שו"ת מהרש"ם חלק א ק״ס

« שו"ת מהרש"ם חלק א קנ״ט שו"ת מהרש"ם חלק א קס״א »

3 שבת פתח ↗

מְדוֹד וְהָבֵא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, שֶׁאָמְרָה ״מְאֹד מְאֹד הָבֵיא בְּלֹא מִדָּה״. ״וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעׇבְדוֹ״. מַתְנִי׳ לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמוֹר, וּמֵבִיא פֵּירוֹת בְּיָדוֹ. כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כׇּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ — רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא מַאי שְׁנָא הוּא וּמַאי שְׁנָא חֲבֵירוֹ? אָמַר רַב פָּפָּא: חָבֵר גּוֹי. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲבֵירוֹ יִשְׂרָאֵל, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׂכוֹר לִי פּוֹעֲלִים״, אֲבָל אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב?״ וּמַתְנִיתִין מַנִּי — כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — דִּכְתִיב: ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״. דִּיבּוּר — אָסוּר, הִרְהוּר — מוּתָּר. רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּיבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר — אַלְמָא הִרְהוּר לָאו כְּדִיבּוּר דָּמֵי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״, וְלֵיכָּא. הָכָא נָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״? הַהוּא, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה גּוֹי עָרוֹם — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ. מַאי אִירְיָא גּוֹי, אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי?! ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יִשְׂרָאֵל דְאָסוּר, אֲבָל גּוֹי, כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אֵימָא הָכִי נָמֵי?! אָמַר קְרָא: ״וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״. וְדִיבּוּר מִי אֲסִיר? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה — מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִים צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִיקּוּחַ רַבִּים בְּשַׁבָּת, וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת וּלְבָסִילְקָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקוֹת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת?! אָמַר קְרָא: ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ — חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָּרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מַלָּךְ וְשֶׁל מַה בְּכָךְ — מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ וְשֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת — אָסוּר לְחַשְּׁבָן. שֶׁל מַלָּךְ וְשֶׁל מַה בְּכָךְ — מוּתָּר לְחַשְּׁבָן. וּרְמִינְהוּ: חוֹשְׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין, וְאֵין מְחַשְּׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין, בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: ״כָּךְ וְכָךְ פּוֹעֲלִים הוֹצֵאתִי עַל שָׂדֶה זוֹ, כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין הוֹצֵאתִי עַל דִּירָה זוֹ״. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: ״כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי, וְכָךְ וְכָךְ אֲנִי עָתִיד לְהוֹצִיא״! וּלְטַעְמָיךְ, קַשְׁיָא לָךְ הִיא גּוּפַהּ! אֶלָּא: הָא — דְּאִיכָּא אַגְרָא דַאֲגִירָא גַּבֵּיהּ. הָא — דְּלֵיכָּא אַגְרָא דַאֲגִירָא גַּבֵּיהּ. אֵין מַחְשִׁיכִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנִּפְרְצָה לוֹ פִּרְצָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְגוֹדְרָהּ, וְנִזְכַּר שֶׁשַּׁבָּת הוּא, וְנִמְנַע אוֹתוֹ חָסִיד וְלֹא גְּדָרָהּ, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף, וּמִמֶּנָּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לָאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵירוֹ ״לִכְרַךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר״, שֶׁאִם יֵשׁ בּוּרְגָּנִין — הוֹלֵךְ. תְּנַן: אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת. בִּשְׁלָמָא לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים דִּבְשַׁבָּת לָא מָצֵי אָגַר, אֶלָּא לְהָבִיא פֵּירוֹת? לֵימָא: שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם מְחִיצּוֹת — מֵבִיא! מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּפֵירוֹת הַמְחוּבָּרִים. וְהָתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא תֶּבֶן וָקַשׁ. בִּשְׁלָמָא קַשׁ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּמְחוּבָּר. אֶלָּא תֶּבֶן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּתִיבְנָא סַרְיָא. תָּא שְׁמַע: מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת. עַל עִסְקֵי כַלָּה וָמֵת — אִין, עַל עִסְקֵי אַחֵר — לָא. בִּשְׁלָמָא אַחֵר דּוּמְיָא דְכַלָּה מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְמֵיגַז לֵיהּ אַסָּא. אֶלָּא מֵת מַאי נִיהוּ? — לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְקָתָנֵי מֵת — אִין, אֲבָל אַחֵר — לָא. וְאַמַּאי? לֵימָא: שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם מְחִיצּוֹת — מֵבִיא! מֵת נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְמֵיגַז לֵיהּ גְּלִימָא. אֲבָל מַחְשִׁיכִין. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אַבְדֵּיל וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל! וְכִי תֵּימָא דְּאַבְדֵּיל בִּתְפִלָּה — וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס! וְכִי תֵּימָא דְּאַבְדֵּיל עַל הַכּוֹס, כּוֹס בַּשָּׂדֶה מִי אִיכָּא?! תַּרְגְּמָא רַבִּי נָתָן בַּר אַמֵּי קַמֵּיהּ דְּרָבָא בֵּין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: בְּמַעְרְבָא אָמְרִינַן הָכִי: ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל״ וְעָבְדִינַן צוּרְכִּין. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמַר ״הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל״ וּמְסַלְּתִינַן סִילְתֵי. כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כֹּל שֶׁאֲנִי וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אַבָּא שָׁאוּל אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא קָאֵי: ״אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים לְהָבִיא פֵּירוֹת״ —

