָכֵי לְמֵחמֵי בְּנִין לִבְנוֹי, וְזָכֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְזָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. כָּל מָארֵי דִּינִין, לָא יַכְלִין לְמֵידָן לֵיהּ, בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָאל בִּתְרֵיסַר תַּרְעֵי, וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, תהילים קי״ב:ב׳-ג׳ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבוֹרָךְ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים וְגוֹ'. בְּאִדָּרָא עִלָּאָה, קַיְימִין תְּלַת סטרי גַּוְונִין. וְאִינּוּן לָהֲטִין גּוֹ שַׁלְהוֹבָא חֲדָא, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא נָפְקָא מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְפָּרְשָׁן לִתְלַת סִטְרִין. חַד סָלִיק לְעֵילָּא. וְחַד נָחִית לְתַתָּא. וְחַד דְּאִתְחָזֵי, וְגָנִיז בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר. גַּוְונָא חֲדָא הַהוּא דְּסָלִיק לְעֵילָּא, נָפְקָא, וְהַהוּא גַּוְונָא אִיהוּ גּוָֹון חִוָּור, יַתִּיר מֵחִוָּורוּ אַחֲרָא. וְעָאל בְּהַהוּא שַׁלְהוֹבָא וְאִצְטְבַע זְעֵיר, וְלָא אִצְטְבַע, וְקַיְּימָא הַהוּא גּוָֹון לְעֵילָּא עַל רֵישָׁא דְּהַהוּא אִדְרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל עָאלִין לְבֵי כְּנִשְׁתָּא וּמְצָלִן צְלוֹתְהוֹן, כַּד מָטָאן לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, וְסַמְכִין גְּאוּלָה לִתְּפִלָּה, כְּדֵין הַאי גּוָֹון חִוָּור, אִסְתַּלָּק עַל רֵישָׁא דְּאִדָּרָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ כִּתְרָא דקיימא. וְכָרוֹזָא נָפִיק וְאָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּעַבְדֵי טוֹב קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָזָא דָּא, ישעיהו ל״ח:ג׳ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, ויחי רנ"ח ע"ב דְּסָמִיךְ גְּאוּלָה לַתְּפִלָּה. בְּגִין דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָּא דְּמָטוּ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, דְּסָלִיק הַאי גּוָֹון עַל רִישָׁא דְּהַהוּא קכ"ז ע"ב אִדָּרָא, אִתְּעַר הַאי צַדִּיק, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, בִּרְחִימוּ בַּחֲבִיבוּ בְּחֶדְוָה בִּרְעוּתָא. וְכָל שַׁיְיפִין כֻּלְּהוּ, מִתְחַבְּרָן בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא אִלֵּין בְּאִלֵּין, עִלָּאִין בְּתַתָּאִין, וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ נַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין, וְכֻלְהוֹן קַיְימָא בְּחִבּוּרָא חֲדָא בְּהַאי צַדִּיק דְּאִקְרֵי טוֹב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ישעיהו ג׳:י׳ אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, וְדָא מְחַבֵּר לְכֻלְּהוּ בְּחִבּוּרָא חֲדָא. כְּדֵין כֹּלָּא בִּלְחִישׁוּ עֵילָּא וְתַתָּא, בִּנְשִׁיקִין דִּרְעוּתָא, וְקַיְּימָא מִלָּה בְּחִבּוּרָא דִּבֵי אִדְּרָא. כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא ר' ע"ב וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָֹון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא.

25 בכורות פתח ↗

הַדּוֹלְפָנִין פָּרִין וְרָבִין כִּבְנֵי אָדָם. מַאי דּוֹלְפָנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּנֵי יַמָּא. כֹּל שֶׁבֵּיצָיו מִבַּחוּץ — מוֹלִיד, וְכֹל שֶׁבִּפְנִים — מֵטִיל בֵּיצִים. אִינִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֲוָוז וַאֲוָוז בָּר כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: זֶה בֵּיצָיו מִבַּחוּץ, וְזֶה בֵּיצָיו מִבִּפְנִים, וְתַרְוַיְיהוּ מְטִילֵי בֵּיצִים! אֶלָּא, כֹּל שֶׁזַּכְרוּתוֹ מִבַּחוּץ — מוֹלִיד, מִבִּפְנִים — מֵטִיל בֵּיצִים. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם — יוֹלֵד בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה — יוֹלֵד בַּלַּיְלָה, כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה — יוֹלֵד בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. תַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם יוֹלֵד בַּיּוֹם — תַּרְנְגוֹל, בַּלַּיְלָה יוֹלֵד בַּלַּיְלָה — עֲטַלֵּף, תַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה יוֹלֵד בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה — אָדָם וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְכִדְרַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בָּדַק בְּקִינָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּיצָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָהּ בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה בְּיוֹם טוֹב, אֵימַר: לֹא בָּדַק יָפֶה. וַהֲלֹא בָּדַק יָפֶה! אֵימַר: יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הֲוָה, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּיצָה שֶׁיָּצְתָה רוּבָּהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְחוֹזֶרֶת — מְוֻתֶּרֶת לְאוֹכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ וְעִיבּוּרוֹ שָׁוֶה — יוֹלְדִים וּמְגַדְּלִים זֶה מִזֶּה. הַכֹּל מְשַׁמְּשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד עוֹרֶף, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, וְאֵלּוּ הֵן: דָּג, וְאָדָם, וְנָחָשׁ. וּמַאי שְׁנָא הָנֵי תְּלָתָא? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: הוֹאִיל וְדִיבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה. תָּנָא: גָּמָל — אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלֶת — לְעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וּכְנֶגְדָּהּ בָּאִילָן — לוּז, כֶּלֶב — לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תְּאֵינָה, חָתוּל — לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תּוּת, חֲזִיר — לְשִׁשִּׁים יוֹם, כְּנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תַּפּוּחַ, שׁוּעָל וְכׇל מִינֵי שְׁרָצִים — שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּם בָּאִילָן — תְּבוּאָה. בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה — לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּן בָּאִילָן — גֶּפֶן. בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה — לִשְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — דֶּקֶל. טְהוֹרָה — לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בָּאִילָן — זַיִת. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַפִּיל וְהַקּוֹף וְהַקִּיפוֹף — לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּכְנֶגְדָּן בָּאִילָן — בְּנוֹת שׁוּחַ. אֶפְעֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — חָרוּב. חָרוּב זֶה, מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ עַד שְׁעַת גְּמַר פֵּירוֹתָיו — שִׁבְעִים שָׁנָה, וִימֵי עִיבּוּרוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נָחָשׁ לְשֶׁבַע שָׁנִים, וּלְאוֹתוֹ רָשָׁע לֹא מָצִינוּ חָבֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מוֹכְסָסִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר אַתָּה מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״. אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלְּלָה, מֵחַיָּה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא, לוֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה הַבְּהֵמָה מֵחַיָּה, אֶחָד לְשִׁבְעָה, וּמַאי נִיהוּ? חֲמוֹר מֵחָתוּל, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה, אַחַת לְשֶׁבַע, דְּהָוֵה לֵיהּ שַׁב שְׁנֵי. אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה חַיָּה מִבְּהֵמָה, אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמַאי נִיהוּ? אֲרִי מֵחֲמוֹר, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מֵחַיָּה אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, דְּהָוֵה לֵיהּ תֵּשַׁע שָׁנִים.

27 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ הֵיכָא דְּנָשְׁקִי אַרְעָא וּרְקִיעָא אַהֲדָדֵי. שְׁקַלְתָּא לְסִילְתַּאי, אַתְנַחְתָּא בְּכַוְּותָא דִרְקִיעָא. אַדִּמְצַלֵּינָא, בְּעֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכַּחְתֵּהּ. אָמֵינָא לֵיהּ: אִיכָּא גַּנָּבֵי הָכָא? אֲמַר לִי: הַאי גִּלְגְּלָא דִרְקִיעָא הֲוָה דְּהָדַר, נְטַר עַד לִמְחַר הָכָא – וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.

30 תקוני הזהר פתח ↗

וּטְחוֹל אִיהוּ לִילִי"ת, משלי ג לג מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע, וְאִיהִי אַסְכְּרָה לְרַבְיֵי דְאִינוּן חַיָּיבַיָּא, חַיְיכַת בְּהוֹן בְּעוּתְרָא בְהַאי עָלְמָא,

33 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אִשָּׁה גּוֹלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״.

34 עירובין פתח ↗

וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה — מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד תָּנֵי ״מְעַבְּרִין״ וְחַד תָּנֵי ״מְאַבְּרִין״. מַאן דְּתָנֵי ״מְאַבְּרִין״ — אֵבֶר אֵבֶר, וּמַאן דְּתָנֵי ״מְעַבְּרִין״ — כְּאִשָּׁה עוּבָּרָהּ. מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְחַד אָמַר: בַּיִת וַעֲלִיָּיה עַל גַּבָּיו. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זֶה עַל גַּב זֶה — הַיְינוּ ״מַכְפֵּלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי ״מַכְפֵּלָה״? שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת. ״מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, קִרְיַת הָאַרְבַּע זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה. ״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נִמְרוֹד שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל? שֶׁאָמַר וְהִפִּיל לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְחַד אָמַר: אַמְרָפֶל שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נִמְרוֹד? שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ. ״וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו. מַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ — דִּכְתִיב ״חָדָשׁ״, וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו — מִדְּלָא כְּתִיב ״וַיָּמׇת וַיִּמְלוֹךְ״. וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו, הָא כְתִיב ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״? מַאי ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״ — דַּהֲוָה דָּמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלָל. סִימָן: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּשְׁנֵים עָשָׂר לָמַדְנוּ בְּדָוִד וַיִּבֶן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים גִּידַּלְתִּי אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בְּמִשְׁנָתֵינוּ: כֵּיצַד מְאַבְּרִין אֶת הֶעָרִים — בְּאָלֶף. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵים עָשָׂר תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים גִּידַּלְתִּי בֵּינֵיהֶן, וְלָמַדְתִּי לֵב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וְחׇכְמַת כׇּל אֶחָד וְאֶחָד? לֵב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְחׇכְמַת כׇּל אֶחָד וְאֶחָד גְּמַר, גְּמָרָא — לָא גְּמַר. אִיבָּעֵית אֵימָא: מִנַּיְיהוּ דִּידְהוּ — גְּמַר, מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ — לָא גְּמַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דָּבָר אֶחָד בְּמִשְׁנָתֵינוּ קָאָמַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה בְּאַמָּה. אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי בְּדוֹרוֹ כְּרַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ, מָה רַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ — אַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאָנוּ — כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִידְקִית. רִאשׁוֹנִים — רַבִּי עֲקִיבָא, אַחֲרוֹנִים — רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רִאשׁוֹנִים — רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אַחֲרוֹנִים — רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי. וְאָנוּ כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִידְקִית. אָמַר אַבָּיֵי: וַאֲנַן, כִּי סִיכְּתָא בְּגוּדָּא לִגְמָרָא. אָמַר רָבָא: וַאֲנַן, כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּקִירָא לִסְבָרָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנַן, כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּבֵירָא לְשִׁכְחָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. מִידֵּי בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא? אֶלָּא: בְּנֵי יְהוּדָה דְּדָיְיקִי לִישָּׁנָא, וּמַתְנְחִי לְהוּ סִימָנָא, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא דָּיְיקִי לִישָּׁנָא, וְלָא מַתְנְחִי לְהוּ סִימָנָא, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. בְּנֵי יְהוּדָה גְּמַרוּ מֵחַד רַבָּה, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא גָּמְרִי מֵחַד רַבָּה, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. רָבִינָא אָמַר: בְּנֵי יְהוּדָה דְּגַלּוֹ מַסֶּכְתָּא, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא גַּלּוֹ מַסֶּכְתָּא, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. דָּוִד גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, שָׁאוּל לָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא. דָּוִד דְּגַלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ״. שָׁאוּל דְּלָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״אֶל כׇּל אֲשֶׁר יִפְנֶה

35 עירובין פתח ↗

36 פסחים פתח ↗

42 סוטה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.

43 קידושין פתח ↗

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

44 עבודה זרה פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״.

44 תמיד פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? יֶאֱהַב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁתּוֹכָחוֹת בָּעוֹלָם – נַחַת רוּחַ בָּאָה לָעוֹלָם, טוֹבָה וּבְרָכָה בָּאִין לָעוֹלָם, וְרָעָה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: יַחְזִיק בֶּאֱמוּנָה יְתֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי וְגוֹ׳״.

46 סנהדרין פתח ↗

וְלָא? וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.

48 ספר הזהר פתח ↗

50 שבת פתח ↗

אָמַר לָהּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם מִיחוּ בָּהֶם לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אָמַר אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי?

51 ברכות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.

52 רב פנינים על משלי פתח ↗

ולא יירא מלהלכד בפח העושר המחטיא את בעליו כי לא עקש הוא להטות מני ארח רק עם הישר הולך ביראת ה' כל היום וזהו צנים כו' לומר היות העושר הנזכר צנים פחים הוא בדרך עקש אך שומר נפשו כאיש הנזכר ירחק מהם כי תוכו יאכל קליפתו יזרוק אך אשר לא ירחק כמוהו לא יעשירנו המלך הקדוש פן יעקש דרכיו וטוב לי למלא נפשו בעולם הבא כי ירעב בעולם הזה: א או יאמר נבחר כו' להורות כי אין העושר שלמות שיבור לו האדם להשתדל עליו הפך פניית ההמון וזה אמר נבחר כו' לומר נבחר להמון שם מעושר רב עם שהעושר טוב בעיניהם ואולי בעל השם לא כן לבו אך מה שהוא טוב מהעושר באמת הוא המשיג חן בעיני אלהים כי בזה יבחן כשרותו ומה יקרה מעלת ר' חנינא בן דוסא מוצא חן בכל קוראו אליו יתברך מכמה עשירים בעלי שם טוב אשר לא ישמע במרום קולם כמוהו: ב ואל ישיאך לבך לומר אם חפץ בו ה' בעצם למה לא יעשירנו והלא רוב בעלי חן אך דלים המה כי הלא נגד עימך שני טעמים שתשקיף ותרא כי אין העושר אושר. א' כי הנה עשיר ורש נפגשו בדרך כל הארץ הוא המות כלומר נפגשים בשווי א' ערומים כצאתם מבטן אמם ואם כן מה יתרון לזה מזה ועוד טענה שנית כי הלא לא ע"י בחירה ישיגנו כי עשה כלם ה' מאתו יתברך מוריש לזה ומעשיר לזה ואם כן העושה לא יתייחס שלמות אל האדם: ג וכי תאמר בלבבך הלא טוב הוא העושר כי בו ימלט איש מרעה כי צדקה אשר יתן מעשרו תציל ממות ומכמה מאורעות שבידי אדם מה שאין כן אשר יחסר ממנו ועל כן לשלמות יתייחס וטוב לגבר ישתדל עליו אולי יוכל הועיל הנה אינך אלא טועה כי הלא אין זה תלוי בעושר כי כמה עשירים לבלתי חסור מעשרם לא יגעו בו יד להמלט כי תחוס עינו על ממונו ולא יפזר יתן בעתו אך אשר הוא ערום הוא לבדו יעשה בדעת ולא רבים יחכמו לעשות כן כי אם אחד מני אלף וזהו ערום ראה רעה ויסתר ואחד קראתיו אך ופתאים אין צריך לומר שלא נשמרו כי אם גם בעשרם עברו עבירות בגאותם ונענשו נמצא עשרם לרעתם ולא לטובתם: ד וגם אל תתמה על הבעל חן אם דל הוא שהיא רעה חולה יהיו כל ימיו מכאובי ענוי כי הלא לטובתו הוא כי בזה יקנה אושר מופלג וזהו עקב ענוה כו' כי עקב הענוה הנמשכת באיכותו בעניותו יקנה יראת ה' מושרשת בו וגם עושר וכבוד וחיים כי ע"י הענוה ויראה אם יעשרנו ה' לא יירא מהות עובר ונענש כי ע"י מדת ענוה אשר קנה כשנכנע בדלותו יקיים את התורה מעושר ולא יבעט וזהו עושר וכו' והוא מאמר התנא כמבואר אצלנו כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר כי למה שנכנע בעוני גם כי יעשיר אחרי כן לא יתגאה לבעוט רק יקיימנה אך אם מבטל את התורה מעושר סופו שגאות העושר תגרום שגם אם יעני לא יספיק העוני להכניעו לקיימה רק יבטלנה מאשר נדבק בו רוע גאוה בעשרו: ה ונתן טעם אל אומרו שע"י ענוה הנמשכת מהדלות יקנה עושר אמתי ומתמיד ואמר שע"י ענותנותו אשר קנה לא יטנו עשרו אל עקשיות גאותו ורעות הנמשכות לבלתי ישרים בלבותם וז"א צנים כו' לומר למה עקב ענוה כו' עושר וכו' כי הלא צנים פחים שבדרך עקש הם הטיות רעות המתרגשות מהעושר האיש הזה שומר נפשו ירחק מהם באופן שלא בעושר יפסיד כבוד וחיים: או יאמר צנים וכו' לומר הלא כתבתי לך שאשר לו בעקבות ענוה גם יראת ה' ירא תמיד שמא יגרום החטא שיקנה עושר פירות מעשיו ולא ימנעו ממנו הוא יתברך לבל ישמן ויבעט ויאבד חייו כי אם יקנה גם כבוד וחיים כמדובר בדרך הראשון ושמא תאמר בלבבך מי ומי יגיע אל עקב ענוה וכו' והשטן עומד לשטנו תמיד ולהטותו אל דרך רעה ומי יוכל להמלט ממנו כי דע אפוא כי צנים כו' לומר הנני מודיעך בני שאין הלאות והעמל והטורח רק אל השגת גיהנם אך הכשרון הוא הנקל להשיג בשובה ונחת כי הלא אין לך עובר עבירות ומעקש דרכיו שלא יחיה חיי צער ויקרוהו מקרים רעים ומכשולות אין מספר כאשר נראה בגנבים או שודדי לילה שתדד שינה מעיניהם וירוצו וייגעו ובאישון לילה ואפלה יעלו חומה ואם יורגשו יאחזמו רעד בורחים וקופצים במר נפשם מגג לגג ומאימת מארב חצרים יפלו בנופלים מקיר החומה למטה לארץ ויברח בשברון מתנים ואם יסובו עליו רביו יפלחו כליותיו ואם יתפשוהו חי בשלח יעבור ומורם מהם כיוצא בהם מתנה אהבים שומר נשף לאמר לא תשורנו עין ותדד שנתו מעיניו לבו יחם כתנור ומנוחה לא ימצא ואם ימצאוהו השומרים יכוהו יפצעוהו הכה ופצוע ואם היא בעולת בעל ירב לה הבעל אם האיש בביתו יכהו ארצה ולא יחמול ביום נקם או אם יפגעו בו מאהביה הראשונים בז' דרכים בחרב יצאו לקראתו זולת בואו עד ככר לחם וההיקש בהולך רכיל ובעל לשון הרע כי ישנא בעיני בני אדם ויהי איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ויבזוהו מנוחה ידריכוהו קנצי למלין כי העקשים ילאו וימצאו צנים פחים ומכשולות רבים באופן שיקר וקשה הוא להשיג גיהנם. אך בהתכבד איש ושבת בביתו ובשב ואל תעשה מתרחק מדרך רע ומלדבר סרה וממעשה הרעה הולך לאטו בדרך תמים וענוה צדק אז הוא יתברך מקרבו לידי זכות ומצות ויעשם בשצף קצף ולאות ועמל יורש גן עדן לכן אנשי לבב יודווי דעת אנה יעזבו ירושת ע"ה בשובה ונחת בדרך ישר לפני איש בעד דרך עקש מלא קוצים ודרדרים ומכשולות אין מספר לבא לרשת משכנות גיהנם וזהו צנים פחים ומכשולות הלא המה בדרך עקש אמנם אשר הוא שומר נפשו מדינה של גיהנם לא ינצל בעמל וכעס כי הלא מאליו ירחק מהם:

56 במדבר רבה פתח ↗

וַיַּהַס כָּלֵב במדבר יג, ל, שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע יד, ז ח: וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יד, כד: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים אָמְרוּ נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב, מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִין עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהַס כָּלֵב, וְהֵם הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ, פָּתַח וְאָמַר במדבר יג, ל: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ במדבר יג, לא: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם וגו'.

58 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת, וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם, וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם! אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״.

59 קידושין פתח ↗

הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב וְגוֹ׳״ – עֲבֵירָה יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְאֵין לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָרָשָׁע רָע וְגוֹ׳״

62 יבמות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״אֱמוֹר ... וְאָמַרְתָּ״, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לָא תִּיטַּמּוֹ! לָא, דְּלָא לִיטַמּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם.

64 שבת פתח ↗

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

69 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי יג כ "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ". וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר איכה ג כח "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט א "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים":

73 תענית פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״, לְעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת וּבָאוֹת כׇּל הַחַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אֹמֵר לָהֶם: ״וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״.

74 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט טז "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ ויקרא יט טז "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי: אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב תהילים יב ד "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת":

79 ויקרא רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים לד, יג: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים, אוֹדְקִין עֲלֵיהּ, רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בְּתוּרְקְלִינֵיהּ שָׁמְעֵיהּ דְּמַכְרִיז מַאן בָּעֵי סַם חַיִּים, אֲמַר לֵיהּ תָּא סַק לְהָכָא זַבִּין לִי, אֲמַר לֵיהּ לָאו אַנְתְּ צָרִיךְ לֵיהּ וְלָא דְכַוָּותָךְ, אַטְרַח עֲלֵיהּ סָלֵיק לְגַבֵּיהּ הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ תהלים לד, יד טו: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר משלי כא, כג: שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.

80 תמיד פתח ↗

83 טור פתח ↗

סדר מנחה אומר ש"צ אשרי ובא לציון וקדיש ואומר פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון ע"פ המדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתיב בתריה ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך ה' ובספרד נוהגין לכפלו ואין נוהגין כן באשכנז ובצרפת ומוציאין ס"ת כדאיתא בירושלמי עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבת במנחה ובשני ובחמישי ותנן בפ' הקורא את המגילה כא. בשבת במנחה ובשני ובחמישי קורין ג' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא וקורין י' פסוקים מפרשה הבאה דתניא במגילה בפרק בני העיר מגילה לא. במקום שפוסקין שבת שחרית שם קורין במנחה במנחה שם קורין בב' בב' שם קורין בה' דברי ר"מ רבי יהודה אומר במקום שפוסקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשני ובחמישי ולשבת הבאה והכי הלכתא ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע אתה אחד וכו' ויש בו נ"ד תיבות כמו שיש בפרשת זכור את יום השבת לקדשו עד ויקדשהו. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ איתא במדרש ג' מעידין זה על זה הקב"ה ישראל ושבת הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהן יחידין באומות ועל פי זה נתקן אתה אחד ומה שתקנו בשבת ג' ענייני תפלות אתה קדשת ישמח משה אתה אחד ובי"ט לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו מפני שאלו ג' תפלות תקנום כנגד ג' שבתות אתה קדשת כנגד שבת בראשית כמו שמוכיח מתוכו ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה ואתה אחד כנגד שבת של עתיד ונוהגין בכל המקומות לומר ג' פסוקים של צדקתך וכתב רב שר שלום הטעם שתקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטילין ומזה הטעם נמי הנהיג ר"ת שלא לקבוע אז סעודה ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה ומה שאומרים צדקתך בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנם במ"ש ונוהגים באשכנז כשאין תחנה ביום ראשון שאין אומרים בשבת צדקתך ונוהגים באשכנז לומר תחלה צדקתך צדק לעולם ואחריו וצדקתך אלהים ואחריו צדקתך כהררי אל ובספרד אומרים תחלה צדקתך כהררי אל ואחריו וצדקתך אלהים ואחריו צדקתך צדק לעולם וזה נכון יותר שבזה הסדר כתובות בס' תהלים ונוהגין באשכנז לומר פרקי אבות במנחה וכ"כ רב עמרם ובספרד אומרים אותם בשחרית. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במ"ש שתים של חול מבדיל בראשונה שיש להקדים אותה שזמנה עתה ואינו מבדיל בשנייה שהיא לתשלומין של שבת ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דכיון דלא מבדיל בראשונה גלי דעתיה שכיון בראשונה לשם תשלומין ובשנייה משום חובתו ואין לו להקדים אותה של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל פעם שלישית בשביל אותה של תשלומין ואם הבדיל בשניהם או לא הבדיל בשום אחת מהם יצא וה"מ בטעה ולא התפלל מנחה כלל אבל אם טעה והתפלל י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת כתב ר"י אע"פ שלא יצא באותה תפלה ואילו נזכר מבע"י היה צריך להתפלל ז' ברכות אפ"ה לא יתפלל במ"ש שתים כיון שכבר התפלל י"ח ברכות וחכמי פרובינצא היו אומרים כיון שלא יצא ידי חובתו באותה תפלה הוי כאילו לא התפלל וצריך להתפלל שתים לערב וכתב א"א ז"ל והדבר מוכרע לכך היה אומר ה"ר יונה שהנכון לצאת ידי ספק ולהתפלל אותה לערב בתורת נדבה ואין צריך לחדש בה דבר דכיון שמתפלל אותה מספק אין לך חידוש גדול מזה:

84 רש"י על שמות פתח ↗

וידבר אלהים אל משה. דִּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּט, עַל שֶׁהִקְשָׁה לְדַבֵּר וְלוֹמַר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה":

92 ברכות פתח ↗

92 סוטה פתח ↗

וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָכְתִיב ״וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם״! אֶלָּא לָאו, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי.

95 ספר הזהר פתח ↗

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, דברים י׳:ט״ו רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה' וְגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, ישעיהו מ״ב:י״ח הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר. וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ. וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, בראשית ג׳:ז׳ וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תהילים קל״ט:ט״ז גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא מאני לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בראשית ג׳:כ״א וַיַּעַשׂ ה' אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, בראשית כד בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, איוב א׳:כ״א וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. תָּנָא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאֲרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי זכאין, וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנָּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לַאֲחָיָיא וּלְמֵיקַם. וְכָל אִינוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, איוב ל״ח:י״ד וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן עלמין חַסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ, בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְקוּן מֵעַלְמָא.

97 מדרש שמואל על אבות פתח ↗

ולתרץ כל אלו השאלות אומר שרבינו הקדוש ע"ה הקדים הקדמה זו לפי שהוא בא להזהיר לאדם שיהיה זהיר במצוה קלה כבחמורה ולא יברור בזו יותר מזו לכן עתה בתחלת דבריו נתן רשות שאם האדם ירצה לברור בדרכי ה' לעשות זו יותר מזו יוכל לברור בזה המין בלבד וז"ש איזו היא דרך ישרה כלומר מדרכי ה' אשר כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וישרים דרכי ה' איזו היא דרך ישרה מדרכי התורה יוכל האדם לברור לו לעשות אותה הלא היא כל שהיא תפארת לעושה וכו' ולפי זה מלת ישרה אינה גזירה לשלילת העקומה רק הוראה וכינוי אל דרכי התורה אשר בהם הוא מדבר איזו מהם יוכל לברור ואמר כל שהיא תפארת לעושה וכו'. והכוונה לפי שיש שני מיני סוגים במצות. האחד הוא בינו למקום ואינו נוגע ואינו פוגע עם מה שבין אדם לחבירו רק קיום מאמרו יתברך ומצותיו כמו סוכה לולב מזוזה תפילין וכיוצא. ויש סוג אחר שיצטרפו בו שני דברים. א' מאמרו וציוויו יתברך. ב' שנוגע בין אדם לחבירו כמו מצות צדקה וגמילות חסדים ביקור חולים הכנסת אורחים וכיוצא לכן נתן רשות לאדם שאם ירצה לברור בענין המצות בזו יותר מבזו יוכל לברור בזה הסוג האחרון יותר מן הראשון והיא זו כל שהיא תפארת לעושה שהעושה אותה יש לו תפארת ויש לו שכר לפעולתו וגם יש לו תפארת מן האדם שבני האדם העניים והאביונים מבקשים לחם ואין, מפארים אותו, בזו החלוקה יכול לברור האדם יותר מהחלוקה האחרת אשר אין בה רק שהיא תפארת לעושה ואע"פ שאין האדם יודע מתן שכרן של מצות לפי שכולם שוים לטובה בהיותם כולם צווי האל יתברך ובזאת הבחינה שתיהם שוים ויש לזה הסוג מעלה אחרת היא תפארת לו מן האדם כאמור לכן יוכל האדם לברור את זו יותר מן האחרת אם ירצה הוא לברור אבל אינו מצוה אותו שיברור שהרי יותר טוב הוא שלא יברור כלל ועיקר ויהיה זהיר בכולם שוה בשוה ולזה לא דבר עמו לנוכח שהיה נראה כמצוה אותו על הענין שיעשהו רק דיבר דרך נסתר כנותן רשות למי שירצה לברור בזו יותר מבזו. אבל בסוג הא' שהם בין אדם למקום בלבד ואין לו תפארת מן האדם בזה אין לו רשות לברור בזו יותר מבחברתה לפי שאינו יודע את שכרן ולז"א והוי זהיר וכו'. אמנם הדברים שבין אדם לחבירו ראוי לאדם שיאחז בהם קודם כל דבר. וכן איוב היה מתפאר בענין הצדקה וגמילות חסדים שהיה עושה עם הבריות ואמר ואוכל פתי לבדי וגומר כלומר ואם הייתי מגדל יתום בתוך ביתי לא נתתי לו פת קיבר ואני פת נקיה אלא ממש מן הפת נקיה שאני אוכל ממנה בעצמה היה אוכל היתום וז"ש ואוכל פתי הנקיה לבדי ולא אכל היתום שבביתי ממנה ממנה ממש מפני שמנעורי גדלתיו כאב כאלו אני אביו והוא בן לי וזה הדרך לעולם דרכתי בה ומבטן אמי אנחנה אם אראה אובד שלא היה לו בגד ללבוש כלל והיה מת ואובד מפני הצנה או אם אין לו כסות לאביון שכבר יש לו לבוש ללבוש ולא ימות בצנה אבל הוא אביון שהוא תאב ללבוש לבוש טוב שאין לו אלא בלויי הסחבות ואמר כנגד הראשון שהיה אובד ומת בצנה אם לא ברכוני חלצו והוא חסר יו"ד ולא כתוב חלציו להורות שכבר מפני הצנה נתרפו ונחלשו חלציו והרי הם חסרים וברכוני שנתתי לו בגד להתחמם בו וכנגד האביון אמר ומגז כבשי יתחמם שלא הייתי נותן לו אחד מבגדי הישנים אלא מגז כבשי הייתי מפריש הגזה הטובה לעשות לו בגד למלאות מחסורו. אי נמי אפשר לומר לפי שיש דברים של חסידות אשר לא יאותו לעשותם כל האדם ואם יעשה אותם הדיוט מן הדיוטות הלא ילעיגו עליו האנשים ועל כיוצא בזה כתב הרב המגיד ודברי רבינו ראויים אליו וכן הוא האמת שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי ילעיגו עליו האנשים ונמצא מחטיא את הרבים לכן אמר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה כלומר לכל מי שיעשה אותה והרי אותו הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו והוא תפארת לכל העושה אותו. ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדרך הוא תפארת לכל עושהו ואינו כן כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו כי הוא דבר של חסידות לכן שם התנא תנאי אחר שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל האדם כלומר תפארת לו יותר מלכל האדם ובהצטרפות אלו השני תנאים ליכא למיחש למידי ואף אם יטעה בתנאי הא' לא יטעה בשני כי לטעות בשניהם הוא מילתא דלא שכיחא. ואמר עוד והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. נראה לי דוחק לומר שקרא קלה וחמורה לפי סברת וכוונת הבוחר אשר בא לבחור לא לפי האמת כי לפי האמת אין אתה יודע מתן שכרן ואין במצות לא קלה ולא חמורה. לכן אפשר לי לומר שבכאן אינו מדבר אלא על מצות לא תעשה שבפירוש יש בהן קלות וחמורות שהרי יש מהם חייבי מיתות ב"ד ומהם חייבי כריתות ויש חייבי לאוין וסעד לזה שנראה שמדבר במצות לא תעשה אומרו הוי זהיר דלא שייך אזהרה רק בלא תעשה וכאמרם בגמרא אזהרה מנין וכו' וכן כתיב גם עבדך נזהר בהם בשמרם וגו' והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. והזהיר התנא לאדם שלא יאמר אהיה זהיר יותר בחמורה לפי שעונשה יותר חמור לז"א הוי זהיר בקלה כבחמורה ונתן טעם לזה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והענין הוא לפי שידוע מ"ש ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה שנא' אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו וזה השכר הוא מתנה גמורה מאתו יתברך שלפי האמת על היותו יושב ובטל אינו ראוי לשכר ולכן קרא אותו מתן שכר לפי שהוא שכר נתון במתנה במדת רחמיו והשמיענו התנא שאף אם ידון האדם בשכלו שמהעונש המפורש בעושה העבירה ממנו יובן גודל השכר לפורש ממנה דרך משל חייבי כריתות אשר ענשם מרובה ג"כ הפורש מהם יהיה שכרו מרובה אמנם חייבי מלקיות אשר ענשם קל ג"כ הפורש מהם יהיה שכרם קל וא"כ יוכל האדם להיות זהיר בזו יותר מבזו שהרי יודע גודל השכר מגודל העונש כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים לז"א שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שאפשר שזה הצד שאמרנו שיבין האדם מעצמו אינו אמת ואדרבא נהפוך הוא שאפשר שאותה העבירה שענשה גדול לעושה אותה שכרה לפורש ממנה הוא דבר מועט לפי שהפורש ממנה אפשר שלא פירש רק מיראת העונש החמור אשר ענוש יענש העושה אותה ואם לא היה מחמת יראה זו אפשר שהיה עובר עליה ולכן ראוי הוא שלא יהיה שכר הפורש ממנה כל כך מרובה אמנם עבירה שעונשה קל ואעפ"כ פירש הימנה נראה יותר שמאהבת השי"ת פירש ממנה ולכן ראוי לשכר גדול וא"כ הרי זו סברא היפך מן הראשונה ונמצא שיש צדדין לכאן ולכאן ולא תדע אי זה מהם יכשר ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ולכן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.

