תקוני הזהר נ״ב ב

« תקוני הזהר נ״ב ע״א תקוני הזהר נ״ג ע״א »

4 ראשית חכמה פתח ↗

הפגם הד' הוא ושב מאחריך, והענין הזה אפשר לפרשו כמו שפירשוהו בסוף פרשת נח עו, א על השכינה, כי בהיות האדם פגום, השכינה מסתלקת ממנו. וכן אמרו בתיקונים נב, ב זה לשונם ואם נשמתא איהי מתטנפא בחובין או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין, כמה דאוקמוה מארי מתניתין עבירה מכבה מצוה, בההוא אתר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה, ההוא אבר איהו פגום, ואיהו מום דנשמתא, בגיניה לא שריא קוב"ה על נשמתא, הה"ד ויקרא כא, יח כל איש אשר בו מום לא יקרב, נשמתא דאית בה מום ברמ"ח פקודין דילה לא אתקרב בגיניה לגבה, עכ"ל לעניננו.

9 שפתי כהן על התורה פתח ↗

והקריב מזבח השלמים את החלב, הוא חלב הטמא שאינו סותם ואינו מגין. כתב ר' מנחם רקאנטי ז"ל אינו מגין מן הפורענות שאינו מסטר ימינא דמגן אברהם. ולזה החלב בה"א הידיעה שהוא מכסה על הקרב, שהיה מכסה עיניו שלא יראה, ומטמטם הלב שלא יבין, זהו השמן לב העם הזה וכתיב טפש כחלב לבם. ואת שתי הכליות שמהם בא העצה כאמרם ז"ל כליות יועצות. ואת החלב אשר עליהן, שמטמטם. אשר על הכסלים, שמהם נעשו כסילים ופתאים. ואת היותרת מן הכבד, בר"מ אמר יותרת כבד יצה"ר ובת זוגיה כבד דא דכורא יותרת דא נוקבא, ובזוהר פ' פנחס כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד, בתר דעבדא ניאופא אסתלקא עליה יותרת מן הכבד, אשת זנונים דאזלא ונפקא מן הכבד לאסטאה בני עלמא ולאסטנא עלייהו ושבקת לדכורא למעבד זנונים, ובגין דא היותרת מן הכבד יותרת על הכבד, בתר דעבדת ניאופא אסתלקת עליה, מצח אשה זונה אתגברת על בעלה דאיהו כבד. וברעיא מהימנא ועוד ונשא השעיר עליו, כד רעותיה למעבד קרבא להקב"ה עם ישראל איהו נושא כל חובין דיכול למסבל עליה עד דאתעביד משא כבד ונטיל כל אינון חובין על גדפוי מה עביד סליק לטורא עילאה כחמרא כד איהו בעי לסלקא לטור גבוה במשא כבד יכבד עליה כד איהו לעילא ובעי לסלקא לפי מיעוט כוחו דאשתאר ליה אתיקר עליה מטולא ונפיל ואפיל גרמיה לתתא מכובד משא דאתתקפת עליה אתעבידו כל איברין כוליה פסקות דלא אשתאר אבר שלים אוף הכי אירע לסמאל ונחש כבד ויותרת הכבד ע"כ. ובתיקונים כבד וטחול דא סמאל ונחש ויותרת אשת זנונים בתר דעבידת ניאופין עם אלהים אחרים ופליגת דמא דיליה דאיהו תמצית דילה קריבת לגבי טחול דאיהו בעלה ולא נטיל טחול אלא תמצית דדמא ולא יהיב ליה מדמא אחרא ובגין דא אתקרובת יותרת בגין דלא יהיב אלא שיורין וכבד איהו קטרוגא דריאה דסליק לגבי לבא נורא מיניה ואי לא דנשיב ביה כנפי ריאה הוה אוקיד ללבא, ס"א הוה אוקיד כל גופא נורא דלבא ע"כ. הרי מכל אלו נראה שכבד הוא סמאל ויותרת היא בת זוגו והיא עושה ניאופין יותר ממנו, ולזה נקראת יותרת, ולזה נתנו כל אלו לשריפת אש. וא"ת לפי זה היה מן הראוי להקטיר הכבד ג"כ כי הוא רומז לסמאל אלא לפי שיש בו צורך לעולם לפריה ורביה לחרישה וזריעה לבנין לישות העולם, שאין הקפדה אלא על המותרות שמהם יבא האדם לידי בעיטה לא מן ההכרחי, לזה היותרת שממנה באה ההסטנה על האדם למותרות, לזה נתנה לשריפת אש כמו שאמר דיהבת שיורין לבעלה, כי לזה נקראת יותרת ולא הכבד, הכל כדי שלא יהיה לו שום מעכב ויהיה בשלום עם בוראו ועם הכל תחתונים ועליונים, זהו והקטירו אותן שמקבלים אותו כקטורת שהיא רצויה ומקובלת על הכל אפילו על המקטרגים ובעלי דינים, זהו על העצים, העצים בגימ' ע"ה אלו בעלי הדין, זהו אשר על האש, הכל מזכירין אותו לזכות, זהו אשה ריח ניחח. לה'. ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, שלא לקח ולמד מדה זו של הבאת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ולא הורגל בה מבחרותו אלא קרוב לזקנה, עד שהקיץ משנתו ואמר לו קום, וכן הצאן בגימ' קום, זהו לזבח לא זבח, לפי שאינו דומה לעושה המצות והורגל בה מבחרותו לעושה קרוב לזקנותו, שנאמר כחצים ביד גביר כן בני הנעורים, שהם המצות שהם בני הנפש, לז"א לזבח ולא זבח, ועכ"ז שלמים לה', יש לו שכר טוב בעמלו, זכר או נקבה, שעושה שלום בין המדות ועושה צדקה ומודה על הרעה מעין הטובה, כמו שנאמר תמים יקריבנו בלא שום פניה בעולם. אם כשב הוא מקריב כלומר זה לא הורגל, כי מי שהוא מורגל ההרגל הוא טבע שני, לזה היה קשה עליו וכבש יצרו, זהו אם כבש קרי כבש. והקריב אותו יש לו התקרבות ויש לו על מה לסמוך, ויש לו יד, וזהו וסמך ידו. וזרקו בני אהרן שהם המלאכים המלמדים זכות לפני הקב"ה זורקים אותם דמים שפזר אותם, באותם שלמים שעשה בין איש לאשתו, ובצדקה שעשה ששם שלום כביכול בין הקב"ה ובין אותו עני שנתן לו. על המזבח סביב שיהיה לו למזכרת זכות ולעדות, סביב בגימ' עד. והקריב מזבח השלמים חלבו האליה, זה לפי שלא הורגל צריך שלא די שיקריב החלב הטמא שאינו סותם אלא אפילו הטהור גם כן יקריבנו, כדי שיתרחק עד קצה אחרון עד שיהיה לו לטבע אחר, כך יקח ממנו הצריך לו, כמו שארז"ל קדש עצמך במותר לך, ולזה חלבו האליה שהוא חלב טהור יסירנה, ואת כל החלב המכסה שהוא חלב טמא ואת שתי הכליות וגו', כמו שאמר בשלמים של בקר. והקטירו הכהן המזבח לחם אשה, לא אמר ריח ניחוח לפי שלא עשה זה אלא כשראה עצמו שקרב לזקנה קם והכין לו צידה, ועכ"ז לחם אשה, כמו הלחם שהוא עקר הסעודה כן זה יהיה מקובל אלא שאין לו ריח כמו שלמים של בקר שקם בבקר מבחרותו. ואם עז קרבנו, שיצרו עז עליו ואינו יכול לו לפי שעומד כנגדו, והקריבו לפני ה', שאז"ל אם פגע מנוול זה שכהו לבית המדרש ששם הוא בית ועד לשכינה, ושם אינו יכול להרים ראש אם אבן הוא נמוח וכו', ושם בהתעסקו בתורה יכול עליו ותהי ידו גוברת עליו, זהו וסמך ידו על ראשו כאן לא אמר על ראש קרבנו אלא על ראשו ממש. ושחטו וגו' וזרקו בני אהרן את דמו ממש, שלא יקטרג, אז יהיה קרוב עמך, וקח ממנו הצורך והשאר שרוף באשה של תורה, זהו והקריב ממנו ממקצתו, את החלב המכסה וגו' והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה, באשה של תורה ואז כל חלב כולו יהיה טוב ומובחר כמו חלב יצהר שתרגם טוב משח, לה', אז יהיה הצווי לה', חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, הוא כמו שאומר סוף דבר אם תרצה לכוף יצרך יהיה כלל זה בידך בדירתך בזה החמר שתתרחק מן המותרות, שאין היצר מתגבר אלא על ידי המותרות, כמו שאמרו בזוהר במאמר שכתבנו לעיל ואח היותרת על הכבד, שאם תקח ממנו הצורך, לא יתגבר עליך כי לזה נברא ואינו מתגבר אלא ע"י המותרות, לזה הזהיר ואמר כל חלב וכל דם לא תאכלו, כולו לא תאכל אבל מקצתו שהוא הצורך אכול. ואמר חקת עולם, שחוק זה יהיה כלל, כמו כלל זה יהיה בידך לעולם, לזה אמר כל חלב סתם ולא אמר חלב שור וכשב ועז כמו שאמר במקום אחר. ועוד אמר כל חלב לה', לומר שהמקריב לא יכוון שהקריב אלא חלבו ודמו גם כן, זהו שאמר הנביא לא צויתי את אבותיכם על דברי עולה או זבח כלומר שלא יתכוין להביא חלב בהמה או דם בהמה, כי מלך גדול הוא, אלא יתכוין להקריב חלבו ודמו, כמו שאמר אדם כי יקריב מכם, מכם ממש יהיה הקרבן ולא מן הבהמה:

