תקוני הזהר נ׳ א

« תקוני הזהר מ״ט ע״ב תקוני הזהר נ׳ ע״ב »

3 תולדות יעקב יוסף פתח ↗

וכל זה שיהיו ב' סוגי אדם הנ"ל פנים בפנים, ולא דו פרצופים אחור באחור, כמבואר שם באריכות, וז"ש אדם כי יקריב מכ"ם לחבר ב' סוגים הנ"ל, ושפיר סיים תקריבו, אזהרה ג"כ להם שיתקרבו לאנשי הצורה, ויהי' קרבנכם תפלה שלימה בגוף ונשמה, והבן.

6 סוטה פתח ↗

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. מַאן דְּאָמַר נֵס — יַעַר הֲוָה, דּוּבִּים לָא הֲווֹ. מַאן דְּאָמַר נֵס בְּתוֹךְ נֵס — לֹא יַעַר הֲוָה וְלָא דּוּבִּים הֲווֹ. וְלִיהְוֵי דּוּבִּים וְלָא לֶיהֱוֵי יַעַר! דִּבְעִיתִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הוּבְקְעוּ מִיִּשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם יְלָדִים. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בֵּיהּ ״אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק הָיְתָה! תַּאֲוָתוֹ מִיהָא לִקְלָלָה הֱוֵי. ״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְגוֹ׳״. וְכִי מֵאַחַר דְּמַיִם רָעִים וְאֶרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, אֶלָּא מָה טוֹבָתָהּ? אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חִינּוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקָּח עַל מִקָּחוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת״. וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקֵיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים. ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״. ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. ״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחְזִירוֹ לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל מִי שֶׁחָטָא וְהֶחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שֵׁם חֲקַק לַהּ אַפּוּמַּהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה דְּחִיק. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמִינֵהוּ אַטְמַרְתֵּיהּ אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא. כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא, יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ, סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ, אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. דְּאָמַר מָר: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה — תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִילָּתָהּ — כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ, וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג — הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רָאִיתָ״. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״רָאִיתִי״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא רָאִית״ — הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָּה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ ״בֶּן הָרַצְחָן״. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ׳״. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין.

11 ראשית חכמה פתח ↗

וזהו ענין הפגם, שמלת פגם ר"ל חסרון, והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמא"ל, ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו, ואם יצטרך לבא בגלגול מפני גודל הפגם צריך שיהיה עור וישלטו על עיניו חשך וענני סמא"ל כדפירש הרשב"י ע"ה בתיקונים נ, א זה לשונו סמא"ל חשך נחש קדרות, ועליה אתמר ישעיה נ, ג אלביש שמים קדרות, נוקבא דיליה, ושק אשים כסותם, ווי לנשמתא כד אתלבשת בקדרותא דילהון דעליה אתמר בראשית כז, א ותכהין עיניו מראות, ואינון חשוכן דמכסיין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתיה, ואור ונר דנהרין בהון אתמר בהון קהלת יב, ג וחשכו הרואות בארובות, כמא דאמר קהלת יב, ב עד אשר לא תחשך השמש והאור וגו', ואור ונר עלייהו אתמר משלי ו, כג כי נר מצוה ותורה אור, ואמאי אתחשכאן בהון, בגין דלא הוי משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ה, ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו אומאה איהו בקוב"ה לעברא לון מעלמא, ונשמתא בגין דחשוכין אפרישין בין י"ה ובין ו"ה, ובההוא זמנא דמתעברין חשוכין מנשמתא מיד כל הנשמה תהלל יה, ומאן אינון חשוכין, אלין סמא"ל ונחש, ומאן גרים לשלטאה עלייהו, אלא רזא דקרא אוליף ישעיה נט, ב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ודוד בגינייהו אמר תהלים קיט, יח גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בההוא זמנא מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין, עכ"ל.