99 בבא בתרא פתח ↗

107 תענית פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת דְּחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא טוּבָא. עֲבַד מִלְּתָא וְלָא הֲוָה לֵיהּ מִידֵּי לְמִטְעַם, שְׁקַל בְּרָא דְתוּמָא וְשַׁדְיֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ, חֲלַשׁ לִבֵּיהּ וְנִים. אֲזוּל רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ, חַזְיוּהּ דְּקָא בָכֵי וְחָיֵיךְ, וּנְפַק צוּצִיתָא דְנוּרָא מֵאַפּוּתֵיהּ.

108 ברכות פתח ↗

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה.

109 ספר הזהר פתח ↗

לְבָתַר, גּוּפָא אִתְטְרִיד, וְנַפְשָׁא אָזְלָא וְאִסְּתַחְיָא בַּגֵּיהִנָּם, וְנָפְקָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא, וּמְבַקְרָא לְקִבְרֵיהּ, עַד דְּמִתְלַבְּשָׁא בְּמָּה דְּאִתְלַבְּשָׁא. לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, נָיְיחִין כֹּלָּא. גּוּפָא שָׁבִיק שכיך בְּעַפְרָא. נַפְשָׁא אִתְצְרֵיר וְאִתְנְהִיר בְּרוּחָא, בְּמָאנָא דְּאִתְלָבַּשׁ. רוּחָא אִתְעַנַּג בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. נִשְׁמָתָא סָלְקָא לִצְרוֹרָא דְעִנּוּגָא דְּכָל עִנּוּגִין. וְכֹלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא לְזִמְנִין יְדִיעָן. תָּא חֲזֵי, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן, עַל מַה קָיְימֵי, וְיִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. דְּאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְעֵילָא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְתַתָּא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשֵׁי יְקָר לְהַאי עַלְמָא. וְכֹלָּא אִצְטְרִיכָן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, וּמִן יוֹמוֹי מַמָּשׁ, כֻּלְּהוּ מִתְתַּקְנָן, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. רִבִּי יְהוּדָה סָבָא, אִתְרַגִּישׁ בְּדַעְתֵּיהּ יוֹמָא חַד, וְאַחֲזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, חַד דִּיוּקְנָא מִנְּהוֹרָא דִּילֵיהּ, תַּקִּיף, דְּאִזְדְּהַר לְאַרְבַּע סִטְרִין, אָמַר לֵיהּ, מַאי הַאי. אָמַר לֵיהּ, לְבוּשָׁא דִילָךְ הוּא, לְדִיּוּרָא דְהָכָא, וּמֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה חָדֵי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, רוּחִין דְּצַדִּיקַיָיא יָתְבִין בִּלְבוּשֵׁיהוֹן, שׁוּרִין שׁוּרִין בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּיקָרָא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תהילים ק״מ:י״ד אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּקַדְמִיתָא מַה כְּתִיב וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל וְגו', כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, מַאן מִטָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא צַדִּיק. עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּה דִילֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב שיר השירים ג׳:ז׳ הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. דְּיַעֲקֹב לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד, לְהַהוּא דְקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, יִשְׂרָאֵל שְׁמֵיהּ, בְּגִינִי כָּךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. לְבָתַר, כֵּיוָן דְּיָדַע יַעֲקֹב, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אִשְׁתְּלִים, וְדַרְגָּא דִילֵיהּ הוּא לְעֵילָא עִם אֲבָהָתָא, וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי תִּקּוּנָא שְׁלֵימָתָא, אַחְסִין לִבֵּיהּ, וְחָדֵי וְאִתְתַּקַּף בִּרְעוּתָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, עַל הַמִּטָּה מַמָּשׁ, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתָּלַּם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּמַתְנִיתָּא דִילָן אוֹקִימְנָא, הָא דְּתָנִינָן בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִים לְפָנָיו כִּבְנֵי מְרוֹן, וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, הָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. וְרָזָא דְמַתְנִיתָּא אוֹקִימְנָא, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה וְכוּ', לָקֳבֵיל רְתִיכָא עִלָּאָה, רָזָא דְּאֲבָהָן, וְדָוִד מַלְכָּא. בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, דְּהָכִי הוּא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָא, עַל מָה אַתְיָיא מַצָּה בְּפֶסַח, וְהָא דִינָא הוּא, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא, וְדָא שֵׁירוּתָא דְּשָׁרִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְמֵיעַל בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבַעֲרָא מִנַּיְיהוּ חָמֵץ, דְּאִיהוּ טַעֲוָון אָחֳרָנִין דִּי מְמַנָּן עַל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאִקְרוּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֱלהֵי נִכָר. וְאִקְרוּן חָמֵץ, יֵצֶר הָרָע, וּלְמֵיעַל בְּמַצָּה, חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַמַּאי תְּבוּאָה. ס"א ל"ג כמה דאת אמר, ירמיה ב תבואתה בה"א, רמיז לה"א קדמאה דשמא קדישא בְּגִין כָּךְ, בְּפֶסַח נִדּוֹנִין עַל הַתְּבוּאָה, וְאוֹקִימְנָא דְּעַלְמָא אִתְדָּן עַל דִּינָא דְה"א. בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן. פֵּירוֹת הָאִילָן, פֵּירוֹת הָאִילָנוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, דָּא הוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף לְעֵילָא. פֵּירוֹת הָאִילָן, כְּמָה דִכְתִיב, הושע י״ד:ט׳ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא נ"א לעילא, אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק. וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, דָּא הוּא שֵׁירוּתָא דרישא דִּימִינָא דְּמַלְכָּא, וְעַל דָּא חֶדְוָותָא דְמַיָא אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָסְכֵי מַיָא, וְשָׁאֲבֵי לוֹן, בְּגִין דְּמַיִם דָּא יְדִיעָא. וְעַל דָּא בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אִלֵּין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין.

110 שבת פתח ↗

אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

112 נזיר פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״ — מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן, אֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה — ״וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״. וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה — ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״.

120 ראש השנה פתח ↗

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת, בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל.

122 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

123 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, וְתוֹחֲבוֹ לְתוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּמִין בִּישּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכָּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכָּלָא. גְּמָ׳ וְנַיְתֵי שֶׁל מַתֶּכֶת? אַיְּידֵי דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כּוּלּוֹ, וְקָמִטְּוֵי מֵחֲמַת הַשַּׁפּוּד, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״צְלִי אֵשׁ״, וְלֹא צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. וְנַיְתֵי שֶׁל דֶּקֶל? אַיְּידֵי דְּאִית לֵיהּ שִׁיבֵּי, מַפֵּיק מַיָּא וְהָוֵי כִּמְבוּשָּׁל. וְנַיְתֵי שֶׁל תְּאֵנָה? אַיְּידִי דִּמְחַלְחֵל, מַפֵּיק מַיָּא וְהָוֵה לֵיהּ כִּמְבוּשָּׁל. וְנַיְתֵי שֶׁל אַלּוֹן, שֶׁל חָרוּב, וְשֶׁל שִׁקְמָה? אַיְּידֵי דְּאִית בֵּיהּ קִיטְרֵי, מַפֵּיק מַיָּא. שֶׁל רִמּוֹן נָמֵי אִית בֵּיהּ קִיטְרֵי? שִׁיעִי קִיטְרֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנַבְגָּא בַּר שַׁתָּא, דְּלֵית בֵּיהּ קִיטְרֵי. וְהָא אִיכָּא בֵּי פִסְקֵיהּ! דְּמַפֵּיק לְבֵי פִסְקֵיהּ לְבַר. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשַּׁפּוּד שֶׁל עֵץ אֵינוֹ נִשְׂרָף, כָּךְ שַׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת אֵינוֹ מַרְתִּיחַ. אָמְרוּ לוֹ: זֶה חַם מִקְצָתוֹ — חַם כּוּלּוֹ, וְזֶה חַם מִקְצָתוֹ — אֵינוֹ חַם כּוּלּוֹ. וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵיהוּ ״תּוֹךְ תּוֹךְ״. רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵיהוּ ״גְּדִי מְקוּלָּס״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ גְּדִי מְקוּלָּס דְּאָסוּר לֶאֱכוֹל בְּלֵילֵי פֶסַח בַּזְּמַן הַזֶּה — כׇּל שֶׁצְּלָאוֹ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד! נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר, נִשְׁלַק מִמֶּנּוּ אֵבֶר — אֵין זֶה גְּדִי מְקוּלָּס. הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר, דְּאַף עַל גַּב דְּקָא מִטְּוֵי לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, אָמְרַתְּ לָא — נִשְׁלַק מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁשְּׁלָקוֹ בִּמְחוּבָּר. אָמַר רַבָּה: הַאי מוּלַיְיתָא — שַׁרְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא קָא בָּלַע דְּמָא! אֲמַר לֵיהּ: כְּבוֹלְעָהּ כָּךְ פּוֹלְטָהּ. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: נוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ? אָמְרִי: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּית הַשְּׁחִיטָה דִּמְחַלְחֵל,

124 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

הַמְּשַׁעְבֵּד שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ. רִבִּי אָחָא אָמַר מְכוּרָה לְשָׁעָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אֵינָהּ מְכוּרָה לְשָׁעָה. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי מִן הָדָא שׁוֹר מָצוּי הוּא לְהַבְרִיחוֹ. שָׂדֶה אֵינוֹ מָצוּי לְהַבְרִיחָהּ. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָיְתָה מְכוּרָה לְבַעַל זְרוֹעַ. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָיה מְצוּיִן הֵן בַּעֲלֵי זְרוֹעַ לִיפּוֹל.

127 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״.

133 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים בראשית כה, כז, רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. בראשית כה, כז: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה מט, כב: וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. בראשית כה, כז: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. בראשית כה, כח: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. בראשית כה, כח: וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

134 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבָּה, אִשְׁתַּעוּ לִי נָחוֹתֵי יַמָּא: הַאי גַּלָּא דִּמְטַבַּע לִסְפִינָה – מִיתְחֲזֵי כִּי צוּצִיתָא דְנוּרָא חִיוּוֹרְתָּא בְּרֵישָׁא, וּמָחֵינַן לֵיהּ בְּאַלְווֹתָא דַּחֲקִיק עֲלֵיהּ – ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה יָהּ ה׳ צְבָאוֹת אָמֵן אָמֵן סֶלָה״, וְנָיַיח.

135 בראשית רבה פתח ↗

חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב, כג: כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ג, כא: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לד, יד: אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ שנאמר: וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כ, כז: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם תהלים קנ, ו: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.

137 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר משלי י כה "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

138 ברכות פתח ↗

וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע — אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״.

139 פסחים פתח ↗

141 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

הלכה: כָּתוּב וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְי. וְכִי מַיִם שָׁפְכוּ. אֶלָּא מָלַמֵּד שֶׁשָׁפְכוּ אֶת לִבָּם כַּמַּיִם. וַיֹּאמְרוּ שָׁם וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל חָטָאנוּ לַיי אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. לָבַשׁ שְׁמוּאֵל חַלּוּקָּן שֶׁלְכָּל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כְּלוּם אַתְּ דָּן אֶת הָאָדָם אֶלָּא עַל שֶׁהוּא אוֹמֵר לְפָנֶיךָ. לֹא חָטָאתִי. הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אוֹמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי. וָאֵילּוּ אוֹמְרִין לְפָנֶיךָ חָטָאנוּ.

142 ראש השנה פתח ↗

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר — אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

146 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש שאין נראה לר"י הוא מהטעם שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש והיאך יברך עליו בשעה שהוא מונח בכלי: ודע שזה שכתב הרמב"ם שיברך ע"נ לולב לאו למימרא שיברך בלשון הזה שמאחר שכתב שהוא מברך עליו עובר לעשייתו צריך לברך בלמ"ד ולא בא לומר אלא שיברך על הלולב ולא על שאר מינים ובענין נוסח הברכה סמך על מ"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יוצא ידי חובת לולב אבל אם ברך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה ואע"פ שכתב עוד בפרק הנזכר ובכל יום ויום מברך עליו אקב"ו ע"נ לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים איכא למימר דהכא נמי סמך על מ"ש בהל' ברכות בנוסח הברכה ולא בא אלא ללמדנו שאע"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו אבל לא נחת לפרושי נוסח הברכה וא"כ מי שעושה באחד מהדרכים שכתב רבינו היה ראוי שיברך ליטול כיון דאכתי לא נפק ביה והעולם אינם נוהגים לברך אלא ענט"ל משום דכיון דאגבהיה נפק ביה אע"ג דלא נפק ביה לגמרי מפני שעשה באחד מהדרכים הנזכר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דיברך ליטול אלא כשמברך קודם שיטלנו בידו כלל: ומ"ש רבינו שמברך שהחיינו בשעת נטילה ולא בשעת עשייה בפרק לולב וערבה סוכה מו. ת"ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו אומר אקב"ו על נטילת לולב וכתב הרא"ש האידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשייה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה: כתב הרשב"א בתשובה דאף ע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד ויכול ליטלן כל אחד לעצמו אין מברכין אלא ברכה אחת על כולן דמצוה אחת היא ואין מברכין על כל חלק דמצוה ברכה אחת: כתב בא"ח מעשה בה"ר משולם שנטל לולב בי"ט ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ואח"כ הסתכל בו ולא מצא בו ערבה והניחה בלולב וחזר ונטלו ונטל ג"כ האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה ונהי שא"צ ליטול אלא הערבה בלבד אלא מצוה מן המובחר בעי למעבד ליטול ד' מינים בבת אחת וכן מצינו מכתיבת ידי הראב"ד ז"ל עד כאן לשונו :

149 סוכה פתח ↗

וְעוֹד שְׁאָלוֹ: כְּגוֹן אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת בִּטְבֶרְיָא וְאַחַת בְּצִיפּוֹרִי, וְיֵשׁ לִי שְׁתֵּי סוּכּוֹת אַחַת בִּטְבֶרְיָא וְאַחַת בְּצִיפּוֹרִי, מַהוּ שֶׁאֵצֵא מִסּוּכָּה לְסוּכָּה וְאֶפָּטֵר? אָמַר לוֹ: לֹא! שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹצֵא מִסּוּכָּה לְסוּכָּה בִּטֵּל מִצְוָתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה.

150 סוטה פתח ↗

154 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן דִּינֵי הַמְגַדֵּף. אֵין הַמְגַדֵּף חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֶׁהוּא אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוּ"ד וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כד טז "וְנֹקֵב שֵׁם ה'", עַל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד חַיָּב סְקִילָה וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִים בְּאַזְהָרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל:

156 ויקרא רבה פתח ↗

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְאַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מָנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת לִיפָס לַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִגְבּוֹתָהּ, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מִדָּמוֹסָא שֶׁלָּהֶם, בְּתוֹךְ חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ בֵּינוֹנֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הַמְדִינָה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף וְקִלְסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם הַכֹּל, אֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. כָּךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כֻּלָּן מִתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד הֶחָג כָּל יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בְּמִצְווֹת, זֶה עוֹסֵק בְּסֻכָּתוֹ וְזֶה בְּלוּלָבוֹ, וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם, מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבָּנָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב אַחָא תהלים קל, ד: כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַסְּלִיחָה מַמְתֶּנֶת אֶצְלְךָ, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תִּוָּרֵא, בִּשְׁבִיל לִתֵּן אֵימָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ.

157 טור פתח ↗

הלכות ראש השנה תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר תהילים מ״ז:ו׳ עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר עמוס ג׳:ו׳ אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"הכ וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:

159 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. אָמַר רַבִּי חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב:

162 טור פתח ↗

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבה לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו בד"א ששבחו מחמת הנכסים כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע כיון שאין בו אלא ריבוי טורח וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע אבל אם השביחו משלהם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעין אותו לקטנים גם הם היו יכולין לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן כיון שלא הודיעום תחילה:

167 אבות דרבי נתן פתח ↗

ז׳ מדורות הן אלו הן מדור עליון ומדור תחתון ואויר העולם וד׳ עליונים רבי מאיר אומר שבע רקיעין הן אלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות. כנגדן קרא לארץ ז׳ שמות אלו הן ארץ אדמה ארקא חרבה יבשה תבל חלד למה נקרא שמה תבל על שם שהיא מתובלת בכל. ד״א שדרכה להכניס ואינה דרכה להוציא. ז׳ מעלות בין צדיק לצדיק אשתו נאה משל חבירו בניו נאים משל חבירו שנים אוכלין בקערה אחת זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו שנים צובעים ביורה אחת לזה עולה נאה ולזה עולה כיעור. בחכמתו ובתבונתו ובדעתו ובקומתו שנא׳ משלי י״ב:כ״ו יתר מרעהו צדיק וגו׳:

169 ראש השנה פתח ↗

כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד. וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחוֹלְיָין שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן וְדִינָן שָׁוֶה. זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל. מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין. וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ״, וּכְתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״, מַאי לָאו: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה. כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ נִקְרָע — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה״. אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ. רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִין בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת רַבָּן יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִין לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָכְתִיב: ״נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: אַף עַל גַּב שֶׁנֶּחְתָּם — נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״. וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר. בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. מַאי ״כִּבְנֵי מָרוֹן״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כִּבְנֵי אִמְּרָנָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם. מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן. גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!

174 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וְהַטּוֹבָה שֶׁנִּזְכֶּה לָהּ אִם שָׁמַרְנוּ דֶּרֶךְ ה' הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב ז "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". וְהַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁעָזְבוּ אָרְחוֹת הַצֶּדֶק הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה הִיא הַכָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לא "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ". מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִם תִּשְׁמְעוּ יַגִּיעַ לָכֶם כָּךְ ויקרא כו יד "וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ" יִקְרֶה אֶתְכֶם כָּךְ. וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן שֹׂבַע וְרָעָב וּמִלְחָמָה וְשָׁלוֹם וּמַלְכוּת וְשִׁפְלוּת וִישִׁיבַת הָאָרֶץ וְגָלוּת וְהַצְלָחַת מַעֲשֶׂה וְהֶפְסֵדוֹ וּשְׁאָר כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית. כָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים אֱמֶת הָיוּ וְיִהְיוּ וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה יַגִּיעוּ אֵלֵינוּ טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּן. וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן תִּקְרֶאנָה אוֹתָנוּ הָרָעוֹת הַכְּתוּבוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הֵם סוֹף מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וְלֹא אוֹתָן הָרָעוֹת הֵם סוֹף הַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִין מֵעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְוֹת. אֶלָּא כָּךְ הוּא הֶכְרֵעַ כָּל הַדְּבָרִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ תּוֹרָה זוֹ עֵץ חַיִּים הִיא. וְכָל הָעוֹשֶׂה כָּל הַכָּתוּב בָּהּ וְיוֹדְעוֹ דֵּעָה גְּמוּרָה נְכוֹנָה זוֹכֶה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּלְפִי גֹּדֶל מַעֲשָׂיו וְרֹב חָכְמָתוֹ הוּא זוֹכֶה. וְהִבְטִיחָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹבַת נֶפֶשׁ וְנֶהְגֶּה בְּחָכְמָתָהּ תָּמִיד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן חלִי וּמִלְחָמָה וְרָעָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הַטּוֹבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אֶת יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה כְּגוֹן שֹׂבַע וְשָׁלוֹם וְרִבּוּי כֶּסֶף וְזָהָב. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה אַחַר שֶׁהִבְטִיחַ בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה דברים ו כה "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ" וְגוֹ'. וְכֵן הוֹדִיעָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲזֹב הַתּוֹרָה מִדַּעַת וְנַעֲסֹק בְּהַבְלֵי הַזְּמַן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב טו "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", שֶׁדַּיַן הָאֱמֶת יָסִיר מִן הַעוֹזְבִים כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵן חִזְּקוּ יְדֵיהֶם לִבְעֹט וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם כָּל הָרָעוֹת הַמּוֹנְעִים אוֹתָן מִלִּקְנוֹת הָעוֹלָם הַבָּא כְּדֵי שֶׁיֹּאבְדוּ בְּרִשְׁעָם. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה דברים כח מז "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה'" וְגוֹ', דברים כח מח "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ". נִמְצָא פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת עַל דֶּרֶךְ זוֹ, כְּלוֹמַר אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת מִכֶּם עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְיִיטַב לְךָ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְתַאֲרִיךְ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְנִמְצֵאתֶם זוֹכִין לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, לְחַיִּים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַמְּבִיאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה פֹּה חָכְמָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֵין לוֹ בְּמָה יִזְכֶּה שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ט י "כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל". וְאִם עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וּשְׁגִיתֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּזְנוּת וְדוֹמֶה לָהֶם מֵבִיא עֲלֵיכֶם כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלּוּ וּמֵסִיר כָּל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁיִּכְלוּ יְמֵיכֶם בְּבֶהָלָה וָפַחַד וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לֵב פָּנוּי וְלֹא גּוּף שָׁלֵם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת כְּדֵי שֶׁתֹּאבְדוּ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְנִמְצָא שֶׁאִבַּדְתֶּם שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם טָרוּד בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחלִי וּבְמִלְחָמָה וּרְעָבוֹן אֵינוֹ מִתְעַסֵּק לֹא בַּחָכְמָה וְלֹא בַּמִצְוֹת שֶׁבָּהֶן זוֹכִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

176 טור פתח ↗

178 בכורות פתח ↗

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית מוֹתְבָא רַבָּא, מָה נִשְׁתַּנּוּ פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִפִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? אָמַר לִי: גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, וְעוֹד שֶׁסִּיְּיעוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים טְעוּנִים מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ שֶׁל מִצְרַיִם.

179 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ ישעיה ה כ "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר משלי ב יג "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה משלי א ז "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ": וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה: וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ במדבר יב ג "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר דברים ח יד "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר שופטים ה לא "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ": לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ משנה אבות א יז "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ גמרא פסחים ג ב "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה". אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר קהלת ה ב "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים": משנה אבות ג יג "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה". לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה קהלת ט יז "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים": אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. כֵּיצַד. לֹא יִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּמְקוֹם בְּשַׂר שְׁחוּטָה. וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסַרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חֲבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְחָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת: לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר משלי ד כו "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ":

183 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם.

184 ספר הזהר פתח ↗

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם, גַּם, לְאַסְגָּאָה עָלַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְמֶהֱוֵי קַטֵיגוֹרִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְדָא אִתּוֹסָף עָלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּילְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ, קַטֵיגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְקַטְרְגָא. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאָן הֲוָה אָתֵי. אֶלָּא לְאַיְיתָאָה עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, איוב א׳:ח׳ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה נח ס"ד ע"א דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ', מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, בראשית כ״ב:כ׳ הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, וכן בכל סטרא דליה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, ויקרא כ"ז לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא. וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. ס"א לגביה כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, איוב ב׳:ה׳ אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, בראשית ו׳:י״ג קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ שלח ק"ט ע"א קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, איוב כ״ח:ג׳ קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי דניאל י"ב קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ. וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, איוב ל״ד:י״א כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ. וְהַאי דְּאָמַר וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם, וַתְּסִיתֵנִי לְבַלְּעוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַתְּסִיתֵנִי בוֹ, בֵּיהּ קַיְּימָא בְּדַעְתֵּיהּ, דְּאִיהוּ חָשִׁיב דְּהָא תְּסִיתֵנִי, כְּמָה דְּאָמַר איוב י׳:ג׳ וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ. אמר איוב אתפתית על מימר דההוא מקטרגא כְּגַוְונָא דָּא, תהלים ע"ה וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וַיְפַתּוּהוּ וַיְכַזְּבוּ לוֹ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם. בְּפִיהֶם קַיְּימָא מִלָּה דָּא דְּהָא אִתְפַּתָּה.

187 ברכות פתח ↗

וְלָא?! וְהָא תְּנַן: אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צָדוֹקִי.

188 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע: הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה, וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ. נִישֵּׂאת – יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ.

190 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

רִבִּי זְרִיקָן וְרִבִּי אַמִּי בְשֶׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ טַעֲמָא דְּרִבִּי חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וּכְתִיב קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רִבִּי זְרִיקָן רִבִּי בָא חַד אָמַר טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי וְחָרִינָה אָמַר טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי נָתָן. מַאן דָּמַר טַעֲמָא דְּרִבִּי חֲצוֹת לַיְלָה. וּמַאן דָּמַר טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי נָתָן רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרֶת הַתִּיכוֹנָה. מָן מְקַיֵּים רִבִּי נָתָן טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי חֲצוֹת לַיְלָה. פְּעָמִים חֲצוֹת לַיְלָה. וּפְעָמִים קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת. הָא כְאֵי זֶה צַד בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָּוִד סוֹעֵד סְעוּדַת מְלָכִים חֲצוֹת לַיְלָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה סוֹעֵד סְעוּדַת עַצְמוֹ קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת. מִכָּל מָקוֹם לָא הֲוָה אֻרְתָּא אַתְיָא וּמַשְׁכַּח לְדָוַד דָּמִיךְ. הוּא שֶׁדָּוִד אָמַר עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִינּוֹר אָעִירָה שָׁחַר. אִיתְעִיר יְקָרִי מִן קוֹמֵי אִיקָרֵיהּ דְּבָרְיִי. אִיקָרִי לָא חָשִׁיב כְּלוּם מִן קֳדָם אִיקָרֵיהּ דְּבָרְיִי. אָעִירָה שָׁחַר. אֲנָא הֲוִינָא מְעוֹרֵר שַׁחְרָה. שַׁחְרָה לָא הֲוָה מְעוֹרֵר לִי. וְהָיָה יִצְירוֹ מְקַטְרְגוֹ וְאוֹמֵר לוֹ דָּוִד דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת הַשַּׁחַר מְעוֹרְרָן. וְאַתְּ אָמַר אָעִירָה שָׁחַר. דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁינִין עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. וְאַתְּ אָמַר חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וּמַה הָיָה דָוִד עוֹשֶׂה. רִבִּי פִינְחָס בְּשֶׁם רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי מְנַחֵם הָיָה נוֹטֵל נֵבֶל וְכִינּוֹר וְנוֹתְנוֹ מֵרַאֲשׁוֹתָיו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַגֵּן בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ חֲבֵירֵי תוֹרָה. וּמַה הָיוּ חֲבֵירֵי תוֹרָה אוֹמְרִין וּמַה אִם דָוִד הַמֶּלֶךְ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רִבִּי לֵוִי כִּנּוֹר הָיָה תָלוּי כְּנֶגֶד חֲלוֹנוֹתָיו שֶׁל דָוִד וְהָיָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בַּלַּיְלָה וּמְנַפְנֶפֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵילָיו. הָדָה הוּא דִכְתִיב וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. כְּנַגֵּן בַּמְּנַגֵּן אֵין כָּתוּב כַּאן אֶלָּא כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. הַכִּינּוֹר הָיָה מְנַגֵּן מֵאֵילָיו.

193 פסחים פתח ↗

״נִיצּוּחַ״ וְ״נִיגּוּן״ — לֶעָתִיד לָבֹא. ״מַשְׂכִּיל״ — עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן. ״לְדָוִד מִזְמוֹר״ — מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה. ״מִזְמוֹר לְדָוִד״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה.

196 קידושין פתח ↗

יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֵא אֶחָד כּוּ׳״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כׇּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כׇּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״. וְנִיהְוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. מַתְנִי׳ כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ מִן הַיִּישּׁוּב. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים נִמְשָׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טוּמְאָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִים עַל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּירְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״. וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טׇהֳרָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁפֵּיעַ לָהֶן טוֹבָה לָרְשָׁעִים בְּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטוֹרְדָן וּלְהוֹרִישָׁן לְמַדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״. וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁמִיטִּים שִׁשִּׁים וְאַחַת, לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ. מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! קָסָבַר: יוֹבֵל מִתְּחִילָּתוֹ הוּא מְשַׁמֵּט. וּכְשֵׁם שֶׁהַלִּימּוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, כִּדְרַב הַמְנוּנָא. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״. וּכְשֵׁם שֶׁדִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ שְׂכָרוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ״. כֹּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְכֶלֶב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים פָּסוּל לְעֵדוּת. אָמַר רַבִּי אִידִי בַּר אָבִין: הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן

201 ראש השנה פתח ↗

פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן — וְהָא אָמְרַתְּ לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא?! כִּי לֵית לְהוּ תַּקָּנָה — בְּרוֹב עֲוֹנוֹת. הָכָא — מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת, וְאִית בְּהוּ נָמֵי עָוֹן דְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, לָא סַגְיָא לֵיהּ דְּלָאו ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ״. וְאִם לָאו, ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״.

205 ברכות פתח ↗

207 ספר הזהר פתח ↗

נִשְׁמָתָא אָחֳרָא, נוּקְבָא דְמִטַּמְּרָא בְּגוֹ חֵילָהָא, וְהִיא נִשְׁמָתָא לְהוּ, וּמִנַּיְיהוּ אֲחִידָא גוּפָא, לְאַחֲזָאָה בְּהוּ עֲבִידְתָּא לְכָל עַלְמָא. כְּגוּפָא דְּאִיהוּ מָאנָא לְנִשְׁמָתָא, לְמֶעְבַּד בֵּיהּ עֲבִידְתָּא. וְאִלֵּין כְּגַוְונָא דְּאִינוּן קְשִׁירִין טְמִירִין דִּלְעֵילָא. נִשְׁמָתָא אָחֳרָא, הִיא נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא לְתַתָּא. נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא אַתְיָין מֵאִינוּן נִשְׁמָתִין עִלָּאִין, מִנִּשְׁמָתָא דְנוּקְבָא, וּמִנִּשְׁמָתָא דִּדְכוּרָא. וּבְגִין כָּךְ, נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָיא עִלָּאִין, עַל כָּל אִינוּן חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין דִּלְעֵילָא. וְאִי תֵימָא, הָא עִלָּאִין אִינוּן מִתְּרֵין סִטְרִין, אַמַּאי נַחֲתִין לְהַאי עַלְמָא, וְאַמַּאי אִסְתַּלְּקוּ מִנִּיהּ. לְמַלְכָּא דְּאִתְיְילִיד לֵיהּ בַּר, שַׁדַּר לֵיהּ לְחַד כְּפַר, לְמַרְבָּה לֵיהּ וּלְגַדְּלָא לֵיהּ עַד דְּיִתְרַבֵּי ליה, וְיוֹלְפוּן לֵיהּ אָרְחֵי דְהֵיכָלָא דְמַלְכָּא. שָׁמַע מַלְכָּא דְּהָא בְּרֵיהּ רַב וְאִתְרַבֵּי. מַה עָבַד בִּרְחִימוּ דִבְרֵיהּ, מְשַׁדֵּר לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא אִמֵּיהּ בְּגִינֵיהּ, וְאָעִיל לְהֵיכְלֵיהּ, וְחָדֵי עִמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹלִיד בַּר בְמַטְרוֹנִיתָא, וּמַאי אִיהוּ, נִשְׁמָתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, שַׁדַּר לֵיהּ לִכְפַר, לְהַאי עַלְמָא, דְּיִתְרַבֵּי בֵּיהּ, וְיוֹלְפוּן לֵיהּ אוֹרְחֵי דְהֵיכָלָא דְמַלְכָּא. כֵּיוָן דְּיָדַע מַלְכָּא דְּהָא בְּרֵיהּ אִתְרַבֵּי בְּהַאי כְּפַר, וְעִידָן הוּא לְמַיְיתֵי לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ. מַה עֲבַד בִּרְחִימוּ דִּבְרֵיהּ, מְשַׁדֵּר לְמַטְרוֹנִיתָא בְּגִינֵיהּ וְאָעִיל לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ. נִשְׁמָתָא לָא סַלְקָא מֵהַאי עַלְמָא, עַד דְּאָתַת מַטְרוֹנִיתָא בְּגִינָהּ, וְאָעִילַת לָהּ בְּהֵיכָלָא דְמַלְכָּא, וְיָתִיבַת תַּמָּן לְעָלְמִין. וְעִם כָּל דָּא, אוֹרְחָא דְעַלְמָא, דְּאִינוּן בְּנִי כְּפַר בָּכָאן עַל פְּרִישׁוּ דִּבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא מִנַּיְיהוּ. חַד פִּקֵּחַ הֲוָה תַּמָּן, אָמַר לוֹן, עַל מָה אַתּוּן בָּכָאן, וְכִי לָאו בְּרֵיהּ דְּמַלְכָּא אִיהוּ, וְלָא אִתְחֲזֵי לְמֵידַר יַתִּיר בֵּינַיְיכוּ, אֶלָּא בְּהֵיכָלָא דְּאֲבוֹי. כָּךְ משֶׁה, דְּהֲוָה פִּקֵּחַ, חָמָא בְּנֵי כְפַר דְּהֲוָה בָּכָאן. עַל דָּא אָמַר, דברים י״ד:א׳ בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם לא תִתְגּוֹדְדוּ. תָּא חֲזֵי, אִילּוּ הֲווּ יָדְעִין כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָּיא הַאי, הֲווּ חָדָאן הַהוּא יוֹמָא דְּמָטֵי לוֹן לְאִסְתַּלְּקָא מֵהַאי עַלְמָא. וְכִי לָאו יְקָרָא עִלָּאָה הוּא, דְּמַטְרוֹנִיתָא אָתַת בְּגִינַיְיהוּ, וּלְאוֹבָלָא לוֹן לְהֵיכָלָא לְמַלְכָּא, לְמֶחֱדֵי בְּהוּ מַלְכָּא כָּל יוֹמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִשְׁתַּעְשַׁע אֶלָּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. תָּא חֲזֵי, אִתְעֲרוּתָא דִּרְחִימוּ דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, נִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא לְתַתָּא מִתְעָרִין לָהּ. בְּגִין דְּאִינוּן אַתְיָין מִסִּטְרָא דְמַלְכָּא, מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְעֲרוּתָא דָא מָטֵי לְנוּקְבָא מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְעַר רְחִימוּתָא. אִשְׁתַּכַּח דִּדְכוּרָא אִתְעַר חֲבִיבוּ וּרְחִימוּתָא לְנוּקְבָא, וּכְדֵין נוּקְבָא אִתְקַשְּׁרַת בִּרְחִימוּתָא, לְגַבֵּי דְכוּרָא. כְּהַאי גַוְונָא, תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְמִשְׁדֵי מַיִין תַּתָּאִין לָקֳבֵל מַיִין עִלָּאִין, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, דְּעֲלַיְיהוּ קָיְימִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְעַל דָּא משלי י׳:כ״ה וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם כְּתִיב, סְתָם. וְרָזָא דְּכֹלָּא, צַדִּיק, אִיהוּ יְסוֹדָא דִלְעֵילָא, וְאִיהוּ יְסוֹדָא לְתַתָּא, וּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכְּלִילַת מִצַּדִּיק, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. קנ"ג ע"ב צַדִּיק מֵהַאי סִטְרָא, וְצַדִּיק מֵהַאי סִטְרָא, יַרְתִין לָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תהילים ל״ז:כ״ט צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ. יִרְשׁוּ אָרֶץ וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, צַדִּיק אַחְסִין לָהּ לְהַאי אֶרֶץ, וְאָרִיק עֲלָהּ בִּרְכָאן בְּכָל יוֹמָא, וְיָהִיב לָהּ תַּפְנוּקִין וְעִדּוּנִין, בִּנְגִידוּ עִלָּאָה דְּנָגִיד עֲלָהּ, וְהָא רל"ה ע"ב אוֹקִימְנָא מִלָּה. וְרָזָא דִּכְתִיב בראשית מ״ט:כ׳ מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵי מֶלֶךְ. וְעִם כָּל דָּא, מִלָּה אָחֳרָא, כְּמָה דִכְתִיב, שיר השירים ו׳:ט׳ רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ, וְעַל דָּא אָמְרָה לֵאָה, בראשית ל׳:י״ג בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָנוֹת וְכֹלָּא שַׁפִּיר. וְתָא חֲזֵי מֵעַלְמָא דְאָתֵי, אִתְמְשִׁיךְ וְנָגִיד לְהַאי צַדִּיק, לְמֵיהַב תַּפְנוּקִין וְעִדּוּנִין לְהַאי אֶרֶץ, דְּאִיהוּ לֶחֶם עוֹנִי, וְאִתְעֲבִיד לֶחֶם פַּנַּג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ ודַּאי, וְהָא ע"ז ע"ב אוֹקִימְנָא.