11 חולין פתח ↗

וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו. כְּגוֹן דַּהֲוָה קָיְימָא עוֹלָה בַּדָּרוֹם, וְאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ, מַאי? מִדְּאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ אִיכַּוֵּין לַהּ, אוֹ דִילְמָא מָקוֹם הוּא דְּלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ? הָא נָמֵי אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל – אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, וְאִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״. הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְכָךְ, אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה אוֹ אֵין לוֹ מַעֲשֶׂה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַחְשָׁבָה! מַאי שְׁנָא מַחְשָׁבָה דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? דִּתְנַן: אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. מַעֲשֶׂה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה. הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? וּפָשֵׁיט: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו – מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין לוֹ, מִדְּרַבָּנַן יֵשׁ לוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״, לְדַעְתְּכֶם זְבוּחוּ. מַתְנִי׳ שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

13 סנהדרין פתח ↗

שֶׁאֵין כׇּל דֶּקֶל וָדֶקֶל שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל פָּרְסִיִּים נִקְשָׁר בּוֹ, וְאֵין לָךְ כׇּל אָרוֹן וְאָרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס מָדִי אוֹכֵל בּוֹ תֶּבֶן. אָמַר רַב: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר עוּלָּא: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: יֵיתֵי וְאֶזְכֵּי דְּאֵיתֵיב בְּטוּלָּא דְּכוּפִיתָא דַּחֲמָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? וְהָתַנְיָא: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִנָּצֵל מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. וּמָר – הָא תּוֹרָה וְהָא גְּמִילוּת חֲסָדִים! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא, כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי: כְּתִיב ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ״. שֶׁהָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא, כִּדְתַנְיָא: ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ – זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִית״ – זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. אֱמוֹר מֵעַתָּה: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ״? בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה: בִּזְמַן שֶׁאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּפָגַע בּוֹ סַנְטָר – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁפָּגַע בּוֹ אֲרִי. נִכְנַס לָעִיר, פָּגַע בּוֹ גַּבַּאי – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁפְּגָעוֹ דֹּב. נִכְנַס לְבֵיתוֹ וּמָצָא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מוּטָלִין בָּרָעָב – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן״. מַאי ״רָאִיתִי כָּל גֶּבֶר״? אָמַר רָבָא בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִי שֶׁכׇּל גְּבוּרָה שֶׁלּוֹ. וּמַאי ״וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי, הֵיאַךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, רָהֵיט וְנָפֵל תּוֹרָא, וְאָזֵיל וְשָׁדֵי לֵיהּ סוּסְיָא בְּאוּרְיֵיהּ. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל דְּאָכְלִי שְׁנֵי מָשִׁיחַ. אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּשִׁיטָא! וְאֶלָּא מַאן אָכֵיל לְהוּ? חִילָק וּבִילָק אָכְלִי לְהוּ? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי הִילֵּל, דְּאָמַר: אֵין מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ בִּימֵי חִזְקִיָּה. אָמַר רַב: לָא אִבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְדָוִד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְמֹשֶׁה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְמָשִׁיחַ. מָה שְׁמוֹ? דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שִׁילֹה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה״. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: יִנּוֹן שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״. דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָה אָמְרִי: חֲנִינָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְנַחֵם בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: חִיוּוֹרָא דְּבֵי רַבִּי שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָכֵן חֳלָיֵינוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִי מִן חַיַּיָּא הוּא, כְּגוֹן אֲנָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יָצָא״. אָמַר רַב: אִי מִן חַיַּיָּא הוּא, כְּגוֹן רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. אִי מִן מִתַיָּא הוּא, כְּגוֹן דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד לָהֶם דָּוִד אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבְדוּ אֵת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם״. ״הֵקִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אָקִים״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָכְתִיב: ״וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם״? כְּגוֹן קֵיסָר וּפַלְגֵי קֵיסָר. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה׳ לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה׳ הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר״? מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר. אֲמַר לֵיהּ תַּרְנְגוֹל לַעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא, וְאַתָּה לָמָּה לְךָ אוֹרָה?

