תקוני הזהר מ״ד א

« תקוני הזהר מ״ג ע״ב תקוני הזהר מ״ד ע״ב »

1 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

דביה הוה תליא מלתא הזווג על ידו והוא הכרוב כדמפרש ואזיל. ד' אינון דיליה. כי אין היין נמשך לה' אלא ע"י ד' בחינות ג' אבות ויוסף דטעים ליה כדפי' לעיל. נצה. נראה שהוא לשון אם אברה חסידה ונוצה דהיינו יסוד שעליו נאמר ובאברתו יסך לך והיינו אבר הזווג ודאי מיום שנתקלקל הסדר נאנסו ג' פרידות. הא' אנסה הקליפה בידו דהיינו תאומת הבל והיא נזרקה במדין ע"י חבר הקני שנפרד מקין והיא צפורה אשת משה ממש ומשה *בכ"י שת. נשמת הבל ויתרו מקין והחזירה הוא בידו ושב בתשובה כאומרו והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק ולכך בלעם אמר וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך כדפי' בתיקונים ולכך הקליפה נתרעמה עליו כדמפרש ואזיל שני פרידות הם רות ונעמה שמהם שלשלת המלכות ונאנסו בחטא אדה"ר והיינו הפקדון אשר הפקד אתו ולא החזירו עד לבסוף לכך במדין מיד נעשה נקמה מהם שהטוב שהי' ראוי לצאת מהם כבר יצא אמנם מואב עדיין תלוי עד עגלון מלך מואב כדמפרש ואזיל והנה חבר הקיני נפרד מקין הנה שארית קין נשאר במדין לכך כל עצתם על משרע"ה דהיינו משה שת הבל וג' דברים אמר קין הא' ע"ז דאמר לית דין ולית דיין והב' ג"ע שחמד תאומה וג' שפיכות דמים כך רצו לעשות שלשתן בו הא' בעון פעור הב' בהפקיר נשיהם. הג' כל כוונתם לשפוך דמם של ישראל ודמי מרע"ה חזרו על עונם הקדום לכך אמר למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים לך אתחזי לך יאות מפני שטינא קודמת התעוררו אם כן ראויים הם למיתה ועם היות שחזר בתשובה קין היינו שנפרד חלק טוב ממנו ונשאר השאר במדין ולכך דמו לפתות את משה בכזבי והיינו סוד החיצוני המעורר תמיד בבחינה ידועה באומה ידועה על עון ידוע והקב"ה בזכות ישראל מבטלה ויפקוד על צבא מרום במרום וירחיב הזמן לאותם שעתיד להוציא מהם אורה לישראל:

2 מגלה עמוקות על התורה פתח ↗

במדרש על פ' אדום פתח בפסוק תהלים קכ אני שלום וכי אדבר כבר הארכתי בספרי על שליחות אדום ועתה גם פ' זו מדברת בזה הענין. שם הצילה נפשי משפת שקר שדברו ישראל שקר באומרם אין לחם ואין מים וזה שקר מוחלט שהרי ארבעים שנה במדבר ולא חסרת דבר שהיה להם מן ומים ואם כוונתם שיש להם לחם דבר יום ביומו ואין להם מותרות קהלת ה ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו ז"ש שם בלתי אל המן עינינו שאין אנו רואין רק מן אע"פ שהוא מתחלף לכמה טעמים א"כ לא היה להם לומר לשון דמשתמע אתרי אפי ז"ש מלשון רמיה או ע"ד שאמרתי לעיל שדברו על המן וכוונת לבם על עריות עז"א י"י הצילה נפשי משפת שקר שדברו סרה על המן שהוא לחם קלקל ונבלע באיברים ולבסוף יתפח מיעיהם הלא זה שקר מוחלט כי לטובתם עשה הקב"ה כדאי' בגמרא שלא יצטרכו לילך ו' פרסאות חוץ למחנה ויהיו דומין למלאכי השרת במרום ועל מה שדברו סרה על עריות לז"א לשון רמיה נגד עריות א' מה יתן לך ע"ד משלי לא אל תתן לנשים חילך ועל מה שתפלו במן שהיה בו תקמ"ו טעמים ומה יוסף לך לשון רמיה ר"ל מה היה לו להיות עוד יותר טעם וגס או על מה שדברו נגד אלקים א' מה יתן לך ונגד משה מה יוסף לך כד"א דברים א יוסף י"י עליכם וגו' שמסר נפשו עליהם ובירך אותם ועוד מתלונני' עליו מה עשה הקב"ה נגד מה שדברו בו שלח נחשים תהלים קכ חצי גבור שנונים ונגד מה שדברו במשה שלח שרפים ז"ש עם גחלי רתמים או נגד מה שדיברו על המן חצי גבור שנונים שלח נחשים כי אין בהם הנאה במה שדברו ובחנם דברו כך ארי דורס ואוכל יש לו הנאה זאב טורף ואוכל יש לו הנאה אבל נחש אין יתרון לו בנשיכת זו שהוא נושךכן ישראל לא היה להם הנאה ובחנם דברו שהרי היה כל מטעמים במן וא"כ יבא נחש הנושך בלא הנאה וישוך למי שיש להם הנאה ואומרים שאין להם הנאה ונגד מה שדברו בעריות להתחמם בעבירה אמר שם עם גחלי רתמים איוב ל ושורש רתמים לחמם וכשראה דוד גם יעקב כשהיה בבית לבן והתבונן על גלותא בתראה שהיא ג"כ עבור חטא זה ז"ש שפ' זו רומזת על סוף יומין שילכו ישראל מהר אל הר עד ים סוף לסבב גלות אדום ג"כ עבור חטא לשון הרע המרקד בינינו עז"א תהלים קכ אויה לי כי גרתי משך עם לבן גרתי בגליות גם שכנתי עם אהלי קדר בשאר גליות אבל שם רבת שכנה לה נפשי ותקצר נפש העם בדרך כי ראה אריכות גלותינו בזה הגליות עם שונא שלו"ם בגי' עש"ו כי הוא שונא כי בהיכל ג' ששם היכל דומה ולקבל טמא דיצה"ר שנקרא שונא כמ"ש לעיל והכל בא עבור לשון הרע ז"ש שם עם שו"נא שלום והנה ע"פ הזוהר שפרשתא דא באתר אחרא אסתליק עם אינון מי מריבה דמשה ואהרן כמו ששם היה המחלוקת של תורה שבע"פ כי אלו זכו ישראל היה משה שונה להם פרק א' או הלכה אחת והיה מתקיים בהם ודברתם אל הסלע ונתן מימיו מיד בלא טורח ובלא קושי' ובלא פסק כי סוד סלע הוא על ס' מסכתות שהוא תורה שבע"פ כי השכינה היתה שם והיא סוד תורה שבע"פ ונקראת סל"ע היתה השכינה בפומייהו דישראל מיד ועתה בגין ויך משה את הסלע פעמים גרמו טיפין טיפין מחלוקת בישראל וימת עם רב בישראל מן אינון נחשים חיווא דרבנן טרקיה דלית בהו אסותא משלי ז כי רבים חללים הפילה לכן נקוד עם רב בקמץ ונפל ממנו רב המה מי מריבה רב רבי רבן רבא כדאיתא בתיקונים שמעו נא המורים הלכה שהם חייבי מיתה ולפי שהשכינה סוד תורה שבע"פ לכן נ"פשינו ק"צה ב"לחם ה"קלקל ר"ת נקב"ה נפשינו יבשה אין כל ז"ש אני שלום וכי דבר המה למלחמה ר"ל פסוק המה מי מריבה גרמה מלחמה של תורה ולכן מיד אחר פ' נחשים שהיה על סוד תורה שבכתב ושבע"פ דהוי פגמו בו' של שם ובה' של שם ומשה שתיקן בנחש נחושת אמר וישימהו על הנס הוי ליה למימר וישם על הנס אלא ע"ד משלי ג בכל דרכך דעהו דע ו"ה מן השם שהה' אחרונ' היא תורה שבעל פה והו' היא תורה שבכתב ז"ש אצל משה שמות ב ותראהו ותרא מבע"ל מלמד שראתה עמו שכינה והנה פגימתן היה כו' ובה' סוד תורה שבכתב ושבעל פה לכן אמר וישימהו ה"ו יתירה:

3 ברכות פתח ↗

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ. ״וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדוֹנִי״. אָמַר עוּלָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה, וְלֹא רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדֵנִי בְּדָבָר זֶה. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה? לָאו אִיכָּא שְׁכִינָה וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ גַּבָּךְ, שֶׁדַּנְתַּנִי לְכַף חוֹבָה וְלֹא דַּנְתַּנִי לְכַף זְכוּת? מִי לָא יָדְעַתְּ דְּאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנוֹכִי?! ״וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לַנֶּחְשָׁד בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. ״אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לְשִׁכּוֹר שֶׁמִּתְפַּלֵּל, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״לִפְנֵי בַּת בְּלִיַּעַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ״. מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה, אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. ״וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן לַחוֹשֵׁד אֶת חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּיסוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר ״וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ״. ״וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״צְבָאוֹת״, עַד שֶׁבָּאתָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ ״צְבָאוֹת״. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכׇּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לִי בֵּן אֶחָד? מָשָׁל לַמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח, אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת! וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִיתֵּן לִי פְּרוּסָה אֶחָת?! ״אִם רָאֹה תִרְאֶה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״אִם רָאֹה״ — מוּטָב, וְאִם לָאו — ״תִּרְאֶה״. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעֲלִי, וְכֵיוָן דְּמִסְתַּתַּרְנָא מַשְׁקוּ לִי מֵי סוֹטָה, וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִם הָיְתָה עֲקָרָה — נִפְקֶדֶת, שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר, אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר יוֹלֶדֶת בְּרֶיוַח, נְקֵבוֹת יוֹלֶדֶת זְכָרִים שְׁחוֹרִים יוֹלֶדֶת לְבָנִים קְצָרִים יוֹלֶדֶת אֲרוּכִּים, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״ — מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה עֲקָרָה — נִפְקֶדֶת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, יֵלְכוּ כׇּל הָעֲקָרוֹת כּוּלָּן וְיִסְתַּתְּרוּ, וְזוֹ שֶׁלֹּא קִלְקְלָה — נִפְקֶדֶת. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר — יוֹלֶדֶת בְּרֶיוַח, קְצָרִים — יוֹלֶדֶת אֲרוּכִּים, שְׁחוֹרִים — יוֹלֶדֶת לְבָנִים, אֶחָד — יוֹלֶדֶת שְׁנַיִם. מַאי ״אִם רָאֹה תִרְאֶה״ — דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. ״בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ״. ״אַל תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ״. ״וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ אֲמָתוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? — אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלֹשָׁה בִּדְקֵי מִיתָה בָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשָׁה דִּבְקֵי מִיתָה. וְאֵלּוּ הֵן: נִדָּה, וְחַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר. כְּלוּם עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן?! — ״וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים״. מַאי ״זֶרַע אֲנָשִׁים״? אָמַר רַב: גַּבְרָא בְּגוּבְרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶרַע שֶׁמּוֹשֵׁחַ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן אִינּוּן — שָׁאוּל וְדָוִד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶרַע שֶׁשָּׁקוּל כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן אִינּוּן — מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״זֶרַע אֲנָשִׁים״ — זֶרַע שֶׁמּוּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר לֹא אָרוֹךְ וְלֹא גּוּץ, וְלֹא קָטָן וְלֹא אַלָּם, וְלֹא צָחוֹר וְלֹא גִּיחוֹר, וְלֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ. ״אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִכָּאן שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה. ״אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֵה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי״. מִשּׁוּם דְּ״וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר״ הֵבִיאוּ הַנַּעַר אֶל עֵלִי? אֶלָּא, אָמַר לָהֶן עֵלִי: קִרְאוּ כֹּהֵן, לֵיתֵי וְלִשְׁחוֹט. חֲזַנְהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווֹ מְהַדְּרִי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט, אֲמַר לְהוּ: לְמָה לְכוּ לְאַהְדּוֹרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִישְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה! אַיְיתוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״וְשָׁחַט הַכֹּהֵן״?! ״וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים״ כְּתִיב, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, מִכָּאן לַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר. אֲמַר לֵיהּ: מֵימָר שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, מִיהוּ מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, וְכׇל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה. אָתְיָא חַנָּה וְקָא צָוְוחָה קַמֵּיהּ: ״אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה וְגוֹ׳״. אֲמַר לַהּ: שִׁבְקִי לִי דְּאֶעֶנְשֵׁיהּ, וּבְעֵינָא רַחֲמֵי, וְיָהֵיב לָךְ רַבָּא מִינֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי״. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: עַל עִסְקֵי לִבָּהּ. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כׇּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה: עֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאׇזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ, חוֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶן. דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶן?! תֵּן לִי בֵּן, וְאָנִיק בָּהֶן. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ דִּין עוֹנֶג שַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִיתֵּיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: חַנָּה הֵטִיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתִתְפַּלֵּל עַל ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁהֵטִיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלִיָּהוּ הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְאֵלִיָּהוּ,

5 פני דוד פתח ↗

ועוד אפשר לרמוז כי הנה ישראל יצאו קודם זמנם ויש שני טעמים אם משום קבלת תורה ומצות ויקדשו והקדש מפקיע מידי שעבוד ויצאו מסטרא דיובלא כמו שאמר בזהר ולכך יצ"מ הוזכרו בתורה ן' פעמים רמז לן' שערי בינה. ועוד טעם אחר מטעם תוקף השעבוד כי יש לישראל דין בנים והמשעבד בנו של מלך יותר ממה שנגזר עליו אף דבר קטון יעלה לחשבון גדול כמו שאמר בכמה דוכתי וז"ש ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים לאחר שע"י השעבוד נשארתם בזהב מזוקק כמו הכור ולטובתכם היה להפריד הסיגים ובחינת הרע מנפשם. וכ"ת הרי יצאו בחצי זמנם. לז"א ויוצא עמו בששון ששון גימט' תרנ"ו הן' הם רמז לן' שערי בינה דמסטרא נפקא. ונשארו תר"ו הם תר"ו מצות עם ז' מצות בני נח הם תרי"ג כלומר בעבור המצות שעתידין לקבל לסוף ן' יום והרי המצות. ועוד ויוצא נוזלים מסלע דרומז לתורה שבעל פה כמו שאמר בתקונים דף מ"ד דפוס קושטנדינא סלע תורה שבעל פה על ס' מסכתות ע"ש וזהו שרמז ע"י תורה הרמוז בפ' נוזלים מסלע וע"י מצות הרמוז בששו"ן על כן יצאו צבאות ה' דבתורה ומצות נתקדשו והקדש מפקיע מידי שעבוד. ועוד טעם אחר ויוצא את בן המלך דיש לישראל דין בנים ובא חשבון תוקף השעבוד כמבואר:

7 מגלה עמוקות על התורה פתח ↗

וממתנה היא השכינה ויאבד את לב מתנה זה משה שנתן למשה מתנה נח"ל נ"שמות דשות ל"עולם ולא ספיחי"ם מפני קושי השמיטה בגי' יצח"ק שמות לד נ"וצר ח"סד ל"אלפים תהלים לג נ"פשינו ח"כתה לי"י שם קי מ"נחל ב"דרך י"שתה ר"ת מ"שיח ב"ן י' י"וסף אז משלי יח נחל נובע מקור חכמה ישעיה יא ומלאה הארץ דעה כמים מצוי שם גואל מלא גימל ואו אלף למד בגימ' ארץ. דרך הא'ת'ר'י'ם א'לף ת"ר ר"בוא י"צ מ"שם שהם סוד פ"ר כלול ה' פעמים מבואר באידרא על אלף ת"ר עלמין באר חפרוה שרים על אבות העולם כרוה נדיבי העם כי יודע אברהם אפי' עירוב תבשילין אף כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ידע אברה"ם במחק"ק עתה בא משה ונתן לכל א' וא' חלקו בתורה מאיבריו של אדם או רמז על רמ"ח מצות שבתורה מחקק שהיא חקוקה בלב כל א' וא' מאיבריו של אדם או רמז שע"י מטה משה שנתחלקו החלקים בתורה שבע"פ טפין טפין ז"ש במחקק שהיא משה גרם שלכל א' יש לו מלכים ב יח משענת הקנה הרצוץ שאין לנו הלכה פסוקה בכל התורה והנה הקב"ה אמר למשה קח את המטה הוא מט"ה מש"ה שהיה בידו סוד חנו"ך מטטרו"ן הכי הוי ואלו לא הכה משה בסלע היה נתקיים ודברתם אל הסלע שהיה שונה עליו פרק א' ונתן מימיו שלכל א' מישראל היה הלכה פסוקה לכן סוד תורה שבע"פ הוא ר"בי ע"קיבא בגי' מט"ה מש"ה והיא חשבון מלאכ"י רחמי"ם שהיו רחמים גמורים בעולם וכשחטאו ישראל והתרעמו על לחם הקלקל תורה שבע"פ נתהפך המטה לנחש וצוה הקב"ה לעשות נחש והביט אל הנחש וחי כי לא הנחש ממית רק החטא ושים אותו על נס נס בתוך נס זרק משה לאויר והוא עומד באמצע בא להודיע לנו שמי גורם לנו עיכוב גלות ארץ אדום שאנחנו בהר ההר הולכים מבקעה אל הר ומהר לגבעה איכה ג סכותה בענן היא סכסוכא העומד מסך מבדיל בינינו לבין אלקים והוא מחיצה של דברים לג ברזל ונחושת מנעליך שאון תפלתינו עולה לכן אמר ר"ע שהיא מארי דתלמודא בתורה שבע"פ ותקצר נפש העם בדרך שלא יוכלו אותו הדור לטעום מפירות הארץ כלום הענין שהם מאסו ברורה שבע"פ ז"ש בזוהר ויסעו מהר ההר על דבטילו תלמודא והוא אוירא דא"י שהיה מחכים ולפי שגם צלפחד הוה ידע אורחא דאורייתא עליה אמר ההיא ינוקא וימת עם רב מישראל שלא יכלו לטעום פירות א"י ישראל היו באותו דור מאמא עלאה דמקננא בכורסיא ז"ס בא"ר בגימטרי' ג' עולמות אפ"ן מלא"ך כס"א שהן מלמטה למעלה עשייה יצירה בריאה דאינון נפש רוח נשמה ואותו דור נסתלקו לאתר עלאה עם משה כד אתכניש למייא ס' רבוא כוכביא מתכנשין עמיה ז"ש לכן לא הביאו את הקהל הזה דייקא אבל לע"ל שם ויתא ראשי עם. והנה היו ישראל אז פני לבנה לכן התחילו לשיר ולעלות הרמתה אז ישיר ישראל על"י בא"ר ענ"ו ל"ה בגימ' דע"ת שתהיה אור לבנה ותקבל פני חמה שהוא משה בכ"ל בית"י דע"ת וינהירו מזיהרא דיליה ויעלו העולמות שהן ג' לתקן קומת אד"הר שהיה מסוף עולם עד סופו והאי באר כבר חפרוה שרים שלמעלה הם ב' קושרי כתרים מטטרון סנדלפון אח"כ כרוה למטה נדיבי העם הן אבות העולם בתלת גלגולים דילהון כי ג' אבות הם אברהם בעשיה בראשית יב ואת הנפש אשר עשו בחרן לתקן עולם עשיוה תמן סנדלפון יחזקאל אאופן א' בארץ שם לג אחד היה אברהם ויירש את הארץ יצחק תיקן רוח עולם היצירה המן עב"ד אברה"ם בגימ' מיטטרו"ן שלקח העבד להביא את רבקה בת זוגו של יצחק בראשית כד עשרה גמלים מגמלי אדוניו שהיא י' של מטטרון דמתקריא סלע כמבואר בתיקונים שלא תהיה הסלע יבשה כד אסתליק י' של מטטרון אישתאר הסלע יבישה יעקב דיוקניה חקוקה תחת כסא הכבוד לתקן נשמה אח"כ בא משה שהוא מחוקק דברים לגן כי שם חלקת מחוקק ספון נטיל ס' רבוא גלגליא וסחרן לכורסיא וכלול כולהון ז"ש במשענותם ז"ש שם ויתא ראשי עם ר"ל הוא כלול כל הנשמות מסוף העולם ועד סופו לקח מתנות באדם שכל נשמות