208 שבת פתח ↗

אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.

209 סוטה פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, ״תִּשְׁטֶה״ כְּתִיב.

212 סוכה פתח ↗

בִּשְׁלָמָא יָבֵשׁ — ״הָדָר״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. אֶלָּא גָּזוּל, בִּשְׁלָמָא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם. אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אַמַּאי לָא?

213 בבא בתרא פתח ↗

הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה – מָכַר אֶת הַתּוֹרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין, וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ. אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִיקֵי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הִיא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. גְּמָ׳ ״תּוֹרֶן״ – אִיסְקַרְיָא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ״. ״נֵס״ – אַדְרָא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס״. ״עוֹגִין״ – תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵלּוּ עוֹגִינִין שֶׁלָּהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ. ״מַנְהִיגִין״ – אָמַר רַבִּי אַבָּא: אֵלּוּ הַמְּשׁוֹטִין שֶׁלָּהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה – מָכַר אֶת הָאִיסְכָּלָה, וְאֶת בּוֹר הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה – מָכַר אֶת הַבִּיצִּית. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה – מָכַר אֶת הַדּוּגִית. אָמַר רָבָא: בִּיצִּית הַיְינוּ דּוּגִית. רַבִּי נָתָן – בַּבְלָאָה הֲוָה, קָארֵי לַהּ: ״בּוּצִּית״ – כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בּוּצִּיָאתָא דְמֵיאשָׁן. סוֹמְכוֹס – דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, קָארֵי לַהּ: ״דּוּגִית״, כְּדִכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה״. אָמַר רַבָּה, אִשְׁתַּעוּ לִי נָחוֹתֵי יַמָּא: הַאי גַּלָּא דִּמְטַבַּע לִסְפִינָה – מִיתְחֲזֵי כִּי צוּצִיתָא דְנוּרָא חִיוּוֹרְתָּא בְּרֵישָׁא, וּמָחֵינַן לֵיהּ בְּאַלְווֹתָא דַּחֲקִיק עֲלֵיהּ – ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה יָהּ ה׳ צְבָאוֹת אָמֵן אָמֵן סֶלָה״, וְנָיַיח. אָמַר רַבָּה, אִשְׁתַּעוּ לִי נָחוֹתֵי יַמָּא: בֵּין גַּלָּא לְגַלָּא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי, וְרוּמָא דְגַלָּא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי. זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזְלִינַן בְּאוֹרְחָא, וְדַלִּינַן גַּלָּא עַד דַּחֲזֵינַן בֵּי מַרְבַּעְתֵּיהּ דְּכוֹכְבָא זוּטָא, וְהַוְיָא לִי כְּמִבְזַר אַרְבְּעִין גְּרִיוֵי בִּזְרָא דְחַרְדְּלָא. וְאִי דַּלִּינַן טְפֵי – הֲוָה מִקְּלֵינַן מֵהַבְלֵיהּ. וְרָמֵי לַהּ גַּלָּא קָלָא לַחֲבֶרְתַּהּ: ״חֲבֶירְתִּי, שְׁבַקְתְּ מִידֵּי בְּעָלְמָא דְּלָא שְׁטַפְתֵּיהּ, דְּנֵיתֵי אֲנָא וּנְאַבְּדֵיה?ּ״ אָמַר לֵיהּ: ״פּוֹק חֲזִי גְּבוּרְתָּא דְּמָרִיךְ, מְלָא חוּטָא חָלָא – וְלָא עֲבַרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה׳, אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חׇק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ׳״. אָמַר רַבָּה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הוּרְמִין בַּר לִילִית, כִּי קָא רָהֵיט אַקּוּפְיָא דְּשׁוּרָא דְמָחוֹזָא, וְרָהֵיט פָּרָשָׁא כִּי רְכִיב חֵיוְתָא מִתַּתָּאֵיהּ, וְלָא יָכֵיל לֵיהּ. זִמְנָא חֲדָא הֲוָה מְסָרְגָאן לֵיהּ תַּרְתֵּי כּוּדַנְיָיתֵי, וְקָיְימָן

214 שבת פתח ↗

רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהּ, וְחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, וְאִי בָּעֵי מִינֵּיהּ כׇּל חֲלָלֵי עָלְמָא הֲוָה אָמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עִיזֵּי מְסַגָּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אִימְּרֵי? אֲמַר לֵיהּ כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וַהֲדַר נְהוֹרָא. מַאי טַעְמָא הָנֵי מְכַסְּיָין וְהָנֵי מְגַלְּיָין? הָנֵי דְּמִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְכַסְּיָין, וְהָנֵי דְּלָא מִכַּסִּינַן מִינַּיְיהוּ — מְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטַר גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּאָכֵל כִּיסֵי. מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּדָיֵיר בְּאַגְמֵי, וּבָעֵי לְכַרְכּוֹשֵׁי בָּקֵי.

218 עבודה זרה פתח ↗

״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, אַשְׁרֵי אִישׁ וְלֹא אַשְׁרֵי אִשָּׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: אַשְׁרֵי מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא ״אִישׁ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אַשְׁרֵי מִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ ״כְּאִישׁ״.

220 תוספות על ברכות פתח ↗

שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' - ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע. יש לומר כלם. אי נמי מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן:

222 יבמות פתח ↗

מַתְנִי׳ לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָּנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״.

225 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

227 נדרים פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו, וְכוּלָּן מִמֹּשֶׁה. גִּבּוֹר, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, וְאָמַר מָר: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָסוֹ, וּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְגוֹ׳״. אֵימָא דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין!

230 ספר הזהר פתח ↗

אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי וְגו'. רַבִּי יֵיסָא אָמַר יָדַע הֲוָה אַבְרָהָם דְּכֻלְהוּ מִצְרָאֵי שְׁטִיפִין אִנּוּן בְּזִמָּה, וְכֵיוָן דְּכָל הַאי יָדַע אַמַּאי לָא דָחִיל עַל אִתְּתֵיהּ דְּלָא אַהֲדַר מֵאָרְחָא וְלָא יֵיעוּל לְתַמָּן. אֶלָּא בְּגִין דְּחָמָא שְׁכִינְתָּא עִמָּהּ: וַיְהִי כְּבֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּתֵיבָה אָעִיל לָהּ, וּפְתָחוּ לָהּ לְמֵיסַב מִנָּה קוּסְטוּנָא. כֵּיוָן דְּאִתְפַּתַּח הֲוָה נְהוֹרָא כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יָפָה הִיא מְאֹד. מַאי מְאֹד, אֶלָּא דְּחָמוּ בַּתֵּיבָה דִיוּקְנָא נ"א נהורא אָחֳרָא. אַפִּיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה מַאי וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, אֶלָּא דְּאֲפִיקוּ לָהּ וְחָמוּ לָהּ כְּמִלְקַדְּמִין וּכְדֵין וַיְהַלְּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וְגו'. כאן שייך מה שבז"ח דף לח ע"ב אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וַוי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא דְעָלְמָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בַּעֲבִידְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִנּוּן לָא מִסְתַּכְּלֵי בכלא דְּכָל מַה דְּהֲוֵי בְּעָלְמָא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ, דְּאִיהוּ יָדַע בְּקַדְמִיתָא מַה דִּלְהוֵי בְּסוֹפָא דִּכְתִיב, ישעיהו מ״ו:י׳ מַגִּיד מֵרִאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ אִסְתָּכֵי וְעֲבִיד עֲבִידָן בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְסָלְקָא לוֹן לְבָתַר יוֹמִין. תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאִנְסִיבַת שָׂרַי לְגַבֵּי פַּרְעֹה, לָא אַלְקֵי הוּא, וְאַלְקָאוּתָא דָּא גָּרִים אַלְקָאוּתָא לְבָתַר כֵּן דְּיִלְקוּן מִצְרַיִם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים, כְּתִיב הָכָא נְגָעִים גְּדוֹלִים וּכְתִיב הָתָם דברים ו׳:כ״ב וַיִּתֵּן יְיָ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם. מַה לְּהַלָּן עֶשֶׂר מַכּוֹת אַף כָּאן עֶשֶׂר מַכּוֹת. כְּמָה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִסִּין וּגְבוּרָן לְיִשְׂרָאֵל לֵילְיָא, אוּף הָכָא עֲבַד לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשָׂרָה נִסִּין וּגְבוּרָאן לֵילְיָא. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר תהילים ג׳:ד׳ וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. אָמַר דָּוִד אַף עַל גַּב דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יֵיתוּן לַאֲגָחָא בִּי קְרָבָא, וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב מָגֵן בַּעֲדִי. אָמַר דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה לָא עַבְדֵי בִּי חֲתִימָה דִבְרָכָה כְּמָה דְּחָתְמֵי בְּרָכָה בְּאַבְרָהָם דִּכְתִיב אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. וְאָמְרֵי מָגֵן אַבְרָהָם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדָוִד, אַבְרָהָם כְּבָר בְּחַנְתִּיו וּצְרַפְתִּיו וְקָאִים קַמָּאי בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. אָמַר לֵיהּ דָּוִד אִי הָכִי תהילים כ״ו:ב׳ בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. כֵּיוָן דְּעֲבַד הַהִיא מִלָּה דְּבַת שֶׁבַע אִדְכַּר דָּוִד קַמֵּיהּ עַל מַה דְּאָמַר. אָמַר תהילים י״ז:ג׳ בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. אָמַר אֲנָא אֲמִינָא בְּחָנִנִי יְיָ וְנַסֵּנִי וְאַנְתְּ בָּחַנְתָּ לִבִּי. אֲנָא אֲמִינָא צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְאַתְּ צְרַפְתַּנִּי בַּל תִּמְצָא לָא אַשְׁכַּחְתְּ לִי כְּדְקָא יְאוּת. זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבָר פִּי. מַאן יִתֵּן וְהַאי מִלָּה דַּחֲשָׁבִית דְּלָא יַעֲבָר לִי פּוּמָאי, וְעִם כָּל דָּא חָתְמִין בֵּיהּ בְּרָכָה דְּקָאֲמָרָן מָגֵן דָּוִד, וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹד וּמֵרִים רֹאשִׁי. ד"א ל"ג והאי וַדַּאי דַּרְגָּא דָּא יְקָרָא דִילִי דְּאֲנָא מִתְעַטַּרְנָא בֵּיהּ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתוֹ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מָגֵן לְצַדִּיקַיָּיא דְּלָא יִשְׁלְטוּן בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עַל אַבְרָהָם דְּלָא יִשְׁלְטוּן בֵּיהּ וּבְאִתְּתֵיהּ. תָּא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדֵי מִנָּהּ דְּשָׂרָה כָּל הַהוּא לֵילְיָא, אֲתָא פַּרְעֹה לְמִקְרַב בַּהֲדָהּ, אֲתָא מַלְאַךְ וְאַלְקֵי לֵיהּ, כָּל אֵימַת דְּאֲמְרָה שָׂרָה אַלְקֵי הוּא מַלְקֵי, וְאַבְרָהָם הֲוָה מַתְקִיף בְּמָארֵיהּ דְּהָא שָׂרָה לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, משלי כ״ח:א׳ וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח, וְהָכָא נִסְיוֹנָא הוּא דְּלָא הִרְהֵר אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק תָּא חֲזֵי, דִּבְגִין כָּךְ לָא פַקֵּיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ מִגַרְמֵיהּ נָחַת, בְּגִין דְּלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לִבְנֵי עָלְמָא דְּאָמַר לֵיהּ כֵּן וּלְבָתַר אִצְטַעֵר עַל אִתְּתֵיהּ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר תהילים צ״ב:י״ג צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּא. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. מִפְּנֵי מָה אַקִּישׁ צַדִּיק לְתָמָר. מַה תָּמָר כֵּיוָן דְּגָזְרִין לֵיהּ לָא סָלִיק עַד זְמַן סַגְיָא, אוּף הָכִי צַדִּיק כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא לָא סָלִיק אַחֵר תְּחוֹתוֹי עַד זְמַן סַגְיָא. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא אוּף הָכִי נָמֵי. כַּתָּמָר יִפְרָח מַה תָּמָר לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא. אוּף הָכִי צַדִּיק לָא סָלִיק אֶלָּא דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר צַדִּיק וְנוּקְבָא צַדֶּקֶת, כְּגַוְונָא דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה. כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶא מָה אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי, אוּף הָכִי צַדִּיק הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא וְכֹלָּא יַתְבֵי תְּחוֹתוֹי. וְעָלְמָא לָא קָיְימָא אֶלָּא עַל צַדִּיק חַד דִּכְתִיב, משלי י׳:כ״ה וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וְעֲלֵיהּ קָאִים עָלְמָא, וּבְגִינֵיהּ אִסְתְּמִיךְ, וְעֲלֵיהּ אִשְׁתִּיל. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר וְהָא תָּנִינָן דְּעַל שִׁבְעָה סָמְכִין עָלְמָא קָיְימָא דִּכְתִיב, משלי ט׳:א׳ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל הכא כֻּלְהוּ אָחֳרָנִין בִּשְׁבִיעָאָה קָיְימֵי דְּאִיהוּ סָמְכָא דְעָלְמָא, וְאִיהוּ צַדִּיק וְדָא אַשְׁקֵי לעלמא וְרָוִי עָלְמָא ס"א מן כלא וְזָן כֹּלָּא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב ישעיהו ג׳:י׳ אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְּרִי מַעַלְלֵיהֶם יאכֵלוּ. וּכְתִיב, תהילים קמ״ה:ט׳ טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

233 ויקרא רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עמוס ט, ו: הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ט, ו: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

237 ספר הזהר פתח ↗

238 בבא מציעא פתח ↗

וּבְנֵי בְתִירָה, וְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא דַּאֲמַרַן: בְּנֵי בְתִירָה, דְּאָמַר מָר הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִינּוּהוּ לְנָשִׂיא עֲלֵיהֶן. יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, דְּקָאָמַר לֵיהּ לְדָוִד: ״וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה״. מִמַּאי? דִּלְמָא יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל דַּחֲזָא דִּגְרִיר עָלְמָא בָּתַר דָּוִד, בְּנֵי בְתִירָה נָמֵי דַּחֲזוֹ לְהִלֵּל דַּעֲדִיף מִינַּיְיהוּ, אֶלָּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וַדַּאי עִנְוְותָן הֲוָה. אָמַר רַבִּי, חֲבִיבִין יִסּוּרִין. קַבֵּל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי: שֵׁית בִּצְמִירְתָּא, וּשְׁבַע בְּצַפְרִנָא בְּצַפְדִּינָא, וְאָמְרִי לַהּ: שִׁבְעָה בִּצְמִירְתָּא, וְשֵׁית בְּצַפְרִנָא. אַהוּרְיָירֵיהּ דְּבֵי רַבִּי הֲוָה עַתִּיר מִשַּׁבּוּר מַלְכָּא. כַּד הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָּא לְחֵיוָתָא הֲוָה אָזֵיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵּי. הֲוָה מְכַוֵּין דְּרָמֵי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָיֵיל רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא, וַאֲפִילּוּ הָכִי מעָבַר לֵיהּ קָלֵיהּ לְקָלַיְיהוּ וְשָׁמְעוּ לֵיהּ נָחוֹתֵי יַמָּא. וַאֲפִילּוּ הָכִי, יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲדִיפִי מִדְּרַבִּי. דְּאִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ. דְּרַבִּי, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ מַאי הִיא – דְּהָהוּא עִגְלָא דַּהֲווֹ קָא מַמְטוּ לֵיהּ לִשְׁחִיטָה. אֲזַל תַּלְיֵאּ לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לְכָךְ נוֹצַרְתָּ. אָמְרִי הוֹאִיל וְלָא קָא מְרַחֵם – לֵיתוֹ עֲלֵיהּ יִסּוּרִין. וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ, יוֹמָא חַד הֲוָה קָא כָנְשָׁא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי בֵּיתָא, הֲוָה שָׁדְיָא בְּנֵי כַּרְכּוּשְׁתָּא וְקָא כָנְשָׁא לְהוּ. אֲמַר לַהּ: שִׁבְקִינְהוּ, כְּתִיב: ״וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו״, אֲמַרוּ: הוֹאִיל וּמְרַחֵם – נְרַחֵם עֲלֵיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָא שָׁכֵיב אִינִישׁ בְּלָא זִמְנֵיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי לָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קְשֵׁי יוֹמָא דְמִיטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אִי לָאו צְרִיךְ לְעָלְמָא – בָּעוּ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וּמְבַטְּלִי לֵיהּ. אֲפִילּוּ הָכִי, כִּי הֲווֹ עָקְרִי פּוּגְלָא מִמֵּשָׁרָא הֲוָה קָיְימָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא. אִיקְּלַע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לוֹ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לוֹ בֵּן. וְכׇל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּשְׁנַיִם שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמֹנָה. אַתְיֵיהּ, אַסְמְכֵיהּ בְּרַבִּי וְאַשְׁלְמֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לָקוֹנְיָא אֲחוּהָ דְּאִמֵּיהּ. כֹּל יוֹמָא הֲוָה אָמַר: לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל. אֲמַר לֵיהּ: חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ, וְגוּלְּתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ, וְרַבִּי קָרוּ לָךְ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מוֹמֵי עֲזוּבָה דָּא. כִּי גְדַל אֲתָא יְתֵיב בִּמְתִיבְתָּא דְרַבִּי. שַׁמְעֵיהּ לְקָלֵיהּ, אָמַר: הָא קָלָא דָּמֵי לְקָלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ הוּא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״. ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים״ – זֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. ״וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״ – זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לָקוֹנְיָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אמטוהו אַמְטְיוּהּ לִמְעָרְתָּא דַאֲבוּהּ. הֲוָה הָדְרָא לַהּ עַכְנָא לִמְעָרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: עַכְנָא עַכְנָא! פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו. לָא פְּתַחָא לְהוּ. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא זֶה הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה, וְזֶה לֹא הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה. אִיקְּלַע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אֲמַר לְהוּ: יֵשׁ לוֹ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו? אָמְרוּ לוֹ: בֵּן אֵין לוֹ, בֵּן בַּת יֵשׁ לוֹ, וְכׇל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּשְׁנַיִם שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמֹנָה. אַתְיוּהּ לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִי הָדְרַתְּ בָּךְ – יָהֵיבְנָא לָךְ בַּרְתַּאי. הֲדַר בֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: נַסְבַהּ וְגָירְשַׁהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא נַסְבַהּ כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל זוֹ חָזַר זֶה. וּלְמָה לֵיהּ כּוּלֵּי הַאי, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד״. וְכׇל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה – אֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵירָה, מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה״. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם – שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְגוֹ׳ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה׳ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. מַאי ״אָמַר ה׳״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָרֵב לְךָ בְּדָבָר זֶה. מַאי ״מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּאן וְאֵילָךְ תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ. רַב יוֹסֵף יְתֵיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ״. יְתֵיב אַרְבָּעִים תַּעֲנִיָּתָא אַחֲרִינֵי, וְאַקְרְיוּהוּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ״. יְתֵיב מְאָה אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא אַחְרָינְיָאתָא, וְאַקְרְיוּהּ ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ״. אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא – תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ. רַבִּי זֵירָא כִּי סְלֵיק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יָתֵיב מְאָה תַּעֲנִיָּתָא דְּלִשְׁתַּכַּח תַּלְמוּדָא בַּבְלָאָה מִינֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִטְרְדֵיהּ. יְתֵיב מְאָה אַחְרָנְיָתָא דְּלָא לִשְׁכּוֹב רַבִּי אֶלְעָזָר בִּשְׁנֵיהּ, וְנָפְלִין עִילָּוֵיהּ מִילֵּי דְצִבּוּרָא. וִיתֵיב מְאָה אַחֲרִינֵי, דְּלָא נִשְׁלוֹט בֵּיהּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם. כֹּל תְּלָתִין יוֹמֵי הֲוָה בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ: שְׁגַר תַּנּוּרָא סְלֵיק וִיתֵיב בְּגַוֵּיהּ וְלָא הֲוָה שָׁלְטָא בֵּיהּ נוּרָא. יוֹמָא חַד יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינָא וְאִיחֲרַכוּ שָׁקֵיהּ, וּקְרוֹ לֵיהּ ״קָטִין חֲרִיךְ שָׁקֵיהּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה׳ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ״, דָּבָר זֶה

242 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

245 סנהדרין פתח ↗

״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה״ – יֶשְׁנוֹ בִּכְלַל ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״אֵת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״ – חוּקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״. מָה בְּהֶמְתְּךָ בְּהַרְבָּעָה, אַף שָׂדְךָ בְּהַרְכָּבָה. מָה בְּהֶמְתְּךָ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף שָׂדְךָ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי״ – חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ כְּבָר? הָתָם – ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי״ דְּהַשְׁתָּא. הָכָא – ״אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ״, חֻקִּים דְּמֵעִיקָּרָא תִּשְׁמֹרוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה כּוּ׳. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּבָרֵךְ שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, לְאַפּוֹקֵי בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דְּלָא. פְּשִׁיטָא! ״יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שְׁמַע מִינַּהּ: שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת נָמֵי שֵׁם הוּא. פְּשִׁיטָא! ״יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: עַד דְּאִיכָּא שֵׁם רַבָּה, וּמִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט – קָא מַשְׁמַע לַן. נִגְמַר הַדִּין כּוּ׳. עוֹמְדִין – מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי: דְּאָמַר קְרָא, ״וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר? וּמָה עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁהוּא גּוֹי וְלֹא יָדַע אֶלָּא בְּכִינּוּי – עָמַד, יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם הַמְפוֹרָשׁ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! קוֹרְעִין – מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְגוֹ׳ וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה״. וְלֹא מְאַחִין – מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה, כְּתִיב הָכָא ״קְרוּעֵי בְגָדִים״, וּכְתִיב הָתָם ״וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים״. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן קְרָעִים? וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״קְרָעִים״? מְלַמֵּד שֶׁהֵן קְרוּעִים לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ, וְאֶחָד שׁוֹמֵעַ מִפִּי שׁוֹמֵעַ – חַיָּיב לִקְרוֹעַ. וְהָעֵדִים אֵין חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. וְכִי קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ, מַאי הָוֵי? הָא קָא שָׁמְעִי הַשְׁתָּא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶת דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו״. הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ קָרַע, וְהֵם לֹא קָרְעוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרָה מִפִּי הַגּוֹי אֵינוֹ חַיָּיב לִקְרוֹעַ. וְאִם תֹּאמַר: רַבְשָׁקֵה – יִשְׂרָאֵל מוּמָר הָיָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין קוֹרְעִין אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד, לְאַפּוֹקֵי כִּינּוּי דְּלָא. וּפְלִיגִי דְּרַבִּי חִיָּיא בְּתַרְוַיְיהוּ, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרָה בִּזְמַן הַזֶּה אֵינוֹ חַיָּיב לִקְרוֹעַ, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – נִתְמַלֵּא כׇּל הַבֶּגֶד קְרָעִים. מִמַּאן? אִילֵימָא מִיִּשְׂרָאֵל, מִי פְּקִירִי כּוּלֵּי הַאי? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, מִגּוֹי. וְאִי שֵׁם הַמְיוּחָד, מִי גְּמִירִי? אֶלָּא לָאו, בְּכִינּוּי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: בִּזְמַן הַזֶּה הוּא דְּלָא, הָא מֵעִיקָּרָא – חַיָּיב. שְׁמַע מִינַּהּ. הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁמַע מִינַּהּ, ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״ כָּשֵׁר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וּמַעֲלָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן. וְהָכָא, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פָּסוּל, הָכָא, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, קָטְלִינַן לְגַבְרָא? וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: ״אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ״. סְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּמַקֵּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם.

246 סנהדרין פתח ↗

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנֹקֵב שֵׁם מוֹת יוּמָת״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְיוּחָד בִּלְבַד? מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל הַכִּינּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״ – מִכׇּל מָקוֹם. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

248 רש"י על סנהדרין פתח ↗

ונוקב שם בנקבו שם - להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם:

260 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ סְקִילָה עַד שֶׁיִּמְסֹר בְּנוֹ לַמּלֶךְ וְיַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו בָּאֵשׁ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה. מָסַר וְלֹא הֶעֱבִיר הֶעֱבִיר וְלֹא מָסַר. אוֹ שֶׁמָּסַר וְהֶעֱבִיר שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה פָּטוּר. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר מִקְצָת זַרְעוֹ וְיָנִיחַ מִקְצָת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ ג "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמּלֶךְ" מִקְצָתוֹ וְלֹא כֻּלּוֹ:

261 עבודה זרה פתח ↗

אַתְיוּהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי קָא עָסְקַתְּ בְּאוֹרָיְיתָא? אֲמַר לְהוּ: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״. מִיָּד גָּזְרוּ עָלָיו לִשְׂרֵיפָה, וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה, וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. עָלָיו לִשְׂרֵיפָה — שֶׁהָיָה

279 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

284 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:

287 כתובות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּמְרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא — לָאו מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי טְפֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא.

288 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין. רָבָא אָמַר: מִילֵּי דְאָבוֹת. וְאָמְרִי לַהּ: מִילֵּי דִּבְרָכוֹת.

292 קידושין פתח ↗

בְּכֶסֶף. מְנָא לַן? וְתוּ, הָא דִּתְנַן: ״הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה״, מְנָלַן דְּמִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף, וְכֶסֶף דַּאֲבוּהּ הוּא?

293 שבת פתח ↗

1 אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו', ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא כא, א-ג. וי"ל קושיית האלשיך דהל"ל למת לא יטמא, מאי לנפש. ועוד דפתח ברבים, וסיים ביחיד לא יטמא. וביאר הוא, גם שדבר והוכיח לרבים, מכל מקום יחזור להוכיח היחיד וכו', יעו"ש.

2 ולי נראה דיש ב' מיני מוסר, אחד לת"ח ואחד להמוני עם, ולכל א' צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו, וכמ"ש בזוהר ח"ב עט: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו' שמות יט, ג. שצריך להזהיר על שום פניה חצוניות לת"ח, מה שאין כן להמוני עם שרי, שזהו כוונת חז"ל פסחים נ: לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'. וכזה שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' במ"ר יט, א, ודפח"ח.

3 ובזה יובן, אמור אל הכהנים, שהם כהני ה' המשרתים לפניו יתברך, שיזהירם לנפש לא יטמא בעמיו, כי המחשבה נק' נפש, לא יטמא מחשבתו לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו שיאמרו עליו הי עניו ברכות ו:, וכיוצא בזה, רק שיהי' כל מחשבתו לשם שמים. וכמו ששמעתי כלל גדול, ואיש לא יעלה עמך שמות לד, ג, שיחשוב כשעומד בתורה ותפלה שהוא לבדו עומד לפניו יתברך, ואין איש עמו שיתפאר לפניו. זהו שאמר כי אם לשארו הקרוב אליו, דהיינו לאמו שהיא השכינה, ולאביו זה הקדוש ברוך הוא שהוא נקרא שארו וקרובו של ישראל, שנאמר תהלים קמח, יד לבני ישראל עם קרובו, וכנדרש במדרש בשלח ת"ב אות י, כי קרוב הוא שמות יג, יז, יעו"ש.

4 וכל זה מדריגת שלומי אמוני ישראל, מה שאין כן לפחותי הערך ולקטנים שאינם חושקים בתורה כלל, צריך שיאמר להם שמצוה ללמוד גם שלא לשמה, שמתוך זה יביאם לשמה, גם שזה נחשב טומאה לשלומי ישראל, נחשב טהרה לקטנים וכיוצא. וז"ש ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש, שאין איש פונה אל התורה שנק' בתולה, כמ"ש האלשיך דברים כב, יז ולא מצאתי לבתך בתולים יעו"ש, שישאנה. לה יטמא, שיאמר שמותר ללמוד שלא לשמה, כדי שיבא לשמה, וכמו שכתבתי ביאור פסוק ויקרא ב, יב כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וכו', יעו"ש וק"ל.

5 ובזה יבואר המשך פסוקי שיר השירים ג, א-ד על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וגו', מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו' כמעט שעברתי מהם וגו'.

6 ור"ל על משכבי בלילות שהם ימי משך הגלות המכונה לשכיבה ולילה, בקשתי את שאהבה נפשי, לאהוב נפשיית, שהוא ענין הצורה ועניני עה"ב שנקרא נפש. ולא מצאתי, כי בחרו במה שהוא תאווה לעינים, וצרכי הגוף והחומר, ושאר עניני עולם הזה שנקרא גופניית.

7 אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וכו'. וכאשר בארתי פסוק בראשית יח, כו אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וכו', יעו"ש. וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר וכו'. על דרך שבארתי משנה עי' מדות פ"א מ"א בך"ד מקומות שומרים בבהמ"ק וכו', שענין השמירה הוא שלא יכנס לפנים מי שאינו ראוי, לכך יש כמה מניעות למי שרוצה ליכנס בפנים בתורה ועבודה ותשובה וכו'.

8 כמעט שעברתי מהם וגו', ר"ל שאחר כמה מניעות שהי' לו, מכל מקום הולך וחזק בתורתו ועבודתו, וכמו שכתבתי ביאור פסוק בראשית יט, יא וילאו למצוא הפתח יעו"ש, אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו', וק"ל.

9 הגם די"ל גם כן על אנשי יראי חטא שנמאסו והאמת נעדרת סוטה פ"ט מט"ו, והוא בימי הגלות, וז"ש על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, אם יש אדם שאוהב את נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו.

10 אקומה נא וגו', ר"ל שאמרתי שמא על שאיני מעורב עם הבריות רק אני פרוש מהם, לכך איני אהוב בעינם, לכך אמרתי אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות להתחבר עמהם, מכל מקום בקשתי מי שאהבה נפשי ולא מצאתיו, שהם בורחים ממני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, ר"ל שיש לפעמים שפלות בעולם על יראי הש"י, ועת לשנוא אותם, ואז מי שאינו ראוי להתחבר אל הש"י ואל יראיו בורח מהם כמו בריחת השד מפני ויהי נעם. והראוי לכך, הוא מתחבר אז אל יראי הש"י בעת שפלותן, וכמאמר חז"ל תנחומא משפטים ה הסחורה שבזול ושפל אז תקנה אותו, וה"נ קנה לך חבר אבות פ"א מ"ו.

11 כמעט שעברתי מהם, ר"ל מן השומרים, שעבר עת לשנוא ובא עת לאהוב, ויראי השם עלו במעלה, אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו', וק"ל.

12 •

13 ועוד י"ל ביאור פסוקי אמור אל הכהנים. דכבר בארתי ביאור מ"ש הרמב"ם פיה"מ מכות פ"ג מט"ז בקיום מצוה א' על מתכונתו, כאלו קיים כל התרי"ג מצות וכו'. ביאור פלוגת' דרבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין קיא. ופערה פי' לבלי חק ישעיה ה, יד, מר סבירא לי' למי שמשייר חק אחד, ומר סבירא לי' וכו'. והעולה משם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי יש הפרש בין צדיק שנקרא חי שעבודתו בזריזות שנקרא פרי"ש, לפירוש רש"י ד"ה חי בכוס של ברכה טעון ד' דברים, ואחד מהם חי וכו' ברכות נא.. מה שאין כן רשע שנקרא מת, שעבודתו ושמושו באבר מת, שאינו מוליד, שעושה התפלה והמצות בעצלות וכו', יעו"ש.