1 להרב המאה"ג וכו' מו"ה נפתלי ראבין נ"י אבד"ק קאלוואריא הסמוך לקראקא.

2 מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו אם יש כח ביד הרב לפסול קידושין שסידר איזו מסדר בהשגת גבול של הרח"ש השייך להרב ורו"מ התרה בו שלא לסדר ולא שמע:

3 הנה המסדר הזה לא טוב עשה בעמיו ואין לא טוב אלא רע כדאיתא בשבת ק"נ כי ד"ז שייך להרב וגם יש בזה השגת גבול מדינא בזה"ז כמ"ש בתשו' ח"ס חיו"ד סימן ר"ל ועמ"ש בשו"ת שבסוף חיבורי דע"ת סימן י"ג דיש לומר דהוי איסור תורה וגם אי הוי גזל דרבנן מכל מקום אם תפס הנגזל לא מפקינן דאפי' היכא דחייב רק לצי"ש מהני תפיסה ואף דהרש"ל וש"ך סימן כ"ח כתבו דדוקא לענין קלב"מ מהני תפיסה מכל מקום הרי בתשו' מהר"ם מינץ סימן ק"א מבואר דאפילו היכא דחייב רק משום גרמא בניזקין מהני תפיסה ואני מצאתי כן בתשו' מהר"ח א"ז סימן רכ"ט ע"ש במ"ש בשם ספר המקצועות ומ"ש עליו וע"ע במח"א הל' ריבית סוף סימן ט"ו בזה:

4 אבל מכל מקום אין הקידושין מתבטלין שהרי כל ברכות אינם מעכבות ובפרט דהחתן בעצמו יכול לברכם כמ"ש במהר"ם שיף גיטין נ"ז ואף דבתשו' פאה"ד ושיו"ב לאה"ע סימן ס"ב כתב שאין ראוי לעשות כן אבל בדיעבד ודאי מהני אם כן אפס מקום לבטל הקידושין בשביל שהמסדר עשה שלא כדין והשיג גבול הרב וע' בט"ז סימן קנ"ד בסדר הגט סק"ב כה"ג לענין הרב הנוטל שכר בגט וחליצה ויש לדון בזה דאם העדים ידעו מזה הוו כמסייעים לדבר עבירה אבל מכל מקום לא נפסלו עי"ז לעדות דלא משמע לאינשי איסורא בהכי וכדאיתא כה"ג בחו"מ רסי' ל"ד ועוד דבפעם ראשון ובאותן קידושין ודאי דלא נפסלו ולכן אין מקום לבטל הקידושין וכבר הארכתי בזה בתשו' להרב דק' אזיפאליא והעליתי ג"כ כן. ואף דבשו"ת שו"מ תליתאה ח"א סימן רל"ט כתב דהקידושין פסולים אבל דבריו תמוהים ואולי מיירי שעשו שם תקנה לפסול הקידושין וע' כנה"ג אבן עזר סוף סימן כ"ח. והנלע"ד כתבתי:

3 שו"ת מהרש"ם חלק א פתח ↗

להרב הה"ג וכו' מוה' חיים צבי אשכנזי נ"י אבד"ק פשעוואדסק. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה שנשאת זה ששה שנים בהיותה בת י"ז ולא היה לה עוד שום ווסת נדות ובערך שנה אחר הנישואין ראתה פ"א וטבלה ושוב אחר איזו שבועות ראתה דם בשפע ואח"כ מצאה בכל עת כתמים ומראות של מוגלא בתערובות דם שחור וברוין ולא יכלה ליטהר כמה חדשים ונסעה לוויען לדרוש ברופאים ואמר לה הפראפעסר הגדול שנחוץ לעשות אפעראציאן ונתן לה מכתב להשפיטאהל שהוא צומח מכה שקורין פיליפ והוא כמין גבשושית וקרומים והמכתב הלז עוד בידה ואח"ז חתכו שם המכה ופסק הוסת וגם המראות ערך ד' חדשים ושוב חזר הווסת וחזרו גם הכתמים ובשנה ב' נסעה שנית לשם ואמרו הרופאים כי חזר וצמח המכה וניקו שנית וחדלו שנית כל הדמים משך עשרה חדשים ושוב חזר הווסת וגם הכתמים ומנהגה כי בכל ערך ה' או ו' שבועות בא לה ווסת דם צלול בשפע ככל הנשים אבל לא בהרגשת פתיחת פי המקור רק הרגשת זיבת דבר לח ואחר שפוסק הזלת הדם בשפע יוצאים בכל עת בלא שום הרגשה כלל מראות מוגלא וליחה מעורב בדם שחור וברוין וכן מוצאת כתמים כאלו ובשנה העבר נסעה עוד לקראקא וניקו הרופאים שלישית ואז היתה בריאה משך ה' או ו' חדשים שבא לה הווסת בקביעות בכל ה' שבועות ואינה זוכרת אם היה ביום קבוע אבל עכ"פ בפחות מן ד' שבועות לא ראתה בשום פעם וספרה ז' נקיים וטבלה ואולם בחורף העבר שוב חזרו המראות וכתמים וא"י לטהר ושלח רו"מ לדרוש ברופאי קראקא ואמרו שלשה זה שלא בפני זה שיש לה מכה הנ"ל ומשם באים המראות ואין זה דם נדה אלא שהאחד אמר כי הוא בצואר הרחם והשני אמר שהוא בתוך הרחם והשלישי הכריע שהוא בסוף הצואר בתחלת הרחם וידיעתם הנ"ל היא על פי מישוש בשפוד שמכניסים לשם וגם ע"י הכרה בתכונת המראות והמוגלא ע"פ ספרי רפואות ובעת שעשו האפיראציאן הוציאו קרומים תבנית מכה הנ"ל וכי דרך מכה זו לחזור ולצמוח בכל עת עכת"ד השאלה: והנה רו"מ האריך בענין נאמנות הרופאים והביא דברי הח"ס סי' קנ"ח וסי' קע"ה ושאר אחרונים בביאור עובדא דנדה כ"ב במעשה באשה שהפילה כמין קליפות והעלה דהתם דהשערת הרופאים היה רק מאין באים הקליפות בחנו חז"ל אם כדבריהם כן הוא ולא סמכו עליהם משא"כ היכא דאומר על גוף זה שהוא חולה מאמינים לו ומ"מ לענין הרפואה יש לספק אם ידיעתם אמת והנה בגוף דברי הש"ס הנ"ל הגם דבתשובת מהרמ"ל סימן קי"א ועבוה"ג סי' כ"ב ומעיל צדקה סי' ל"ד האריכו בזה בפירושים שונים אבל הנה מצאתי בתשובת כנסי"ח