תקוני הזהר כ״ב ב

« תקוני הזהר כ״ב ע״א תקוני הזהר כ״ג ע״א »

4 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

אלה יה"ו. שחג"ת שבהן יה"ו נקרא 'אלה' כמ"ש בתז"ח אלה מועדי ה', ור"ל זהו אלה תולדות ומהן ג' גלגולים כמ"ש בת"ז:

9 ברכות פתח ↗

וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״. ״חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״. ״אֱמֶת״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״. אֶלָּא ״קוֹבֵר אֶת בָּנָיו״ מִנַּיִן? תְּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא, ״עָוֹן״ ״עָוֹן״. כְּתִיב הָכָא ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְגָעִים וּבָנִים — אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה. וּנְגָעִים לָא? וְהָתַנְיָא: כׇּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים הַלָּלוּ — אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה! מִזְבַּח כַּפָּרָה — הָווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — לָא הָווּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — לָן. וְהָא — לְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — בְּצִנְעָא, הָא — בְּפַרְהֶסְיָא. וּבָנִים לָא?! הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דַּהֲווֹ לְהוּ וּמֵתוּ, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר? אֶלָּא הָא — דְּלָא הֲווֹ לֵיהּ כְּלָל. וְהָא — דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. אַמַּאי, לוֹקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ? אָמְרִי: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי — לֹא כׇּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי — דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר. אֲמַר לֵיהּ: לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכֵית, וּבְכוֹ תַּרְוַיְיהוּ. אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ, יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְחַמְרָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנַן, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבָּנַן, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּין מָר בְּמִילֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי חֲשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?! אֲמַר לְהוּ: אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמִיעַ עֲלַי מִלְּתָא — לֵימָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מָר שְׁבִישָׁא לַאֲרִיסֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: מִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵּי מִינֵּיהּ? הָא קָא גָנֵיב לֵיהּ כּוּלֵּיהּ! אֲמַרוּ לֵיהּ: הַיְינוּ דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב, וְטַעְמָא טְעֵים״. אֲמַר לְהוּ: קַבֵּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: הֲדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אִייַּקַּר חַלָּא, וְאִיזְדְּבַן בִּדְמֵי דְחַמְרָא. תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כׇּל יָמַי — עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי, וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. ״עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי״, מַאי ״לִפְנֵי מִטָּתִי״? אִילֵּימָא ״לִפְנֵי מִטָּתִי״ מַמָּשׁ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל״? לָא תֵּימָא, ״לִפְנֵי מִטָּתִי״, אֶלָּא אֵימָא ״סָמוּךְ לְמִטָּתִי״. ״וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם״. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים. כְּתִיב הָכָא: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִּטְנָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ״. תַּנְיָא. אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל. וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ. וְיָצָא. טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֶעְתַּק צוּר מִמְקֹמוֹ״. וְאֵין ״צוּר״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״. וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ?

10 סנהדרין פתח ↗

וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ, יָצְאוּ מֵהֶם מָה שֶׁיֵּצְאוּ. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא: אֵין הָעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה יוֹבְלוֹת, וּבַיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן בֶּן דָּוִד בָּא. אֲמַר לֵיהּ: בִּתְחִילָּתוֹ אוֹ בְּסוֹפוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. כָּלֶה אוֹ אֵינוֹ כָּלֶה? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי אֲמַר לֵיהּ: עַד הָכָא לָא תִּיסְתַּכֵּי לֵיהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אִיסְתַּכֵּי לֵיהּ. שְׁלַח לֵיהּ רַב חָנָן בַּר תַּחְלִיפָא לְרַב יוֹסֵף: מָצָאתִי אָדָם אֶחָד וּבְיָדוֹ מְגִילָּה אַחַת כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ. אָמַרְתִּי לוֹ: זוֹ מִנַּיִין לָךְ? אָמַר לִי: לַחֲיָילוֹת שֶׁל רוֹמִי נִשְׂכַּרְתִּי וּבֵין גִּינְזֵי רוֹמִי מְצָאתִיהָ. וְכָתוּב בָּהּ: לְאַחַר אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים וְאֶחָד שָׁנָה לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעוֹלָם יִתּוֹם. מֵהֶן מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים, מֵהֶן מִלְחָמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג, וּשְׁאָר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא לְאַחַר שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: לְאַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה אִיתְּמַר. תַּנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מִקְרָא זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם: ״כִּי עוֹד חֲזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר״. לֹא כְּרַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁין: ״עַד עִדָּן עִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן״. וְלָא כְּרַבִּי שִׂמְלַאי, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ: ״הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שְׁלִישׁ״. וְלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ: ״עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״. אֶלָּא מַלְכוּת רִאשׁוֹנָה – שִׁבְעִים שָׁנָה, מַלְכוּת שְׁנִיָּה – חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם, וּמַלְכוּת בֶּן כּוֹזֵיבָא – שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. מַאי ״וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: תִּיפַּח עַצְמָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִיצִּין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶת הַקֵּץ וְלֹא בָּא – שׁוּב אֵינוֹ בָּא. אֶלָּא חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָנוּ מְחַכִּין וְהוּא אֵינוֹ מְחַכֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָכֵן יְחַכֶּה ה׳ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם״. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָנוּ מְחַכִּים, וְהוּא מְחַכֶּה, מִי מְעַכֵּב? מִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת, אָנוּ לָמָּה מְחַכִּין? לְקַבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דִּמְקַבְּלִי אַפֵּי שְׁכִינָה בְּכֹל דָּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ״ – ״לוֹ״ בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָווּ. אִינִי? וְהָאָמַר רָבָא: דָּרָא דְּקַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפֵי פַּרְסָה הָוֵאי, שֶׁנֶּאֱמַר ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִסְתַּכְּלִי בְּאִיסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, הָא דְּמִסְתַּכְּלִי בְּאִיסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה. וּמִי נְפִישִׁי כּוּלֵּי הַאי? וְהָאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה וְהֵן מוּעָטִין. אִם אֶלֶף הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם מֵאָה הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם שְׁנַיִם הֵם – אֲנִי וּבְנִי הֵם. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּעָיְילִי בְּבַר, הָא דְּעָיְילִי בְּלָא בַּר. אָמַר רַב: כָּלוּ כׇּל הַקִּיצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לָאָבֵל שֶׁיַּעֲמוֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. תַּנְיָא אִידַּךְ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם״. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״? ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם״ – בַּעֲבוֹדָה זָרָה, ״וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״ – לֹא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן״? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן״? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים

12 ראשית חכמה פתח ↗

וכל הקדושות הנהוגות ביום שבת, שהם קדושת המחשבה, קדושת הדבור, והענוה, שביארנו לעיל וביארנו בפרק ב, חייב להתנהג בהם בימי החול, כדי שכאשר יבא יום שבת יוכל לקבל אור הנשמה יתירה כראוי. וכן מובן מדברי רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום בתיקונים דף כב ע"ב זה לשונו דבזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח, אלא בשבת ויומין טבין, ובההוא זמנא אתיחדת עם בעלה, וכמה נפשות יתירין קא נחתן עמה לדיירא בישראל, הדא הוא דכתיב שמות לא, טז ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה בנשמתיה דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, עד כאן לשונו. ובודאי כי דירה נאה בלביה הוא טהרת מחשבות הלב מהרהורים רעים, וכלים נאים באברים וכו' הוא שלא יהיו פגומים, והכנה זו בודאי שהיא צריכה לכל ששת ימים, כמו שהיא צריכה ליום ו', שאם אבריו פגומים ששה ימים לא יספוק מה שיתקן ביום ו' כנגד מה שפגם בכל שאר ימי השבוע. ואשה נאה בנשמתיה, היינו הנשמה שהיא בששת ימי חול שלא היתה פגומה, ובזה זוכה שתשרה עליו הנשמה היתירה, וזה שאמר דבגינה שריא שכינתא עילאה דאיהי נשמת כל חי עליה, שממנה תוספת נשמות יתרות. והיינו מה שפי' מענין זכור את יום השבת שהוא מקור, שלעולם בששת ימי חול צריך לזכור קדושת שבת ולעשות הכנות טובות אלו - דירה נאה וכו', כדי שיוכל לקבל אור שבת שישרה עליו.

13 ראשית חכמה פתח ↗

עוד יש בחינה אחרת קרוב למה שכתבנו, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל שבת קיג, א דרבי יוחנן הוה קארי למאניה מכבדותיה, והנה מזה נפשיט המשל לענין הנשמה, כי כמו שהגוף הזה מתכבד בבני אדם כשהלבושים נאים והם בלי כתם וכיוצא, כן הנשמה אין מכבדים אותה בעולם הבא אלא בעבור לבושה שהם אברי הגוף בהיותם נאים על ידי תקון המצות, והם נאים גם כן בלי כתמי העונות ובלי שום פגם, על ידי כך ימשך כבוד לנשמה, אבל אם יחסר אחד מאלה אין כבוד לנשמה, ולזה כיוונו בתיקונים כב, ב באומרו כלים נאים באברי' דיליה, כי כמו שאדם צריך כלים נאים שיתלבש בהם כן צריך איבריו שהם לבוש לנשמתו שיהיו נאים בתנאים שפירשתי.