14 והנה בחוה"ל שער הבחינה סוף פרק ג', ביאר ענין השמחה והזריזות, היפך העצבות. למי שלא הי' לו רק שדה א', והניח שני בנים, א' הי' זריז ונשכר ליום א' בעבודת אחרים, וצמצם פרנסתו כדי שיהיה לו מזה פרנסה לשני ימים, ויכול לעבוד שדה שלו יום א', וכן נתחכם עד שנשאר פנוי חודש א' לעבוד שדה שלו, וכך הי' הולך ועושה עד שנעשה בן חורין לעבוד רק עבודת עצמו. ובן שני הי' עצל, והוצרך להשכיר את עצמו לעבודת שדה אחר מידי יום יום, עד שהוביר שדה שלו מכל וכל. והנמשל מובן בענין עולם הזה ועולם הבא, שיש זריז ונשכר בעולם הזה לעבוד שדה אחרים יום א' כדי שיוכל לפרנס את עצמו ולבני ביתו לב' ימים, כדי שיהי' פנוי יום א' לעסוק בעסקי עולם הבא. מה שאין כן עצל טרוד כל ימיו בפרנסת עולם הזה, והוביר שדה שלו לעולם הבא, יעו"ש.

15 ובזה יובן אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא, שלא יעשה עבודתו בעצלות שנקרא מת, רק יעשה בזריזות. וזה שהוזהרו כהנים דוקא, כי הם זריזין שבת כ. וראוי ליקרא חי, חי העולמים, והבן.

16 ובזה נבאר פסוקי קהלת סימן ח' י' טו-יח עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר, אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו, אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי, בעצלתיים ימך המקרה וגו'. ומה שדרשו בש"ס דשבת י. בזמן סעודה של ת"ח יעו"ש, גם בחלק וכו'.

17 ולדברינו הנ"ל יובן, כי העצל בשם כסיל יכונה, שהוא עמל הכסילים תיגענו, לפרנסת עולם הזה טרוד כל ימיו, והוא יגע לעבוד שדה שלו לעולם הבא. וזהו גורם אשר לא ידע ללכת אל עיר אשר ה' שמה, כמו שכתבתי בשם עוללות אפרים מאמר רכט בדרך ארוכה וקצרה, שגנות ופרדסים של עסקי עולם הזה עכבוהו ללכת אל עיר וכו' עירובין נג:.

18 אי לך ארץ שמלכך נער, ר"ל לומדי תורה שבה, אשר התורה בי מלכים ימלכו משלי ח, טו, והלומדים נק' מלכך, והם בסוד נער מטטרון, דהיינו שלומדים על מנת לקבל פרס, שהוא בסוד נער מט"ט, וכמ"ש בכתבים. ותיבת פרס ביאר במד"ש, שהוא חצי, ר"ל שיאכל שכרו בעולם הזה, שהוא נגד עולם הבא פרס וכו', דהיינו שלומדך כדי שיהי' מן המשמאילים שזוכין על ידי התורה לעושר וכבוד שבת סג..

19 ונחית דרגא, כי שריך שהם שרים ונגידים, בבוקר יאכלו, שאינם לומדים כלל. או פרושי מפרש כי שריך שהם תלמידי חכמים, בבוקר שאוכלים שכרם בבוקר בהשכמה מיד, ולא בעקב לבסוף לעולם הבא.

20 אי נמי י"ל על דרך שכתב בחוה"ל נגד העצל והזריז בשדה שהניח להם אביהם, שזכרנו וכו'. וז"ש אי לך ארץ שמלכך נער קטן, שאין בו דעת לעבוד שדה שלו לעולם הבא, רק נשכר לאחרים בעולם הזה. שהיא שריך בבוקר יאכלו, לאכול ולשתות בכל תענוגי עולם הזה.

21 אשריך ארץ שמלכך בן חורין, שאינו משועבד לאחרים, רק עובד אדמתו ישבע לחם משלי יב, יא, מלחמו של תורה. ושריך בעת יאכלו, עד זמן סעודה עוסקים בתורה, וז"ש בש"ס דשבת י. בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין.

22 ומפרש בפסוק שאח"ז, בעצלתיים ימך המקרה, כי העצלות גורם לכל זה, שאין לו פנאי לעבוד אדמתו רק שנשכר לאחרים בעניני עולם הזה, עולם שאינו שלו, לכך ימך המקרה, נעשה מך ועני לעולם הבא שהיא כמו תקרה לעולם הזה, והבן.

23 •

24 בפסוק אמור, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וגו', והוא אשה בבתוליה יקח כא, י-יג. ויש להקשות וכו'.

25 וקודם נבאר ש"ס דבכורות ח., אמר לי' אית לן בירא בדברא עיילי' למתא, אמר להו אפשילו לי חבלי דפארי וכו'. והוא תמוה.

26 ונבאר פסוק סוף פרשת ויקהל שמות לח, ח, ויעש את הכיור וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד וגו'. ופירש רש"י שהיו בנות ישראל מעוררות בעליהן על ידי מראות וכו'.

27 להבין זה, נ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס ב"ב עד., תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו'. והעולה משם, כי על ידי חשק ותאוות המוני עם לשמע חכמה ומוסר, אז משפיעין לחכמי המוסר שישפיעו לזולתן וכו'. וז"ש דברים ז, יב והיה עקב תשמע"ון דייקא.

28 ובזה בארתי פסוק האזינו השמים דברים לב, א, אז ישפיעו לי ואדברה. מה שאין כן ותשמע הארץ מרחוק, אז אמרי פי, דברים ישנים שכבר אמרתי אשפיע לכם וכו'.

29 ובזה יובן במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, שהיו מעוררות את בעליהן להשפיע להם חכמה ומוסר, וק"ל.

30 ובזה יובן ש"ס הנ"ל, אית לן בירא בדברא, כי בעלי חכמה ומוסר שנקרא מדברא דעמא, יש להם מעיינות החכמה, רצונינו עיילי' למתא, שישפיעו חכמה ומוסר לבני מתא. והשיב להם שפיר אפשילו לי חבלי דפארי, ר"ל אם יהיה חשקם של בני מתא למשוך ולשמוע חכמה ומוסר גם שלא לשמה רק שיהי' להם פאר בכמה פניות חצונים הידועים שלא ניתן לכתוב, מ"מ על ידי חבלי פארי אלו ימשכו בירא שהם מעיינות חכמה ומוסר למתא וכנ"ל, והבן.

31 ובזה יובן, והכהן הגדול, אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו מלאכי ב, ז, שמגדלין אותו משמים ומשפיעים לו חכמה ומוסר, זה נמשך מאחיו, ע"י שהם רוצים לשמוע חכמה ומוסר, כמו שדרשו בספרי ויקרא אל משה לאמר ויקרא א, א ודרשו בשבילכם נדבר עמי וכו'.

32 וזה שאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ר"ל שיוצק על ראשו שפע חכמה הנקרא שמן המשחה. ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, ר"ל שנתמלא שפע ומוסר כדי שעל ידי זה יאחוז בידא דחייביא, ולעשות מן בחינת בגד בחינת לבוש, לזכות החייב שנקרא בוגד, כשיעשה זכאי יהי' לבוש ללבוש בו, בסוד הנפש אשר עשו בחרן בראשית יב, ה.

33 והוא אשה בבתוליה יקח. כי אין אשה בתולה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי סנהדרין כב:, וה"נ צריך שיעשה את המוני עם שנקרא בתולה, יעשה אותן כלי שיוכלו לקבל מוסר, כמפורש בש"ס דברכות מ. והי' אם שמע תשמעו, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, ומדת הקדוש ברוך הוא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, וצריך שיעשה אותן מלא חכמה, כדי שעל ידי זה יהיו כלי לקבל מוסר, והבן.

34 עוד י"ל ביאור ש"ס הנ"ל, דכתבתי ביאור פסוק וילך משה וידבר את הדברים האלה וגו' דברים לא, א, וביאור ש"ס עירובין נג. בדרך כבושה אני מהלך וכו'. והעולה משם, כי חסרון שיש בבני עולם יש שמץ מנהו בחכמי הדור, וזהו ענין מראות הצובאות ג"כ וכו'.

35 ובזה יובן אית לן בירא בדברא, ר"ל הלימוד והפילפול שאדם לומד בילדותו להתפאר ולהתגאות, הוא בירא בדברא, בחיצונים הקליפות. ובקשו ממנו עצה איך יוכלו לעיילי' במתא בפנים, שהוא עיר אשר ה' שמה, כנודע ההפרש שהעיר הוא בפנימיות ושדה הוא בחיצונית, וכתבתי מזה במ"א, וכמו שכתבתי לעיל ביאור ש"ס עירובין נג: קצרה וארוכה. וביאור פסוק בראשית כב, כב ושני נעריו עמו, שצריך להעלות גם שנות נעורים עמו וכו'.

36 והשיב להם אפשילו לי חבלי דפארי, ע"כ יש בי שמץ מזה, בסוד מראות הצובאות, שהם גרמו על ידי לימודם להתפאר והמשיכו לי גם כן על ידי דפארי, שלמדתי ג"כ להתפאר קצת. ועצה יעוצה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה פסחים נ:, ואז מעלה האדם גם לימוד שלא לשמה שהי' בחיצונית יכנס לפנים, וכמו שכתבתי ביאור קושיית התוספות בפסחים שם ד"ה וכאן, איך שנעשה שלא לשמה כסא אל לימוד לשמה, והבן.

37 ובחינה זו הוא באדם פרטי, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומעלה בעצמו שלא לשמה על ידי לימודו לשמה. ואם אין בחינה זו באדם פרטי, אז יש בחי' בראשי הדור, וזש"ה במדבר כז, יז אשר יוציאם ואשר יביאם, שביאר מורי זלה"ה לשיטתו וכו', עיין במ"א, ולדברינו יבואר בענין הנ"ל, והבן. וא"כ תירוץ הנ"ל אפשילו לי חבלי דפארי אינו דחי' בעלמא, רק עצה טובה יעץ להכניס בירא במתא, והבן.

38 •

39 מצוה - טומאת כהנים, בפ' אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגומר לא יטמא בעל בעמיו להחלו כא, א-ד.

40 והקושיא שזכרתי כמה פעמים בענין עולם שנה נפש, דע"כ כל מצוה מתרי"ג מצות צריך לנהוג בכל אדם וכל זמן, ואיך מצוה הנהוגה בכהנים נוהגת בכל אדם.

41 וכדי לתרץ זה, נראה לי לעורר הספיקות בפסוקים, אחד כפל אמור ואמרת. ב' דהל"ל למת לא יטמא, מאי לנפש. ג' מאי בעמיו, ואי למת מצוה דשרי, א"כ ל"ל שנית בעל בעמיו דדרשינן ג"כ יצא מת מצוה. ד' לא יטמא בעל בעמיו להחלו, דכך הל"ל לא יטמא בעל להחלו, ר"ל לאשתו פסולה, והיינו בעמיו, יצא מת מצוה, וכפירוש רש"י, א"נ בעמיו לבסוף הוה לי' למימר וכו'.

42 ותחלה נראה לי לתרץ ריש ספר תהלים כל הסימן א, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', עד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. והספיקות רבו, אחד דקאמר אשרי שלא הלך וגו', דמשמע ההיפך מזה שהלך בעצת רשעים וישב במושב לצים מאושר הוא דלא מיקרי ותו לא, וזה תמוה, דהוא מן ד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה כת לצים וכו' סוטה מב.. ב' להבין ג' תוארים, רשעים, וחטאים, ולצים. ג' למה בתואר רשעים אמר הלך, ובתואר חטאים אמר עמד, ובלצים אמר ישב, הלא דבר הוא.

43 ד' כי אם בתורת ה' וגומר, שאין זה דרך הדרגה כי אם מקצה אל קצה, כי תחלה אמר אשרי שלא הלך וגו', ר"ל שגם בסור מרע אף שאינו פועל טוב אשרי לו, ולבסוף אמר כי אם בתורת ה' יהגה יומם ולילה, דמשמע דוקא בפועל טוב על צד היותר נכון שהוא הגיון תורה יומם ולילה אז אשרי לו, ויותר הל"ל אשרי האיש אשר בתורת ה' יהגה יומם ולילה, וממילא אין פנאי להלוך בעצת רשעים ובמושב לצים, וכמ"ש השל"ה סוף מסכת שבועות מוסר נפלא על פלפול הש"ס קדושין מ: אם לבטל תלמוד תורה בשביל איזה מצוה, אי תלמוד גדול או מעשה גדול, וא"כ אוי לאנשים המפנה לבו לבטלה, ומכל שכן לילך בעצת רשעים או במושב לצים, דאם בשביל מצוה נפל פלוגתא בש"ס אם לבטל מהתורה שהוא חיוב יומם ולילה או לאו, ומכל שכן למפנה לבו מהתורה אל העבירה וכו', יעו"ש.

44 ה' להבין ב' בבות אלו, דכאן נקרא תורת ה', וכאן אמר תורתו, ודברי חז"ל ידוע ע"ז יט.. ו' דאם מוזהר ללמוד יומם ולילה, וא"כ איך אמר וכל אשר יעשה יצליח, שאין פנאי לעשות מלאכה כלל אפילו ארעי. ז' להבין מה שאמר ועלהו לא יבול, שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים, שהם המשל, לא יבול, מה זה ברכה על דרך הפשט. ח' לא כן הרשעים, אין לו חיבור כלל. ט' בתאר רשעים אמר משפט, ובחטאים אמר בעדת צדיקים. י' כי יודע ה' דרך צדיקים, וכי ח"ו דרך רשעים אינו יודע, הלא הכל צפוי לפניו ית' אף שהרשות נתונה מצד הבחירה.

45 וכדי לבאר זה על פי מוסר, כי בחכמת המוסר פתח דוד המלך בספרו זה נגד כל כת משלש כתות שיש בישראל, למשוך לבם לתורה ולעבודה כל א' לפי בחינתו, וזה שפתח פיו בחכמה במשל ומליצה להבין כל א' ענין מדרגתו.

46 ותחלה נתרץ קושיא ז' הנ"ל, ענין ועלהו לא יבול. והוא, דכתוב בפ' בחוקותי ויקרא כו, לז ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב וגו' וכשלו איש באחיו. ודרשו חז"ל סנהדרין כז: בעון אחיו, שכל ישראל עריבים זה בזה. והוא תמוה מה ענין קללה זו שרדף אתם קול עלה. ועוד מה חיבור לקללה זו וכשלו איש באחיו להא דאמר ורדף אותם קול עלה.

47 ונראה דזכרתי בכתבי דרושי ההפטרה על פסוק ישעיה נה, א כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו יין וחלב וגו'. והוא דיש ב' מיני תוכחת מוסר, כי לכשרים אומרין בלי משל ומליצה רק מפורש, וכמ"ש האלשיך בפ' דברים כי תחלה אמר ברמז, ואחר כך כשראה ששומעין דבריו אמר מפורש ממרים הייתם וכו' דברים ט, ז יעו"ש. מה שאין כן כשרואין דלא אכשר דרי, צריך המוכיח להלביש דברי מוסרו במשל ומליצה וכו'. וז"ש כל צמא לכו למים, מוסר כפשוטו, מה שאין כן אשר אין לו כסף וחשק לשמוע בלמודים, אז צריך למתק דבריו במשל ומליצה הנמשל ליין וחלב - כי פנימיות המוסר שהוא דין ותוכחה נמשל ליין דדינין מתערין מני', והלבוש שיערב לחיך הטועמו נמשל לחלב ע"י משל ומליצה, יעו"ש.

48 העולה מזה, כי ראשי הדור מוזהרין להוכיח במישור את אנשי דורו בין שהם כשרין או לאו, מצד הערבות שכל ישראל ערבין זה בזה, לכך מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפש עבור בני ביתו כשאינו מוכיח אותם, ואם יש בידו למחות בבני דורו וכו' שבת נד:. רק שיכלכל דבריו במשפט, אם הם כשרים רשאי לומר דברי מוסר מפורש, ואם לאו צריך להלביש על ידי משל הנק' עלהו לא יבול, כפירוש רש"י הנ"ל, וכ"כ בזוהר תרומה דף קך"ח ע"ב וז"ל: ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו', כמ"ש מלאכי ב, ו ורבים השיב מעון וכו', יעו"ש.

49 ובזה יובן, דבפ' בחוקותי מיירי דלא כשרי דרי, כמ"ש ויקרא כו, יד ואם לא תשמעו לי וגו', וא"כ ראשי הדור צריכין לרדוף אחר הרשעים להחזירן ע"י מוסר ותוכחה במשל ומליצה ע"י לבוש הנקרא עלה שהוא לבוש לפרי, וז"ש ורדף אותם קול עלה נידף, ר"ל שירדפו הצדיקים אחר הרשעים על ידי קול עלה נדף, לרדפן ולהכניען תחת הקדושה. אבל הוא ללא תועלת כי ונסו מנוסת חרב, ר"ל כמו הבורח מהחרב כך יברוחו מלשמוע תורה ומוסר גם על ידי משל.

50 ואז כשרואין ראשי הדור שאין שומעין מוסר, נמנעין מלומר כלל תורה ומוסר, וז"ש ונפלו ואין רודף, ר"ל שמניחין לנפול את הדור ושוב אין רודף להחזירן למוטב. לכך אז וכשלו איש באחיו, בעון אחיו, מחמת הערבות, וכטענות מדת הדין הנזכר במס' שבת נה. אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, וראוי להוכיח ולחזור להוכיח. וז"ש שוב כי כל זה נמשך מחמת ורודף אין, דלכאורה קשה, אם רודף אין א"כ אין זה קללה, ולפי הנ"ל מבואר, וק"ל.

51 ונחזור לביאור מאמר דוד המלך ע"ה, דעד כאן לא דיבר ברשעים, כי אם לבסוף שאמר לא כן הרשעים וגו'. מה שאין כן בפתח דבריו כלל בדבריו ב' סוגי אנשים, יש שהוא מאושר, ויש שאינו מאושר, גם שהולך בדרך תמים לעבוד עבודת משא בתורה ותפלה מ"מ אינו מאושר.

52 והוא, דמקשין העולם אש"ס דאבות פ"ו מ"ד, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. והקושיא מפורסמת מה אשריך בעולם הזה. ונראה פשוט, דכתב האלשיך משלי כב, ה כי יותר נוח ליקנות חיי עולם הבא מלקנות גיהנם, שהוא על ידי עמל ויגיעה ודאגה תמיד, על ידי שגונב וגוזל ונואף ורוצח וכו', יעו"ש. העולה מזה כי אין מבוא ליצר הרע להתגרות באדם כי אם על ידי אכילה ושתיה, וא"צ להביא ראי' בזה כי מבואר בתורה ונביאים וכתובים.

53 והנה יש ב' סוגי אנשים ההולכין בדרך הישר ולוחמים מלחמת היצר הרע תמיד, וכמ"ש בחוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו', והם א' האוכלים ושותים כל צרכן בעת האכילה, ואחר כך עוסק בתורה ותפלה והוא סור מרע ועושה טוב. וכת ב' ההולכין בדרכי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה וכו'.

54 והנה היצר הרע ההולך וסוער תמיד עם בני איש למצוא מקום שיוכל לפתות האדם, והנה זה שנוהג בדרכי התורה אין מבוא ליצר הרע לבוא אליו כלל, ומכח זה שוקט ונוח זה האדם ממלחמת היצר הרע, ואשרי לו גם בעולם הזה שהוא נוח ושקט מכל צער מלחמות היצר הרע שאינו מתגרה בו כלל. מה שאין כן זה שרוצה לילך בדרכי הש"י ורוצה לאכול ולשתות כל כל צרכו, ודאי יצר הרע מתגרה בו, ולא נח ולא שקט ממלחמת היצר הרע שצריך להלחם עמו תמיד.

55 ונראה דמצד זה אמר דוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי תהלים קט, כב, כי היה נוהג בדרכי עניות כמ"ש דה"א כב, יד ואני בעניי הכינותי וגו', וכמ"ש בשל"ה בזה מס' תענית - נר מצוה, יעו"ש. וא"כ שפיר מבואר ש"ס הנ"ל כך דרכה דרכה של תורה וכו', ואז אשריך בעולם הזה גם כן כנ"ל, וק"ל.

56 והנה בסוגי כשרי ישראל יש ב' סוגים, א' כמו שמצינו בכלב שהיה בעצת מרגלים, שאמר להם כי עמכם אני בעצה, ומכח זה סמכו עליו בעדותו, שנאמר במדבר יג, ל ויהס כלב, וכפירוש רז"ל במ"ר טז, יט, אך דיש בזה סכנה שלא יתפוס בעצתם, וכמו שהטובע בנהר ואחד רוצה להצילו, שהוא נכנס בסכנה אם יציל הנטבע או להיפך שנטבע עמו. ונראה דמשום זה הוצרך כלב לילך לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל שינצל מעצת מרגלים סוטה לד:, וכן יהושע התפלל עליו משה רבינו ע"ה ואמר ה' יושיעך מעצת מרגלים שם. ויש כת ב' ההולך בתום ומרחיק מעצת רשעים כמטחוי קשת, ואינו סומך על זכותו שיכנס בעצתם לשם שמים מאיזה טעם הכמוס עמדו ושינצל אחר כך מהם.

57 והנפקותא שבין ב' כתות הנ"ל, אע"פ ששניהם מכוונים לשם שמים, מכל מקום לזה אשרי, ר"ל בעולם הזה, כמשמעות לשון אשר הנזכר לעיל ג"כ, כי אין בו סכנה שיצטרך מלחמת יצר הרע. מה שאין כן ההולך לעצת רשעים, אף שכוונתו לשם שמים כדוגמת כלב ויהושע הנ"ל, מכל מקום אינו מאושר בעולם הזה מדאגת וסכנת היצר הרע שלא יתפוש בעצתם, שאם יהושע וכלב הוצרכו לתפלה שינצלו מעצת רשעים מכל שכן לשאר בני אדם.

58 וזה שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובא לשלול סוג ב', אף שכוונתו לשם שמים שרוצה לילך בעצתן כדי להכניען אחר כך, מכל מקום אינו מאושר, שנכנס בסכנה אם ינצל או לאו, על כן ראוי להרחיק מהם ומעצתן ואז הוא מאושר גם בעולם הזה.

59 ואחר שאמר להרחיק מעצת רשעים, שוב אמר ובדרך חטאים לא עמד. כי ההפרש שבין רשעים לחטאים הוא זה, כי רשע נקרא אף שלא חטא עדיין בפועל, וכמ"ש בש"ס סנהדרין נח: בהרמת יד נקרא רשע, ובש"ס דקדושין מ. אוי לרשע רע, שעשה פירות וכו'. מה שאין כן חוטא הוא שחטא בפועל. ובא דוד מלך ישראל ללמדנו דעת איך ליזהר מיצר הרע, כי קו לקו מרחיק את האדם מקונו, כי בקטן יחל לומר לך בעצת רשעים שאינן חוטאים בפועל, ומזה נמשך שיפתה אותו לילך גם בעצת חטאים החוטאים בפועל. ולא בלבד ההליכה, כי אם שעמד עמהם שהוא על ריבוי הזמן.

60 והפתוי של יצר הרע הוא שילך בדרך החטאים לשם שמים, כאשר זכרנו לעיל דלא איירי כאן ברשעים רק בכשרים.

61 והעמידה עם חטאים לשם שמים, הוא בדרך זה אשר התחלנו בפתח דברינו במצוה של טומאה דכהנים נזהרין בו, והוא בכל אדם ג"כ בסוד עולם שנה נפש, דודאי מי שעובד ה' נקרא כהן כמו וכהנו לי שמות כח, מא, גם שהוא ישראל, כמ"ש שמואל ב ח, יח ובני דוד כהנים וגו'. ועיקר העבודה הוא לא בלבד שיקשט את עצמו רק גם אחרים וכנזכר לעיל, ומעלה זו מצינו באהרן הכהן שנאמר מלאכי ב, ו ורבים השיב מעון וגו'.

62 וז"ש רז"ל יבמות קיד. אמר ואמרת, כפל, להזהיר גדולים על הקטנים. ור"ל לא בלבד שיקשטו גדולי וראשי הדור את עצמן, רק להזהיר גדולים על הקטנים שהם הרשעים שהם מקטני אמנה, להזהיר הגדולים שיחזירו למוטב את הקטנים ג"כ, וכן כתב מפורש בתקונים בסופו קמ.: שהרשעים נמשלו לקטן שאין בו דעת, יעו"ש.

63 ואחר שהזהירנו בזה, אז הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו. דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר אחד כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך, אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגוים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך, ושלח המלך שר אחד משריו להחזירו, ולא עלתה לו, עד שהתחכם שר אחד שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר, ועלתה לו, עיין בכתבי.

64 ולהבין הנמשל מה הוא לבושי הדיוט. ונ"ל כי המדות נקרא לבוש, כמ"ש בתקונים במאמר אליהו הקדמה יז. לבושין תקינת לון וכו', והן המדות יעו"ש. לפעמים תלמיד חכם צדיק וישר שהוא שר, מצד התורה שנק' שר ומלך, שנאמר משלי ח, טו בי מלכים ימלוכו, ולובש בגדי הדיוט, שיש בו מדה גרוע, שרי, שבזה המדה יהיה לו התחברות עם העם שהם גרוע המדות כדי לדבר על לבם לעוררן איך שנתרחק משולחן המלך מלכי המלכים וישובו עדיו, כמו במשל הנ"ל.

65 והנה זה החכם שעושה לאהבת המלך אולי יחזיר הבן לאביו, מכל מקום נכנס בספק סכנה אם יחזיר את הבן בהמשך הזמן שידבר עמו אחר שיתחבר עמו בהכרת פנים פעם ושתים, או שיש לחוש שאם בן המלך שהיה מוטבע בנמוסי המלכים מכל מקום על ידי שהורגל ברוע מדות של אנשי הכפר נעשה כמותן ושכח כל נמוסי המלכים, והוא הדין לשר זה שיש לחוש לזה, על כן צריך אזהרה על עצמו יותר למה שהיה בחצר המלך תחלה כמו במשל, והנמשל מובן.

66 ונראה לי שזה כוונת הפסוק סוף יחזקאל מד, יט בהפטרת אמור, ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו העם בבגדיהם וגו'. והוא תמוה, אם יקדשו העם יותר נכון. ויונתן תרגם ולא יתערבון עם עמא בלבושיהון. וג"כ צריך פירוש לפירושו.

67 ונ"ל דכתבו התוספות בפרק ט' דב"מ קיד: בד"ה ולאו מר כהן הוא, מאי טעמא קאי בבית הקברות, וז"ל: תימא לר"י האיך החי' בנה של האלמנה כיון שהיה כהן, שנאמר מלכים א יז, כא ויתמודד על הילד. וי"ל שהיה ברור לו שיחיה אותו לכך היה מותר משום פקוח נפש, עכ"ל.

68 ונראה, גם כי דברי התוספות כפשטן, מכל מקום יוצא לן רמז מוסר מזה לכהן הוא העובד הש"י כנ"ל, שאינו רשאי לטמא עצמו על הספק, ר"ל שיתערב במדות העם כדי להחזירן כמו במשל הנ"ל, כי אם שידוע לו בבירור שיחזירן למוטב ויחי' אותם, מה שאין כן בלאו הכי, וכמו שכתבתי במשנה אבות פ"ד מכ"ב והמתים להחיות וכו', יעו"ש.

69 וזה שאמר הפסוק ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם, ור"ל שיורד למדריגת העם, יפשטו את בגדיהם וכו', ור"ל שעל כרחו פושט בגדי קודש בגדי מלכות ולובש בגדי הדיוט, דאם לא כן אין לו התחברות עמהם, כמשל הנ"ל, ואז צריך אזהרה דלא יקדשו העם בבגדיהן, ר"ל שלא יתערבון עם עמא בלבושיהן, דהיינו במדותיהן, דאם אינו ברור להם וכו' יש לחוש שלא יתערב בגוים וילמד ממעשיהן, ושב ואל תעשה עדיף כמ"ש הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"א המדינה שאינו נוהגין בדרך הישר התרחק מהם וכו' עד בזה אמר הנביא מי יתנני מלון במדבר וכו', יעו"ש וק"ל.

70 ונחזור לענינינו, כי יש חומר וצורה באדם פרטי, וכן העולם, כי בעלי הנפש הם הצורה גדולי וחכמי ישראל, מה שאין כן בעלי החומר הם העם, ונקראין קטנים לפי שאין בהם דעת. וצריכין הגדולים ללמדם דעת לעשות מחומר צורה, וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים. אך לזה צריך התחברות עם העם שהם החוטאים לפשוט בגדי קודש וללבוש בגדי חול, להתערב עם קצת מדותיהן כדי שיוכל להחזירן למוטב, ויש בזה סכנה. לכן בא התורה להזהירו לנפ"ש לא יטמא בעמי"ו, כי אלו בעל נפש היורדין בעמיו יזהר על נפשו שלא יטמא נפשו עמהם, וז"ש בעמיו, ר"ל בעודו בתוך עמיו, במדריגתן.

71 ואחר כך חזר והזהיר את העם, וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והוא, דמצינו בפסוק ירמיה ג, יד אנכי בעלתי בכם, שהוא לשון אדון ושר, ועתה בא להזהיר העם שלא יגרמו להבעל טומאה בעמיו להחלו, שהם הגורמין להחלו, והוי עונש כפול, הכוונה שאם לא ירצו לחזור בתשובה להתנהג במדותיו של הבעל שהוא ראש הדור או העיר, עכ"פ לא יכופו אותו שיתנהג עמהם להתערב במדותיהן. ולפי שגלוי לפניו שעתיד להיות כך כאשר עינינו רואות בעו"ה שזה גורם כמה צרות ורעות, לכך הזהירה קדומה בזה, ודי באזהרה זו, וק"ל.

72 וזה שאמר דוד המלך ובדרך חטאים לא עמד, כי עמד הוי לשון עיכוב והמשך זמן, גם שכוונתו לשם שמים לעמוד עמהם כדי שיתחבר עמהם אולי יחזירן למוטב, מ"מ כיון שיש סכנה בדבר, וכמו שזכרתי בשם התוס' דדוקא בברור לו שיחי' אותם וכו', לכך המאושר הוא מי שאינו עומד עמהם להתערב במדותיהן כי אם באקראי בעלמא, אם ישמעו מוטב, ואם לאו יחדל, שלא לעמוד עם החטאים המשך זמן מה, כאמור.

73 ושוב הזהיר דוד המלך ע"ה ואמר ובמושב לצים לא ישב, שהוא יותר חמור מן חטאים, שהוא בשוגג, או לאיזה תועלת שיש לו, מה שאין כן לצים הם מזידין ללא תועלת, כמ"ש בש"ס תענית ח. אומרים לנחש מה הנאה יש לך, ומשיב ומה יתרון לבעלי לשון.

74 ואמר לשון מושב גבי לצים, דכבר כתבתי לתרץ ביאור הרמב"ם הל' דעות פ"ז הל' א-ב שכתוב וז"ל: אבל היושב ואומר כך וכך עשה פלוני ואמר דברים של גנאי וכו'. והקשה עליו הראב"ד וכו'. והעולה משם, כי זה שיושב עם הלצים, הם מדברים בגנות אחרים ומכוין על זה היושב עמהם וכו'. ולזה בא דוד המלך ע"ה לשלול ישיבתן עמהם, לפי שהיצר הרע מפתה אותו בזה, לפי מה ששמענו מאנשי לצון שקבלה בידם ג' העומדים בחבורה וכשפורש א' משלשתן אזי ידברו בו אלו השנים בגנותו, לכן אזהרתן לבל יפרוש אחד מהם עד שיתפרדה החבילה.

75 והנה אלו יושבי קרנות בפרט בשבת וי"ט שיושבין וישיחו יושבי שער, ושתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ואם אחד המיוחד שבעיר או שאר אנשי שלומי אמוני ישראל ההולכין לתומם לבית הכנסת או לבית המדרש לשמוע בלמודים שיעור החכם היושב ודורש בשבת וי"ט, כמאמר תנחומא ויקהל ילקוט רמז תח להקהיל קהלות בשבת וי"ט ולדרוש וכו'. והנה מידי עברו לפני אלו יושבי קרנות חושב בלבו אם לא ישב עמהם מעט מזעיר אזי ידברו בגנותו, ומפני כך רוצה לישב עמהם מעט ליתן חלק לס"א ואחר כך ילך לדרכו, וכל זה הוא עצת יצר הרע כאשר יבואר, לכך הזהירו הכתוב ובמושב לצים לא ישב כלל, כי אם ישב עמהם ממה נפשך לא יצא חובתו אף שלא ידבר עמהם, שאם ישב מעט וילך לדרכו אזי גורם להם שידברו בגנותו כשיפרוש מהם כל זמן שלא יפרדו איש מעל אחיו, ואם יתמהמה אזי יתבטל המצוה והעיקר, שעיקר מושב לצים שידברו בגנות אחרים וכוונתם עליו, וא"כ כשישמע דברי לצנותם במי שהולך בדרך הישר כמ"ש תהלים לח, כא ישנאוני ישטנוני תחת רדפי טוב, וח"ו פן ימנע מחמת אלו המלעיגים, על כן מתחלה יחדל מלישב במסיבתן ואז הוא מאושר בלי סכנה כלל.

76 ואחרי שהוא מאושר בעולם הזה אם יתנהג כאמור שלא הלך וגו' וכנ"ל, אז יעצו דוד המלך ע"ה שיהי' טוב לו גם בעולם הבא, על ידי עסק התורה שהיא חייך ואורך ימיך דברים ל, כ, לעולם שכולו ארוך, כי כך דרכה של תורה וכו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אבות פ"ו מ"ד.

77 וז"ש אחר זה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו', כי יש בכשרי ישראל ב' סוגים, א' ת"ח, וב' המונים, וכבר זכרנו בהפטרת עקב, ותאמר ציון עזבני ה' וגו' ישעיה מט, יד, כי הת"ח נקרא בשם הוי"ה, יעו"ש. וז"ש אם אתה איש המוני שאינו יכול ללמוד בעצמו א"כ ישמע בלמודים, וז"ש בתורת הת"ח שנקרא הוי"ה יהיה חפצו, ר"ל שישמע בחשק ולא שיהיה לו זה כמשא כבד ליפטור ממנו. ואם הוא ת"ח אזי בתורתו יהגה וכו'.

78 ואז יש שכר לשומע ומשמיע, כי זכרתי בפסוק דברים ז, יב והיה עקב תשמעון, דהל"ל תשמעו. והוא, כי לצורך המקבלים יש משפיעים כדי שיקבלו על ידי זה החכם, ונעשה כמעיין הנובע, וז"ש תשמעון, פועל יוצא לאחרים, שהם הת"ח המשפיעים במוסר, שנשפע לו חכמה ודעת להשפיע מוסר השכל להורות העם, וכן גורם טובה לשומע להשפיע ברכה, וכמ"ש בתקונים תי"ט לט. כמו שמשפיעים דין לדין כך גורם למעלה וכו'.