15 ראשית חכמה פתח ↗

ודע שכל הבחינות האמורות בענין עקרא ושרשא דכל עלמין, הכל נתגלה על ידי המדה האחרונה, כמו שאמר הרשב"י במאמר הזה הקדמת הזוהר דף יא ע"ב ולשואה רעותיה בההוא דרגא דאקרי יראה, שכל הבחינות האלו מושגות על ידו, והשגחתו יתברך אלינו הוא על ידי המדה הזו כי היא חותם כל האצילות העליון ובה ציור נשמותינו, כמו שהארכנו בשער היראה פרק ט, ועל ידו מתגלה גדולת המאציל העליון וממשלתו כדפירשנו בשער היראה פרק ראשון. ובחינת היראה הרוחנית הזו הוא שרשב"י ע"ה מזהירנו כמה פעמים קול ודיבור בדחילו ורחימו ת"ז דף קלב ע"א, מצוה בדחילו ורחימו ת"ז דף נ ע"א, וכיוצא הרבה, שהכוונה היא שידע האדם לפני מי עומד ואת מי עובד ועושה מצוה או עוסק בתורה, ולא יהא עושה המצוה מצות אנשים מלומדה, וכיוצא לענין התפלה והתורה, אלא שיהא דבק בקונו כראוי.

16 כתונת פסים פתח ↗

ואגב נבאר בקיצור פ' בשלח שמות יז, ח ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים וגו'. ר"ל עמלק היא המחשבה וקליפה קשה, סוף מן בלעם ובלק, כמ"ש בזהר ח"ג רפא: וכו'. וילחם בישראל, במחשבה, בסוד בר"ר א, ד ישראל עלו במחשבה. והיא ברפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה עי' סנהדרין קו., זח"ב סה:, כי צריך ללמוד תורה קודם תפלה ולאחר תפלה, כמ"ש בש"ס דברכות לא. אין עומדים להתפלל אלא מתוך דבר הלכה וכו', הגם בש"ס משמע לפניו לבד, וטעם הש"ס הוא מפני טרדות המחשבה וכו', ובזהר מבואר גם אחר התפלה ילמוד וכו', ומכל מקום גם להש"ס אתי שפיר, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה נטרדו במחשבה זו של קליפת עמלק*הגה"ה ובמקום אחר כתבתי מ"ש בתיקונים ומיד דמשתדלין בתורה בדחילו ורחימו יתמחי עמלק וכו', יעוין שם. אם כן אתי שפיר שרפו ידיהם מדברי תורה, והבן..

21 ויקרא רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, רַבִּי בֶּרֶכְיָה הָיָה קָרֵי לֵיהּ יַרְחָא דִּשְׁבוּעֲתָא, שֶׁבּוֹ נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית כב, טז: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה', מַה צֹּרֶךְ הָיָה לִשְׁבוּעָה, רַבִּי בִּיבֵי בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עָמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי בראשית כב, ב: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה בְּלִבִּי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ, וְהָיָה בְּלִבִּי מַה לֵּאמֹר, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי בראשית כא, יב: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי בראשית כב, ב: וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לִי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ תהלים לח, עד: כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא מַזְכִּיר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק אֲבִיהֶם וַעֲמֹד מִכִּסֵּא הַדִּין לְכִסֵּא רַחֲמִים וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְתַהֲפֹךְ לָהֶם מִדַּת הַדִין לְמִדַּת רַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