13 ספר חרדים פתח ↗

הכון לקראת אלהיך ישראל כי נשמתך כסא לו ולבך שרפרף הדום רגליו דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי ופירשו רז״ל יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו השמים היינו נשמה והארץ זה הגוף אי זה בית אשר תבנה לי זו הנשמה דפי׳ בזוהר הוקר רגליך מבית רעך מיצר הרע המרגל בך דתמיד מלשין מן הנשמה דהיינו בית רעך שהוא הש״י דכתיב רעך וריע אביך אל תעזוב ואיזה מקום מנוחתו זה הלב דאמרו החכמים ה׳ נמצא בלב אוהביו בן אדם למה לא תשכיל בטומאות שאתה נטמא פתאום פקח עיניך רהין וטהר ותשמור מכל טומאה להבא דע לך כי פיך אבי אבות הטומאה ומטמא רמ״ח אבריך ונפשך ומיד שכינה מסתלקת מעליך ולא תדע ולא תרגיש הרי אמרו בספר הזוהר כי ע״י הכעס נטמאת כאמור וכן ע״י לשון הרע שתיהם עקרם בפה גם אמרו כי בהוצאת זרע לבטלה נטמא נמי ונראה דה״ה כמו שהברית המעור זרע לבטלה מטמא כן בברית הלשון הדברים בטלים מטמאין ונבלות הפה מטמא כמו הזנות ובהדיא כתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך הרי ארבע טומאות ונראה דה״ה שאר התועבות התלויות בפה נמי מטמאות כגון דבר שקר מרמה חנופה גאוה ליצנות שתיקה לצורך מצוה כדכתיב נאלמתי דומיה וכדאיתא בזוהר פרשת תזריע וכל שכן שתיקה מדברי תורה ותפלה וכן הדבור בעזות נמי מטמא הרי שנים עשר טומאות תלויות בפה ולשון מלבד שאר הטומאות התלויות ברמ״ח איברים על הכל צוה המלך ואמר והיה מחניך קדוש ופרט התלויות בפה בהדיא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר שבו כלול התלויות בפה יען היות טומאה זו קלה בעיני בני אדם ותדירה והוא מושכת שאר הטומאות דרמ״ח אברים, ראוי לשרת המלך בכלי המדה כלי כסף וכלי זהב והרי הלב עקר האדם כלי חמדה שברמ״ח איברים וכתיב כסף נבחר לשון צדיק גם שתי עינים כמאורות השמים ועשר אצבעות נגד עשר שמות הקדש עשר ספירות גם האזנים כלי שרת לשמוע בהם דברי ה׳ כדכתיב שמעו ותחי נפשיכם והאבר להוציא צבאות משרתיו עושי רצונו כמה קדושה צריך ותוספת בקדושה וטהרה ונקיות והמוח לחשוב מחשבות טהורות להדבק ביוצר יתברך ולעיין בתורתו והלב לשמוח בו ובמצותיו ולחמול על עניים ויתומים ויהיה נח ולא עצב ולא כועס והרגלים הם הרצים שיוצאים דחופים בדבר המלך ונגד שכינה ומשרתים הם שבעה חוטין שבציצית והשמיני נגד הרצים ונפש רוח נגדם תפילין דראש ודיד ולרמז כל העשר אצבעות עשה להפחיד האדם שלא יחטא ראוי לשום נגד פניו הרצועה תלויה שהם שלשלאות חציין של ברזל וחציין של אש לכן שמור עשרה משרתים ועבוד עבודתך בהם לעת צרכך כמה תשפל לפני בני אדם ילווך מעות כמה תחנון וכמה פעמים ישיבו פניך ריקם תשפל לפני האל אלף ידות יותר שהכל תלוי בחפצו יתברך ואיך לא תבוש בשאלך כמה שאלות וטובות מאתו יתברך אם לא תהיה תפלתך תחנונים בדמעות בן אדם הלא ידעת כי ה׳ מודד מדה כנגד מדה הטוב בעיניך כשתקראנו בצרתך שיפנה לבו ממך כביכול גם אתה כשתתפלל יפנה לבך מעסקיך והיינו קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ע״ד ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם אוקיר לאסיא עד לא תצטרך ליה, בן אדם ברח מהעולם כי ידעת כי פתאום אדם ישבר ואיך לא תשמור אהבת אלוף נעורים לכן ראה העולם הקיים והכן לו׳ בן אדם כמה בני אדם רודפי כבוד גם אתה תרדוף כבוד כי מחר יושיבוך בין קטני ארץ זה תשיב ליצרך ברודפי הכבוד וכן ברודפי העושר תאמר לו כי הצדקה הלואה ברבית לבורא כי הוא נתן רשות שנאמר מלוה ה׳ חונן דל וגו׳. ולפי האמת הכל לעשות נחת רוח ליוצרך יתב׳ כתיב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו כלומר לפי כוונתו בתפלתו דהיינו מהללו שאם באים לו מחשבות מהעולם נראה כי הוא כסף מלא סיגים לא יטהר לבבו ורחוק הוא לכן ישתדל באומץ להתרחק מהקליפות וליטהר ולידבק ביוצרו יתב׳. בן אדם ירדת ממדרגת אדם למדרגת בהמה בעשותך מעשה בהמה לכן תשפל בעיניך כמוה וסבול בעיניך כמוה ואל תתחנן לפני יוצרך אלא בפסוק אדם ובהמה תושיע ה׳ כאיל תערוג לבני עורב אשר יקראו נותן לבהמה לחמה ובפרק שירה במזמור הללו את ה׳ מן הארץ עד החיה והבהמה יהללוך בן אדם הלא ידעת כי מלאכי עליון נרתעים ומתרעשים בהללם לפניו וכן הגלגלים בתמוגגים ומתגעשים בשירם ואיך לא תשא ק״ו להיות כך בהללך לפניו יתברך ואתה עשית הרע בעיניו והכעסתו הכל עליך עמו אנכי בצרה פי׳ רמב״ם כשעמו אנכי בצרה וע״פ דרכו נפרש כשכל כך דבק בו שצרתו וחלאתו וצערו לא יטרידהו מלחשוב בו אין לך עבודה ודבקות גדול מזה לכן אחלצהו ואכבדהו תנן יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עוה״ב