1 איהי שלימא בפקודין דעשה אתמר בה כלך יפה רעיתי ומום אין בך.

2 בההוא זמנא שריא שם יי׳ עלה ואתמר בה וראו כל עמי הארץ כי שם יי נקרא עליך ויראו ממך

3 וממנן דכבד וערקין דיליה וממנן דטחול וערבוביא בישא דיליה. מתכפיין תחות לבא דתמן נשמתא.

4 ואם נשמתא איהי מתטנפא ס״א פגימא בחובין: או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין כמה דאוקמוה מארי מתניתין עבירה מכבה מצוה. בההוא אתר נ״א אבר דשריא עבירה ואסתלק מצוה מניה. ההוא אבר איהו פגום. ואיהו מום דנשמתא. בגיניה לא שריא קב״ה על נשמתא. הה״ד כל אשר בו מום לא יקרב. נשמת׳ דאית בה מום בחד מרמ״ח פקודין דילה לא אתקריבת בגיניה לגבי קב״ה.

5 אבל נשמתא מסטרא דשכינתא לית בה מום הה״ד כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אם יצר הרע בעי לקרבא לההוא אתר כיון דשכינתא שריא תמן דאיהי נשמתא אתמר בה והזר הקרב יומת.

6 בגין דעלה אתמר אני יי׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן דהיינו אל אחר אל זר

7 דנשמתא איהי יקריה ואיהי תושבחתי׳ דבה משבח בר נש לקב״ה בצלותא בכל יומא בכמה תושבחן והודאן.

8 ובגין דא אני יי׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים אלין שבעין ממנן דלא יהיב לון קב״ה רשו לשלטאה עלה דאינון ערקין דכבד. דאיהו אל אחר.

9 טחול נחש. יותרת הכבד אשת זנונים. בתר דעבידת זיופא ס״א נאופא עם אלקים אחרים ופליגת דמא דילה דאיהי תמצית דילה לכל ערקין. שיורא קריבת לגבי טחול דאיהו בעלה כסיל. דלא נטיל טחול אלא תמצית נ״א שמרים דדמא. ולא יהיב ליה מדמא אחרא. ובגין דא אתקריאת יותרת הכבד בגין דלא יהיב ליה אלא שיורין.

10 וכבד איהו קטרוגא דריאה. דסליק לגבי לבא. נורא מניה. ואי לאו דנשיב ביה כנפי ריאה הוה אוקיד ללבא. ס״א והוה אוקיד כל גופא נורא דלבא:

11 הדרא דכנתא לויתן לקבל חלב טמא ועליה *אתמ׳ אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק.

12 שרף איהו מרה קטרוגא דריאה. בגין דמרה איהי שריפת כל גופא.

13 בגין דא. תקיעה שברים ותרועה אינון תבירו דלהון. ועלייהו אתמר אשרי העם יודעי תרועה יי׳ באור פניך יהלכון. מאי פניך אלין תקיעה שברים ותרועה. דאינון תקיעה חוורו דאנפין שברים סומקו דאנפין. תרועה ירוקא דאנפין. ובה נפקין ישראל מן גלותא בזמנא דמתהפכין אנפין דישראל לירוקא כאתתא עוברא.

14 ובאלין תלת גוונין נהרא שרגא דאיהי נר יי׳ נשמת אדם. מאי אדם יו״ד ק״א וא״ו ק״א.

15 תלת גוונין דשרגא ותלת גוונין אילין אינון לבושין לתלת אבהן: דאינון חוור סומק ירוק. גוון אוכמא איהי קדרותא דלהון ועלה אתמר אלביש שמים קדרות. ובהון מתלבשין הו״ה תכלת לבושא דאת י׳ דאיהו תכלית דכלא.

16 נר איהו י׳: שלהובא דסליק מניה ו׳ ונענועא דיליה הכא והכא דא ה״ה.

17 ולסטרא אחרא אית נר חשוכא דגיהנם. ואית ליה תלת גוונין. גוון סומק דא כבד עשו הוא אדום. מרה גוון ירוק טחול גוון שחור. ועליה אתמר ותכהין עיניו מראות.