סי' ל"ב שכ' דמקובל בידו דהא דנקט בנדה כ"ב תטיל למים זהו מדברי הרופאים עצמן אבל היכא דאין לרופאים ספק סמכינן עלייהו ובזה תי' דברי הב"י סי' קצ"א שכ' ע"ד הר"ן בדין חצץ אדום דיש לסמוך על דברי הרופאים והביא ראיה מעובדא דקליפות ושערות ותמה בד"מ דהתם הא מבואר דלא סמכו על הרופאים ובדקו אם נימוחים ולהנ"ל צדקו דברי הב"י דשא"ה שהרופאים עצמן היו מסופקים וצוו לבדוק כן וע"ש סוסי' ל"ד עוד בזה שהחזיק בד"ז ותי' בזה קו' הרא"ש כלל ב' הנ"ל ע"ש ובשו"ת רח"כ סי' ל"ה תי' מדנפשי' דברי הב"י עפ"ד כני"ת סי' ל"ד ולא ראה בסי' ל"ב הנ"ל שקדמו בעל כני"ח בעצמו ולענ"ד נראה ראי' לדבריו מתשו' מהרי"ק שרש קנ"ח שרמז הב"י סימן קצ"ט בקיצור ולא הביא ראיותיו אבל במהרי"ק עצמו מבואר במה שצוה לשאול לרופאים אם טבע היין לסבך השערות וז"ל ובכל מקום מצינו שסמכו חכמים ע"ד הרופאים כדאמר בנדה כ"ב אראב"צ ב' דברים העלה אבא וכו' שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה וכו' משמע שסמכו ע"ד הרופאים ואפילו בחששא דכרת ואע"ג די"ל דשא"ה שכן היו הדברים מוכיחין שאין דרך האשה לראות דם נדה בכה"ג מ"מ ג"כ י"ל דאדרבא שכן הוא דאפי' התם שהיה שור שחוט לפניהם דהיינו שערות וקליפות אדומות וגם שהיה ספק כרת אפ"ה סמכו מכ"ש בכאן וגם דהכא נמי הדעת מכרעת קצת שאין לחלק בין מים ליין בענין זה: וגם מצינו לענין אכילת חולה ביו"כ ששומעין לרופא אפילו חולה אומר א"צ וכו' ומעשים בכל יום שאנו סומכין ע"ד רופאים גוים להאכילם עכ"ל ומבואר דס"ל דגם על רופאים עכו"ם סומכין ואף דנידון מהרי"ק אין בו חציצה גמורה בדיעבד כמ"ש במהרי"ק וב"י שם מ"מ מראייתו מהש"ס הנ"ל מוכח דס"ל דסמכו שם ע"ד הרופאים לגמרי והביא גם מהא דמאכילין ביו"כ ומדמה לה להא דנדה וס"ל דלא מטעם ספיקא הוא ובע"כ דמפרש לעובדא דנדה הנ"ל כדעת הב"י וכנסי"ח הנ"ל ויעוין עוד בס' האשכול הל' נדה סוף סי' מ מ"ש מדברי הירושלמי בזה וע"ע בתשו' ב"ח החדשות סי' ל"ו בשם מהר"א עפשטיין מ"ש בדברי הש"ס הנ"ל ובדברי ב"י הנ"ל וע"ש בהג"ה בשם גדול אחד מ"ש בזה ועכ"פ בדאיכא נמי רגל"ד והוכחה בודאי יש לסמוך על הרופאים וכמ"ש הרדב"ז בתשו' שהביא הח"ס שם וכן נראה מהירושלמי פ"ט דנזיר הל' ה' בהא דהמכה את חבירו ואמדוהו למיתה הקל ואח"כ חזר והכביד דלרבנן חייב מפני שרגל"ד ומוכח דסמכינן על האומד של רופאים להרוג האדם בצירוף רגל"ד אבל ברש"י סנהדרין ע"ח מבואר דהיינו אומד ב"ד ובתשו' מהר"י אסאד סימן קצ"ג ביאר עפ"ד רמב"ם רפ"ב מסנהדרין