21 שפת אמת פתח ↗

במדרש תינוק שנולד מהול מה למול אותו כו' צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם אע"ה. הענין הוא כי זה החילוק בין א"א ע"ה דכ' בו התהלך לפני והי' תמים. וצדיקים הראשונים אדם ונח נולדו כשהן מהול אבל אברהם זכה בעצמו למצות מילה ומה"ט נולד ערל שרצה הקב"ה שיבוא בעצמו אל השלימות ולהסיר הערלה בכח מצות ה' שניתן לו ובמד' ששאל טורנספורס הרשע את ר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של בני אדם והביא לו גלוסקאות ע"ש במד' תנחומא פ' תזריע ומסיים שלכך לא נולד האדם מהול שהמצות ניתנו לצרף את הבריות א' אלוה צרופה ע"ש. ובאמת הכל מעשה הש"י אך מה שהאדם מסייע להוציא מכח אל הפועל חביב לפניו ית"ש ביותר. ובגמ' איתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דכ' ידי יסדה ארץ. ובמעשה צדיקים כ' מקדש ה' כוננו ידיך והנה גם זה הוא מעשה הקב"ה דכ' כוננו ידיך אך הוא ע"י התעוררות הצדיקים. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כי מעשה בראשית נברא בהתלבשות הטבע. אבל הצדיקים בידם לפתוח הפנימיות ושיתגלה דרך הגנוז לצדיקים שהוא מעין עוה"ב וזה עצמו סוד המילה דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. ורמז היוד שחתם בבשרינו בכח המילה לרמוז שאנחנו בני עוה"ב וז"ש במד' אנכי מגן לך שאמר אאע"ה שמא יבא א' וידחה בריתי ע"ש שהשיב לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים כו'. והוא כנ"ל שמה שזכה א"א ע"ה להיות נועם ה' חל על מעשה ידיו זה מתקיים לעד. ולכן צריכין להטיף דם ברית שיהי' בכח מעשה האדם. וזה עצמו ג"כ ענין שלוח הקן דאיתא במד' שהיא נתינת רחמיו על העופות ובמשנה איתא האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו. ופי' מו"ז ז"ל שהפי' הוא שבנ"י יעוררו מדת הרחמים למעלה ע"י מעשיהם וכ"ה בתקונים. והוא כמ"ש שהקב"ה רוצה שיהי' מדת הרחמים בעולם ע"י מעשה הצדיקים. וי"ל עוד כי בחי' והאם רובצת הי' כמו תיבת נח שלא הי' כדאי בעצמו. אבל בחי' שלח תשלח כו' הבנים תקח לך הוא הדרך שניתן לאברהם אבינו ע"ה. לכן והארכת ימים שהיא מתקיים לעד והיא בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ודו"ק:

1 אתמר בה ותגל מרגלותיו ותשכב שכיבת לעפרא.

2 ווי ליה לבר נש דנשמתיה נחיתת תחות רגלוי. דבההוא זמנא אתמר במזליה נפלה לא תוסיף קום. ולית ליה עלוי וסלוק אלא בידא דקב״ה דאזיל שמא קדישא לימינא ואוקים לה

3 ורזא דמלה ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל טוב דאיהו ברית יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי יי׳ שכבי עד הבקר. אנכי דאיהי אימא עלאה אנכי דיציאת מצרים

4 חי יי׳ שכבי עד הבקר דאיהי ימינ׳ דביה תוקפא דאורית׳ דבכתב דאיהי עמוד׳ דאמצעיתא דמימינא אתייהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתייהיבת אורייתא דע״פ דאיהי נוקבא

5 ובג״ד טוב צדיק ח״י עלמין איהו מסטרא דשמאלא דאיהו גבור הכובש את יצרו דאיהו סמא״ל.

6 ובג״ד שמאל דוחה. ובימינא יקום דמאן דנפיל לא צריך לאקמא אלא בידא ימינא. ובג״ד חי יי׳ שכבי עד הבקר

7 ושמאלא איהי ראש השנה וימינ׳ פסח וביה הוה אומאה בי״ד יומין ודא איהו כי יד על כס יק.

8 ועל ההוא זמנא איהי אמר׳ אל תראוני שאני שחרחרת. אל תראוני מסטרא דשמאלא דיצחק דאנא בקדרותא ביה.

9 הה״ד ותכהין עיניו מראות. מראות ודאי בפורקנא. דאיהי אור מראות דנבואה. דאתמר בהון נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. ודא איהו ותכהין עיניו מראות מסטרא דשמאלא. ואתמר בההוא זמנא בקב״ה אלביש שמים קדרות

10 *נר איהי ה׳. חמש גוונין נהירין בה ואנון חוור סומק ירוק ואוכם ותכלת. ו׳ אור הנר מלגאו

11 סמאל חשך. נחש קדרות. ועלה אתמר אלביש שמים קדרות. נוקב׳ דיליה ושק אשים כסותם

12 ווי לנשמתא כד אתלבשת בקדרותא דלהון. ועליה אתמר ותכהין עיניו מראות.

13 ואינון חשוכין דמכסיין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקב״ה ושכינתיה.

14 ואור ונר דנהרין נ״א דחשכו בהון אתמר בהון וחשכו הרואות בארבות כמה דאמ׳ קהלת עד אשר לא תחשך השמש והאור וגו׳.

15 ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותור׳ אור. ואמאי אתחשכן בהון. בגין דלא הוו משתדלין באוריית׳ ומצוה בדחילו וברחימו דאינון י״ק.