שהיו כלולין באד"הר כולם נכללין בו וז"ס וית"א בגי' אד"ם דו"ד משי"ח שהוא כלול כל הנשמות מרא"ש שהוא אדם דוד הוא תוך שכן בי"ת דו"ד יניקתם ש"ם אלהי"ם בגימטרי' תו"ך משיח הוא סוף ז"ש ויתא ראשי עם. והנה מזה הפסוק אנו לומדין עליית העולמות מן עולם העשיה ממדבר אל עולם היצירה דתמן ישמח משה במתנת חלקו שהוא מטה שבידו שהיה מטטרון דאתהפך המטה לנחש עבור עונותיהם של ישראל ומטה כלפי חסד ורב חסד למתק פ"ר דינים שהביאה חוה לעולם ז"ס חפרוה תמן פ"ר אשתיירו אתוון חוה כי הוא גרמה להוריד פ"ר דינים וממתנה עולם יצירה לבריאה נחליאל דתמן נחלי אל חסד אל בסוד תהלים נ אל אלהים י"י ג' עולמות ומנחליאל אל עולם האצילות במות קהלת ה גבוה מעל גבוה שומר ומבמות הגיא תמן י"ג מכילין דרחמים או כנגד עשייה אמר חפרוה תמן חוה ומקנן ביה סנדלפון שהוא פ"ר בצירוף חוה עולה חפרוה כרו"ה נגד עולם יצירה דאיהו בין ד' רשויות לשבת כי ד' רשויות הן הן ד' עולמות רשות היחיד עולם אצילות מקום פטור בריאה כי מתמן נשמתא משלי יב לא יאונה לצדיק כל און ומעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ מתמן חירות בא אמא עלאה מקננא ביה ומשקבלו ישראל הלוחות שהיו אותיות חצובות מתחת כסא הכבוד היו חירות ממ"ה ומיסורין וממלכיות וכרמלית כ"ר ולא לח לח ולא קר כלול שתיהם עץ הדעת טוב ורע ומתמן אקרי יוסף אבר"ך שהוא סוד עולם יצירה נער במקום מטטרו"ן בראשית מא רק ה"כסא אגדל ממך שהיא עולם הכסא במחוקק חקוקה תחת כסא הכבוד במשענותם שי"ב שבטים הם למעלה י"ב שערים בכל שער ושער יש שבט בפני עצמו וכל נשמות משפחות משפחות הם עשוים והולך אדם אל בית עולמו המיוחד לו ולמשפחתו ז"ס שמות טו שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים שהראה הקב"ה לישראל בשעת יציאתם ממצרים ובאתר דאסתליק האי מבועא דאיהו י' מן מטטרון שכינתא מן סלע תמן שריא מרה באתרהא היה ויבואו מרתה ורזא דמלה שם א וימררו את חייהם בעבודה תשה דא קושיא בחומר דא קל וחופר ובלבנים מליבון הלכה והכי הוי ישראל עד דאחזי להו עץ דא עץ החיים שם טו וימתקו המים ז"ס שנקרא סלע זה בימים ההם צור כי משלי ל דרך נחש עלי צור והוצרך להכות בו קודם שנתן מימיו אבל עתה דקיימו אדעת רבן אי לאו דמחו ביה הוי מתקיים ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ונתן מימיו בלי טורח. והנה כל נשיא היה חוקק במטה שלו איש לבית אב כפי סוד יניקתן במרכבה עליונה כל אחד למשפחתו כי למעלה הם ג"כ סדורין כן וזה היתה ג"כ תלונתם וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות משפחות הם חונים איש על דגלו באותות לבית אבותם כמו שחקוקה צורתו של יעקב למעלה ולכן לא נזכר משה בשירה זו כי יעקב הדור ההוא הבא מדור הולך שהי' פני חמה ועתה פני לבנה משה אתכנש כדי להאיר לדור ההיא ז"ש בזוהר בפרשה זו קהלת א אל מקומו שואף זורח הוא שם ומבמות הגיא שכלם יונקים ממקום שקבר משה וישב בי"ג מכילין כדמתרגמינן אשר בשדה מואב שזכה בהאי עלמא על מ"ט נתיבות מנין מוא"ב אבל אחר מותו ז"ש ומבמות זכה אל ראש הפסגה שהוא שער החמשים ראש לכל ראשים אש"ר בשד"ה מוא"ב בגי' י' פעמים אלהי"ם וחד יותר שהוא כל ימיו עלה אל אלקי"ם להמתיק י' כוחות שלהם י' פעמים אלהי"ם בגי' תת"ס בסוד משלי כ גם במעלליו יתנכר מיד שבא לעולם ותשם בס"ף ו' של מחוקק להמתיק הדינים בפ' רבתי של אי"ק הכי הוי תת"ס שבא להמתיק כל כוחות הדין שהוא סוד איוב כח ולכל תכלי"ת הוא חוקר וכן סוף אי לאו ו' דביני וביני לא יכיל עלמא לאתקיימא באינון דינין והנה משה מיד כשהתחיל הקב"ה לדבר עמו שמות ג של נעליך על גופא דחיוויא דנגע ביה בת פרעה ואצטרע מתמן שם כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמ"ת קד"ש הו"א בגי' תתס"א:

8 מגלה עמוקות על התורה פתח ↗

לכן פתח פרשה זו בהר סיני כמו שבהר סיני עלה משה וקבל ושבה שב"י שהם סוד י"ב צירופי הויה כן בכאן ציוה הקב"ה לעשות שבת לשם י"י וללמוד סוד שי"ב אורות ז"ש שכינה במער"ב חשבון י"ב הויות וכשחטאו ישראל אתמר בהו וישב ממנו שב"י שבי כולהו איתניהו בי' וכן פי' בכנפייונה מ"ש כשעלה השחר ברקא"י על זה הסוד אמרו לעורר אורות י"ב ההויות שהוא בחשבון זה עם הכולל ז"ש שש שנים תזרע שדך לקבל ו' צירופים ו' שנים תזמור כרמך לקבל ו' צירופים ולא תתעסק בהשש מלאכי אלקים שעולים ולא בו' שיורדים שהם ו' מול ו' ולכן ש"ש שני"ם הזר"ע ס"ת שמ"ע ו' תיבין ביחודא קדמאה שמע ישראל ו' תיבין ביחודא תניינא שהוא ברוך שם כבוד לכן בשביל זה בשנה השביעית יהיה שבת לי"י ותתעסקו בי"ב צירופי הויות אלו שדך לא תזרע ותתעסק בו' נגלים כרמך לא תזמור ותתעסק בו' שמות נעלמים כי כן כתב הפרדס ו' שמות ההויה הם נגלים ו' שמות האחרים הם נסתרים הנגלים נדמו לשדה שהיא פתוחה על שדה הארץ יושב והנסתרים נדמו לכרם שהם ענבים המשומרים מששת ימי בראשית בסוד בר"א שי"ת אלקים את השמים ואת הארץ כי בו' צרופים נסתרים נבראו העליונים ובו' צירופים אחרים נגלים נבראו תחתונים בראשי"ת תמן שי"ב שהן כלל י"ב אורות וז"ס סמיכות פרשה זו למעלה בסוד לחם הפנים יחזקאל מא זה השלחן אשר לפני י"י ר"ל שם של י"י יש בו י"ב צירופים בסוד ז"ה שתים המערכות שיש בכל צד לקבל זה פתח ר"א בן הקפר בפרשה שוקיו עמודי שש כי הפרשה התחלתה על סוד שם י"י ו' שנים תזרע שיר ה ממולאי' בתרשי"ש תרי שש ו' שנים תזמור שם מיוסדים על אדני פז סיום הפרשה הוא א"ני הוי"ה בגי' פ"ז. ז"ש וספרת לך כי כל החשבונו' שאדם חשב הם אינם כלום אבל מלאכי ג ליראי י"י ולחושבי שמו זה שאדם סופר לו לאדם עצמו כי כן כתוב בזוהר קהלת ט כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול מי שיודע חשבון של שם י"י כי חש"בון בגי' ש"ם הוי"ה תהלים קיח ברוך הבא בש"ם י"י הוא חשבון האמיתי ז"ש וספרת ל"ך זה המספר וחושבן היא לך לבדך ואין לזרים אתך. עפ"י הסוד ענין הר סיני לשמיטה כשעמדו ישראל על הר סיני זכו לנשמתא קדישא דאתא מבינה ה' ראשונה של שם "ה"ר ס'י'נ'י נוטריקון ה' ראשונה סו"ד י"ציאת נ"שמות י"שראל לדעתי ז"ס שמות יט ואשא אתכם על כנפי נשרי"ם שהם ב' כרובים ברקיע מטטרו"ן וסנדלפו"ן ב' שרים הממונים על ב' עולמות יצירה ועשייה והן הן מ"ס שבלוחות שהיו עומדין בנס בגי' יב"ק שהוא סוד אדנ"י הוי"ה אהי"ה נפ"ש רו"ח נשמ"ה ועתה זכו לכורסיא ז"ש על כנפי נשרים הן הן שם יד שש מאות רכב בחור שלקח שר של אדום לקבל אלו שחשבונם גם כן ח"ר שיר ב קול הת"ר נשמע בארצנו נשרי"ם נוטריקון נ"שמות ש"שים ר"בוא י"צאו מ"שם קרי בי' נ' שערים כי ביום נ' זכו לקבל נ' שערים בסוד שמות יג וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים לכן היו אז כל נשמות מסוף העולם אשר ישנו ואשר איננו והנה מצינו בתיקונים שעמא קדישא מקבלין תוס' נשמה יתירה בשבת ות"ח כל ימי השבוע הם כמו שאר העם בשבת עיין לעיל פ' ויקהל רזא דא לכן נקראו ת"ח בר"מ שבתות ויום טוב זה לדעתי מאמר ר' ינאי בגמרא פרק האשה רבה שבכל מעלי שבתא ע"ש בדף צ' ה"ר סי"ני ה' ר"אשונה סו"פרים י"שראל נ' י"ום כי אי" בתיקוני' בינה נקראת עמר לגלגולת תמן גולגלת' דריש' תמן י"ש עלמין כמ"ש יעקב על באר שבע דלעילא בראשית כח אכן יש י"י במקום הזה כי איוב כח והחכמה מאין תמצא שנברא העולם יש מאין ואי' זה מקום בינה נמצא תמן י"ש עלמין תהלים נ ושם דרך אראנו ביש"ע אלקים נוטריקון י"ש ע"למות ושכינתא תתאה נקראת ספירת עומר דבה סופרים שבע"ה שבעה עד שמגיעים לה' ראשונה שהוא נון יום ממש ז"ש וספרת לך בלשון יחיד ליחידי סגולה העומדים בסוד י' שזוכין בכל שמיטה לדרגא חדא וז' היכלין אינון ז' וז' מוצקת לכ"א כלולה מז' ובכל שמיטה ושמיטה זוכה לדרגא חדא ובכל שמיטה ושמיטה לנשמה יתירה ז' שבתות שנים והיו לך לאינון דילפין רזא דאורייתא ימי ז' שבתות שנים ר"ל מה שאחרים זוכין לחשוב ימי השבתות אתה זוכה בימי החול שהם תשע וארבעים שנה כי אתה זוכה בחול מה שאחרים זוכין בק"דש. ז"ס ה"ר סינ"י ה' ר אשונה ס"וד י"ציאת. נ"שמות י"שראל ו' שנים תזרע שדך על זריעת הגוף הנמשל לשדה משלי כד על שדה איש עצל עברתי זה הגוף שם ועל כרם חסר לב זה הנשמה שם והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים. שש שנים תזמור כרמך על הנשמה ואספת את תבואתה שהיא תבואת ה' אחרונה כמ"ש ישעיה ו זרע קודש מצבתה אבל בשנה הז' שנת הנשמה יתירה. את ספיח קצירך סוד הספיחין הם סוד הנשמות הישינות בזמן שהיה ב"המ קיים היו נשמות חדשות ואחר החורבן הם אינם רק ספיחין מכ"ע הם לא שמרו השמיטה ולא אכלו רק חדש לכן אינן זוכין לנשמה ישינה ואין להם נשמה חדשה ז"ש בשמיטה את ספיח קצירך לא תקצור כי הכל יהיה חדשה א"ת ס"פיח ק"צירך ר"ת קס"א בסוד תהלים קלט אם אס"ק שמים הנרמז בברכה ראשונה קונה הכל על שם קס"א באימא וס"ת חת"ך חיים לכל חי שהוא ב"פ רו"ח כי שני רוחות יש לאדם וז"ש בזוהר חדש פ' בהר פתח ר"א משלי ח להנחיל אהבי י"ש ע"ש ברזא דחכמתא ידוע שבששת ימי החול הקב"ה מנהיג עולמו במט"ט וסנדלפון תרי נערים ישעיה ג ונתתי נערים שריהם לכן תעלולים ימשלו בם כי ההנהגה על ידיהם והם נקראים בגדי חול עלייהו אתמר שמות ב ויטמנהו בחו"ל שמושל בו המצרי שהיה נחש ומשיריתו והרגו משה במטה שבידו שהיה מטטרון הן הן מ' ס' שבלוחות והנה בשבת ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו אבל בימי החול על ידי עולם היצירה ובשבת בריאה וכן בענין השמיטה לכן אמר בהר סיני כידוע שאז נתעלו העולמות וזכו ישראל להיות על כנפי נשרים וזכו לבריאה דאימא עילאה מקננא בכורסיא ז"ס ה"ר סינ"י ה' ראשונה ס"וד י"ציאת נ"שמות י"שראל ז"ש ו' שנים תזרע שדך ומסיטראדמטטרון שנקרא השד"ה חושבן מטטרו"ן ש"דך בגי' מיטטרו"ן בי' כי בהסתלק הסלע מן מטטרו"ן נשתייר יבישה כדאי' בתיקונים והנה כל ו' שנים אף שבימי שבתות ויום טוב ע"בד אברה"ם שהוא בגימטריא מיטטרו"ן בראשית כד כל טוב אדוניו בידו דהיינו אות י' שם ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו עכ"פ אינו עולה יותר ז"ש שד"ך לא תזרע בשש שנים והוא סוד רוח והן הן סוד ו' ברכאין אמצעים ו' ברכאין אחרנין דצלותא אמצעיות דצלותא כעבד המבקש פרס מרבו שש שנים תזמור כרמ"ך בגי' סנדלפו"ן שהוא סוד נפש אבל בשנ' השביעי' שב' שבתון לי"י וזוכה לשני מעלות אחרות והם סוד נשמה ונשמה לנשמה עד בא היובל הגדול שהוא סוד יום הכיפורים שאז זוכה לקוצו של יוד פרצוף אריך סוד יחידה לכן אז בשנת היובל הזאת ישובו איש אל משפחתו ואל אחוזתו ברזא דגלגולא או אמר ענין הפרשה על ענין הבטחון שלא ישכח אדם את האל ית' ז"ש כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן באמת אני הוא הנותן לכן ושבתה הארץ שבת שתהיו יודעין כי י"י הוא הנותן לכם כח וממני הכל כי ו' שניה תזרע שדך דתהיה חשוב שהוא שלך ועל ענין הבטחון הזהיר בפרשת כי ימוך אחיך:

11 מאור עינים פתח ↗

איתא בזוהר הקדוש בא אל פרעה לך אל פרעה מבעיא ליה וגם הקושיא שזכרו המפרשים שכתבתי לעיל כי הנה הנס של יציאת מצרים היה שהדעת היה בגלות אצל פרעה הרשע במצרים ולכן גלו ישראל לשם להוציא הדעת משם וקושי השיעבוד השלים ואיתא בתיקוני זוהר ויעבידו מצרים בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא לבון הלכתא ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא פירכא רצה לומר שהיה הכל בגלות במצרים וכשעבודם הוציאו את הדעת שהוא התורה מהגלות וכשעבדו בחומר הוציאו את הקל וחומר מהגלות וכן בשאר כל העבודות כאמור ולכן כשאמר משה רבינו ע״ה הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו׳ פירש רש״י זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה רצה לומר כשאמר קל וחומר זה הוציא את הקל וחומר שבתורה מהגלות שכל התורה היתה בגלות מצרים כיון שהדעת היה בגלות והדעת הוא התורה. והנה התורה מתחלה בב׳ בראשית ברא וגו׳ ולמה לא התחילה התורה בא׳ שהוא ראשון לכל האותיות מפני שלא היה העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת והיה בטל ממציאות מפני גודל בהירות אות א׳ שהוא רמז לאלופו של עולם שהוא השם יתברך בכבודו ובעצמו כביכול אך כי שמש ומגן ה׳ אלהים תהלים פ״ד, י״ב ורצה לומר כמו שבשמש אי אפשר להתקיים מפני גודל בהירות אות הא׳ שהוא אלופו של עולם רק על ידי מחסה ומגן שהוא אות ה ב׳ ועל ידו יוכל להצמצם אות הא׳ להיות גם כן בתורה שהרי אחר אות ב׳ של בראשית מצינו תיכף כמה אלפי״ן במלת בראשית ובמלת ברא אלקים אחר שנתצמצם על ידי אות ב׳. וזה בא אל פרעה רצה לומר על ידי הב׳ יהיה האל״ף בתורה ובעבור שעתה התורה היא בגלות לכן הכבדתי את לבו ואת וגו׳ שיעבדו ישראל בחומר ובלבנים להוציא את התורה מן הגלות וכמו שכתוב בתיקונים בחומר דא קל וחומר כמו שאמור עליל שבזה הוציאו את הקל וחומר מן הגלות וכיוצא בזה בשאר העבודות וזה למען שיתי אותותי אלה בקרבו שהאותיות שהם של התורה צריך להוציא מהגלות ומסיים הכתוב למען תספר וגו׳ את אשר התעללתי וגו׳ רצה לומר שהתקטנתי שהיה הדעת בקטנות ועתה וידעתם וגו׳ כמו שאמור לעיל:

1 אתוון. ואינון נצח והוד צדיקים איתני עולם. והא אית״ן בהפוך אתוון תני״א דמסייע ליה בגלותא. ועלה אתמר איתן מושבך ושים בסלע קנך.

2 והאי סלע אתמר בה דלא נפיק אלא טפין טפין דמיא דאוריתא באלין פסקות ובגין ויך משה את הסלע במטהו פעמים דא גרים ד לא נפיק מינה אלא טפין טפין זעיר שם זעיר שם.

3 וכמת מחלוקות על אלין טפין ומאן גרים דא המורים. דאתמר בהון כל המור׳ הלכה בפני רבו חייב מיתה. ובגין דא שמעו נא המורים. ובגינייהו ויך משה את הסלע במטהו פעמים

4 דאם לא דמחא בה לא הוו טרחין ישראל ותנאין ואמוראין באורייתא דבע״פ דאיהי סלע. אלא אתמר בו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. בלא טורח. ויהיה מתקיים בהון ולא ילמדו עוד וגו׳ והוה נפיק מיא בלא קשיא ומחלוק׳ ופסק

5 בגין דשכינתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם יי׳ הוה שריא בפומיהון דישראל. דאיהי אוריתא דבע״פ דאיהי סלע ע״ל ס׳ דאינון שתין מסכתות דהכי איהו סל״ע על ס׳.

6 דשכינתא הוה נח על טנרא. דבכל אתר דבעי קב״ה למעבד נס שכינתא אקדמת לההוא אתר. וכיון דשכינתא הוה תמן לא הוה ליה למחאה בסלע. דקלנא הוות לשכינתא דהות תמן דלא הוה ליה חילא למיהב מיא. ודא איהו על אשר לא קדשתם אותי. יען לא האמנתם בי להקדישני.

7 ובגין דא אסתלק שכינתא מן הסלע. דאיהי י׳ מן מיטטרו״ן. ואשתאר מטטרו״ן יבשה.

8 ורזא דמלה יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וגו׳. אחד איהי מלכות. ותראה היבשה דא סלע מטטרו״ן. דבגיניה אתמר ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה.

9 מאי בשר ההוא דאתמר ביה *בשגם הוא בשר. ועד דנחית לה. לא עלה הסלע ולא יהיב מימוי

10 ובתר דאסתלק האי מבועא מתמן. שליט׳ מרה באתרהא הה״ד ויבאו מרתה.

11 ורזא דמלה וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳ דא קושיא. בחמר. דא קל וחמר. והא אוקמוהו.

12 והכי הוו ישראל. עד דאחזי לון עץ. הה״ד ויורהו יי׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים ודא עץ החיים דאתרבי על ההוא מבועא דאיהי שכינתא. י׳ מבועא דאשקי לאילנא דאיהו ו׳.

13 והאי עץ *מהלך חמש מאות שנה דאינון ה׳ וימתקו המים דא ה׳ בתראה. דאתמר בה קראן לי מרה.

14 דשכינתא תתאה איהי מעין גנים דלית ליה פסק. טפה דאתמשכא מן מוחא וכמה טפין אתמשכאן מניה דאינון בתולות אחריה רעותיה.

15 קרקפתא איהי סלע. ומבועא מלגאו דא מוחא. על אלין טפין אתמר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו׳ את אויבים בשער דאיהו תרעא דצדיק אות ברית קדש דעלה אתמר זה השער ליי׳ צדיקים יבאו בו.

16 ועוד שמעו הרים את ריב יי׳ אלין תלת יודי״ן. והאיתנים מוסדי ארץ אלין תלת ווי״ן דכלהו אתרמיזו בויסע ויבא ויט.

17 קום אלעזר ונטיל קירטא דאיהי שכינת׳ ואקיף לה תגא וזריק מנה איהי אבן טפה קדישא. דעלה אתמר ואד יעלה מן הארץ. ובגין דא

5 בן יהוידע על מגילה פתח ↗

קְרִיבוּ לִי שִׁיתִין צָעִי דְּשִׁיתִין מִינֵי קְדֵרָה. נראה לי שהיה דרכם לעשות בפורים ששים מינים כנגד אות ס' הרומז לסמיכה שחיברו הקב"ה עם אות נו"ן הרומז לנפילה, אשר כנגדו עשה המן עץ גבוה חמשים שאחר כך חיברו עם אות ס' ונעשה צירוף נֵס וזכו ישראל לנס.אי נמי עבדי שתין מיני זכר לתורה שבעל פה שיש בה שתין מסכתות כנזכר בתיקונים, ואמרו רבותינו ז"ל שבת פח. הדור קבלוה בימי אחשורוש לכך 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זו תורה מגילה טז:.

« תקוני הזהר מ״ג ע״ב תקוני הזהר מ״ד ע״ב »