לכן שמחוהו שעה ההיא שמחה גדולה ומודה הודאה גדולה צריך אדם להיות עבד נאמן לאלהים ומאי נאמן שקוד ותדיר בעבודתו כמה דאת אמר יתד תקוע במקום נאמן רוצה לומר שלא ימוט לעולם וכתיב אל נמוטו פעמי הרשע שהתעיב עלילה ובן מות הוא למלך יתברך בצרת עניותו וביסוריו לא יתרעם אלא ידום וכל שמשיגו יראה לו חסד רב על דרך כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה ועוד בן אדם העניות במקום צרעת כדאיתא בתיקוני הזוהר והרי שגית ואתה שוגה בדברים שמביאים צרעת לכן סבול המלקות ועוד כיון שפחות משור וחמור היית שנאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ואתה לא תבקש גדולה וטובה יותר מהם אלא כהם תסבול העול והמשוי ולא תמרוד ובהם תהיה נאלם אם יחרפך אדם חנם או יבכך או יגזלך מורא וחתת כל אדם יהיה עליך כי כלם אנשים ואתה לא תדמה להם כי בדד תשב ותידום כי אין נמצא באמת אלא ה׳ ולפניו תעמוד באימה והברואים כבעל חיים לפניו וממנו תבוש מפניו תבהל הלא תראה כי תשאל מרעך מאומה תהיה עליו למשא ויקוץ בך ולא גמלתו רעה וכ״ש בשאלך לאל כמה שאלות ואתה מורד בו חלילה לנו לעבוד אלוה מבלעדי ה׳ והרי המחשב בתפלתו בדברי העולם דומה למשתף אחר בעבודת אלהיו וכן כל מצוה שבה פניה גדולי עולם פסקו מצות צריכות כוונה ואם לא כיון כאלו לא עשה ולא יהא אלא ספק ספקא דאורייתא לחומרא אל תתן את פיך לחטוא את בשרך כמו ולא נתן סיחון אלא חסום פיך אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי שהוא היצר הרע שפירשו ז״ל צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו שעליו נאמר שהרי בקל מאד ישבר בן אדם תעסוק תמיד בתורה או במצוה כאשר כל מעשיך ואמריך יהיה לשם שמים ותכוון בתורה וא״ו שבשם ובמצוה ה״א שבשם וברחימו ודחילו יו״ד ה״א זהו מה שאמר דוד שויתי ה׳ לנגדי תמיד. הרואה את חבירו ומקנא בו משרה עליו עין הרע סמאל וכ״ש אם מדבר עליו כמה טוב יש לפלוני והוא חבירו של בלעם שראה את ישראל בעין הרע ואמר בפיו מה טובו אהליך יעקב כדפי׳ רשב״י ע״ה נמצא לשונו שליח לסמאל ועליו נאמר פיך שלחת ברעה הקליפה שנקראת נחש שדבר לשון הרע ומספר תמיד להזכיר עון, בשמעי כל מחרפי ומגדפי ברבים אשים נגדי כף מאזנים בכף א׳ אשמותי ובכף שניה החירופין והגידופין ואביט כי כף האשמות מטה מטה ואשתוק ואצדיק דיני וכן אעשה לכל מיני צער בדיבור ומעשה מאומה. כיון שנבדלת בדיבור מן הבהמה איך תוציאנו לבטלה או לרעה, הא למדת שלא ניתן אלא ל לעבודת ה׳ טפי מכל האברים שנאמר כי אדם לעמל יולד לעמל פה בעסק התורה, כיון דנשיאת עינים לשמים מוסיף דעת כדכתיב עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתוב ראוי לישא עינינו תמיד למרום דכתיב דלו עיני למרום אין לך פגם הנפש כהרהור רע אע״פ שלא יעלה על לבו לעשות רע כלל כדאיתא בזוהר פרשת ויצא אלא יהיה לב טהור וזך והיינו רחצו הזכו, ויהיה אדם ל לעבודת ה׳ בלבבו דירה נאה פנויה מכל זבל ועפרורית ובמצעות נאות היינו מחשבות טהורות להבות אהבה עזה מים של עיניו להרביץ אשה נאה הנשמה הטהורה ע״י שתהא מקושטת מבושמת ברחימו בדחילו לפניו תעמוד כלים נאים הם רמ״ח אברים שיתודה על חטא שחטא בכל אבר ואבר וטהרו וקדשו כך פי׳ בתיקונים משז״ל דירה נאה אשה נאה כלים נאים מרחיבין ד דעתו של אדם יבחן האדם באמונתו ובה צריך לדקדק להזדרז וימצא נאמן וטהור וזך פעלו מבשאר דברים וכל מצוה אחרת כשיכנס אדם לב״ה יכוין שגופו נכנס לב״ה שלמטה ונשמתו לב״ה שלמעלה וכן כשיכנס לבה״מ ולכן שנכנס במקום מטונף ומטנף כל בגדיו הלא יבוש ליכנס לפני המלך ועל זה נאמר רחצו הזכו לב חושב בענייני גופו בעת תפלה או חזרת ש״ץ גדול עונו מנשוא ועליו נאמר ובחי יקלו כדאיתא בזוהר שאין לך ביזוי שמו גדול מזה שהרי לפני מלך ואפילו לפני אחד ממשרתיו ברעש ורעד אדם עומד וירא פן ילכד בדבריו כי חמת מלך מלאכי מות וכ״ש חמת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאפי׳ משה רבינו ע״ה היה ירא שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה ועוד עונו גדול שהרי העיד עדות שקר בעצמו שאמר בק״ש ולעבדו בכל לבבכם שהיא העבודה שבלב התפלה והרי לבבו פונה מעם ה׳ לתעתועי מחשבות עליו יאמר ה׳ אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים וגו׳. וכתוב קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם וכתיב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני וכתיב ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי שקראנו בתפלה אב הרחמן שמע קולנו ובראש התפלה ה׳ שפתי תפתח