16 ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו. אומאה איהו לקב״ה בי״ה דאינון דחילו ורחימו לאעברא לון מעלמא דנשמתא בגין דאינון חשוכין אפרישין בין י״ק ובין ו״ק כמה דאוקמוה דכתיב כי יד על כס י״ה.

17 ובההוא זמנ׳ אתמר באדם לבשו שמים קדרו׳ וגו׳. *ובההוא זמנא דמתעברין קדרותא וחשוכא מנשמתא מיד כל הנשמה תהלל יה.

18 ומאן אינון אלין חשיכין. אלין סמאל ונחש. ומאן גרים לון לשלטאה עלייהו אלא רזא דקרא אוליף. כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם ודוד בגיניהו אמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

19 ובההוא זמנא מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין. מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין

20 ורזא דמלה שופ״ר מהופ״ך קדמא זקף קט״ן. ההוא דאתמר ביה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אזדקף ואקרי זקף גדול ואין אמת אלא תורה הה״ד תורת אמת היתה בפיהו.

21 ובההוא זמנא מתהפכא כרסיא מדינא לרחמי. ודא היא רזא דאוקמוה מ״מ צדיקי׳ מהפכין מדת הדין למדת רחמים

22 ובההוא זמנא אתחשיב כאלו אתברי עלמ׳. ויסדר נהורין כדקא יאות הה״ד ויקר׳ אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה.

23 ויקרא אלקים לאור יום דא ישראל דשלטנותהון יהא לזמנא דפורקנ׳ ורשיעיא ישתארון נ״א אזלי בחשוכא הה״ד ולחשך קרא ליל׳. ואתמ׳ בימינא

21 סוכה פתח ↗

יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָה בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה. מַחְשָׁבָה אֵינָהּ מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחְשָׁבָה. וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי כֵּלִים דַּחֲשִׁיבִי, אֲבָל יָדוֹת, דִּלְצוֹרֶךְ אֲכִילָה נִינְהוּ — בְּמַחְשָׁבָה נַעֲשֶׂה וּבְמַחְשָׁבָה סָלְקָא. וְהָתְנַן: כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן — טְהוֹרוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״בְּסָסָן״ — הִתִּיר אִגּוּדָן, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַאי ״בְּסָסָן״ — בְּסָסָן מַמָּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא נָמֵי, שֶׁבְּסָסָן מַמָּשׁ. אִי הָכִי, מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּאֲחֵרִים? דַּאֲמוּר כְּרַבִּי יוֹסֵי. דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. הַאי מַאי?! בִּשְׁלָמָא הָתָם — טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי חַזְיָא לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר. אֶלָּא הָכָא לְמַאי חַזְיָא? חַזְיָא לְכִי סָתַר לְמִנְקַט לְהוּ בְּגִילַיְיהוּ. גּוּפָא, כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן — טְהוֹרוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. מַאי ״בְּסָסָן״? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּסָסָן מַמָּשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הִתִּיר אַגְדָּן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר ״בְּסָסָן״ — הִתִּיר אַגְדָּן, הַיְינוּ דִּמְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בְּסָסָן מַמָּשׁ, אַמַּאי מְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּעֶתֶר — לוֹמַר לָךְ: מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַּגּוֹרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת אַכְזָרִיּוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת. מַתְנִי׳ מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו. גְּמָ׳ אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בִּנְסָרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה, דְּרַבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה, וְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה. אֲבָל בִּנְסָרִין שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה, וַאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, הָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, מַאי טַעְמָא — קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ. כִּי פְּלִיגִי, מִשְּׁלֹשָׁה עַד אַרְבָּעָה. מָר סָבַר: כֵּיוָן דְּלֵיתַנְהוּ שִׁיעוּר מָקוֹם, לָא גָּזְרִינַן. וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ מִתּוֹרַת לָבוּד, גָּזְרִינַן. תְּנַן: נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, מִשּׁוּם הָכִי לָא יִישַׁן תַּחְתָּיו. אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, לְרַבִּי יְהוּדָה אַמַּאי לֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו? מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? סֵיפָא אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי סְדִינִין מִצְטָרְפִין.

« תקוני הזהר מ״ט ע״ב תקוני הזהר נ׳ ע״ב »