18 וסימניך באלין גוונין. שקערורות ירקרקות או אדמדמות: ומראיהן שפל מן הקיר שפל הוא גוון אוכם

4 סוטה פתח ↗

הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ״, וּכְתִיב: ״כֹּלָּא מְטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא״, וּכְתִיב: ״לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר״! לְעוֹלָם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאַשְׁכַּח קְרָא דְּאָמַר וְתָנֵי, דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם״, וּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר? דִּלְמָא שָׁאנֵי גּוֹיִם, דְּלָא מִפְּקִיד דִּינָא עֲלַיְיהוּ. וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים כּוּ׳. זְכוּת דְּמַאי? אִילֵּימָא זְכוּת דְּתוֹרָה — הָא אֵינָהּ מְצֻווָה וְעוֹשָׂה הִיא! אֶלָּא זְכוּת דְּמִצְוָה. זְכוּת דְּמִצְוָה מִי מַגְּנָא כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, לוֹמַר לָךְ: מָה נֵר אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה — אַף מִצְוָה אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה. וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר, לוֹמַר לָךְ: מָה אוֹר מֵגֵין לָעוֹלָם, אַף תּוֹרָה מְגִינָּה לָעוֹלָם. וְאוֹמֵר: ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ וְגוֹ׳״. ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ״ — זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה. ״בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ״ — זוֹ מִיתָה. ״וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ״ — לֶעָתִיד לָבֹא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵילָה, וּמִתְיָירֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוּר — נִיצַּל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וַעֲדַיִין מִתְיָירֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — נִיצַּל מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וַעֲדַיִין אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים — נִיצַּל מִכּוּלָּם. דָּבָר אַחֵר: עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִצְוָה, בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. תּוֹרָה, בֵּין בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ וּבֵין בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה, דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל מִי לָא עָסְקִי בְּתוֹרָה? אַמַּאי לָא הֵגֵינָּה עֲלַיְיהוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: תּוֹרָה בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. מִצְוָה, בֵּין בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם זְכוּת תּוֹרָה, וּדְקָאָמְרַתְּ אֵינָהּ מְצֻווָה וְעוֹשָׂה נְהִי דִּפַּקּוֹדֵי לָא מִפַּקְּדָא, בְּאַגְרָא דְּמַקְרְיָן וּמַתְנְיָין בְּנַיְיהוּ וְנָטְרָן לְהוּ לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי מִדְרְשָׁא, מִי לָא פָּלְגָאן בַּהֲדַיְיהוּ? מַאי פָּרָשַׁת דְּרָכִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹם מִיתָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיִרְאַת חֵטְא. מָר זוּטְרָא אָמַר: זֶה תַּלְמִיד חָכָם דְּסָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּתָא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא. דָּבָר אַחֵר: עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשֵׁיהּ רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי לְהַאי קְרָא כִּי סִינַי, וְאִילְמָלֵא דַּרְשׁוּהּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל הָכִי לָא רְדַפוּ בָּתַר דָּוִד, דִּכְתִיב: ״לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ וְגוֹ׳״. מַאי דְּרוּשׁ — ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹ׳״, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה. מַאי ״בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ״? אָמַר עוּלָּא: לָא כְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה, וְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵי נְשִׂיאָה, אֶלָּא כְּהִלֵּל וְשֶׁבְנָא. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הִלֵּל וְשֶׁבְנָא אַחֵי הֲווֹ. הִלֵּל עֲסַק בַּתּוֹרָה, שֶׁבְנָא עֲבַד עִיסְקָא. לְסוֹף, אֲמַר לֵיהּ: תָּא נַעֲרוֹב וְלִיפְלוֹג! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״.