לעובדו ברחימו כאב ובדחילו כאדון. כתיב ובשם אלהינו נדגול שצריך שישא דגל ה׳ בימינו ושם ה׳ חקוק עליו כי מלחמת היצר היא מלחמת ה׳ והרשעים וכסילים מרים קלון דגל הטומאה החיצוני ואז גורם לשלוט הבאים לסיטרא דיליה שהם העכו״ם והצדיקים הקדושים מרימין דגלו יתברך באותיותיו ואז אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר המה כרעו ואנחנו קמנו ונתעודד ה׳ הושיעה המלך הנלחם את מלחמותינו הוא יעננו כתב ה״ר עובדיה בריש מס׳ פאה מיחייב אינש לאפרושי חמישית הריוח לצדקה כו׳ וסימניך ונתתם החמישית לפרעה לפרעון חובות הבורא יתברך אם ירגיל אדם לדון לכף זכות ולדבד תמיד טוב ולא רע כלל יהיה כלי וצנור אל הקדושה ואם להיפוך להיפוך בר מינן וכן העין בראותו חבירו בטוב עין הוא יברך וישפיע טוב לחבירו וגם יבורך ולהיפך להיפך ב״מ דכ׳ טוב עין הוא יבורך וקרי יברך וכתיב עיניך בשדה וגו׳ כדאיתא בזוהר. תקע יתד חזקה אצל כותל מערבי ויתד בלבבך אחוזות קשורות יפה בחבל קלוע בג׳ קליעות א׳ אהבתו בלי פירוד בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ב׳ עסוק בתורה ג׳ עבודת המצות המתיר אסורי המלך חייב מיתה והרי המלך ית׳ אסור הלשון בב׳ חומות א׳ של עצם וא׳ של בשר איך לא תתבודד עמו יתברך והנה אתה רוב זמנך יחיד בבטן אמך יחידי בעת תישן הגוף יחידי והנשמה יחידית הגוף בקבר בדד והנשמה בדד בג״ע כל צדיק מדור לפי כבודו ובגיהנם ודאי כיון דרשעים בחשך ידמו נמצאו לבדם לכן שמע בקולי לך עמו תמיד ולא תפרד רגע כי אם תדרשנו ידרש לך לא יפרוש ממך מה נאה ונעימה לוייתו יתברך כי הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. באכלך יותר על שובעך הפסדת ובטלת זמן האכילה וזמן היציאה ואם יזיק האצטומכא ותהיה טרוד בצערה הרי שלשה זמנים ואם יגרום חולי כמאמר רמב״ם הרי עברת על האזהרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם ואפשר לגרום מות על שונאך ודמך מידך יוצרך יבקש וכל המצות שבתורה שהיית עתיד לשמור ולעשות תבטל בר מינן. גדולה לגימא ואותו מותר אשר היית מותיר משובע אלו האכלת לעני זכית לחיי העה״ז והבא גם עברת על בל תשחית לכן דברי רמב״ם תשים עטרה על ראשך שכתב לא תאכל אלא כשאתה רעב ולא תשתה אלא כשאתה צמא ולא תאכל עד שתשבע לגמרי אלא פחות שליש ולדברי הראב״ד כתענית לפני יוצרך יחשב לך. לא תענה מהר כ״א במתון רק חשוב וראה הנולד שישיבך שכנגדך ואם תסגור עיניך ותמלך ביוצרך מה תשיב או אם טוב לשתוק מה טוב חלקך אני והו הושיעא נא ר״ל כי כשאני והוא לבדנו בהתבודד לעת מצוא כדכתב בספר חובת הלבבות. ד״א אפי׳ כשאני בין העם כיון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו ועוד אין משגיח תמיד בי להיטיב לי רק הוא לבדו ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים כי כלם כאין ננדו ואני והוא לבדי עומדים והיינו דכתיב חי השם אשר עמדתי לפניו וכתיב התהלך לפני כי תהיין לאיש שתי נשים הא׳ אוהבתו והאחת שונאתו הנכון שיהיו לבו ועיניו לאותה ששונאתו וישכח ויעזוב אותה שאוהבתו. הנה התורה הוא האשה אשר נתן לך ה׳ אלהיך להנאתך ולטובתך בהתהלכך תנחה אותך בימים להצילך מכל צרה ולפרנסך ולהדריכך בדרך הטוב בלילות בשכבך תשמור עליך מן המזיקין הגוף והנפש והקיצות היא תשיחך תלמד עליך סנגוריא לתחית המתים וכן בכל בקר שהרי אמר בזוהר שבכל לילה דנין אותו אם יקוץ משנתו או ישן שנת עולם וזהו שהתחילה תורה בראשית כלומר שהתורה שנקראת ראשית תועלת לאדם בב׳ עולמות והאשה השנית ששונאתו היא של בשר ודם ועליה אמר הנביא אויבי איש אנשי ביתו כמפורש בגמרא וצוה המלך יתברך לאהוב אותה אך עיקר אהבה תהיה בראשונה אשת נעורים מיום שלמדו אביו ללמדו תורה צוה לנו מיד היא באה להתייחד עמו ולשמרו לכן צריך אדם להיות יגע בה כפלי כפלים מהשניה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. עונה מן המוח וכל ששת ימי השבוע לקום להדבק נפשו בה ישקני מנשיקות פיהו כדאמר בזוהר כשעונת בני אדם בחצות לילה בשניה בה שעתא עונת תלמידי חכמים בראשונה ואף בשבת כשמקיימים מצות עונה בשניה כוונתם להוליד בן לראשונה שיהא ת״ח הרי העונה במחשבה. כסותה בדבור שנמשלו ישראל לתולעת שבפיהם עושים להם לבוש מלכות כתולעת המשי והיינו דכתיב כחוט השני שפתותיך ולא קורי עכביש שנעשים מדברים בטלים שארה שהם המזונות במעשה כי כמו שהלחם קיום הגוף כן המצות המעשיות קיום הנפש ובהעדרם רשעים בחייהם קרואים מתים ועל המעשים הטובים אמר בזוהר שאמר הקב״ה ועשה לי מטעמים זאת האשה כבודה בת מלך פנימה מלכו של עולם ואתה חתן המלך מה נעים גורלך:

18 מלבי"ם על בראשית פתח ↗

וזה אשר תעשה אותה. בא לרמז שה' יפרוש על העולם החדש סוכת שלום כמו שבאר בתקוני זוהר. שהוא יחוד הוי"ה ואדני. ששם הוי"ה מורה על שמהוה ומחדש, ושם אדני מורה על השמירה והשגחה, ועת יסכך הוי"ה על אדני שמנינו עולה סוכה, יצא מספר שלום, כיצד כשתכפול יו"ד של הוי"ה עם א' של אדני הוא עשרה וה"א של הוי"ה עם ד' של אדני הוא עשרים והם שלשים אמה קומתה. וא"ו של הוי"ה עם נו"ן של אדני הם שלש מאות אמה אורך התיבה. וה"א אחרונה של הוי"ה עם יו"ד של אדני הם חמשים אמה רחבה, ס"ה מספר שלום עם הכולל:

1 דא כסויא דציצית ועטיפו דיליה ותפלין דיד דאתמר בה תפלה לעני כי יעטף.

2 ועונתה דא ק"ש בעונתה.

3 דאם שלש אלה לא יעשה לה לשכינתא. ויצאה חנם אין כסף לית ליה כסופא מן שכינתא חציף איהו. ועוד אין כסף לא יהא ליה כסופא לעלמא דאתי.

4 והן כל אלה *יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ובגין דא כי היא כסותה לבדה דא גלגולא קדמאה. היא שמלתו לעורו דא גלגולא תניינא. במה ישכב דא גלגולא תליתאה.

5 ואלין אינון תלת לבושין דתלת כסויין דתלת גוונין דעינא. דאינון לבושין לבת עין דאיהי נשמתא. ובאלין תלת אתמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך.

6 ולקבל תלת גוונין נ"א זמנין אינון תלת גוונין דשרגא דאתמר בהון וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא הא גוון חד בלבת אש מתוך הסנה הא גוון תניינא. וירא והנה הסנה בער באש הא תלתא. ואינון לקבל שלשה גוונין דעינא *בלבת אש דא בת עין.

7 בההוא זמנא דיהון נהירין תלת גוונין דעינא דאינון לקבל תלת גוונין דקשת. מיד *וראיתיה לזכר ברית עולם. ובההוא זמנא כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון.

8 אור דעינא הוא עמודא דאמצעיתא. בת עין ביתא דילה. בההוא זמנא דיתפני עננא מן בת עינא דאתמר בה סכתה בענן לך וגומ' דאיהי תבלול דעינא דא רומי רבתא. שכינתא עלאה עתידה למימר לקב"ה למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית. אנכי דיציאת מצרים.

9 ואע"ג דאין *חבוש מתיר עצמו מבית האסורים דאיהי שכינתא דאיהי אסורה בגלותא. שכינתא עלאה יפרוק לה

10 הה"ד אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי יי' שכבי עד הבקר. דאיהי ימינא פשוטה לקבל שבים. דלית מלתא דא תליא אלא בתיובתא ימין עלאה דשכינתא.

11 בההוא זמנא שכינתא עלאה כנשר יעיר קנו דאיהו ירושלם ק"ן ו'. על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו הה"ד ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.

12 דבזמנא דשכינתא איהי בגלותא אתמר בה ולא מצאה היונה מנוח וגו'. אלא בשבת ויומין טבין. ובההוא זמנא אתייחדת עם בעלה. וכמה נפשות יתרין קא נחתין עמה לדיירא בישראל. הה"ד ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם.