79 ונ"ל שזה שאמרו במדרש רות רו"ר ב, יא, כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם רות א, ו, שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות. והוא פלאי. ובע"י פירש רוכלים, כמו ההוא רוכל דמכריז מאן בעי סם חיים ויק"ר טז, ב, יעו"ש. ובודאי צריך פירוש לפירושו.

80 ולדברינו אתי שפיר, כי צריך טעם למה שאמרו רז"ל כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו', כמ"ש במסכת תמיד כח. יעו"ש, שנאמר משלי כד, כה ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב. וכמ"ש מהרש"א יעו"ש, וכמ"ש בתקונים וכו', וז"ש כל זמן שמוכיחים יונעם, שהמוכיח נועם למקבלים, אז תבא עליהם ברכת טוב, והוא כשיש משפיעים למטה זה לזה בתורה, כך מעורר למעלה להשפיע ברכה. ואתי שפיר, כשראתה רוכלים מחזירין בעיירות להשפיע תורה ומוסר מאן בעי סם חיים, אז שמעה, ר"ל בלב, שהבינה בדעתה כי ישפיע ה' שפע ברכה, כי כבר נתעורר זו למטה וגם למעלה יהיה כך, וק"ל.

81 וז"ש והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו. כי זה המשמיע תורה ומוסר יזכה להשפיע לו משמים חכמה ודעת, כדי שיהיה לו פרי שיתן בע"תו, הם מדרגה תחתונה ממנו שהם המוני עם השומעים מהת"ח, כמו שיש למעלה ב' מדריגות, צדיק יסוד עליון הנקרא פרי המשפיע למדריגה תחתונה הנקרא עתו דצדיק כנודע, כך למטה, ועל ידי שהתעורר מדה זו להשפיע למטה, אז יתעורר מדה זו למעלה, שגם השומע יזכה שכל אשר יעשה יצליח. כי יש שפע באופן שמשפיעין למשמיע ערך בחינתו, דברים השייכים לנשמה חכמה ומוסר, ומשפיעין לשומע בחינתו השייכים לגופו שכל אשר יעשה יצליח.

82 לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח כך יברח מתורה ומוסר, שהוא כמו ויהי נעם לשדים. וז"ש יחזקאל ס' י"ג ד כשועלים בחורבת נביאך ישראל היו, ופירש רש"י דקאי על נביאים שבורחים וכו'. ולי נראה דקאי ג"כ על ישראל, וכך פירושו, כשועלים בחורבת, כך מפני נביאך ישראל בורחים מלשמוע מוסר ה', וכאשר יבואר עוד.

83 ואמר על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יש בכתות בני ישראל ב' סוגים הממאנים לשמוע בלמודים שהוא הנהגת קדמונים להקהיל קהלות בשבת וכו', והיינו קודם מנחה דשבת, כי בשחרית יש טרחא, ואחר מנחה נועלין בית המדרש - שמת משה רבינו ע"ה טור או"ח סי' רצב, ועל כן קודם מנחה הוא הזמן הנבחר לפתוח החכם פיו בתורה ומוסר, ויש כת א' שמסירים אזנם רק מהתורה ומוסר, ואחר כך לזמן התפלה לבית הכנסת באים להתפלל עם הצבור על כל פנים. ויש כת ב' שמחמת בושתו שלא בא לתורה, שהסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה משלי כח, ט, ר"ל שהוא בעצמו מתעב להתפלל עם הצבור, ומתפלל ביחיד.

84 וזה שאמר, על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל רק בתורה ומוסר שנק' משפט, וכמ"ש רש"י שמות ו, ב דבר אתו משפט וכו'. ויש שנקרא חטאים בפועל, שהוא שלא יקומו במשפט וגם בעד"ת צדיקים, כי עדה הוא עשרה המתפללין, אחר ששמעו מוסר והרהרו בתשובה, כמ"ש קדושין מט: המקדש את אשה על מנת שאני צדיק מקודשת שמא הרהר בתשובה.

85 והסבה לזה, כי יודע ה' דרך צדיקים, כי תשובה נקר' דרך, כמ"ש תהלים כה, ח יורה חטאים בדרך, ויודע וחביב לפניו יתברך, לכך אין מונעין מהם דרך תשובה, רק מסייע, מה שאין כן דרך רשעים תאבד לפניו, ומונע מהם דרכי תשובה, שלא באו לשמוע תורה ומוסר, ואשרי תבחר ותקרב תהלים סה, ה, וק"ל.

86 •

87 מצוה - להקריב מנחת העומר, שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' כג, י.

88 מצוה - וספרתם לכם ממחרת השבת וגו', שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו' ושתי לחם חמץ וכו' כג, טו-יז.

89 לבאר איך מצות אלו נוהג בכל אדם ובכל זמן. עם המשך הפסוקים, דכתיב כג, י-טו דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו', וספרתם לכם וגו'.

90 וי"ל, א' כי תבאו וגו', אשר אני נותן לכם הוא מיותר. ב' וקצרתם את קצירה, אם כבר הוא קציר מאי וקצרתם את וגו'. ג' למה דוקא עומר וגו'. ד' וספרתם וגו', ל"ל לכם. ה' ממחרת השבת וגו', ממחרת י"ט הל"ל. ו' עד ממחרת השבת השביעית וגו', קשה ג"כ כנ"ל. ז' למה הקפיד שיהיו תמימות וכו'. ח' צריך טעם על חמשים יום דוקא.

91 ונבאר פסוקי שיר השירים ג, ט-י, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה וגו'.

92 ונראה, דבארתי בפ' בהר ויקרא כה, ג שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. דפליגי תנא קמא ורשב"י בפרק ו' דברכות לה:, ואספת דגנך דברים יא, יד הנהגך דרך ארץ וכו', ורשב"י סבירא לי' אפשר אדם חורש וכו'. ובארתי דפליגי בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דתניא בפרק ב' דביצה דף טז., אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הלל מדה אחרת הי' לו כו'. תניא נמי הכי בית שמאי אומר מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומר ברוך ה' יום יום. ורשב"י בשיטת בית שמאי, ותנא קמא בשיטת בית הלל על דרך הנזיר וכו'.

93 ובזה יובן הפסוק בב' פנים, א' לשיטת בית שמאי, ב' לשיטת בית הלל. וז"ש שש שנים תזרע שדך המיועד לך לעולם הבא, מה שאין כן עולם הזה הוא עולם שאינו שלך, והוא כבית שמאי מחד שביך לשבתיך, שיעשה הכנה לעולם הבא הנקרא שבת מתחלת שנותיו וכו'. ולשיטת בית הלל יפורש כפשוטו, שש שנים תזרע שדך, הנהג דרך ארץ כתנא קמא דרבי שמעון בן יוחאי, רק שיהי' כוונתו לשם שמים כמו הנזיר הנ"ל, דהיינו לתכלית ואספת את תבואתה, שיהי' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו', יעו"ש.

94 והעולה משם, כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה שיעשה הכנה לעולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לעולם הבא שכולו שבת. ובית שמאי לשיטתו, מחד שביך. ובית הלל לשיטתו, וכנ"ל.

95 אך ענין הכנה זו יש בו כמה בחינות שונות, כי הכנה לעולם הבא הוא שיעשה לו לבוש מן כל הימים וסוד חלוקא דרבנן, וז"ש מדת ימי מה היא תהלים לט, ה, ואם חסר יום אחד ממדת ימיו שנתן לו, שלא תיקון בו ואכלום, ומכ"ש ח"ו אם עבר בו עבירה, אין הלבוש שלם, לכך צריך שיהיו תמימות אל החמשים שנה, משנת עשרים שהוא בר עונשין עד ע' שנה, שיהי' שלימות בסוד ואברהם זקן בא בימים בראשית כד, א שכת' בזוהר פרשת ויחי רכד. יעו"ש. ויש שעושה לבוש מפשטי התורה והמצות בגן עדן התחתון. ויש מכוונת התורה והמצות עושה לבוש בגן עדן העליון. ויש עושין כתר ועטרה מיחודים, וז"ש ברכות יז. צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. ויש שאינו עושה לבוש כלל. ויש גורע על ידי עבירות, שעושה לבוש בגדים צואים.

96 וכאשר זכרתי בפ' כי תבוא משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר הערך, ונתיירא לשלוח עבדיו, ושלח את בניו ממש. והי' בזה ג' סוגים, א' התאמץ בכל כחו למצוא האבן טוב. ב' שצעק אל אביו וכו'. ג' שנשאר במצולות ים וכו', יעו"ש. אך שראה המלך ששוהין לבוא למצוא האבן, נתייעץ לפזר עוד מעות של כסף וזהב ופרוטות, כדי שיפשפשו ויחפשו המעות, אז אפשר שימצאו האבן. כאשר סופר במעשה שאחר חורבן ציון שדה תחרש, וזבלו על כותל מערבי עד שקם תוגר א' ופיזר מעות על מקום ההוא וכו'. ותינוק שאין בו דעת כאשר מצא פרוטה נסתפק במועט, ויש שהי' לו דעת יותר וליקט מטבע כסף, ויש זהב, אבל העיקר למצוא האבן טוב.

97 וה"נ כל התורה והמצוה ניתן לברר רפ"ח ניצוצין וכו' שהם האבן טוב שירד במצולה, ונתן הש"י התורה לישראל בסוד פרד"ס, והעיקר הסוד שהוא האבן טוב, רק שתחלה צריך שיברור לו דרך שיהי' לתפארת, ואחר כך שידבק בתורה וכו', וכמ"ש במדרש שמואל אבות פ"ב מ"א יעו"ש.

98 ובזה יובן, אפריון עשה לו המלך שלמה, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, אבל העיקר שהוא תוכו רצוף אהבה, ע"י פנימיות התורה לדבק באהבתו יתברך, וק"ל.

99 ובזה יובן, דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, שהיא ארץ עליונה, שהיא מתנה עולמית שהיא מיוחדת לכם בהחלט, מה שאין כן עולם הזה הוא עולם שאינו שלך, כמפורש בפייט לשבועות. וכמפורש בש"ס דבבא בתרא יא. מונבז המלך שבזבז אוצרות וכו'.

100 וקצרתם את קצירה, כי לימוד התורה נקרא קציר, בסוד מחצדי חקלא, ולעולם הבא אין שום לימוד וקצירה כי אם מה שקצר ולמד בעולם הזה, וזה שאמר וקצרתם שם, את קצירה שקצרתם בעולם הזה. ויש בזה בחינות שונות פרד"ס, והעיקר ליקרא ראשית המובא אל הכהן העליון הוא עמר גימטריא ש"י עולמות שיש לצדיק עוקצין פ"ג מי"ב גימטריא יק"ר, שהוציא יקר מזולל, להעלות האבן טוב יקר הערך מבין הקליפות הנק' זולל.

101 ולכך וספרתם לכם, ר"ל להנאותכם, ממחרת השבת - מחד שביך יעשה הכנה לשבת, מיד שבא בעולם הזה מעולם העליון הנקרא שבת. תספרו חמשים יום, שהם חמשים שנותיו מבן עשרים ואילך, שתהיה שבע שבתות תמימות, שלא יאבד יום אחד לבטלה, כדי שיהי' לו לבוש שלם לתקן גם ימי נערות. וזה שאמר והניף, ר"ל להעלות ימי הנעורים ראשית קצירכם, אל הכהן.

102 עד ממחרת השבת השביעית, לעולם הבא, שתשוב הרוח אל האלדים אשר נתנה בלבוש שלם, לכך תספרו חמשים יום, שלא יאבד מימי הספירה יום אחד.

103 על שתי לחם חמץ, שהם ב' סוגי יצר הרע שאור וחמץ זח"ב מ., ושניהם בשם חמץ יכונה, להכניסו בקדושה על ידי שישתמש במדות רעות שמצד היצר הרע ישתמש בו ברוחני להש"י, כנזכר לעיל במשנה אבות פ"ה מי"ט ומה בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם אבינו, יעו"ש וק"ל.

104 •

105 מצוה - וספרתם לכם שבע שבתות וגו' כג, טו.

106 לבאר זה, נ"ל להקדים משנה בפרק קמא דראש השנה מ"ב, בד' פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם, ובחג נידונין על המים. והוא תמוה, והספיקות יפורטו לבסוף.

107 דידוע כי האדם נקרא עולם, וכמ"ש מוהרש"א כשא"ל הקדוש ברוך הוא לרבי אלעזר בן פדת אי בעית דאחרב עלמא וכו' תענית כה., וכן מבואר בתיקונים וכתבים, ואין לך כל נברא שבעולם שאינו מורכב מן ד' יסודות הרומזים אל ד' אותיות הו"יה, וכל מצוה כלולה מן ד' אותיות הו"יה שהוא מ"צ חילוף י"ה עם ו"ה, וכמו ששמעתי כל העושה מצוה אחת וכו' קדושין לט: יעו"ש.

108 וזהו בכל דרכיך דעהו משלי ג, ו שהיא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה ברכות סג.. שבכל דבר ודבר שעושה אפילו גשמי, יראה לייחד ד' אותיות הו"יה, כי כל אכילה ושתיה, ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות, ושאר משא ומתן, הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו בסוד תהלים לט, ה מדת ימי וכו'. וכשעושה על כוונה זו הרי מעלה מיין נוקבין להשכינה שהיא אות ה', לקבל מיין דוכרין השפעה והמשכה מן אות ו', והיינו כשיעשה בדחילו ורחימו שהם י"ה, הרי עושה מן גשמי רוחני.

109 וכל זה הוא באדם הנקרא עולם, וכל מה שיש בעולם יש בשנה בסוד עולם שנה נפש, הרי שיש בשנה ג"כ ארבעה פרקים המיוחדים אל ד' יסודות הנ"ל הרומזים אל ד' אותיות הוי"ה. והוא, פסח על התבואה, אות ה' אחרונה שבשם, וכמ"ש בזוהר ויחי רכו: מצה בפסח הוא שרותא דשריאו ישראל למיעל בחולקא קדישא דקב"ה ואיקרי תבואת ה' וכו', יעו"ש. ולכך פתח במתני' מזה, כי פתח השער היא יראת ה'. עצרת פירות האילן, אות ו' שבשם. בראש השנה כל באי עולם וכו', אות ה' ראשונה בינה דינין מתערין מינה, וז"ש המ"בין אל כל מעשיהם, ומתחיל בראש השנה בסוד נסירה ונגמר ביום הכיפורים הכל מבינה. ובחג נידונין על המים אות יו"ד, שהוא מימי החסד שבתוך מקוה בינה, כי שם ע"ב בחכמה, ד' יודין שבו הם מ' סאה מים וכו'. ולפי שהם תרין ריעין דלא מתפרשין זח"ג ד. קאמר וב"חג נידונין, כי ה' עלאה בסוד שמאלו תחת לראשי שה"ש ב, ו, ובחג הוא וימינו תחבקני, קו ימין הוא קו החכמה.

110 וכדי שתבין איך יש ד' פרקים אלו שהם מועדות, באדם הנקרא ג"כ שנה, נתחיל מן פסח שבו אכילת מצה, דקי"ל אין בין חמץ למצה אלא משהו, וז"ש על התבוא"ה, והענין, דאמרו חז"ל בפ"ב דשבת לא., תנא דבי רבי ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. ופירש רש"י כי היא משמרת התבואה וכו'. אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה וכו', ואפילו הכי אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין וכו', א"ל עירבת בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית, ע"כ. העולה מזה כי קב חומטין שהוא משהו, בכור חיטין שהוא ל' סאין, וכל סאה ו' קבין שהוא הרבה מאוד, מ"מ אותו משהו מחזיק ומקיים הכל, ובלא"ה אינו שוה כלל ומוטב אם לא העלה כלל.

111 כך הענין בעבודת ה', כי שנים העוסקין יחד בתורה או תפלה, זה עסק ביראה שהוא משהו קב חומטין שעירב בתבואה, נתקיימת בו. והענין עסק בלא יראה, ואין צ"ל אם ח"ו נתכוין לאיזה פניה גאוה או קנטור, מוטב אם לא עסק כלל.

112 וכן בכל עניני אכילה ושתיה ומשגל ומלאכה, זה עשה לתועלת עצמו למלאות תאותו, נקרא פושעים יכשלו בם הושע יד, י. וזה השני אכל ושתה בכל עניני עולם הזה כמו הראשון, רק שנתכוין שיהי' לו כח לעבוד הבורא, ומכל שכן אם יש לו בינת אדם לכוין להעלות ניצוצות ולייחד ד' יסודות שיש בכל דבר וכנ"ל, ולקיים בכל דרכיך דעהו, נקרא צדיקים ילכו בם. וכמו שדרשו חז"ל כך על ב' שאכלו פסח ביחד, זה נתכוין וכו' נזיר כג..

113 הרי שפיר אמרו אין בין חמץ למצה אלא משהו, שהוא קב חומטין שצריך לערב בתבואה, שהיא יראת ה' אשר היא אוצרו, והיא אות ה' שבשם.

114 והאדם הנקרא עולם, נידון בפסח על התבואה הנ"ל שלא יפסיד על ידי קב חומטין הנזכר, וזה בפסח שנצטווה באכילת מצה ולא יראה לו חמץ שמות יג, ז, היינו שיהי' נזהר בזה המשהו חמץ, ואז ניצול כל השנה מחטא, ושפיר, ודי למבין.

115 בעצרת על פירות האילן, כי נודע האילן שהוא עץ השדה, הוא תפארת ישראל אות ו' שבשם, והנה יש אל ו' זו ו' זעירא שהוא סוד הנקרא פרי העץ, כנודע בכוונת הברכה, והוא בעולם.

116 וכדי שתדע איך הוא באדם ובשנה, בסוד עש"ן, נ"ל שהוא ענין התענוג שיש לאדם השלום בתורתו ותפלתו, שמדבק את עצמו באותיות הקדושים שהם חיות רוחניות נשמות קדושות, כי מבשרי אחזה אלהי, כמו באבר חי שבמשגל שהוא מבחר התענוג, כן האדם השלם שיש לו תענוג בתורתו ותפלתו נקרא חי, מה שאין כן כשאין לו תענוג הוא משמש באבר מת, שאין בו חיות כלל, אף שיש בו יראה צריך שיהי' בו ג"כ אהבה ותענוג.

117 וזה נרמז בעצרת, שיש בו מ"ט יום אחר פסח, ועצרת הוא יום החמשים הנקרא יובל, שמשם כל חדוה ותענוג וחירות הנרמז באות א' של אדי"ד הנעשה מזה כתר לז"ונ כנודע בכוונת האר"י. והענין כמו שכתבתי בביאור מאמר, כי באלו מ"ט יום צדיק מט לפני רשע ח"ו, אבל כשאות א' באה, שהוא אלופו של עולם חיי החיים תענוג התענוגים, ונמשך המשכה זו הנרמז אל אות ו' המשפיע עד המלכות הנק' מצה שהי' בפסח כנ"ל, אז נעשה מן מצה מצוה.

118 בראש השנה כל באי עולם וכו'. והוא כי יראה ואהבה שזכרנו באות ו"ה הנרמז בפסח ועצרת הוא יראה ואהבה תתאה, הגם שנמשך מלמעלה מ"מ אינו רק באות דרך המדריגות, וכמו שמצאתי בכתבים נוף עץ חיים על פירוש מאמר הזוהר ויקהל דף רי"ו ע"א ויראת מאלהיך וכו', וז"ל: כי יראה במלכות מצות ל"ת, ואהבה בז"א שבו החסדים מצות עשה, יעו"ש בדף קכ"ב ע"א. אמנם אית יראה עלאה בחכמה ואהבה עלאה בבינה, וכמ"ש אבות פ"ג מי"ז אם אין יראה אין חכמה.

119 והנה בפסח נידון על מצה בסוד ה' אחרונה שבשם הנקרא דבור, שיהי' ביראה, שהוא קב חומטין בתבואה. ובעצרת על פרי האילן שהוא יסוד ו' זעירא הנמשך מן ו' שבשם, כי מילוי ו"ו הוא ג"כ ו', נמצא בעצרת שהוא ו' כנ"ל נעשה מן מצה מצוה, ואע"פ שאינו בפסח ועצרת רק ב' אותיות לבד, מכל מקום שורש ו"ה הוא נכלל באות ה' עליונה אם הבנים, כי ציור ה' עליונה ד"ו, וכשנכנס אות ו' בתוך הד' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ משלי ג, יט נעשה מן אות ד' ה', ועם אות ו' הרי מצוה, כי מ"צ בחילוף הוא י"ה.

120 וז"ש בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. דהקשה הר"ן חידושים ר"ה טז. כיון דאדם נידון בראש השנה על כל מאורעותיו, נידון הן תבואתו או פירות האילן שלו, א"כ הרי נידון הכל בראש השנה. ותירץ, כי בראש השנה גוזרין עליו חלקו מדברים הללו. וטעם בראש השנה, כי בתשרי נברא עולם ר"ה יא., ואדם הראשון חטא, ונידון ברחמים, וקבעו לבניו וכו'. ואי נמי למאן דאמר בניסן נברא שם, מכל מקום ביום הכיפורים נמחל עון עגל, ונקבע מתחלת תשרי עד יום הכיפורים לימי דין, עכ"ל.

121 ולי נראה לתרץ קושיית הר"ן בדרך זה, דהא קשה עוד קושיא שהקשה האר"י זלה"ה פע"ח ש' השופר פ"ה וכי פליגי במציאות, למר בניסן נברא עולם ולמר בתשרי. ומשני כי ב' דיעות אמת, הא' מיירי בבחינת פנימיות עולמות, והב' מדבר בבחינת חיצוני' העולמות, שהוא סוד מחשבה ומעשה, יעו"ש.

122 ולהבין ענין זה חיצוניות ופנימיות, כי מה שיש בעולם הוא בשנה וכן בנפש האדם בסוד ע"שן, וכמו שיש באדם הגוף שהוא לבוש אל הנשמה שהוא בפנים, כן יש בעולם חיצוניות העולמות ופנימיות העולם. והוא כן בשנה. והם הרשעים הם קליפות וחיצוניות העולמות, ובינונים הם אמצעים, והצדיקים הם פנימיות העולם, וז"ש לבי לחוקקי ישראל שופטים ה, ט, כמו הלב שהוא פנימי וחיות הגוף, כן הצדיקים הם חיות העולם, ושאר בני עולם הן לבוש פנימי, ועל דרך שאמר בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני ברכות נח..

123 ובזה יש לתרץ קושיית הרמב"ם פיה"מ על משנה בראש השנה פ"א מ"ב כל באי עולם עוברין כבני מרון, ותנא ר"ה יח. כולם נסקרין בסקירה אחת. והקשה, דהוי תרי דסתרי אהדדי וכו', יעו"ש בתוס' יו"ט. ולדברינו אתי שפיר, דיש נגד ב' בחינות הנ"ל ב' מיני דינין, כי הלב בשרו מדובק מאוד, וכמ"ש בש"ס פסחים עד. לב דשיע, והוא מורה על הצדיקים ששורש נשמתן ממקום אחדות, לכך נידונין ג"כ יחד, וז"ש היוצר יחד לבם, שהם הצדיקים, שהיצירה של הלב דבוק בשרו יחד, לכך נידונין ג"כ בסקירה אחת הצדיקים שהם פנימי של העולם. אבל המוני עם שהם מעשיה, מעולם הפירוד, ויש פירוד ביניהם, נידונין ג"כ כל אחד בפני עצמו, כמ"ש המבין אל כ"ל מעשי"הם, ר"ל אל כל איש פרטי מאחר שהוא מעשי' עולם הפירוד. ובאמת הכל אחד, כי כאשר נידון הלב גם הלבוש ובשר מרגיש מאוד. וה"ה איפכא מרגיש הלב ג"כ כאב הגוף, ולא כל כך כמו כאב הלב שהוא מסוכן, שתלוי בו החיות. ואם הגוף אינו מרגיש כאב הלב, הוא מסוכן סמוך למיתה, שאין המתים יודעים מאומה.

124 וז"ש בסנהדרין פ"ו מ"ה השכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. כי הראש מכונה אל הצדיקים וראשי הדור, וזרוע' מכונה אל הרשעים וכמ"ש ירושלמי שביעית פ"י ה"א עתידין בעלי זרוע ליפול, והצדיקים הם פנימי, והרשעים והקליפות הם חיצוניות כמו לבוש ובשר הגוף.

125 וז"ש קלני מראשי קלני מזרועי, ור"ל דמדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא. קלני מראשי, שאם ח"ו קלני מראשי, שיש כובד ראש בצדיקים ראשי הדור, אז קלני מזרועי, שהם המונים, כי גם להם יגיע הכאב. ואם קלני מזרועי, שהוא נקל בעיניהם של אלו הנק' זרוע, אז הוא ודאי קרוב למיתה להם, שאין בהם חיות, והוא כי קלני מראש, שאינם מרגישים כי אפס החיות שלהם, והם מתים שאינם יודעים מאומה, ואתי שפיר והבן. וסמכתי על המעיין כי קצרתי, וק"ל.

126 •

127 בפסוק כי תבואו אל ארץ והבאתם עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו', עד תספרו חמשים יום וגו' כג, י-טז. והספיקות רבו. והרב האלשיך פירש על דרך מוסר, כי יש ך"ה אברים באדם שהם עישור מרמ"ח איברים, שבהם תלוי הטוב והרע שבאדם וכו'. וחמשים יום הם חמשים שנה, משנת עשרים שהוא בר עונשים עד שבעים שנה וכו', יעו"ש.

128 ואענה חלקי גם אני, לקרב סוד הספירה שנז' בכתבים, איך הם רמוזים באדם לעבוד בו עבודתו יתברך.

129 והנה אמר שם סוד הספירה, כי בסוד גלות מצרים נסתלק החסדים והגבורות למעלה בדעת ז"א, כי פרעה הי' אחיזתו שם, ועל ידי הספירה שסופרין מתפשטין החו"ג למטה, כי שם למעלה היו בהעלם וכו' וכשמתפשטין נכנסין המוחין בז"א ונק' מ"ה, כי תחלה הי' בסוד ד"ם ועל ידי א' דאהי' שנתפשט בוא"ו דמ"ה נעשה אד"ם גימטריא מ"ה. וסדר כניסת המוחין בכל שבוע, גדלות ראשון דאבא ואימא, ואחר כך קטנות שני דאו"א, ואחר כך קטנות ראשון דאבא ואמא, ואחר כך גדלות ב' דאו"א.

130 והנה אף שהם דברים נעלמים שאין ראוי לשלוח בו יד, מ"מ מאחר שהאדם נקרא עולם קטן, וע"כ רמוז בו הכל, ומבשרי אחזה אלהי, כי ממה שלמטה בהנהגת האדם ידע וישכיל דברים עליונים, כי זה העולם הוא דמות חותם של עולם העליון כנודע.

131 וענין חסדים וגבורות שבאדם, שהם תחלה בהעלם בדעת ז"א הנקרא אדם, ואחר כך מתפשטים בגופו של אדם העליון, וכן באדם התחתון, ג"כ. הענין הוא כך, כי אדם פרא יוולד עי' איוב יא, יב, כי היצר הרע בא תחלה לאדם בקטנות שהם סוד הגבורות המתפשטין תחלה, ואחר כך החסדים שהם יצר טוב, וכ"כ במפורש בספר פרי עץ חיים חלק ב' דף מ"ד ע"א בסוד הספירה יעו"ש. מה שאין כן בגדלות הוא איפכא וכו'.

132 ולהבין זה הענין של קטנות וגדלות באדם התחתון, הוא כך, כי כשהוא הולך אחר תאוות ושרירות לבו נקרא קטנות, בסוד קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד עובדיה א, ב הנזכר בעשו. וגדלות הוא כשמואס עניני עולם הזה, ועוסק בדברים גדולים נעלמים, בעניני עולם הבא. וז"ש שמות ב, יא ויגדל משה, ופירש רש"י לגדולה, יעו"ש.

133 וסדר בריאת האדם הוא היצר הרע שהם גבורות והיצר הטוב שהם חסדים. אך בקטנות אף שהאדם הולך אחר עניני עולם הזה או בעסקי עולם הבא מכל מקום הם בהעלם, שאינם ניכרים מעשיהם, וכמ"ש רז"ל בר"ר סג, י ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' בראשית כה, כז וז"ל: כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם וכו', וכיון שהגיעו לי"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה לע"ז וכו'. הרי מבואר כי בקטנות החסדים והגבורות הם בהעלם, בדעת, ולא בגופו של אדם, כי אינם ניכרים במעשה. אבל בגדלות מי"ג שנה נתפשטו החסדים והגבורות שהם היצר הרע והיצר הטוב למטה בגופו, וניכרים בעשיות מעשים טובים או רעים וכנ"ל.

134 אך שיהי' באדם אחד חסדים וגבורות ניכרין, שהם מעשים טובים ורעים, זה לא אתי שפיר, שהם הפכים ונגדים, וכשזה גבר זה נפל. ועוד דשם גדלות יכונה לצדיק וכנ"ל, וא"כ איך יתואר בו התפשטות חסדים וגבורות שיהיו ניכרין.

135 ונ"ל כי התפשטות חסדים וגבורות בגדלות הוא על דרך זה, כי הרשע אף שהוא אחר י"ג שנה נקרא קטן כנ"ל, והחו"ג שהם בדעת בהעלם הוא על דרך זה, כי אם הי' האדם משים על לבו חסדיו יתברך שעושה עם האדם מיום צאתו על אויר העולם שלא נעשה נפל, וימי יניקתו והגדלתו, כמו שהאריכו בזה חכמי המוסר וחובת הלבבות ש' הבחינה פ"ה, ותחת זבחים ושלמים שהי' ראוי לגמול להש"י, הוא מביא חטאת ואשמים, שהוא גבור' ודינים של אדם שהוא קרוץ מחומר, איך ימרוד עיני כבודו ית' בשפע חיות שהקדוש ברוך הוא משפיע בו, אשר לולי שפע חיותו מהקדוש ברוך הוא רגע אחד הי' נאבד, וכמ"ש בר"ר יד, ט פירוש הפסוק תהלים קנ, ו כל הנשמה - על כל נשימה ונשימה ראוי להלל י"ה וכו'. בודאי אם הי' האדם משים זה ללבו לא הי' עבד מורד באדונו. אפס שאלו חסדים וגבורות שאמרנו הם בהעלם, שנשכח ממנו זה ואינו נותן לב עליהם לזוכרן, כי כל מעשיו ישרים בעיניו.

136 אך הצדיק ההולך בדרך הש"י הנקרא גדלות, בו מתפשטים החסדים והגבורות למטה בגילוי, כי נותן לב עליהם תמיד, וזוכר חסדיו ית' ומעשה האדם שהם רעים הנקרא גבורות, ועושה תשובה שלימה הנקרא תשובה עלאה להחזיר אם על בנין, שהוא סוד א' דאהי' להתפשט בז"א הנעשה אד"ם על ידי כשרון מעשי תחתונים, שהם התפשטות חסדים וגבורות כנודע. ואלף זו דאהי', נעשה אהי' במילוי י' פעמים אל גימטריא עמ"ר כנזכר בסוד הספירה, יעו"ש.

137 איברא שזה הכשרון של אדם כשר אינו במדריגה א' תמיד, כי האדם נקרא עולה ויורד, ובתחלת מעשיו כשמתחיל לשוב עד ה' הוא על דרך הטוב והיושר המכונה למוחין דאבא ומוחין דאמא, כי תשובה מבינה הנק' אמא שהוא א' דאהי' הנעשה מוחין לז"א. ומאבא, כי על ידי תשובה זו ממשיך מילוי אבא שהוא מ"ו, ונעשה מ"ה ע"ה גימטריא מ"ו, וכאשר זכרתי במתניתין כתובות פי"ג מ"ז אדמון אומר ילך בקצרה, וחכמים אומרים יקנה דרך במא"ה מנה וכו', עיין אח"ז בפרשת בהר, וזה נקרא גדלות ראשון של אבא ושל מוחין, שעל ידי תשובתו וכשרון מעשיו ממשיך מוחין לז"א מאבא ומאמא.

138 אך שזה אינו תמידי שיהי' במדריגה א', רק באינו יודע מזה, שסובר שמתמיד במעשיו הטובה במדריגה א', ובאמת אינו, והוא בסוד קטנות שני שהוא שם אכד"טם חילוף אלהי"ם העלם הדין, ור"ל שנעלם שחוזר ויורד ממדריגתו אל הגבור' שהוא דין. עד אחר כך שיורד לגמרי, לסבה שיהי' מאלו דעיילי ונפקי, או להעלות שאר מדריגות בסוד עוברי בעמק הבכה וכו' תהלים פד, ז, או שיהי' לו אחר כך יותר תענוג על דרך משל לבן מלך וכו', או לשאר סיבת בחירה שבאדם, אז מרגיש כאיזמל בבשר החי איך נתרחק מעבודת ה', וצר לו מאוד אחר שידע מתענוגי ותפנוקי מלכים שנתרחק ממנו, והוא דואג יותר מתחלת מעשיו שלא ידע כלל מתענוגי עבודת ה', אז שב אל אלהיו בכל לבו ומוסיף גדרים וסייגים לעצמו שלא ירד למטה לגמרי, וזה נקרא גדלות ב'.

139 וזהו סדר כניסת המוחין למעלה ולמטה, וזה בזה תליא, אשר לסיבה זו בחרו לומר בין פסח לעצרת פרקי אבות, כמ"ש האלשיך ויקרא כג, יא ובמדרש שמואל בהקדמה יעו"ש, כי הם ימי תשובה, והוראת כל חיי אד"ם תלוי בימים אלו למעלה ולמטה, ודי בהערה זו.

140 ובזה יובן המשך הפסוקים כי תבו"או אל הארץ, ר"ל כשתהיו מכונים בשם ביאה אל הארץ העליונה, ולא בשם הליכה, כי כבר נודע מפסוק הלך ילך ובכה תהלים קכו, ו, כשהולך מעבודת ה' נקרא הולך, שנתרחק ממנו יתברך, מה שאין כן כשנתקרב נקרא ביאה. אז וקצרתם את קצירה, כי העוסקים בחכמה פנימ' נקראו מחצדי חקלא לבער הקוצים מכרם ה' צבאות, וזה אי אפשר כי אם כשעושה תחלה תשובה שלימה, וז"ש כי תבואו אל הארץ אז וקצרתם את קצירה.