11 ברכות פתח ↗

מַחֲזִיר לוֹ?! אָמַר לוֹ: לָאו. וְאִם הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ, מָה הָיוּ עוֹשִׂים לְךָ? אָמַר לוֹ: הָיוּ חוֹתְכִים אֶת רֹאשִׁי בְּסַיִיף. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר — כָּךְ אֲנִי שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד נִתְפַּיֵּיס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם. אֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נָחָשׁ. אֲבָל עַקְרָב — פּוֹסֵק. מֵיתִיבִי: נָפַל לְגוֹב אֲרָיוֹת — אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת. נָפַל לַחֲפִירָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַגַּב אִיצְצָא מַזְּקִי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: רָאָה שְׁוָורִים — פּוֹסֵק. דְּתָנֵי רַב הוֹשַׁעְיָה: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּמִשּׁוֹר מוּעָד — כִּמְלוֹא עֵינָיו. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא בְּדִקּוּלָא — סְלֵיק לְאַגְרָא וּשְׁדִי דַּרְגָּא מִתּוּתָךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל: הָנֵי מִילֵּי בְּשׁוֹר שָׁחוֹר וּבְיוֹמֵי נִיסָן, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד לוֹ בֵּין קַרְנָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה עַרְוָד, וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ! הֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ. נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר, יָצָא וּנְשָׁכוֹ — וּמֵת אוֹתוֹ עַרְוָד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: רְאוּ בָּנַי, אֵין עַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עַרְוָד, וְאוֹי לוֹ לָעַרְוָד שֶׁפָּגַע בּוֹ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. מַתְנִי׳ מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּהוֹדָאָה. גְּמָ׳ מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁשְּׁקוּלָה כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא פַּרְנָסָה, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת פַּרְנָסָה. הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חָכְמָה, קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חָכְמָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חוֹל, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת חוֹל. אָמַר רַב אַמֵּי: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּתְּנָה בִּתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁל חוֹל. וְאָמַר רַב אַמֵּי: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״. וְכׇל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה — אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עוֹשֵׂהוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. דֵּעָה נִתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, מִקְדָּשׁ נִתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. מַתְקִיף לַהּ רַב אַחָא קַרְחִינָאָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״! אֲמַר לֵיהּ: אִין, בְּמִילְּתַהּ מִיהָא גְּדוֹלָה הִיא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר עוּלָּא שְׁתֵּי נְקָמוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת לְטוֹבָה, וְאַחַת לְרָעָה. לְטוֹבָה — דִּכְתִיב: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״. לְרָעָה — דִּכְתִיב: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִכְּדִי אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּרָכוֹת וּתְפִלּוֹת, קְדוּשּׁוֹת וְהַבְדָּלוֹת. נֶחְזֵי הֵיכָן תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: בַּתְּחִילָּה קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. הֶעֱשִׁירוּ — קְבָעוּהָ עַל הַכּוֹס. הֶעֱנוּ — חָזְרוּ וּקְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. וְהֵם אָמְרוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּרָכוֹת וּתְפִלּוֹת, קְדוּשּׁוֹת וְהַבְדָּלוֹת. בַּתְּחִלָּה קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. הֶעֱשִׁירוּ — קְבָעוּהָ עַל הַכּוֹס. חָזְרוּ וְהֶעֱנוּ — קְבָעוּהָ בַּתְּפִלָּה. וְהֵם אָמְרוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה — צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. אִיתְּמַר נָמֵי: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה — צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. אָמַר רָבָא, וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְהַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס. לָא תֵּימָא: ״מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס״, אֶלָּא אֵימָא: ״מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס״. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת: שָׁאַל רַבִּי יוֹסֵי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בְּצַיְדָּן, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב דְּמִן צוֹר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲנָא שְׁמַעִית: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, אוֹ לֹא? וַאֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַמַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, מַהוּ שֶׁיַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: קַל וָחוֹמֶר מִתְּפִלָּה. וּמָה תְפִלָּה דְּעִיקַּר תַּקַּנְתָּא הִיא, אָמְרִי: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה — צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. הַמַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, דְּלָאו עִיקַּר תַּקַּנְתָּא הִיא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! תָּנֵי רַב אַחָא אֲרִיכָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִינָּנָא: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מְשׁוּבָּח יוֹתֵר מִמִּי שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וְאִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וּבָזוֹ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מְשׁוּבָּח יוֹתֵר מִמִּי שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, אַלְמָא תְּפִלָּה לְחוּדַהּ סַגִּי. וַהֲדַר תָּנֵי אִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וּבָזוֹ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. וְכֵיוָן דְּנָפֵיק לֵיהּ בַּחֲדָא — אִפְּטַר, וְהָוְיָא בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְאָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רֵישׁ לָקִישׁ, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תִשָּׂא״! אֶלָּא, אֵימָא הָכִי: אִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וְלֹא הִבְדִּיל בָּזוֹ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִסְדָּא מֵרַב שֵׁשֶׁת: טָעָה בְּזוֹ וּבָזוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טָעָה בְּזוֹ וּבָזוֹ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ.

« תקוני הזהר נ״ב ע״א תקוני הזהר נ״ג ע״א »