13 זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלביה. וכלים נאים באיברים דיליה. ואשה נאה דאיהי נשמתיה. דבגינה שריא שכינתא עלאה דאיהי *נשמת כל חי עליה.

14 וקב"ה איהו שבת בחד. וינפש בחד. בשכינתא עלאה איהו שבת עלייהו. ובשכינתא תתאה איהו וינפש עלייהו ויהיב לון נפשאן יתירן דאינון בתולות אחריה רעותיה דקא אתייאן עמה. וכמה מלאכים ממנן ומשמשין דלהון קא אתייאן עמהון דאינון ע' דתליין מן זכור ושמור.

15 ודא איהו ויכל"ו. כליל שבעין ותרין. ואתקריאו אלין נפשו' אושפזין בגין דלא שרייאן בישראל אלא ביום השבת. וכד נפיק שבת כלהו חזרין לאתרייהו

16 ונשמתין דאינון מסטרא דשכינת' עלאה אתקריאו אפרוחין. ונפשין מסט' דשכינתא תתאה אקרון ביצים

17 ודא איהו רזא דהפורש *סכת שלום עלינו אימא עלאה דאיהי סכת שלום דמסכך עלייהו ושלום עמה דאתמר ביה הנני נותן לו את בריתי שלום

18 ואית סוכה לתתא *כ"ו ה"ס דאיהו יאקדונק"י סוכת שלום. כו"ס ת' דאיהו תפארת

12 פרי צדיק פתח ↗

וישמע יתרו הקדים הכתוב פרשת יתרו לפרשת מתן תורה ואיתא למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא כמ"ש זבחים קטז. ואפילו למ"ד קודם מתן תורה בא יתרו יש להבין למה התחילה התורה פרשת מתן תורה במעשה יתרו. ואי להסמיכה למלחמת עמלק דאיתא מ"ר פ' כז לץ תכה זה עמלק ופי יערים זה יתרו ע"ש וכה"א בענוש לץ יחכם פתי וכן בגמרא שם מלחמת עמלק שמע. מכל מקום ק' שהיה צריך לכתוב מעשה יתרו סוף פ' בשלח אחר מלחמת עמלק. אך הענין דעיקר מתן תורה בא על ידי האהבה שהיה לישראל וכדש"נ זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' והיינו ההפקרות שהפקירו ישראל כל עניני עולם הזה והלכו למדבר ולא שאלו על ד"ש משה רבינו כמה חיות בהן כמה מעוברת בהן כמה ריכוכין התקנת למעוברות שמות רבה פרשה ב רק השליכו והפקירו כל עניני עולם הזה ועל ידי זה זכו למתן תורה וכמ"ש במד' רבה ר"פ במדבר כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות החכמה והתורה. וכן בברכת ק"ש שהוא ברכת התורה כמ"ש ברכות יא : שכבר נפטר באהבה רבה אומרים ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. שבטחו בך והלכו למדבר ולא שאלו ממה נתפרנס אלהים אתם דלא הוו מייתי כמ"ש ע"ז ה. ובדבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש שהש"ר א. וז"ש לעשות רצונך והוא על פי מה שאנו מפרשים מ"ש ברכות לה : עושין רצונו של מקום שהוא כפי מה שנברא אדם הראשון קודם הקלקול שיהיה פנוי רק לתורה ועבודת השי"ת וכמ"ש סוף קידושין ואני נבראתי לשמש את קוני. דרק אחר החטא נתקלל בזעת אפך וגו' שיהיה נצרך להיות חורש בשעת חרישה וכו' ואספת דגנך ונת' לך מא' ג וש"מ ט"ו בשבט מא' ד ובשעת מתן תורה שנתקן הכל נחקק בלב לעשות רצונך כרצונו של מקום להיות פנוי לתורה ועבודה כרשב"י ומלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו לעתיד. וז"ש בלבב שלם שיהיה כמו בשבת דאיתא תקו"ז תי' מח זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' וזהו בלבב שלם שיהיה אף חלל הלב שמאלי מלא קדושה ודברי תורה כיון שנעקר יצר הרע מכל וכל. כן תחננו ותלמדנו. ואחר כך אומרים ותן בלבנו בינה וכו' והיינו יראה עלאה שהוא כשנקבע היראה במעמקי הלב כש"נ אז תבין יראת ה' וגו' והוא בחינת שבת עלאה דאתפני מתמן יצר הרע. וז"ש ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך וכו' כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו וכו' הגדול נגד מדת אברהם אבינו ע"ה האהבה. והנורא נגד מדת יעקב אבינו ע"ה והיא יראה עילאה ונת' במ"א. ואחר כך אומרים שמע וגו' ה' אחד ועל פי מ"ש פסחים נו. כשם שאין בלבך אלא אחד כך וכו' דאף שאין בידינו להשיג היחוד בבחינת אמת כיעקב אבינו ע"ה להכיר שהכל אחד כמו עד שלא נברא העולם שעל זה מורה שם הוי"ה שאינו נהגה בעולם הזה מכל מקום אנו משיגים היחוד בבחינת אמונה ונת' כ"פ. וביציאת מצרים אחר עשר מכות שהיו נגוף למצרים ורפוא לישראל נגד ע"ס מתתא לעילא כמ"ש זח"ב כט א נתבררו ישראל במכה עשירית שיצאו מכל עשר כתרין דמסאבותא ונכנסו בקדושה עד כ"ע כמו שנת' כ"פ. ואז זכו ישראל בקריעת ים סוף דבעתיקא תליא כמ"ש שם נב ב ומשם באו למדבר סיני וזכו לקבלת התורה. וזה מצינו אף ביתרו דאיתא ברש"י וכעל ידי זה במכילתא אל המדבר וכו' בשבחו של יתרו דיבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה. והקדים הכתוב ההבדל בין ישראל לגרים דף דיתרו לשם שמים נתכוין כמ"ש במ"ר פ' כז אדם זה שבא אצלי לא נא אלא לשם שמים וכו' אף אתה קרבהו וכו'. מכל מקום כתיב ויחד יתרו ואיתא סנהדרין צד. שנעשה חדודים חדודים כל בשרו הד"א גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה. וכבר אמרנו במ"ש עשרה מי יודע עשרה דבריא שהמכוון שבכ"מ שנזכר מספר עשר מורה על עשר מאמרות למתן תורה ועשר מאמרות למעשה בראשית שהם א' כמ"ש זח"ג יא ב והיינו ע"ס ונת' חיי מא' ב וזה שאמרו בגמרא עד עשרה דרי מרמז דגם יתרו נתברר בכל עשר מדות הקודש. וכן הפקיר כל עניני עולם הזה שהיה יושב בכבודו של עולם והלך למדבר ללמוד תורה. ומכל מקום כ' ויחד שנעשה בשרו חדודים. מה שאין כן ישראל שהם באמת קשורים בשורש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ובשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו זוכין ישראל לקדושת האבות. ועל ידי שמירת שבת תתאה זוכין לעשות את השבת שבת עלאה ואתפני מתמן יצר הרע כמ"ש תקו"ז שם וכמו שזכו במתן תורה. ומי שזוכה לשמור שבת כהלכתה נגאל מיד מכל וכל. ואף שעל הכלל העולם נידון אחר רובו ואף שזוכין על ידי שמירת שבת להנצל מקטרוג היצר הרע וכמ"ש פע"ח ריש שער השבת אחר השבת חוזר יצר הרע למקומו. אך כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתה הוא בפרטיות נפשו נגאל מיד מכל רע וזוכה להיות אתפני יצר הרע מתמן לעולמי עד כיון שזוכה למיעבד לון לשבת עלאה ותתאה דירה בתרי בתי לבא כמ"ש בתקו"ז עמה שנאמר לדרתם. וזהו הקדמת פ' יתרו לפרשה דמתן תורה:

13 דרך המלך פתח ↗

והנה על המקדש אשר לעתיד נאמר. אתה ד' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ולמה מלפנים מגודל אהבתו אלינו השתמש דוקא בכלים של הדיוט ובבית מקדש וכלים שעשינו אנו. ועשו לי מקדש ועשו מנורת זהב טהור. ולעתיד שהאהבה תהיה יותר גדולה לא ישמש בכלינו כלי הדיוט רק מה שיביא עמו בביהמ"ק של מעלה. אפשר מפני שלעתיד אין הדיוט נמצא ולא כלי הדיוט. ואפשר זאת היא עבודתנו עתה לתקן את ימות המשיח, כי שני אלפים ימות המשיח מתחילות מיד מן חורבן בית שני כמו שאיתא בסנהדרין צ"ז. ונודע מהאריז"ל שלעתיד תתעלה עשיה לאצילות. אין לנו השגה מה היא אצילות אבל בספרי כ"ק אא"מ זצוק"ל מובא מע"ח שמבאר מעט לפי שכלנו שהיא כעין בחי' מחשבה שהיא בחי' אצלו, למשל באדם כשרוצה שאיש זולתו יעשה דבר מוכרח לאמר לו. וכשרוצה שהוא בעצמו יעשה דבר אינו צריך לומר כיון שידיו שלו הן, מ"מ לעשות צריך לחשוב ואיך יעשה, משא"כ כשפועל במחשבה היינו שחושב אז מעצמו חושב מפני שהמחשבה הכי קרובה אל הנפש היא, כעין זה החילוק בין עשיה ושאר העולמות לאצילות. והיא בחי' איהו וחייוהי חד בהון. לכן אז בשביל אהבת ישראל שימש בכלים הדיוטים. שהכלים הם זולת האהבה, ועתה משמש בהאהבה בעצמה את מי הוא ית' אוהב את ישראל. לכן עיקר דירתו בהישראל בעצמו. אין זולתיות רק בחי' אצילות אצלו, יש אהבת ד' והיא אלקות. כי מי הוא האוהב ד', ואיפה נמצאת האהבה. בו ית' ומה נמצא בהאהבה הישראל, לכן אינו שוכן בדבר זולתו רק בהארת האלקות, בישראל הנמצא באהבתו. ובת"ז איתא זכאה מאן דמתקן ליה דירה נאה בלביה כלים נאים באברים דיליה, והיא התחלת עליי עשיה לאצילות, הן בזמן שבית המקדש היה קיים היה התגלות יתירה הרבה מאוד מאשר עתה, מ"מ עתה אופן ההתגלות היא בחי' עליית עשיה לאצילות.

« תקוני הזהר כ״ב ע״א תקוני הזהר כ״ג ע״א »