141 והבאתם את עמ"ר, כי על ידי תשובה שתשוב אמא על הבנים, בזה ממשיך ומביא עמר, רפ"אל גימטריא עומר, שנמשך מז"א לנוקבא וכנ"ל ונעשית אל אדני, ואז עולה עמו עד כהן העליון שהוא חכמה ע"ב דיודין גימטריא חסד שמקבל ממנו, כמ"ש בספר פרי עץ חיים הלכות שבועות פ"א כי בספירת העמר עולה זו"נ עד חו"ב, ובשבועות נתקן כתר שלהם, וז"ש ראשית קצירכם אל הכ"הן הידוע, שהוא להמשיך להמוחין מלמעלה למטה ואחר כך עולה למעלה וכו', ודי בזה, ואם שגיתי ה' יכפר.

142 •

143 מצוה - ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' כג, מ.

144 במדרש ויק"ר ל, ז וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות וכו'. וכבר הוקשו רבים וכן שלמים, ממה נפשך, אי עושין עונות וכי סלקא דעתך אלו ד' ימים שבין יום הכפורים לסוכות הפקר הן. אלא שאין עושין, א"כ ביום א' דסוכות ג"כ אינו ראשון. ועוד בריש הפרשה הוה ליה לרמז זה, ומה זה מקום לרמז כאן אצל ד' מינין שבלולב. ועוד מה שייכות לזה שאמר לכ"ם להוציא הגזול ויק"ר שם, ו, ואז אמר ראשון לחשבון עונות, והט"ז או"ח סי' תקפא בהקדמה פירש מה שפירש, יעו"ש.

145 ונ"ל דכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ג מהלכות תשובה ה"ה חילוק בין יחיד שאין מחשבין עליו עבירה ראשונה ושני', ובציבור אפילו ג' אין מחשבין עד רביעית שנאמר עמוס ב, א על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. נמצא אחר יום הכיפורים שנמחל הכל, אף שעוברין הציבור עבירה א' או שנים וג' אין בחשבון, ואיך מחליט לומר ראשון לחשבון עונות.

146 ונ"ל משום דד' מינין שבלולב, אף שמעכבין, מכל מקום ד' מצות הן, וכמ"ש הבית יוסף בשם אורחות חיים הל' לולב אות כב שאם שכח להניח ערבה עם לולב, הוא מברך על ערבה לעצמו, וכן כתב בשם הראב"ד תמים דעים סי' רלג, יעויין ב"י או"ח בסימן תרנ"א. ונמצא אם גזל ד' מינין שבלולב, שכל א' הוי מצוה הבאה בעבירה, כדמסיק בש"ס סוכה כט: והרא"ש סוכה פ"ג סי' ג, א"כ הוי ד' עבירות, ואף בציבור נכנס מיד לחשבון.

147 ובזה יובן ולקחתם לכ"ם ביום ראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו'. ובא להוציא שאול, וגזול נתמעט משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ואם עושה כן, הנה אף שהוא ראשון, מכל מקום נכנס לחשבון עונות, דד' עבירות הוי בידו, ואף בציבור על ארבעה לא אשיבנו, וק"ל. ונכון הוא, כי בזה מבואר כל הספיקות שהקשה הבית יוסף סי' תקפ"א והט"ז אף שלא העליתי כאן, ודוק.

148 •

149 במסכת סוכה כז., שאל אפוטרופס של אגריפס את רבי אליעזר מהו שאצא מסוכה לסוכה, אמר לי' לא, שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה בטל מצות הראשון.

150 וי"ל, לפי מה שכתב הרמב"ם פיה"מ סוטה פ"ה מ"ה על מ"ש בסוטה לא., הן יקטלוני לו איחל וכו' איוב יג, טו, אלא מעתה הא דכתיב ישעיה סג, ט בכל צרתם לא צר וכו', אלא משמע הכי ומשמע הכי. ופירש הוא ז"ל, דלפעמים משמע לא באלף הן, ולפעמים הוי לאו. וא"כ מה זה דמשני לו, לא, דמשמע לתרי אפי, הוה ליה להשיבו אסור לצאת מסוכה לסוכה, ועכ"פ הל"ל לא"ו, שאין בו ספק. ב' קשה לשון שאני אומר וכו', אין לו שחר כלל, דהוא ללא צורך, דלא שאיל הטעם רק הדין.

151 ונ"ל דחדא יתורץ באידך, שכתבתי בביאור מתני' דעדיות פ"ה מ"ו על מה שאמר עקביא מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום וכו'. דיחיד החולק עם הרבים אסור להורות כסברתו במעשה נגד הרבים, דזקן ממרא יחשב, ואם הורה נגד הדין של עצמו כמעשה רשע יחשב וכו', יעו"ש.

152 והנה בדין זה היוצא מסוכה לסוכה פליגי רבי אליעזר וחכמים שם, וא"כ זה השואל ששאל מרבי אליעזר דוקא, ממה נפשך לא יעשה רבי אליעזר כהוגן בהוראתו, דאם ישיבו כסברת עצמו במעשה נגד הרבים, יחשב לזקן ממרא, ואם ישיבנו כחכמים בהוראתו, זה א"כ סותר סברת עצמו, וח"ו לרשע יחשב, לכך א"ל ל"א דמשמע לתרי אפי, ואתי שפיר.

153 ובזה יובן, שאל אפוטרופס של אגריפס את רבי אליעזר דוקא, מהו שאצא מסוכה לסוכה, והנה מאחר שבדין זה פליגי רבי אליעזר וחכמים אי אפשר להורות למעשה כחד מהן, והשיבו במתג לשונו לשון ל"א דמשמע הכי והכי. אפס פן תיקשי למה השיבו לישנא דמשתמעי לתרי אפי, לזה ביאר הוא עצמו טעמו של דבר שאני או"מר וכו', מאחר שאני הוא האומר כך אבל חכמים פליגי עלי בזה, והכרחתי להשיבך בלשון הזה דמשמע הכי והכי ויצא ידי הכל ודוק, וק"ל.

154 •

155 מצוה - ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' כג, מ.

156 ודרשו חז"ל ויק"ר ל, ז וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות וכו'.

157 וטור אורח חיים כתב בסימן תקפ"א מדרש תנחומא אמור כב וז"ל: משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אלי' בחיל גדול לגבותו, כשנתקרב אלי' י' פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני המדינה לקראתו, הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר יצאו כל בני המדינה לקראתו הניח להם הכל, כך וכו' ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם, בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל וכו'.

158 והקשה הבית יוסף, א"כ ערב ראש השנה חשוב כמו יום הכיפורים, שמתכפר בו שליש עוונות כמו יום הכיפורים. וי"ל דשליש ראשון קל להתכפר וכו'. ובעל הט"ז סי' תקפ"א בהקדמה תירץ קושיית הבית יוסף, שאין אלו השלישים נמחלין לגמרי בערב ראש השנה ובי' ימים, רק דרך העברה, וביום הכפורים הוא מחילה גמורה וכו', יעו"ש.

159 אבל לא הבנתי כוונתו בזה, דהא לשון וויתר משמע לגמרי מחילה גמורה, כמ"ש ב"ק נ. כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו' אלא מאריך רוחי', הרי דהעברה שהוא מאריך רוחי' לא נקרא וויתר. ועוד מנין לו זה כי אם מכח קושיא הנ"ל.

160 ונראה דיש לדקדק יתור לשון הטור מוותר לה"ם שליש עוונותי"הם, דהוה ליה למימר מוותר שליש עוונותיהם, ולמה לי לה"ם. גם הל"ל שליש עוונות, מאי עוונותיהם. ועוד בינונים מוותר ב' שלישים וכו', הא אינו רק שליש. וכן הקשה הט"ז. ועוד למה שליש הראשון קל, מאחר שהוא מכוון שליש כמו שאר השלישים. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.

161 ונ"ל דשניהם, תירוץ הב"י והט"ז, אמת, ואף שהם שני הפכים מכל מקום בסוג א' עולה.

162 ותחלה צריכין לבאר מ"ש ענין וויתר השליש, אי ר"ל שליש עוונות של כל המדינה, או של אלו הגדולים שיצאו לקראת המלך. וכדי לבאר זה, נ"ל לבאר דין אחד מש"ס דבבא בתרא פרק ט' מ"ג, קמג: בסמ"ע וטור חושן משפט סימן רפ"ז, מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. ומפרש בטור דהיינו שהשביחו מממון הקטנים דוקא שהוא מתפוסת הבית, אבל השביחו מממון שלהם או שטרחו בגופם, השבח לעצמן. וה"ה אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, השבח לעצמן וכו', יעו"ש.

163 ומעתה מבואר בדין הנ"ל, דיש לפעמים ענין וויתר השליש רק לגדולי המדינה, ולפעמים להמדינה. והוא, שאם הלכו לקראת המלך בשליחות של בני המדינה, שמחזיקים בידם של אלו הגדולים כדי שיהי' להם פנאי לפקח בעסקי עבודת המלך, שיצאו לקראתו ויפייסו את המלך עבור המדינה, ופייסו המלך שוויתר לאלו הגדולים שליש, שייך זה לכל המדינה, מאחר שהשביחו מתפוסת הבית השבח לאמצע. מה שאין כן אם יצאו אלו גדולי המדינה מעצמן שלא בשליחות המדינה, ומכל שכן אם מקנטרין אלו בני המדינה על אלו הגדולים שעוסקין בעבודת המלך, ועל כרחך אמרו אלו הגדולים הרי אנו עושין בעבודת המלך לעצמינו, שייך הוויתר לאלו הגדולים לבדן.

164 ובזה מבואר צחות לשון הטור, דמבואר כי ישראל בכלל יש בהם ג' שלישים, שליש א' צדיקים, ושליש א' בינונים, ושליש א' רשעים. וכן כתב האלשיך ישעי' ס' נ"ה ו וז"ל: הרשעים הם המעט, כי הרוב הם כשרים שליש צדיקים ושליש בינונים, יעו"ש.

165 ובזה יובן, ערב ראש השנה הגדולים מתענין, וויתר להם שליש עוונותיהם. ר"ל שהוויתור הוא לה"ם דייקא, שליש עוונותיהם של כללות המדינה, שהוא כל חלקם של צדיקים, והם הגדולים שיצאו לקראתו תחלה. ולא שימחל לגמרי, כי להתלמידי חכמים שהם הגדולים נקרא וויתר לגמרי, אבל לבני המדינה אינו רק העברה, לענין שאם אין אחדות לבני המדינה עם גדוליהם נחשב זה שליש עונות חלק הגדולים על בני המדינה, בסוד כסוי חטאה תהלים לב, א, וז"ש וויתר להם ולא למדינה, כי השביחו לעצמן. בי' ימים שיצאו בינונים המדינה ונמחל שליש המגיע לחלקם, שהם ג"כ שליש, וגם השליש שהי' מוטל עליהם מן הגדולים ג"כ וויתר להם, והוי ב' שלישים, ונשאר שליש של הגדולים ושליש של הבינונים הכל על שאר בני המדינה, עד ביום הכיפורים נמחל הכל, עונות של עצמן ושני שלישים ראשונים. ומעלת יום הכיפורים הוא ביתר שאת מצד השלום והאחדות שיש ביום הכיפורים, וממילא כשיש אחדות בערב ראש השנה ועשו הגדולים בשליחות בני המדינה ג"כ הוי מחילה גמורה זה שליש של הגדולים, כי השבח לאמצע, ודוק כי נכון הוא, ומעתה דברי הב"י והט"ז שניהן אמת.

166 ועל פי זה נראה לי לבאר המשך פסוקי פרשת האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו', כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, שחת לו לא בניו מומם דברים לב, א-ה. והספיקות רבו, א' למה בשמים אמר לשון האזינו מקרוב, ובארץ אמר שמיעה מרחוק. ומ"ש חז"ל ספרי האזינו א שהי' משה רבינו ע"ה קרוב לשמים, גם זה צריך הבנה. ב' למה בשמים אמר אדברה שהוא קשות, ובארץ אמר אמרי פי שהוא לשון רכה כמ"ש שמות יט, ג כה תאמר לבית יעקב וגו'.

167 ג' למה בשמים אמר האזינו לשון רבים, ובארץ אמר תשמע לשון יחיד, והל"ל ג"כ תשמעו. הגם דכבר בארתי בכתבי דכתבו חכמי התכונה כי השמים הוא ע"י גלגלים, מה שאין כן נקודת מרכז הארץ וכו', יעו"ש, אבל דברי רבותינו אדר"נ לז, ט כי יש שבעה ארצות ג"כ, הדרא קושיא לדוכתי'.

168 ד' מה ענין כי שם ה' אקרא, אהא דלעיל. ה' במשה נזכר שם הרחמים כמ"ש כי שם ה' אקרא, ובישראל נזכר שם אלהים כמ"ש הבו גודל לאלהינו. וגם כפשוטו אין לו שחר כלל.

169 הגם דב' קושיות אלו לבד, דהיינו קושיא ד' וה', היה אפשר לבאר על פי המשך דברי הטור הנ"ל סי' תקפא, והוא דכתב האלשיך ישעי' סימן נ"ה ו דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. והקשה ז"ל, הנה אמרו חז"ל ר"ה יח. אלו י' ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים שהוא מצוי אצלינו, וקשה דלפי זה איך חוזר ואומר קראוהו בהיותו קרוב, דמשמע שאינו מצוי אצלינו. גם כי בשם הרחמים אמר וירחמהו, ובשם אלהינו ירבה לסלוח, משמע יותר רחמים משם הו"יה.

170 וביאר על פי דברי הטור הנ"ל, שהגדולים מתענין ערב ראש השנה ומוותר שליש וכו'. וז"ש דרשו ה' בהמצאו, ר"ל עכ"פ בי' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שכבר הוא מצוי. אך עצתו הוא שלא תמתינו עד המצאו, כי אם קראוהו בהיותו קרוב לימצא, שהוא קודם ראש השנה שהוא יום הדין, כי יעזוב רשע דרכו מאז, קודם ראש השנה, שהוא רחמים, ואז כי ישוב אל ה' וירחמהו שאז מוותר שליש, וכשיחזור להתחזק בתשובה בזמן שנקרא אלהינו שהוא בראש השנה יום הדין, אז ירבה לסלוח וכו', ודפח"ח.

171 ולי נראה לפרש כפשוטו, דהא לפי המשל הנזכר בטור מבואר שיש מחילה אף שאינן מתעוררין בתשובה קודם ראש השנה כי אם הגדולים, אבל הבינונים ושאר המדינה מתעוררין בתשובה מראש השנה ואילך. ובזה אתי שפיר דרשו ה' בהמצאו מראש השנה ואילך, דרך כלל המדינה ובינוני המדינה, ובלבד שיצאו הגדולים לקראתו מקודם, שקראוהו בהיותו קרוב שלא בא עדיין למדינה. וז"ש וישב אל ה' וירחמהו, דהיינו קודם ראש השנה, שיצאו הגדולים לקראתו, שאז נקרא רחמים, ואז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, ור"ל מאחר שיצאו הגדולים קודם ראש השנה, אז גם כי כלל המדינה לא יצאו רק מראש השנה ואילך שנקרא אלהינו, ג"כ ירבה לסלוח, שוויתר הכל כמו במשל הנ"ל, וק"ל.

172 ובזה יובן קושיא ד' ה' הנ"ל, שאמר משה כי שם ה' אקרא, כי כלפי שנזכר שם בנביא קראוהו בהיותו קרו"ב קודם ראש השנה שנקרא רחמים, לכך אמר משה כי שם ה' אקרא, אבל אתם כלל המדינה הבו גודל לאלהינו - בראש השנה שנקרא אלהינו, שאז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. כי מאחר שיצאו גדולי המדינה לקראת המלך הוא משה שקרא לשם הו"יה שנקרא רחמים, דהיינו קודם ראש השנה, די לכללות המדינה במה שהבו גודל לאלהינו מראש השנה ואילך, שיתכפר, כנ"ל, וק"ל.

173 ובזה יבואר פסוק דברים כט, ט אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם. ודרשו חז"ל אתם נצבים היום בראש השנה. והוא תמוה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, אתם נצבים היום בראש השנה, שתהיה לכם תקומה, והיינו אם לפני ה' אלהיכם יצאו ראשיכם שבטיכם וזקניכם כל איש ישראל המכונה בשם איש דהיינו הגדולים, שיצאו לפני בא המלך במדינה לישב על כסא דין, וז"ש לפני ה' אלהיכם, וכמ"ש הט"ז או"ח סי' תקפה סק"ז בחצוצרות וקול שופר הריעו לפ"ני המלך תהלים צח, ו, שבא לו בחלום וכו' יעו"ש, וק"ל.

174 וז"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון תהלים פט, טז. ור"ל אשרי העם, שהם כללות המדינה, שיודעים לרצות רבונם בתרועה, שהוא על כל פנים בראש השנה הנקרא יום תרועה, והיינו אם שלחו תחלה הגדולים שנקרא אור פני אל כמבואר בזוהר הקדמה ז:, ולאור פניך שהם הגדולים יהלכון הם באחדות ג"כ אחריהם בראש השנה ומשם ואילך, ואז טוב להם, וק"ל.

175 עוד י"ל, על פי משל ששמעתי ממורי, למדינה שהי' להם גבור אחד, ובטחו עליו כל בני המדינה, ולא למדו נמוסי המלחמה, כי סמכו א"ע על גבור המלחמה שהיה ביניהם. ואחר כך בעת המלחמה שרצה הגבור להכין כלי זיינו, והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להלחם, וגם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו וכו', ודפח"ח.

176 ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה. ר"ל כשהעם אינם סומכין על הגבור רק הם עצמם יודעי תרועת המלחמה, ואז באור פניך יהלכ"ון לקראת המלך, אינן סומכין על הגדולים רק הם עצמן, וכמ"ש הטור או"ח סי' תקפא נוהגין כולם להתענות בערב ראש השנה וכו', ולכאורה סותר המשל וכו', ולדברינו אתי שפיר, שאינן סומכין על הגבורים שהם הגדולים, וכמ"ש האלשיך הנ"ל, ואז באמת אשרי העם וגו', וק"ל.

177 העולה מזה, דודאי אשרי לעם שמקדימין עצמן, אבל באמת לפי המשל חסד הש"י הוא שנתרצה לעם בקדימת פנים של הגדולים לבד, וז"ש משה רבינו ע"ה כי שם ה' אקרא, אבל אתם הבו גודל לאלהינו, וכנ"ל.

178 איברא כדי להמשיך מה זה שייכים לפסוק הקודם, נ"ל לבאר ג"כ הספיקות שזכרנו. והוא דיש לתרץ קושיא ב' בלא קושיא א', כפשוטו, דאתי ללמוד דעת את הזקנים שבדור שיתנהגו בדרך משה רבן של כל הנביאים, שמצינו שהי' עניו מכל אדם, ומה זה שמצינו שהי' מקנתר את ישראל שהיו ספונים וחשובים, הן ביחוסן שנתייחסו ושם י"ה העיד עליהן, והן בחכמתן שהיו כולם נביאים בהקיץ בקבלת התורה, והן בעשרם שהי' לכל א' צ' חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים בכורות ה:, ואיך זלזל בכבודן ואמר ממרים הייתם עם ה' וגו' דברים ט, ז, מקציפים הייתם את ה' בחורב וגו' שם ט, כב, וכיוצא בזה שדיבר עמם קשות, כמ"ש דברים א, א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. לכך בא משה רבינו ע"ה עצמו לתרץ ואמר האזינו השמים ואדב"רה, ר"ל מה שהוא במילי דשמיא אדברה קשות נגדיכם, אבל במילי דעלמא שהוא ארצית אז ותשמע האר"ץ אמ"רי פי, שהי' עניו ונזהר בכבודן.

179 ובא ללמדינו שיהי' הנהגתינו היפך כת החנופים, שאם שהוא נוגע בכבודן של ראשי הדור, יורדין לחייו, ואם במילי דשמיא, יחנף להם כאלו אינו רואה. ובאמת אין זה דרך ישרה שיבור האדם, רק בכבוד שמים יהי' גבור עומד בפרץ ולא יבוש, ודבר הנוגע בכבודו יהי' סובל ומעלים עין מסוררים, וידבר להם רכות, ובזה יהי' עניו, כמו שמצינו במשה במדבר יב, א-ג שדיברו בו אהרן ומרים ובזה הי' עניו, וק"ל.

180 אך כדי לבאר קושיא א', למה אמר כאן האזינו מקרוב, ובארץ אמר שמיעה מרחוק וכו'. ונ"ל דבארתי בהפטרה ישעי' נה, א, הוי כל צמא לכו למים וכו' ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא מחיר יין וחלב. דיש ב' מיני מוסר, כי לחכם האוהב תוכחה ומוסר כמ"ש משלי ט, ח הוכח לחכם ויאהבך, יאמר לו דברי מוסר כפשוטו בלי לבוש משל ומליצה. מה שאין כן להמוני עם, ומכל שכן לרשעים, ילביש במשל ומליצה ונדמה ליין וחלב יעו"ש, והוא שמועה מרחוק. וז"ש האזינו השמים מקרוב בלי לבוש, לת"ח הנקרא שמים. מה שאין כן להמונים, וז"ש ותשמע הארץ שהוא שמיעה מרחוק על ידי כמה לבושים במליצה ומשל כדי שישמע, ר"ל על ידי שהוא מרחוק במשל ומליצה, ישמע, מה שאין כן בלאו הכי וכנ"ל, וק"ל.

181 וכל כוונת משה רבינו ע"ה היה לקרבן אליו בדברים כבושי', שיהיה אחדות. ואז גם כי אני לבדי שם ה' אקר"א, אתם הבו גודל לאלהינו בראש השנה, ג"כ מהני הויתור לכולכם ע"י האחדות וכנזכר, ודו"ק.

182 ואמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שחת לו וגו'. נראה לי לבאר זה על פי מה שכ' בספר אבן בוחן בענין הנהגת בני אדם בעולם הזה, שנמשלו למלמד שהרשה לתלמידיו שילכו לביתם לסעוד סעודת שחרית או צהריים, והזהירם שלא יתעסקו בשום דבר חיצוני זולת עסק המזון לצורך קיום הגוף, שיחזירו לבית רבם ללמוד. וכשהלכו לביתם כל אחד פנה לדרכו, ושלוחי מלמד הלכו בסתר לשוטט ולראות מעשה כל אחד ואחד ועסקו בביתו במה הוא. והנה יש שנזהרו בצווי הרב, ויש שפנה לשטות ולשחוק, שעשו להם קלפי, שזה יהיה ראש ומנהיג, וזה דיין, וזה ארנדר, ובתוך כך באו שלוחי רבם שילכו לבית הרב ללמוד, וסיפרו השלוחים להרב מעשה כל אחד, שזה הי' דיין וכך וכך דן דין אלו הנערים, וכיוצא לכל אחד, ואז דן הרב לכל אחד כגמולו ישיב בראשו.

183 וכך הוא עניני עולם הזה, שבאו רק ללחום לחם בלחמי התורה והמצות, שיהי' חיות וקיום לגוף בעולם הזה ועולם הבא, כי הוא חייך ואורך ימיך דברים ל כ, עי' קדושין לט:, וכמ"ש משלי ט, ה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, לסגל במעשיו הטובים. וז"ש הפסוק כי כל דרכיו משפט, ור"ל כמו שכתבו המפרשים במ"ש חז"ל אבות פ"ג מ"א דין וחשבון, כמו שהוא פוסק הדין לאחרים כך צריך ליתן חשבון על מעשיו, וז"ש שחת לו לא בניו מומם, וכתרגומו, וק"ל.

184 וזה נראה לי פירוש המשנה בעדיות פ"ב מ"י משפט מצרים י"ב חדש וכו'. דכתב בזוהר ריש פרשת בא לג. כמו שדן איוב את ישראל בעצתו לפרעה כך נידון וכו'. וכן כתב בספר הפליאה, דלכך נקרא מדות, שבעורר האדם מדת החסד כך נעשה למעלה, והשאר יובן.

185 ואגב הנ"ל נ"ל לבאר המשך הפסוקים בפ' בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וגו' שמות י, א. והספיקות רבו, א' קשה, דהל"ל לך אל פרעה, מאי בא. ב' קשה לפירוש חז"ל בא והתרה בו, א"כ מה זה נתינת טעם כי אני הכבדתי, שהוא כסותר, שמאחר שניטלה הבחירה ממנו על ידי שאמר הקדוש ברוך הוא שהכביד לבו, אם כן התראה זו למה. וגם לדרשת חז"ל שבחמשה מכות הראשונות החזיק לבו, לכך ניטלה שוב הבחירה ממנו, מכל מקום קשה מה זה נתינת טעם.

186 ג' קשה, לפי מה שהקשה הרמב"ם בח' פרקים פ"ח בענין הבחירה, שאם ידע שיהי' רשע, אין מקום לענוש. וא"כ אף אם יתרה בו ולא ישמע להתראתו, אין מקום לענוש גם אחר התראה זו, מאחר שידע הקדוש ברוך הוא והכביד לבו ג"כ.

187 ד' קשה, דלשון הכבדתי יש לו ב' פרושים, האחד כפשוטו שהכביד לבו ופנה עורף מלשמוע בקול ה', ועוד יש לפרש כמו שמות יד, ד ואכבדה בפרעה ובכל חילו. ואם כן הסוגיא בענין זה ששני הפירושים אמת, וכמו שכתבתי בפירוש לחם, שמשמעו מאכל, וגם לשון מלחמה, כמ"ש לחם את לוחמי החזק מגן וצנה וגו' תהלים לה, א-ב, וכתבתי שם ששני הפירושים אמת, כמ"ש בזוהר ח"ג ערב. בינוקא דאמר אי בעיתו לאכול בקרבא ומלחמה וכו', וסודו ידוע להבאים בסוד ה', כי יש בירורי נצוצות מתוך המאכל שצריך לברר, והוא מלחמה, או שיתפס הוא ח"ו אצל הניצוץ, כמו יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי ברכות כט., שאכל קדשים בלא כוונה, כמ"ש בכתבים. או שיזכה לברר ולהוציא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא, ולדבקו בשרשו כנודע. הגם שכעת לפי העתים, שנלכדין כל בני אדם בסבת פרנסת לחמו כמ"ש הקנה שהוא מצודה פרוסה על כל הנבראים שבעולם, כי העופות נלכדין במצודתן על ידי שמפזרין להם גרעיני דגן ורוצה להתפרנס בזה, עד שנלכד בו. וכן הזאב עושין לו מצודה בענין שיראה פרנסתו שם בבור, ולוכדין אותו שם. וגם בני אדם ובני איש יחד כולם בסבת טרדתן, כי להוטים אחר פרנסתן יום ולילה לא ישקוט, הם נלכדין במצודה הפרוסה על כל החיים. כי העבודה והתורה מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש. אבל החכם אשר עיניו בראשו צריך ללחום עם יצרו שלא ילכוד בסבת לחם פרנסתו כאמור, הרי שניהם אמת. מה שאין כן כאן אי אפשר לפרש ששניהם אמת, כי הם הפכים ונגדיים, כי כבוד אשר חכמים ינחלו, הוא שייך בצדיק ות"ח, שאין כבוד אלא תורה אבות פ"ו מ"ג. מה שאין כן כבוד לב, שאינו שומע לקול חכם, הוא מכונה לרשע, וא"כ סתרי אהדדי. ה' קשה, מאי ענין למען שיתי אותותי אלה בקרבו.

188 ונ"ל דהרמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה תירץ על קושיא של בחירה וידיעה, כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' ישעיה נה, ח. והשיג עליו הראב"ד שיותר הי' טוב להרמב"ם שתיקתו מדבורו, שהתעורר בקושיא ולא תירץ מידי וכו' יעו"ש.

189 ולי נראה דלא כתב הרמב"ם שאי אפשר להשיג תירוץ קושיא זו, דאם כן ודאי הי' הדין עם הראב"ד שיותר נכון שלא לעורר הקושיא בענין זה מאחר שאין עליו תירוץ מספיק. אלא ודאי דהרמב"ם כתב זה לתירוץ מספיק, והראב"ד חשב שכתב זה שאין להשיג תירץ זה, ובאמת אינו כמו שנבאר.

190 דקשה בפסוק זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, דהל"ל בסיפא כמו ברישא ולא דרכי דרכיכם, או ברישא כמו בסיפא כי לא מחשבותיכם מחשבותי. ונ"ל דכתב הטור אורח חיים בריש הסימן א צריך האדם להתגבר כארי שיהא הוא מעורר השחר, ולא השחר מעירו, כמו שאמר דוד תהלים נז, ט עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי ירושלמי ברכות פ"א ה"א, עכ"ל.

191 והקשה הט"ז הסיפא ל"ל, ואין השחר מעיר אותי. ועוד הבית יוסף בשלחן ערוך כתב רק הרישא, ולא כתב הסיפא, וכי הטור לחנם האריך הסיפא, על כרחך לצורך כאשר נבאר. והט"ז תירץ לפי דרכו.

192 דהא ק' רישא דקרא למה לי עורה כבודי עורה, דלא צריך רק סיפא דקרא, הנבל וכנור אעירה שחר.

193 ונ"ל לפי מה שאמרו חז"ל פסחים קיז. פעם יאמר מזמור לדוד, ופעם יאמר לדוד מזמור, כי לפעמים הי' דוד מכין את עצמו תחלה ואחר כך שרה עליו רוח קדושה, ולפעמים קדמה התעוררת מלמעלה להכינו אל רוח הקודש וכו'. ובודאי זה צריך טעם, וכי ח"ו הי' זה במקרה לפעמים קדמה התעוררת מלמעלה, ולפעמים קדם הוא להתעורר.

194 ונ"ל דיש ב' מיני התעוררות, נגד ב' דברים הנוגעים לעבודת הש"י, א' במחשבה, ב' במעשה. והנה בדברים הנוגעים במעשה, צריך התעוררות מלמטה תחלה, זה שאמרו חז"ל בעובדא דלתתא איתער לעילא, ובזה אמר ואני מעיר השחר, בסוד אילת השחר וכמ"ש הט"ז יעו"ש, ומדה הזאת מקנן בעשיה, ודוד הי' מרכבה אל המדה הזאת הנוגע במעשה, לכך הי' צריך הוא להתעורר תחלה. מה שאין כן בדברים הנוגעים במחשבה, כגון הרהורי תשובה שבאין אפילו לאדם רשע, והיינו מצד התעוררות העליון, והם מצד התפשטות הבת קול שמכריז בכל יום שובו בנים שובבים, וכאשר ששמעתי ממורי בזה ודפח"ח.

195 וזה נראה לי פירוש הפסוק דברים כט, כח הנסתרות לה' אלהינו, ר"ל קדושת המחשבה והרהורי תשובה שהם דברים נסתרים, הוא לה' אלהינו, ר"ל מצד התעוררות העליון הוא בא לאדם. מה שאין כן הנגלות, הוא לנו ולבנינו, ר"ל שיקדש את עצמו האדם במעשה הנגלה, הוא מצד האדם, ובאתערותא דלתתא איתער לעילא, וז"ש לנו ולבנינו.

196 העולה מזה שהידיעה והבחירה אינו מכריח זה את זה, כי בחירת האדם במעשיו הוא מעורר למעלה, אם בחר בקו הטוב, שהוא מעורר למעלה קו הטוב, שהוא ימין. והבוחר ברע, מעורר למעלה קו שמאל. וקודם שהתעורר האדם הי' למעלה אחדות א', גם שנכלל בו ג' קוין שמאל וימין ואמצעי, מ"מ הכל אחדות. רק כאשר האדם במעשיו מעורר איזה קו, אז גובר למעלה או קו שמאל או ימין. מאי אמרת, הא במחשבה שהוא המתפשטת מלמעלה, ומשם בא התעוררת לאדם, וא"כ למה יענש. באמת אין עונש על המחשבה, דקי"ל קדושין מ: מחשבה רעה אין קב"ה מצרף למעשה, והיינו מטעם הנ"ל, כי יש לו התנצלות כי מלמעלה בא לו זה. כמו שקבלתי ממורי הרהורי זנות מתפשט מחסד, וכן הרהורי ע"ז מקו אמצעי, הרהורי שפיכות דמים מקו שמאל וכו', ודוק. הגם שאין רע יורד מלמעלה, כי שם למעלה הכל טוב גם קו שמאל. מכל מקום י"ל הידיעה שלמעלה גרמה לו ידיעת מחשבתו זה, כי ידיעה מעורר ידיעה, לכך אין עונש על מחשבה.

197 ובזה יבואר הפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ר"ל גם שהידיעה שלמעלה מעורר הידיעה שלמטה, מכל מקום אינו דומה, כי למעלה אין רע כנ"ל, רק כמתפשט למטה תוך הקליפה וכו'. ואם נפשך לומר דמכל מקום שם ידיעה אחד הוא, דידיעת השם יתברך מכרחת ידיעתך. באמת אין עונש על המחשבה. מאי אמרת, שידיעתי מכרחת אתכם במעשה, זה אינו, כי הלא בכם הדבר תלוי דברים הנוגעים במעשה, וז"ש לא דרכיכם דרכי, כי אתם בדרכיכם מעוררין למעלה דרכי גם שאינן בסוג א', כי באמת לא דרכיכם דרכי, כי אינן מעוררין למעלה דרך זה רק על עצמן, מה שאין כן לאחרים המטיבין דרכם, להם נתעורר למעלה הטוב, מה שאי אפשר לבשר ודם לפעול ברגע א' דין ורחמים. מכל מקום על כל פנים אתם למטה מעוררין למעלה, ואם כן איך אפשר לומר שידיעת הש"י יכריח הבחירה לאדם במעשיו הגשמיות.

198 וא"כ ביאר הפסוק בעצמו קושיית הרמב"ם ותירוצו, ומבואר כי הרמב"ם כתב זה דרך תירוץ מספיק, ודו"ק.

199 וז"ש הפסוק עורה כבו"די עורה, ר"ל המדה הנק' כבוד, שהוא המחשבה דברים נסתרים, עורה, ר"ל מעצמו נתעורר מלמעלה למטה, שהמחשבה עליונה מעוררת המחשבה למטה. אבל המדה הנק' אילת השחר, המקנן בעשיה, אני מעורר השחר ולא השחר מעיר אותי, כי בזה צריך לי התעוררות מלמטה, ואז נתעורר למעלה.

200 ובזה נראה לי דמתורץ קושיית הט"ז, דהאריך הסיפא, לומר שעכ"פ האדם מחוייב לעשות מה שהבחירה בידו להתעורר בעשיות הטוב למטה, כדי שיתעורר הטוב גם למעלה, ואגב זה יזכה למדריגה ב' היותר מעולה, שהיא קדושת המחשבה, הגם שאין זה בידו, כי התעוררות קדושת המחשבה הוא למעלה, מכל מקום הקדוש ברוך הוא מצרף קדושת המעשה שביד האדם כדי שיזכה למחשבה קדושה, גם שאין ביד האדם, ולזה נתכוין הטור. והב"י בשלחן ערוך לא נקט הסיפא, שאינו מלתא דפסיקא, שאינו ביד האדם, וק"ל.

201 ובזה נראה לי לבאר משנה באבות פרק ג' מט"ו הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה. והספיקות רבו, א', מה ענין הכל צפוי לרשות נתונה. ב', קשה לפירוש הרב ובטוב העולם נידון, לפי שהכל לפי רוב המעשה, אם רבו זכיות נידון לזכות וכו'. וקשה והא יותר חסד מצינו לו יתברך, ורב חסד, דאף במחצה זכיות נידון לזכות דמטה כלפי חסד ר"ה יז., ושאר הספיקות. וכבר בארתי משנה זו, עיין בכתבי, יעו"ש.

202 ולפי הצעה שזכרנו יבואר הכל על נכון באופן זה, הכל צפוי והרשות נתונה, ר"ל אע"פ שהכל צפוי לפניו יתברך, מכל מקום אין ידיעתו מכריח מעשה האדם, כי מכל מקום הרשות נתונה לאדם, כי הבחירה חפשיות לבחור במעשיו להרע או להטיב.

203 ולכך בטוב העולם נידון לשכר ולעונש, שאין מקום להקשות מאחר שידע הש"י אם יהיה צדיק או רשע, א"כ מוכרח האדם במעשיו שיהי' צדיק או רשע, וא"כ שכר ועונש למה, וכקושיית הרמב"ם, דזה אינו, כי באמת גם שהכל צפוי, מכל מקום הרשות נתונה, וא"כ בטוב העולם נידון, כי יפה מחייב הרשעים לגיהנם וצדיקים לגן עדן.

204 וכי תימא כקושיית הרמב"ם, לכך ביאר ואמר כי הכל לפי רוב המעשה, ר"ל תיבת הכל הכוונה גם עולמות העליונ' תלוין במעשה התחתונים, שאם האדם בחר במעשיו להרע, מעורר גם למעלה ח"ו קו שמאל להגביר על קו ימין, ואם רוב מעשיו לטובה אזי גם למעלה מעורר קו הימין, כי באתערותא דלתתא איתער לעילא, כי גם האדם כולל ג' קוין ימין ושמאל ואמצעי, וע"י הרוב מכריע ב' קוין לקו השלישי, הן בימין ואמצע לשמאל, או שמכריע אמצע ושמאל בימין, וכך נתעורר למעלה, הגם שהמחשבה עליונה מעוררת המחשבה תחתונה. וזה נראה לי כוונת הלשון הכל צפוי ולא צופה, ור"ל תיבת הכל, המחשבה וידיעת האדם שנמשך מידיעה של מעלה, וז"ש צפוי ממילא, שהצפוי שלמטה נמשך מהצפוי של מעלה, ומכל מקום במעשה הוא מתתא לעילא, והכל לפי רוב מעשה האדם כך נתעורר למעלה, והבן, וכמ"ש לעיל שלכך נקראו מדות וכו', ואתי שפיר.

205 ובזה שפיר אמרו בש"ס דברכות לג: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר דברים י, יב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. כי הכל מתעורר למעלה, וכך נעשה אחר כך למטה, על דרך שאמרו חז"ל יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי אדמה באדמה. מה שאין כן דבר הנוגע ליראת השם, הבחירה מסורה ביד האדם להתעורר למעלה על ידי התעוררותו למטה. וז"ש מה ה' שואל מע"מך כי אם ליראה, כי כך הדבר תלוי למטה, ודי בזה.

206 ונחזור לענין, דכבר כתבתי בענין המשל ששמעתי מרבותי ששר אחד יצא להחזיר בן המלך אל המלך אחר שנתרחק ממנו, והוצרך להלביש בגדי אנשי הכפר ששם הי' בן המלך, כדי שיהי' לו התחברות עם בן המלך, ליכנס עמו בדברים ועלתה לו וכו', ודפח"ח.

207 ונראה לי להבין ענין משל ומליצה בנמשל, מה הוא התלבשות בגדי הכפר אשר לבוש בו בן המלך. ונראה לי שהוא רוע המדות שנתלבש השר שהוא התלמיד חכם, כמו שאמר בפ"ב דנדה טז: שר הנרגל זה ת"ח הרגיל בסעודה וכו'. ולפעמים יש מדה מגונה לת"ח, והיינו לבושי בני הכפר, שיהי' לו שייכות והתחברות ע"י מדה זו עם בני הכפר, שהם ישראל פחותי הערך, שהם בני מלכים בזה העולם השפל שהוא נקרא כפר כמבואר בזוהר ח"א רמה:, והכוונה בזה להחזירן לבית המלך, וההליכה זו של זה השר שהולך ונתרחק מנמוסי מלכות לביאה יחשב, כדי שיחזור בן המלך להמלך מלכו של עולם.

208 ובזה נ"ל כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו שבת קיט:. כי זה הבזיון של הת"ח ברוע מדותיו הוא לתועלתו של זה, שיתחבר עמו ולהחזירו למלך, והוא מבזה אותו ואינו מתחבר עמו, אם כן אין רפואה למכתו, וק"ל.

209 ובזה יובן, שאמר ה' למשה שהוא דעת שהוא הצדיק, שילך לפרעה לעוררו משינתו לחזור לבית המלך, כי כל חוטא נקרא שוטה כמ"ש חז"ל סוטה ג. אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונסתלק הדעת ממנו, וז"ש גם בלא דעת נפש לא טוב משלי יט, ב, ואז נקרא פרעה לשון הערף, שפנה אל המלך ערף ולא פנים, ונתרחק מבית המלך ונעשה בן כפר. ושלח המלך את השר שנקרא משה שילך אל פרעה, הגם שנקרא הליכה שנתרחק ג"כ מבית המלך, מכל מקום לביאה יחשב כאמור לעיל, וז"ש בא אל פרעה.

210 אך שיש לחוש שילבש בגדי אנשי הכפר ברוע מדותיו כדי שיתחבר עם בן המלך, ואולי לא ישמע לו ולא יאבה לו, ובחנם נתלבש ברוע מדות אלו שהוא לבושי כפר שבן המלך לבוש בו. לזה אמר כי אני הכבדתי את לבו, ור"ל שהוא לשון כבוד חכמים ינחלו משלי ג, לה המכונה לצדיקים. אפס לפי שהבחירה חפשית ביד האדם מצד מעשיו לכך דבר לשון המשתמע לתרי אפי, שאם לא יבחר בטוב אז אני הכבדתי לשון סירוב וקשה ערפו, ואם ישמע אליו לטוב אזי ישתמע לשון ואכבדה בו, כבוד חכמים ינחלו. ולכך אמר לשון אני, שהיא השכינה הנקרא אני וגם היא אילת השחר שתלוי בהתעוררות התחתונים הנוגע במעשה, שהם ב' אותיות הנגלות משם הו"יה, כמ"ש דברים כט, כח והנגלות לנו ולבנינו, ור"ל ו"ה הם נגלות ותלוי ומסור בידינו וכו', ואז גם שתי אותיות נסתרות שהם י"ה, ב' אותיות ראשונות משם הו"יה, שהוא קדושת המחשבה, גם כן מסור לו. וזה שאמר למען שתי אותי"ותי אלה בקר"בו, ר"ל מה שהוא בקרבו, נסתר בפנים, והבן כי קצרתי.

211 •

212 בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וגו' כג, מ. ובמדרש ויק"ר ל, ז וכי ראשון הוא, והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות וכו'. ובתורת כהנים פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוים כו'. כפת תמרים חסר ו', לימד שאינו אלא אחת כו'. והספיקות רבו. גם לכם מיותר. ובש"ס סוכה כט: דרשו להוציא את הגזול כו'.

213 ונ"ל דכתבתי במקום אחר דף כ"א, ביאור ש"ס דבבא בתרא פרק הספינה עג. אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא, האי גלא דמטבע לספינה מתחזי כי ציצותא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן לה באלוותא דחקיק עלה אהי"ה אשר אהי' וכו'. והארכתי שם, וכאן אקצר.

214 כי כתבתי בדף קכ"ה ביאור ש"ס שבת עז: מאי טעמא עיזי מסגין ברישא והדר אמרי, א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא. וכתבתי שם, דכתב הר"ן דרשות, דרשה י ביאור משנה קנים פ"ג מ"ו זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין מטפשין וכו'. דיש ב' כחות, כח השכל, וכח הדמיון. וכל החושים שבאדם נשמעים יותר לכח הדמיון, מצד קדמות הזמן, שהיצר הרע בא קודם היצ"ט וכו'. ובזה יובן שא"ל מ"ט עזי מסגי ברישא שהוא היצר הרע, והדר אמרי שהוא היצ"ט וכו', ע"ש. הרי יש סבה א' ליצר הרע על בני אדם מצד קדימה. סבה ב', כסות ולשון שינה, כמ"ש במקום אחר ביאור הלילה הזה כולו מצה הגש"פ, כי נתחכם היצר הרע לבוא במדות יצר טוב, לומר שעושה מצוה, כמו בחטא פעור כו'.

215 ובזה יובן האי גלא דמטבע לספינה, כי היצר הרע רוצה להטביע הספינה מחמת ב' סיבות, א' חושך נראה אור כו', וזה ציצותא דנורא חוורי. ב' שהוא מקדים לבוא ברישא קודם היצ"ט.

216 ומחינן לה באלוותא וכו', דכתבתי במקום אחר ביאור משל אבות אכלו בוסר וגו' כי הזאב חיברו עליו במקלות וכו', ובזה נסתר טעותו שסבר שעשה מצוה, ונודע סתירתו מענין המקלות. והוא משל נאה לכל בני עולם, יעו"ש. ובזה יוסתר סבה ב' גם כן, כי גם שהקדים יצר הרע, אין דבריו נשמעים כשרואין הפורעניות כשחברו עליו במקלות, וכמ"ש הר"ן שם ואשר עשה לדתן ואבירם וגו' דברים יא, ו, שעל ידי שרואה פורעניות הרשעים ששומעין ליצר הרע אז גובר כח השכלי ונחלש כח הדמיון וכו'.

217 ומ"ש ומחינן באלוותא דחקיקא עלה אהי"ה אשר אהי"ה וכו'. כי בזה יש התנצלות לבני אדם נגד היצר הרע, שנסתלק הדעת גימטריא ס"ר, ונשאר הלבושים גימטריא אהי' וכו', יעו"ש.

218 ובזה ביארתי מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' ה"ד אעפ"י שתקיעות שופר בראש השנה גזירת הכתוב הוא, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים והקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה וכו'. הכוונה לתקוע בראש השנה, דהיינו בראש שנותיו של אדם יתעורר בתשובה, שהיא תקיעות שופר, כמ"ש בש"ס ע"ז יט. אשרי האיש עי' תהלים קיב, א שעושה תשובה כשהוא איש וכו'.

219 והנה יש בזה ב' סוגי אנשים, א' הנלחם נגד היצר הרע, ב' העובד ה' עם היצר הרע, כמו שאמר הכתוב נחמיה ט, ח ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות, היצר טוב ויצר הרע וכו'. וכמ"ש במקום אחר ב' סוגי אנשים, א' נגד ההר, ב' על ההר וכו', יעו"ש.

220 ובזה יובן ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', כי תיבת לכם סובל ב' משמעות, אחד כלם, ב' מלך. והענין, שכתבתי במקום אחר ש"ס דברכות ז. יודע היה בלעם לכוין אותה שעה שהיא זעמו של הקדוש ברוך הוא וכו', וכמה זעמו רגע וכו'. והקשה התוספות ד"ה שאלמלי ומה יכול לקלל ברגע, ומשני שהי' יכול לומר כלם וכו', יעו"ש. וזש"ה דברים כג, ו ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, וכו' שנהפך מן כלם מלך, כמ"ש דברים לג, ה ויהי בישורון מלך, וכמ"ש התוספות במס' ע"ז ד: ד"ה רגע יעו"ש.

221 וזהו שכתוב ולקחתם לכם, ר"ל שתקחו תיבות לכם להפוך מן כלם מלך. ע"י שיעשה מן היצר הרע הגורם כלם ח"ו, לעשות אותו יצ"ט, ונעשה מן כלם מלך. לקיחה זו יהי' ביום הראשון, בראש שנותיו, לבל יקדים יצר הרע תחלה. ואז יהי' פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוים, שיצר הרע הנקרא עצו ויצר טוב שנקרא פריו, יהיו שוים. דהיינו בחינת ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכנ"ל, והבן.

222 אופן ב' יש לבאר, דכתבתי במקום אחר, ביאור ש"ס דפסחים נ:, רבא רמי, כתיב תהלים קח, ה מעל שמים חסדיך, וכתיב תהלים נז, יא עד שמים חסדך, לא קשיא, כאן לשמה כאן שלא לשמה. והקשה התוספות ד"ה וכאן כו' ומשני כו' ע"ש. וכתבתי ביאור קושיא תוספות ב' אופנים, ובאופן ב' כשבא מתוך שלא לשמה לשמה אז נעשה גם שלא לשמה כסא לקדושה, ובזה נעשו ב' זכרים כבית שמאי יבמות סא:, ולא קשה קושיית תוספות כו', יעו"ש.

223 ובזה יובן ולקחתם פרי עץ הדר, שיהי' טעם עצו ופריו שוים, שגם שלא לשמה שנקרא עצו, ולשמה שהוא פריו, יהיו שוים, שהם ב' זכרים כנ"ל, וק"ל.

224 אמנם כל זה כשזכה שבא מתוך שלא לשמה לשמה, אתי שפיר כנ"ל. מה שאין כן קודם לזה, שעוסק שלא לשמה, ואינו יודע אם יזכה לשמה, ונוח לו שלא נברא, כקושיית התוספת כנ"ל.

225 לכן יש לפרש ולבאר קושיית התוספות בענין אחר. אופן ג', דכתבתי במקום אחר ביאור ירושלמי דתענית פ"ב ה"ז לביש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'. וביאר ש"ס דראש השנה פ"ג מ"ח כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ועל פי משל שר אחד שפשט לבושו ולבש לבושי פחותי ערך, כדי להוציא בן המלך מארץ שביו שהי' בין פחותי ערך וכו'.

226 והנה כשרוצה לומר דברי מוסר להשיב רבים מעון, צריך שיאמר איזה פשט חריף תחלה, גם שיש חשש גאוה שיבא לו התפארות, והוא שלא לשמה, מכל מקום עושה כן כדי שיהי' דבריו נשמעין בדברי מוסר שהוא לשמה, שרי, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובזה הוא שלא לשמה עם לשמה בפעם אחד, והוא בחי' ו' כורע לגבי ה' להעלותה שכתבתי במקום אחר.

227 ובזה נראה לבאר ש"ס דעירוכין טז: שכתבתי במקום אחר, תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי עדיף כו'. כתבתי שם ביאורו ע"ש. וכעת נראה לי כפשוטו, דכתבתי במקום אחר אין קב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועניו וכו' נדרים לח.. והעולה משם דענוה עם כל אחד מהמעלות, והוא הדין איפכא ענוה בלא חכמה ואינך לא מקרי ענוה וכו'.

228 ואם כן כשרוצה לומר תוכחה לשמה, צריך שיהי' תחלה עניו שלא לשמה, לפרסם חכמתו שעם ענוה, ורק שהיא שלא לשמה, כדי שיהי' דבריו נשמעין בתוכחת מוסר לשמה. ושאל הי עדיף לדחות זה מפני זה. והשיבו שפיר, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וצריך שיהי' ענוה וחכמה מתוך שלא לשמה תחלה, ואחר כך תוכחת מוסר לשמה, והיינו ממש כדברי הנ"ל, והבן.

229 ובזה יובן ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, ר"ל בראש שנותיו יקח פרי עץ הדר, שיהי' טעם עצו - שלא לשמה, ופריו - לשמה, יהיו שוים - בזמן אחד. דאז אין אחריות הנ"ל דמי יודע אם יזכה לשמה, דכאן איירי עצו ופריו שוים בזמן אחד, תיכוף ביום הראשון, דהיינו בימים ושנים הראשונים, והבן.

230 כפת תמרים, דנודע מ"ש הזוהר ח"א פב. תמר לא סליק דכר בלא נוקבא וכו'. והנה יש בנפש האדם חומר וצורה, שהוא דכר ונוקבא, ותכלית בריאת האדם שיעשה מן חומר צורה, כמ"ש בביאור פסוק בראשית יח, יא ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וכו', יעו"ש.

231 ובזה יובן כפת תמרים חסר ו', לימד שאינו אלא אחד. הכוונה שיעשה מחומר צורה, ויהי' שניהם אחדות אחד, והבן.

232 וענף עץ עבות, דכתבתי במקום אחר משל שועל, אבות אכלו בוסר ושני בנים תיקהינה כו' ירמיה לא, כח. שהוא מוסר השכל לכללות העולם שסוברין שעושין מצות, ובאמת הם עבירות. וז"ש אבות אכלו בוסר, שהמחשבה שנקרא אבות בחשבו שעושה מצוה, ובאמת הוא בוסר. ונודע זה על ידי כי שני בנים תקהינה וכו', ע"ש. ובזה יובן וענף עץ עבות, כי אות ע' נתחלף עם א' כנודע. והכוונה שיזהר שיהי' ענף היוצא מן העץ אבות, דהיינו שיני בנים, שלא תקהנה בטעות הנ"ל, והבן.

233 וערבי נחל, ודרשו רז"ל ויק"ר ל, יב שהם עמי הארץ שאין בהם טעם וריח וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר יעו"ש, והבן.

234 •

235 מצות - אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וכו' כב, כח.

236 ומקודם נבאר משנה חולין פרק ה' מ"ה, יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. את זו דרש שמעון בן זומא, נאמר במעשה בראשית יום אחד בראשית א, ו, ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.

237 ונ"ל דכתבתי במקום אחר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד בראשית א, ה, כי יש יתרון לאור מן החושך, ואז נעשה כסא זה לזה, וגם הערב נעשה בוקר. וז"ש חכמי יבנה ברכות יז. כשם שהוא משכים למלאכתם וכו', יעו"ש. אמנם הפשוטה נראה לי שיעשה מן ערב בוקר, כמ"ש בזוהר ח"ב קכח:, זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וצריך לרדוף אחריו וכו', יעו"ש.

238 ובזה יובן משנה הנ"ל, יום אחד האמור באותו ואת בנו, כי זה שהחזיר למוטב את הערב עד שנעשה בוקר, נקרא בנו של אותו תלמיד חכם, כמפורש בש"ס בפרק הפועלים ב"מ פה., עי' סנהדרין יט:. ונעשה יום אחד מן אותו ואת בנו, שהוא תואר ערב ובוקר שנעשה יום אחד, והיינו על ידי שהיום שהוא תלמיד חכם, הולך אחר הלילה, להחזירו למוטב, ולעשות מן ערב בוקר. וזו דרש שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד וכו', מה יום אחד וכו', אף כאן באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.

239 ובזה יובן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כמ"ש על פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו תהלים לב, ו. בשם רבי ליב פיסטנר ז"ל, דכיון שצריך לילך למדריגת לילה, לעשות יום אחד, צריך להתפלל שלא יגיעו אליו, והבן.

240 •

241 מצוה - שלא לגדף

242 וכתב הרמב"ם בהלכות עכו"ם פ"ב ה"ז וז"ל: אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את ה' המיוחד של ד' אותיות שהוא אדנ"י, ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים, שנאמר ויקרא כד, טז ונוקב שם ה', על שם המיוחד חייב סקילה, ועל שאר כנויים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו"ה, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, עכ"ל.

243 והקשה בכסף משנה וז"ל: וצ"ע מנא לי' לרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מהכנויים דחייב, דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד וכו'. וכן הקשה בלחם משנה, ומסיק ולא ידעתי טעם לרבינו בזה.

244 וכדי לתת לב לתרץ קושיא תמוה הנ"ל, נראה לי לעורר מה שכתב הרמב"ם על שם המיוחד שהוא אדנ"י וכו', ולא כתב שחייב על שם יהו"ה ושם אדנ"י על שניהם, כמו שכתב בסוף, ושוב לא הי' צריך לכפול דבריו. גם שאין דרכו להביא שום דיעה מה שאינו מוסכם לדעתו, ולמה ישונה כאן.

245 ועוד דק' הרב מאיר הלוי על הרמב"ם, דמשמע בש"ס שם יהו"ה, ולא אדנ"י וכו', הוא תמוה, וכו' בתשובות חכמי לוניל בעד הרמב"ם, דכי קאמר בש"ס סנהדרין ס. שם בן ד' נמי שם הוא, ר"ל בשם אדנ"י וכו'. א"כ קשה שם אדי"ד נמי הוא בן ד', ומאי טעמא לא איחייב. וכ' דנקיט אדנ"י שהוא בן ד' אותיות, וה"ה אדי"ד, מאחר שלא בעי שם המיוחד דוקא. א"כ קשה דמסיים הרמב"ם ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, משמע שניהם ולא יותר, דאם לא כן על שלשה נסקל הל"ל.

246 ונ"ל, דהא קשה לרש"י שם, דברי הש"ס בסנהדרין דף נ"ו ע"א איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ויקרא כד, טו מכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה, ועל כינויין באזהרה וכו'. הרי מפורש לחכמים דהלכתא כרבים, על שם אלהים אינו חייב מיתה. וא"כ תיקשי לרש"י במתני' ד"ה בכל וז"ל: ומשום הכי נקט יוסי, דחשבונו אלהים וכו', דהוא כרבי מאיר, ולא כחכמים דסבירא להו דאינו חייב על שם אלהים דחשבונו יוסי. ועוד, דרש"י בעצמו כתב שם ד"ה בכל להכי נקט יוסי, שאינו חייב אלא על שם המיוחד בן ד' אותיות, כמו יוסי שיש בו ד' אותיות. ואם כן שם אלהים הוא ה' אותיות, וסתרי דברי רש"י אהדדי.

247 ונ"ל דרש"י והרמב"ם בחדא שיטא שייטא בפירוש הסוגייא, ובזה יבואר קושיית הכסף משנה ולחם משנה.

248 דרש"י והרמב"ם ס"ל גם כי שם המתברך צריך שיהי' שם בן ד', אבל שם המברך חייב אף בכינוי, שהוא שם משמות שאינן נמחקין. ונפקי להו ממה דיליף הש"ס סנהדרין נו. תנא עד שיברך שם בשם, מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת וכו'. ופירש רש"י ד"ה ונוקב שם להכי אהדרי' בהאי קרא, לומר לך עד שיקוב שם בשם.

249 והנה כי דייקת קרא, דברישא דקרא כתיב ונוקב שם ידו"ד ימות וגו' בנקבו שם יומת, הרי מפרש ברישא דקאי על שם המיוחד, מה שאין כן בסיפא נקט סתם בנקבו שם, ותו לא. אלא שמע מינה דבכוונה אתי ללמדינו דאחד הוא דצריך שיהי' שם בן ד', ולא ידענו אי המתברך או המברך, כי השני אף שהוא בכינוי גם כן חייב, רק שיהי' שם משמות הקודש שאינו נמחק.

250 והנה על כרחך מצד הסברא נודע דעל כרחך שם המתברך צריך שיהי' שם המיוחד בן ד' אותיות, אבל בכינוי אינו חייב מיתה רק באזהרה. וז"ש ויקרא כד, טו איש אשר יקלל אלהיו ונשא חטאו, כי אין דינו מסור לבית דין, רק לשמים. כי בבית דין יש לו התנצלות על שקלל אלהיו, שכוונתו הי' לאיזה שר או דיין, וכפירוש רש"י עצמו ד"ה ועל הכינויין ששם אלהים הוא לשון שררה, כמו נתתיך אלהים לפרעה וכו' שמות ז, א יעו"ש. ולשמים דינו מסור לענשו על בחינת כוונתו הידוע לשמים. מה שאין כן כשפורט שם המפורש ידו"ד, שזהו שם המיוחד, כי לא נתכנה לשום שר ודיין, רק להש"י לבדו, ואז אין לו התנצלות ודינו מסור לבית דין לחייבו מיתה. וכל זה אתי שפיר בשם המתברך. מה שאין כן בשם המברך, יש לחייב ממה נפשך אף בכינוי, כשאמר יכה יוסי שהוא שם אלהים את שם בן ד' שם המיוחד, אין לו שום התנצלות. דאי נמי יאמר שהי' כוונתו לאיזה שר וכיוצא, מכל שכן דכפר בעיקר, שעשה העיקר טפל והטפל עיקר, שאין לך כפירה וגידוף גדול מזה, וממה נפשך חייב מיתה. ולכוונה זו גלי קרא ברישא שם ידו"ד שהוא המתברך צריך שם המיוחד, ובסיפא ונוקב שם יומת, כל שם משמות שאינן נמחקין כגון אלהים וכיוצא נמי חייב בשם המברך, וכדברי הרמב"ם ממש. וסרה קושיית הכסף משנה ולחם משנה.

251 וגם רש"י סבירא לי' כהרמב"ם, אלא שמה שכתב הרמב"ם רק בשני השמות נסקל, ולרש"י איכא עוד שם בן ד' אדי"ד, דגם כן חייב. ובזה יתבאר צחות לשון רש"י והרמב"ם, דאיכא דין חדש ביניהם דפליגי ביה.

252 והוא דבפיסקא דף ס' ע"א אמר רבי יהושע בן קרחה, בכל יום דנין בכינוי יכה יוסי וכו'. אמר רב אחא בר יעקב, אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות, לאפוקי בן ב' אותיות דלא, פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן, מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן. איכא דאמרי, אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה שם בן ד' נמי שם הוא, פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן, מהו דתימא עד דאיכא שם רבה, ומלתא בעלמא הוא דמנקט, קמ"ל.

253 והש"ס זו תמוה מרישא לסיפא. חדא דעל כרחך בשם המתברך קאמר, דאי על שם המברך קאמר, אם כן הל"ל עד שיברך בשם בן ד' וכו'. ומדקאמר עד שיברך שם בן ד' וכו', על המתברך קאי. א"כ למה נקט לאפוקי בן ב', יותר הל"ל רבותא לאפוקי בן ה', כגון אלהים, דקיימא לן כחכמים דדוקא שם בן ד' אותיות המתברך חייב, אבל בשם אלהי"ם אינו במיתה רק באזהרה.

254 דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי, דקאמר לאפוקי בן ב' דלא, משמע אבל בן ג' כגון ש"די חייב. וברישא אמר דוקא ד' אבל בן ג' לא.

255 ועוד דמקשה פשיטא הא יכה יוסי תנן וכו', דמה זה פשיטא, לפירוש רש"י דחושבנו אלהי' אם כן טובא קמ"ל, דדוקא בן ד' אותיות ולא יותר כגון אלהים. וכי תימא מנ"ל זה, דלמא באמת יותר מד' אותיות חייב, מדלא ממעט רק ב' אבל יותר חייב וכנ"ל, זה אינו, דבפסוק כתיב שם בן ד', וכחכמים דפסקו שם המיוחד. ועוד דגם השתא דאמר רב אחא דין הנ"ל, אכתי יש מקום לומר דשם אלהים ג"כ חייב, אלא דנסתר סברא זו מפסוק הנ"ל, א"כ בלא ד"ר אחא גם כן נדע מפסוק דלא מחייב על יותר מד' אותיות. וכי תימא דהוה אמינא דהפסוק ממעט על פחות מן ד' אותיות, אבל יותר איחייב במכל שכן. גם זה אינו, דהא כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ולא מיתה לרבנן, ובשם בן ד' חייב מיתה, הרי דעיקר קפידות הכתוב הוא רק על שם בן ד', בין יותר בין פחות אינו חייב, ואם כן דרבי אחא למה לי דבלאו הכי נדע זה.

256 ועוד דמשני מהו דתימא מלתא בעלמא דנקט, קמ"ל. קשה, גם השתא מנא לי' לרב אחא, דלמא באמת הוא כך, דאינו מביא ראיה לדבריו כלל. וצריך לומר דסמיך אקרא, אם כן מאי טעמא הקשה פשיטא ממתני' יכה יוסי, ויותר ה"ל להקשות פשיטא מפסוק דמשמע דבעי ד' אותיות.

257 ועוד קשה על איכא דאמרי, דקא משמע לן דשם בן ד' נמי שם הוא. דהא לא כתיב בפסוק דליחייב רק בשם בן ד', וקרא אתי לאשמעינן. וביותר על המקשן דהקשה ממתני' ולא מפסוק, וכנ"ל.

258 ועוד דמשני עד דאיכא שם רבה דהיינו שם מ"ב כפירוש רש"י וכו', דקשה דבפסוק כתיב רק שם בן ד', ומהיכי תיתי דבעי שם רבה. וביותר קשה למה נקט רש"י שם מ"ב דוקא, ולא שאר שמות ע"ב, ס"ג, וכיוצא.

259 לכן נראה לי לפרש שיטה זו לרש"י לשיטתו והרמב"ם לשיטתו. דהרמב"ם סבירא לי' מ"ש בתורה דנוקב שם ידו"ד יומת, דקשה, בשלמא הוי"ה הוצרך לכתוב כנ"ל שלא לפרש דגם בשם דשאר שמות חייב. אך קשה ל"ל ש"ם, דהל"ל ונוקב ידו"ד יומת וגו' בנקבו שם יומת, וג"כ הי' מוכח דיברך שם בשם. אלא ע"כ שמע מינה דלא הקפידה התורה על שם המיוחד ככתיבתו, דהא כאן הלא איירי במגדף האומר בפיו, וכמ"ש ונוקב, דצריך שיזכיר בפיו, ואם כן דרך קריאתו נמי חייב, שהוא שם אדנ"י שבו מתלבש הוי"ה, כמו אדם שנקרא ראובן, שהוא עצמו אדם, ושמו לקרותו לתפסו הוא ראובן, כי עצמותו כבי"כול הוא תואר ידו"ד, ושמו אשר יכונה בו הוא אדנ"י, ובו תתלבש העצם אלדותו והוא הוי"ה, וז"ש ונוקב שם ידו"ד, ור"ל שם שבו מתלבש הוי"ה, יומת, ולא מצינו שם אחר שיתלבש בו שם העצם, רק שם אדנ"י.

260 ועל כרחך לומר כן, דאם לא כן אלא דוקא במפרש ונוקב הוי"ה עצמו ומגדף אז חייב, קשה, הא בלאו הכי אין לו חלק לעולם הבא כדין ההוגה השם באותיותיו הנזכר בסנהדרין פ"י מ"א, ועיקר תקנת מיתות בית דין שיהי' לו חלק עולם הבא, כדין כל המומתין מתודין סנהדרין פ"ו מ"ב. וכן כתב הגה"ת מיימוני בדין מוסר מקצת זרעו למולך חייב מיתה, אבל כל זרעו פטור סנהדרין סד:. שכתב בסוף פ"ו מהלכות עכו"ם ה"ד: וזה לשון הסמ"ג, הטעם לזה מפני שבמיתות ב"ד מתכפרין המומתין, וזה עשה עבירה גדולה כל כך, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיהי' לו שום כפרה, עכ"ל. וה"נ ממש כן הוא, שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד הוא וצוה לדון בדין ד' מיתות ב"ד כדי שלא ידח ממנו נדח, שיהי' לו חלק לעולם הבא, אבל זה שבלאו הכי אין לו חלק עולם הבא, ולמה צוה למגדף להמיתו. מאחר שאין המיתה כמו מלך בשר ודם לנקום נקם ממנו, רק מצד הרחמים, להביאו על ידי המיתה לחיי עולם הבא. וזה שאין לו חלק עולם הבא מצד שהוגה שם בכתיבתו, וגם גידף, אם כן אין חפץ הקדוש ברוך הוא שיהי' לו כפרה, ולמה יומת. אלא שמע מינה דמגדף ש"ם ידו"ד קאמר, דהיינו אדנ"י בקריאתו, שבו מתייחד ומתעלם שם הוי"ה, ולזה נקרא שם המיוחד. הגם דלמעשה אין לסמוך על זה, מכל מקום הסברא הי' כך, והיינו להרמב"ם דסבירא לי' ההוגה את השם של ד' אותיות כמו שהוא נכתב, וכ"כ הר"ב בפירוש המשנה דחלק יעו"ש, וא"כ אתי שפיר כנ"ל, יעו"ש.

261 אבל רש"י אזיל לשיטתו במס' עבודה זרה יז:, ברבי חנינא בן תרדיון שהוגה השם באותיותיו, דפירש שהי' דרשו בארבעים ושתים אותיות וכו'. הרי דלא סבירא לי' לרש"י דהוגה את השם היינו ד' אותיות כמו שנכתב, רק סבירא לי' ההוגה היינו במפרשו בשתים וארבעים אותיות. ואם כן לרש"י אין האומר ד' אותיות ככתיבתו בכלל ההוגה את השם, אף די"ל דגם זה אסור לרש"י, מכל מקום אין ענשו חמור שיהי' מכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא.

262 והיוצא לן מזה בין רש"י להרמב"ם בפירוש הסוגיא הוא זה, דע והבן כי שם אדי"ד ושם ידו"ד נק' בזוהר וכתבי האר"י זלה"ה נשיקין כפולין, שהם מתיחדים זה בזה. כי ב' אותיות ראשונות מן אדי"ד, וכן ב' ראשונות מן ידו"ד, נעשה ג"כ שם שלם אדי"ד. וגם מן ב' אותיות אחרונות של שם אדי"ד, וב' אחרונות דהוי"ה, נעשה ג"כ ידו"ד.

263 וכן בשם אדני מובא בכתבים דעו"ח פ' נשא יברכך בסוד יחוד ברכה קדושה וכו', וז"ל: גם יש יחוד בסוד אדנ"י, כי א' תרמוז א' דאדי"ד, י' להוי"ה וכו', ובצירוף ב' שמות הוי"ה ואדנ"י בשילוב יש ג"כ שם אדי"ד וכו', יעו"ש. הרי מבואר כי שורש שם זה הוי רק ב' אותיות ד"ן, ואות א"י הוא מן ב' שמות הנ"ז.

264 ומעתה תבין דהסוגיא בש"ס יהי' על פי אשר יפרוש משמעות הכתוב ונוקב שם ידו"ד יומת, אי קאי על שם אדנ"י לחוד שבו מתייחד ומתלבש שם הוי"ה, או נאמר דדוקא.

265 וזהו שאמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות, לאפוקי בן שתי אותיות דלא. והכוונה דאינו מחייב כי אם שיאמר ויהגה ד' אותיות השם רצופין זה אחר זה, מה שאין כן כשמפסיק בין אות לאות באות אחרת, אף שהוא ג"כ מן שמות של ד' אותיות, כגון שיאמר י' מן הוי"ה עם א' דאדנ"י, וכיוצא בזה שיאמר אות משם זה ואות משם זה, דהיינו בן ש"תי אות"יות, ור"ל מן ב' שמות, עד שיגמור כל ד' אותיות משם זה וד' אותיות מזה, אינו חייב. ועל זה פריך בש"ס פשיטא, יכה יוסי את יוסי תנן, דמשמע ד' אותיות רצופין בלי הפסק אות אחר.

266 ומעתה מבואר קושיא הנ"ל, דלא מקשי מפסוק, דאדרבה י"ל מפסוק ונוקב שם ידו"ד דר"ל ש"ם נודע דהוא אדנ"י כידוע ליודעי חן, ועם שם הוי"ה בשילוב אות מזה ואות מזה ג"כ יומת. לכך מייתי ממתני' דלא מפרשי כך, ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט, קא משמע לן.

267 איכא דאמרי אמר רב אחא שם בן ד' נמי שם הוא, ופירש רש"י דלא בעינא שם המפורש בן מ"ב אותיות. ור"ל דהוה אמינא דאין חייב המגדף מיתה כשהוא נוקב ומפרש שם בן ד' אותיות, דהוי הוגה השם באותיותיו דאין לו חלק לעולם הבא, ולא יכופר במיתה וכסברת הרמב"ם הנ"ל באמת. לזה בא רב אחא להשמיענו דשם בן ד' נמי שם הוא להתחייב עליו מיתה, כי באמת אין זה הוגה השם, רק השם מ"ב נקרא הוגה השם. וז"ש פשיטא יכה יוסי תנן. ומשני, מהו דתימא עד דאיכא שם רבה שהוא שם מ"ב, דהוא חמור יותר, ששם הוי"ה מתפרש ונתלבש בתוך שם מ"ב וכנ"ל, וזה נקרא הוגה, וא"צ שמא רבה, אבל לפרש ד' אותיות נמי מיחייב מיתה, כך הוא לדעת רש"י.

268 והעולה מזה, ללישנא קמא מדאמר למעט רק שילוב אות משם בן ד' ואות משם בן ד' זה, מזה משמע אבל כל שם בן ד' רצופין בין שם אדי"ד או אדנ"י חייב. וז"ש רש"י יוסי גימטריא אלהים, כי אדי"ד ואדנ"י גימטריא אלהים, להשמיענו דעל ג' שמות אלו שכל א' הוא בן ד' אותיות, חייב על כל א', אבל לעולם בעי שם של ד' דוקא. וזש"ה ונוקב שם ידו"ד, כל שם שהוא בן ד' כמו הוי"ה חייב. וזהו שסיים בפסוק בנקבו ש"ם יומת, ללמדינו על כל שם חייב, רק שיהי' דומה להוי"ה בן ד' אותיות, וכל זה הוא ללישנא קמא.

269 מה שאין כן לאיכא דאמרי, דאתי לאשמעינן דעל שם הוי"ה נמי חייב, ולא בעי שם המפורש שמא רבה. שמע מינה דלא נחית רק חד דרגא, דבשם הוי"ה הוא דמחייב ולא בשאר שמות, אף שהוא בן ד' אותיות לא מחייב, דאם כן הו' נחית ב' דרגות.

270 והנה רש"י לשיטתו דפסק בכל איכא דאמרי, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר אחרון. ובהליכות עולם שער חמישי פ"ג כתב, נקטינן כל איכא דאמרי כך הלכה יעו"ש. ועיין בתוספות בפרק הכירה דף מ"ב ע"ב ד"ה והיינו יעו"ש, וריב"א כתב דכל איכא דאמרי טפל ללישנא קמא, וכ"כ הרא"ש ע"ז פ"א סי' ג בשם הגאונים. והנה כאן בין לדברי הגאונים דהלכה כלישנא קמא, ובין לרש"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ג"כ הוא כלישנא קמא. וגם כי רש"י פרשן הוא, לכך פירש הסוגיא לשיטתו, בין לענין הוגה השם, ובין לענין ג' שמות הנ"ל שכל אחד הוא בן ד', וחייב.

271 מה שאין כן הרמב"ם דסבירא לי' דשם בן ד' הוי הוגה השם, אי אפשר לפרשו הסוגיא כנ"ל. דהא הסברא הי' דלא מחייב אלא שם הוי"ה על ידי שילוב שם אדנ"י, דהוי בן שתי אותיות, אות מן הוי"ה ואות מן אדנ"י עד גומרו. דסלקא דעתך דשם הוי"ה לחוד אין תקנה במיתה וכנ"ל. ועל כרחך להרמב"ם מפרש הסוגיא כך, עד שיברך שם בן ד', לאפוקי בן שתי אותיות דלא. ור"ל דוקא שתי אותיות לבד הוא דאינו מחייב, אבל ב' אותיות, דהיינו אות א' משם זה ואות א' משם זה עד שגומר השם כולו, הוי"ה אדנ"י בשילוב חייב.

272 ומקשה פשיטא, מאחר שהוא בן ד' אותיות מכל שם דחייב, דהא יכה יוסי את יוסי תנן, דכל שהוא בן ד' חייב. ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט, ר"ל דהוה אמינא דוקא כמו יוסי שכל ד' אותיות שלו רצופין, מה שאין כן כאן דמלתא בעלמא נקט, דהיינו שחיבור מעלמא מזה ומזה ונגמר מלתא, הוה אמינא דלא מחייב, קא משמע לן.

273 איכא דאמרי שם בן ד' נמי שם הוא, ור"ל דהוה אמינא מאחר דהוי הוגה השם דאין לו חלק עולם הבא, לא מיחייב מיתה כנ"ל, קא משמע לן דשם בן ד' נמי שם הוא דליחייב מיתה. וקפריך פשיטא, דזהו עיקר השם דחייב על שם המיוחד, ולא נחית לכל הנ"ל. ומשני, דהוה אמינא שמא רבה, ור"ל דביאר לו מפורש דהוה אמינא דהוגה השם הוי דוקא שמא רבה שם מ"ב, ולא ד' אותיות, וקא משמע לן דג"כ הוי שם בן ד' שם מפורש, ואפילו הכי חייב מיתה.

274 והרמב"ם פסק בכל מקום בדיני נפשות להקל, וללישנא בתרא חייב על שם המיוחד ד' אותיות לבד, וללישנא קמא דוקא בשילוב.

275 ובזה יובן צחות לשון הרמב"ם, אין המגדף חייב עד שיפרוש שם המיוחד שהוא אדנ"י. ר"ל דלא ככתיבתו רק קריאתו שהוא אדנ"י וכו'. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם ידו"ד. והיינו לישנא דש"ס ללישנא בתרא. ואני אומר שעל שניהם, ר"ל הוי"ה אדנ"י בשילוב הוא נסקל. ואז יש בו ג"כ שם אדי"ד, כי בשני שמות אלו אדנ"י והוי"ה בשילוב יש אדי"ד ג"כ, וממילא נשמע, והבן, הגם כי בחפזון נכתב, והקורא יסדר על הנכון, ודי בזה.

276 •

277 סוף פ"ז דבכורות מ"ז, הנושא נשים בעבירה, פסול עד שידור הנאה. המטמא למתים, פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.

278 לבאר זה, נראה לי לבאר משנה באבות פ"ג מי"ז אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. וי"ל ל"ל לכפול. ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם.

279 ולפי פשוטו נראה לי לפרש על דרך שהקשה הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה ה"א וז"ל: מאחר שנודע כי מתן שכרן של מצות היא לעולם הבא, והנקמה מהרשעים היא הכרת. אם כן מה זה שכתוב ויקרא כו, ג-ה אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ, ואכלתם לשובע וכיוצא, שהיא טובת עולם הזה וכו'. אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הש"י נתן לנו תורה, וכל העושה כל הכתוב בה זוכה לעולם הבא, והבטיחנו בתורה שאם נעשה בשמחה וכו', שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותו כמו חולי ומלחמה ורעב וכו', כדי שנהי' פנויים ללמוד ונזכה לעולם הבא. ואם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש דברים לב, טו וישמן ישורן ויבעט וכו', אז יסיר ממנו כל הטובות וכו' כדי שיאבד ברשעם מעולם הזה ומעולם הבא, יעו"ש.

280 ובזה אתי שפיר אם אין קמח אין תורה, שאם אין כל עניני מטובות עולם הזה מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא, אין תורה, לא יוכל לקיים התורה. והסיבה לזה לפי שאין תורה, אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן, מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא. על כן הסמיך אחר זה תקנא תקנה להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ויצליח בזה ובבא, וק"ל.

281 עוד יש לפרש, דאיתא במשנה דאבות פ"ג מ"ג רבי שמעון אומר ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. וי"ל א', לשון דיעבד שאכלו, ויותר הל"ל ג' שאוכלין. ב', קשה ולא אמרו עליו דברי תורה, ויותר הל"ל ולא עסקו בתורה. ג', קשה לשון דב"רי תורה אין לו שחר, דהל"ל תורה.

282 ונ"ל, במדרש שמואל פירש דמ"ש שאכלו דיעבד, ועוד דקדק לשון שולחן אח"ד. וז"ל: פירוש הפסוק שמות כג, כה שמעתי, ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך, פתח בלשון רבים ועבדתם, וסיים בלשון יחיד וברך את לחמך. אמנם השמיענו כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד, כי ברוב עם הדרת מלך. אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחברם לאכול יחד, וטוב יותר לאכול כל אחד לבדו, וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד. ובזה תבין שלשה שאכלו דיעבד, שנזדמן שאכלו ג' על שולחן אחד, אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד, יעו"ש. והתקנה לזה שיאמרו דברי תורה, כי פירש שם במשנה אז נדברו, לשון הכנעה, כמו ידבר עמים תחתינו וכו' תהלים מז, ד, יעו"ש.

283 ולדברינו יבואר זה, והוא דיש לחקור, כי יש ב' עניני דברי תורה, או אמירת פשט, או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם, כמ"ש משלי ג, יא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ואם כן יש לחקור איזה מהם עדיף, או שניהם כאחד טובים.

284 ולהכריע נראה לי, דכתב הרמב"ם בהלכות דעות, דרך הממוצע הוא הישר, ואם נטה לקצה האחד כמו גבה לב, אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו, שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מהכל, וילבש בלוי סחבות וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעי וכו', יעו"ש בפ"ב ה"ב.

285 וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד, כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו', הסיבה הוא מחמת וישמן ישורן ויבעט דברים לב, טו, במקום אכילה ושתי' שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם, ובפרט בשלומי אמוני ישראל, כמ"ש דוד המלך ע"ה תהלים סט, יג ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר. ומאחר שנטו אל קצה האחד, ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעים לבם של נותני דופי הנ"ל, כדי שינטו אל קצה האחר. מה שאין כן אמירת פשט להראות חריפתו, יותר נכנס אל גבה לב זה האומר, ואיך יוכל להכניע לב השומעים, מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים, וע"כ צריך לומר כאמור. וזה נקרא דב"רי תורה לשון ידבר עמים תחתינו, שהוא להכניע לבם על ידי דברי תורה.

286 ועוד כי אמירת פשט בפני הלומדים, ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קיא צואה, המלעיגים על החכמים ונותנין דופי בשלימים, שנדונין בצואה רותחת, ולכך גם עכשיו נקרא שולחנם קיא צואה. מה שאין כן דברי מוסר יכולין לשמוע כולם, ויש תקנה להכניע לבם.

287 אך דניחזי אנן דלא נהיגי בזה, רק להשמיע פשט וחריפתו. נראה דהסיבה לזה, דמצינו בש"ס כתובות קה: האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו'. ועל פי זה בארתי כי יהי' לאיש ב' נשים א' אהובה וא' שנואה וגו' דברים כא, טו, דפירש האלשיך יעו"ש. ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל, כי הת"ח נקרא אשה יראת ה'. ויש ב' סוגים, א' אהובה, דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא, וא' שנואה. מכל מקום לו משפט הבכורה, כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו יתברך, שחידשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו. והנה סוג שיראה להיות אהוב, סובר שבזה יקבל מהם פרנסה, בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח, ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתורין, וישנאו אותו ולא יתנו מתנות, ואם אין קמח אין תורה. ובאמת זה אינו, כי איפכא מסתברא אם אין תו"רה דייקא, שנקרא תורה על שם יורה חטאים בדרך תהלים כה, ח, אז אין קמח.

288 ובזה יובן משנה הנ"ל, שהוא מילי דאבות מילי דחסידות ב"ק ל., המתחסדים עם קונם, ולא שעושין חסד לעצמם, שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן, ואין קמח שהיא פרנסתם ואז אין תורה, כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה. ובאמת זה אינו, כי איפכא מסתברא, לפי שאין תורה לכך אין קמח, וק"ל.

289 ובזה תבין לשון ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמ"רו עליו דברי תורה, כי אמירה היינו לכלם גם להמוני עם, כמ"ש כה תא"מר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל שמות יט, ג, וק"ל.

290 אמנם מצינו שיש תכלית טוב לשם שמים שלא להנות עצמו גם באמירת הפשט ודברים חריפים, גם שאי אפשר שלא יגבה לבו על ידי זה, מכל מקום יש בו צורך גבוה קצת.

291 והוא יבואר על ידי משנה בפתח דברינו, הנושא נשים בעבירה וכו'. דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פירושים, או לשון נשואין כפי האמת, או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבהה. ואני הכותב קבלתי מגדול אחד כי תיבה שיש לו ב' פירושים, שניהם אמת, ואיך יתואר זה כאן במשנתינו.

292 ונ"ל דשניהם אמת, דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין ג: האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' יעו"ש. והעולה משם, כי לשון קדושין הרי את מקודשת לי, כי האדם יש בו חומר וצורה, וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם, שנקרא אדם פרצוף אחד, ראשי העם נק' עיני העדה וכו', והם בעלי הצורה, והמוני עם הם החומר. והתכלית הוא להכניע חומר אל הצורה, מכלל ארור לכלל ברוך. אם כן שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר, שנושא ומגביהה למעלה אל הקדושה. וז"ש מקודשת לי, שיוצא ממדריגה זו, אל מדריגה שלמעלה ממנו.

293 אך דזכרנו בביאור המשנה ר"ה פ"ג מ"ח כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן, כי על ידי שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשירי הדור, שהם לבושים פחותים שלובש, שעל ידי זה יתחבר עם המוני עם פחותי הערך, כמו במשל השר ששינה לבושו וכו', ובזה ביארתי ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו שבת קיט: יעו"ש, וז"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו' וק"ל. א"כ בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפות בתחלת הדרשה קודם המוסר, שעל ידי שגבה לבו בזה, א"כ נקרא מחוייב בדבר מה, ויכול להוציא הרבים ידי חובתן, מאחר שהשוה את עצמו קצת למדריגת המוני עם בזה.

294 ובזה יובן הנושא נשים בעבירה, כי ראש העיר או הדור הוא נקרא איש, וכמ"ש בתוס' יו"ט איש ירושלים, יעו"ש. ובני עירו נקראו אשה, כמו החומר אל הצורה, וכשרוצה לקדשן נקרא הנושא נשים בעבירה. כי על ידי עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן, מכל מקום קצת פסול יש בו עד שידור הנאה, שלא יהנה מזה שום הנאה מאמירת הפשט, שיכבדוהו או שיהי' לו פרנסה, רק שיהי' לתועלת הנ"ל שיתחבר ולהעלותן, ויחזור למדריגתו, וק"ל.

295 איברא שלא יטעה בזה, ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. והוא, דהקשו התוספות במס' בבא מציעא פ"ט קיד: בד"ה ולאו מר כהן הוא, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, וז"ל: תימא לר"י איך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן דכתיב מלכים א יז, כא ויתמודד על הילד וכו'. וי"ל שהי' ברור לו שיחייהו, לכך הי' מותר משום פקוח נפש, ע"כ.

296 ונ"ל דכתבתי במקום אחר לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכו' ויקרא כא, ד, יעו"ש, דביאר הנביא יחזקאל סימן ל"ו א-ג היתה עלי יד ה' וגו' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והנה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ויאמר ואמר ה' אתה ידעת וגו'. ושמעתי משם הרב המנוח מוהר"ל פיסטנר, כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה, עד שהשיב ה' אתה, כלומר וכו', ודפח"ח. והענין יותר בביאר, ד"א בעץ חיים שמ"ט פ"ב ביאר על מ"ש בזוהר ח"ג פז:, רכז:, מפני שיבה תקום ויקרא יט, לב, קדם שיבה דילך וכו'. וביאר כי אותיות שיבה הוא אותיות אותיות יבשה, וקודם שנתייבש קליפת האגוז יוכל לקלוף וכו'. וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו, כשהיא אינו ראוי לו להיות נושא אותה וכו'.

297 וזהו עצמו קושיית התוספות, איך טימא אליהו שהי' כהן על ספק אם יחי' הילד, שהם רשעי ישראל, שהם קטנים שאין בהם דעת. ומשני התוספות שהי' ברור לו שיחייהו, וק"ל.

298 וז"ש המשנה שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם, וז"ש דוקא בברור, אבל אם הוא ספק, כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם, רק שמטמא למתים שאין בו חיות, וספק אם יחי' אותו, ומכל שכן לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה, פסול, עד שיקבל עליו שעל כל פנים לא יטמ"א למתים, על ידי אמירת פשט, או לעבור באיזה עבירה, כי אם בלא מתכוין, בהזדמן, אז יתחבר עמהן. או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה, שאז ממה נפשך אתי שפיר, וק"ל.

2 במדבר רבה פתח ↗

זֹאת חֻקַּת במדבר יט, ב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב איוב יד, ד: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּמֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.

10 שבת פתח ↗

15 שבת פתח ↗

וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר וְכוּ׳: מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב הוּנָא: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. מַתְקִיף לַהּ רַב חִסְדָּא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: קְרָא כִּי אֲתָא לְמִישְׁרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים הוּא דַּאֲתָא, וְכֹהֲנִים זְרִיזִין הֵן.

16 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ — תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו — לֹא תִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ — בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע — בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.

30 קידושין פתח ↗

33 ברכות פתח ↗

44 רות רבה פתח ↗

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְֹּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב רות א, ו, שָׁמְעָה מֵהָרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, וּמַה שָּׁמְעָה, כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תהלים צד, יד: כִּי לֹא יִטּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר שמואל א יב, כב: כִּי לֹא יִטּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, בְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מח, יא: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה.

48 שבת פתח ↗

רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ: בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

56 סוטה פתח ↗

יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳״.

59 סנהדרין פתח ↗

מַגְבִּיהַּ, עַבְדּוֹ, שָׁבַת – סִימָן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ״. ״לָמָּה הִכִּיתָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָמָּה תַכֶּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע.

92 ביצה פתח ↗

אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״.

92 סוכה פתח ↗

95 ברכות פתח ↗

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

107 קידושין פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – מְטִיבִין לוֹ, וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.

123 ראש השנה פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם.

156 סנהדרין פתח ↗

157 מדרש תנחומא פתח ↗

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. וְכִי רִאשׁוֹן הוּא, וַהֲלֹא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר הוּא, וְאַתְּ אָמַרְתְּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אֶלָּא רִאשׁוֹן הוּא לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת. רַבִּי מַנִּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפַס לַמֶּלֶךְ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְשַׁלֵּחַ לִגְבּוֹתָהּ, וְלֹא הָיְתָה נוֹתֶנֶת, שֶׁהָיָה שְׁטָר גָּדוֹל. כָּךְ פַּעַם הָרִאשׁוֹן. וּפַעַם שֵׁנִי הָיָה מְשַׁלֵּחַ לִגְבּוֹתָהּ, וְלֹא הָיוּ נוֹתְנִין. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ. אָמַר לִבְנֵי פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ, עִמְדוּ וְנֵלֵךְ עֲלֵיהֶם. עַד שֶׁהֵן הוֹלְכִין כְּמוֹ עֶשֶׂר מִילִין, שָׁמְעוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה. מֶה עָשׂוּ. הִתְחִילוּ גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה יוֹצְאִין לְאַפַּנְטֵי שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר לָהֶם: מִי אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: בְּנֵי מְדִינָה פְּלוֹנִית אָנוּ שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִגְבּוֹתֵינוּ. אָמַר לָהֶם: וּמָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁין. אָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲשֵׂה עִמָּנוּ חֶסֶד, שֶׁאֵין לָנוּ מַה לִּתֵּן. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילְכֶם אֲנִי מַנִּיחַ לָכֶם מֶחֱצָה. עַד שֶׁהוּא בָּא, יָצְאוּ בִּרְיוֹנֵי הַמְּדִינָה, אַף הֵן קִדְּמוּ אוֹתוֹ כְּמוֹ חֲמִשָּׁה מִילִין. אָמַר לָהֶם: וּמִי אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: בְּנֵי הַמְּדִינָה פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִגְבּוֹת וְאֵין לָנוּ כֹּחַ לַעֲמֹד, אֶלָּא בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם: כְּבָר הִנַּחְתִּי מֶחֱצָה, וּבִשְׁבִילְכֶם אֲנִי מַנִּיחַ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. עַד שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה אֵלָיו גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁים. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אֵין לָנוּ כֹּחַ לִתֵּן מַה שֶּׁאָנוּ חַיָּבִים לְךָ. אָמַר לָהֶם: כְּבָר הִנַּחְתִּי מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וּבִשְׁבִילְכֶם אֲנִי מַנִּיחַ הַכֹּל, אֶלָּא מִכָּאן וָאֵילָךְ רֹאשׁ חֶשְׁבּוֹן הוּא. הַמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ וְיִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ. בְּנֵי הַמְּדִינָה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מְסַגְּלִין עֲוֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה. אוֹמֵר לָהֶם, עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהֵם נִכְנָסִין וּבָאִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמִתְעַנִּין בּוֹ וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לָהֶם. וּמַה הֵם עוֹשִׂין. עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, יְחִידִים מִתְעַנִּים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמְבַקְּשִׁין רַחֲמִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר לָהֶם אֶת הַכֹּל, דִּכְתִיב: כִּי בַּיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹ' ויקרא טז, ל. מַה יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. נוֹטְלִין לוּלָבֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג וּמְהַלְּלִים וּמְקַלְּסִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וּמוֹחֵל לָהֶם, וְאוֹמֵר לָהֶם, הֲרֵי וִתַּרְתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, אֲבָל מֵעַכְשָׁו הוּא רֹאשׁ חֶשְׁבּוֹן. לְכָךְ כְּתִיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ סֻכָּה, לְשַׁלֵּם לִי אֶת גְּמוּלִי שֶׁגָּמַלְתִּי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַּסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי וְגוֹ', וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם גּוֹמְלִים לְפָנַי. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי אוֹפִיעַ בְּמַלְכוּתִי וַאֲנִי מָגֵן עֲלֵיכֶם כְּסֻכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב ישעיה ד, ו.

207 נדה פתח ↗

גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים עַל כׇּל תַּשְׁמִישׁ, אוֹ תְּשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עֵדִים כׇּל הַלַּיְלָה. תַּנְיָא: אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא תִּרְאֶה טִיפַּת דָּם כְּחַרְדָּל בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, וּתְחַפֶּנָּה שִׁכְבַת זֶרַע בְּבִיאָה שְׁנִיָּה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אַף לְדִבְרֵיכֶם, לֵיחוּשׁ עַד שֶׁהָרוֹק בְּתוֹךְ הַפֶּה, שֶׁמָּא נִימּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. אָמְרוּ לָהֶם: לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה נִימּוֹק פַּעַם אַחַת, לְנִימּוֹק שְׁתֵּי פְּעָמִים. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ עָלֵינוּ! אָמַר לָהֶם: מוּטָב שֶׁאַאֲרִיךְ עֲלֵיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיַּאֲרִיכוּ יְמֵיכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מִדִּבְרֵי כּוּלָּם נִלְמַד, בַּעַל נֶפֶשׁ — לֹא יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה. רָבָא אָמַר: בּוֹעֵל וְשׁוֹנָה, כִּי תַנְיָא הַהִיא — לִטְהָרוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים — לִטְהָרוֹת, אֲבָל לְבַעְלָהּ — מוּתֶּרֶת. וּבַמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה, אֲבָל הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה — לְעוֹלָם הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ ״טְהוֹרָה אֲנִי״. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אָמַר רַב: בָּדְקָה בְּעֵד וְאָבַד — אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אִילָא: אִילּוּ אִיתֵאּ — מִי לָא מְשַׁמְּשָׁה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא יָדְעָה? הַשְׁתָּא נָמֵי תְּשַׁמֵּשׁ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: זוֹ מוֹכִיחָהּ קַיָּים, וְזוֹ אֵין מוֹכִיחָהּ קַיָּים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי קְרָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָבֶר״ — לַיְלָה נִיתַּן לְהֵרָיוֹן, וְיוֹם לֹא נִיתַּן לְהֵרָיוֹן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ״בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת״. וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְדָרֵישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, דְּדָרֵישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: אוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְמוּנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן ״לַיְלָה״ שְׁמוֹ, וְנוֹטֵל טִפָּה וּמַעֲמִידָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, טִפָּה זוֹ מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? גִּבּוֹר אוֹ חַלָּשׁ? חָכָם אוֹ טִיפֵּשׁ? עָשִׁיר אוֹ עָנִי? וְאִילּוּ רָשָׁע אוֹ צַדִּיק לָא קָאָמַר, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי יוֹחָנָן, אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״גֶּבֶר הוֹרָה״, מַאי ״הוֹרָה גֶּבֶר״? לַיְלָה נִיתַּן לְהֵרָיוֹן, וְיוֹם לֹא נִיתַּן לְהֵרָיוֹן. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי קְרָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִכְתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: שְׁלֹשָׁה שָׂנֵאתִי וְאַרְבָּעָה לֹא אָהַבְתִּי — שַׂר הַנִּרְגָּל בְּבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת, וְאָמְרִי לָהּ: ״שַׂר הַנִּרְגָּן״, וְאָמְרִי לַהּ: ״שַׂר הַנִּרְגָּז״. וְהַמּוֹשִׁיב שַׁבָּת בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת, וְהָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין מַיִם, וְהַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵירוֹ פִּתְאוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וַאֲפִילּוּ לְבֵיתוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן — הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְבֵית חֲבֵירוֹ, וְהָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין מַיִם,

218 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

222 פסחים פתח ↗

237 ברכות פתח ↗

בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ״. רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״. רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״. רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. ״מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה״. וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״. גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ׳״. ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ — רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּמִצְוֹת. וְחַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּיִסּוּרִים.

238 סנהדרין פתח ↗

נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – וְכָבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחְשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבֹא בַּעַל מַחְשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם! מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין וְכוּ׳. אִינִי? וְהָאָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! מִצְוָה שָׁאנֵי. וְאֵין נוֹשְׂאִין כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לוֹ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ. וּמַאי נִינְהוּ? מֵירַב וּמִיכַל. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ נָשָׂא דָּוִד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן? אָמַר לָהֶן: מִיכַל אַחַר מִיתַת מֵירַב נְשָׂאָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: קִידּוּשֵׁי טָעוּת הָיוּ לוֹ בְּמֵירַב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַסְתִּי לִי בְּמֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: ״מִיכַל אִשְׁתִּי״, וְלֹא מֵירַב אִשְׁתִּי. מַאי קִידּוּשֵׁי טָעוּת? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אֲזַל קַטְלֵיהּ. אָמַר לוֹ: מִלְוָה אִית לָךְ גַּבַּאי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲזַל יַהֲבַהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵירַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְיתִי לִי מֵאָה עׇרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִלְוָה וּפְרוּטָה אִית לָךְ גַּבַּאי. שָׁאוּל סְבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה, וְדָוִד סְבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה. שָׁאוּל סְבַר: לָא חֲזוּ וְלָא מִידֵּי, וְדָוִד סְבַר: חֲזוֹ לְכַלְבֵי וְשׁוּנָּרֵי. וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? רַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָאוֹת מְעוֹרָבִין. כְּתִיב: ״וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִיבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי וְגוֹ׳״. וְכִי לְעַדְרִיאֵל נִתְּנָה? וַהֲלֹא לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ נִתְּנָה! דִּכְתִיב: ״וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ וְגוֹ׳״. אֶלָּא מַקִּישׁ קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל לְקִידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי: מָה קִידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי – בַּעֲבֵירָה, אַף קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל – בַּעֲבֵירָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל״? אָמַר לְךָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מִיכַל יָלְדָה? וַהֲלֹא מֵירַב יָלְדָה! מֵירַב יָלְדָה וּמִיכַל גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ. חֲנִינָא קָרָא יוֹחָנָן וְאִשְׁתּוֹ אֶלְעָזָר וּגְאוּלָּה וּשְׁמוּאֵל בְּלִימּוּדוֹ סִימָן. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, מֵהָכָא: ״וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יוּלַּד בֵּן לְנׇעֳמִי״. וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנׇעֳמִי גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְגוֹ׳ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח לוֹ מָרֶד״. מָרֶד זֶה כָּלֵב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מֶרֶד? שֶׁמָּרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים. וְכִי בִּתְיָה יָלְדָה? וַהֲלֹא יוֹכֶבֶד יָלְדָה! אֶלָּא יוֹכֶבֶד יָלְדָה וּבִתְיָה גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא: ״גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה״. וְכִי יוֹסֵף יָלַד? וַהֲלֹא יַעֲקֹב יָלַד! אֶלָּא, יַעֲקֹב יָלַד וְיוֹסֵף כִּילְכֵּל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן״. לוֹמַר לָךְ: אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִימֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. ״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּידּוּל בָּנִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְגוֹ׳״, ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב״ – מֵאָבִיו, ״וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ״ – מֵאֲבִי אָבִיו. כְּתִיב ״פַּלְטִי״ וּכְתִיב ״פַּלְטִיאֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּלְטִי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פַּלְטִיאֵל? שֶׁפִּלְּטוֹ אֵל מִן הָעֲבֵירָה. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אָמַר: כׇּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה יִדָּקֵר בֶּחָרֶב זֶה. וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ״? שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאִישָׁהּ. וְהָכְתִיב: ״הָלוֹךְ וּבָכֹה״? עַל מִצְוָה דַּאֲזַיל מִינֵּיהּ. ״עַד בַּחֻרִים״, שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז, תּוֹקְפּוֹ שֶׁל בּוֹעַז – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף – עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת״. מַאי ״וַיִּלָּפֵת״? אָמַר רַב: שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ כְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת.

260 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לְכוֹמָרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָכוֹל הֶעֱבִיר וְלֹא מָסַר יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תִתֵּן״. מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְהַעֲבִיר״. מָסַר וְהֶעֱבִיר שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַמֹּלֶךְ״. מָסַר וְהֶעֱבִיר לַמּוֹלֶךְ, וְלֹא בָּאֵשׁ – יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? נֶאֱמַר כָּאן ״לְהַעֲבִיר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ״. מָה לְהַלָּן בָּאֵשׁ, אַף כָּאן בָּאֵשׁ. וּמָה כָּאן מוֹלֶךְ, אַף לְהַלָּן מוֹלֶךְ. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הֶעֱבִיר כׇּל זַרְעוֹ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִזַּרְעֲךָ״ – וְלֹא כׇּל זַרְעֲךָ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הֶעֱבִירוֹ סוֹמֵא, מַהוּ? יָשֵׁן, מַהוּ? בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ, מַהוּ? תִּפְשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: ״כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנוֹ וּבִתּוֹ. בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ״. תַּנָּא פָּתַח בְּ״כִּי מִזַּרְעוֹ״, וְסָלֵיק בְּ״תִתּוֹ מִזַּרְעוֹ״. דְּרָשָׁה אַחֲרִינָא הוּא: ״זַרְעוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר, זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר אַבָּיֵי: שְׁרָגָא דְּלִיבְנֵי בְּמִצְעֵי, נוּרָא מֵהַאי גִּיסָא וְנוּרָא מֵהַאי גִּיסָא. רָבָא אָמַר: כְּמַשְׁוַורְתָּא דְּפוּרַיָּא. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ דֶּרֶךְ עֲבָרָהּ. הֶעֱבִירוֹ בָּרֶגֶל – פָּטוּר. וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ. הָא כֵּיצַד? בְּנוֹ וּבִתּוֹ – חַיָּיב, אָבִיו וְאִמּוֹ אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ – פָּטוּר. הֶעֱבִיר עַצְמוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. אֶחָד לַמּוֹלֶךְ, וְאֶחָד לִשְׁאָר עֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לַמּוֹלֶךְ – חַיָּיב, שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ – פָּטוּר. אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״לֹא יִמָּצֵא בְךָ״ – בְּךָ בְּעַצְמְךָ. וְרַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי ״בְּךָ״? וְהָתְנַן: אֲבֵידָתוֹ וַאֲבֵידַת אָבִיו – שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ – שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל כׇּל אָדָם. הָתָם מֵ״אֶפֶס״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָמָּה? אַחַת לִכְדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לַמּוֹלֶךְ. וּלְמַאן דְּאָמַר מוֹלֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, כָּרֵת בְּמוֹלֶךְ לְמָה לִי? לְמַעֲבִיר בְּנוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר: מְגַדֵּף עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, כָּרֵת בִּמְגַדֵּף לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״. ״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְנִכְרְתָה״! וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמִים יֵשׁ? אֶלָּא ״וְנִכְרְתָה״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״הִכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, ״תִּכָּרֵת״ – דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

« תולדות יעקב יוסף Kedoshim תולדות יעקב יוסף Behar »