שכתב דהסנהדרין צריכים לידע גם חכמת הרפואה ותי' בזה קו' הכ"מ ושכ"כ בט"א שער ט' ע"ש וא"כ יש להוכיח דגם בדאיכא רגל"ד אין הרופאים נאמנים באומד שלהם אבל י"ל דרש"י כ"כ לפי גי' הש"ס דילן דר"נ פוטר משום רגל"ד וא"כ חיוב מיתה היא בלא רגל"ד ולכן בכה"ג אין לסמוך על הרופאים אבל בצירוף רגל"ד לכ"ע נאמנים וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל ונראה עוד ראיה מרמב"ם פ"ב מרוצח ה"ח בהורג טרפה דאינו חייב ודוקא כשיאמרו הרופאים שאין למחלה זו רפואה ע"ש ואולי שא"ה דבאו לפטור את הרוצח ממיתה וע' בשו"ת נודע בשערים חיו"ד סימן י"ב שהביא בשם ח"א ראיה מגיטין ע"ב ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה אומדין אותו וכו' והוא דחה דהתם גי"מ בעלמא הוא להאמין לרופאים ע"ש וגם היכא דאיכא הוכחה ורגל"ד הוי רק גי"מ בעלמא וכמ"ש בתשובת הרשב"א שהובא בש"ך סי' מ"ח סקמ"ב דמה"ט אפילו קטן נאמן ובאמת שהוא ש"ס ערוך בב"ק קי"ד ע"ב דפריך אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני כגון שבעלים מרדפין אחריהם ופירש"י דרגל"ד דשלו הן הרי דאפילו בממון נאמנים בצירוף רגל"ד וע' נו"ב מה"ק אה"ע סי' ל"א וח"ס א"ע סי' מ"ו שלא הביאו מזה: ויש לדון בזה מהא דיו"ד סי' קכ"ט ס"כ בהג"ה בשם מרדכי וסי' ק"ל ס"ח בשם ת"ה דנראה קצת סתירה בזה וע"ע בתשובת מהר"י אסאד יו"ד סי' קצ"ג בענין נאמנות הרופאים ומצאתי בדמש"א פ"ד דחולין סוסי' י"ד שהוכיח מדנקט בחולין ע"ז שאלתי לחכמים ולרופאים שבכל דבר התלוי באו"ה אע"פ שהוא מהלכות הרופאים אין סומכין עליהן לבד עד שישאל גם לחכמים בתורה כי אין חכמת הרפואה באדם דומה לאיסור בבהמה ואין חילוק בין אם שואל מקודם לחכם או מקודם לרופא ע"ש נראה מדבריו דבאדם סומכין על הרופא ובש"ס דנדה שאלו לחכמים והם שאלו לרופאים וסמכו עליהם ומצאתי בח"ס בחידושיו לשבת ס"א וע"ז ל"א שפקפק דאפשר יש חילוק בין גוף עכו"ם לישראל משום דחביל גופייהו וצ"ע ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה ס"ו ועיון יעקב לסנהדרין ע"ה כתב דצריך ב' רופאים וגם בתשו' מע"צ סי' ל"ד צידד כן ע"ל סי' כ"ה עוד בזה: והנה בנ"ד יש לפקפק כיון דבתחלה כשעשו הרפואות ואפיראציע חדל גם הווסת והיה מקום להוכיח מזה כי הווסת וגם המראות ממקום א' הן אבל ממה שנתהוה אחר הנקיון שעשו בקראקא שחזר הווסת כהוגן וחדלו המראות מזה יש הוכחה לדברי הרופאים והוכיח סופו על תחלתו שלא נעשה האפיראציע כהוגן ואולי פגעו גם במקור דם הנדה ועל ידי זה נצמת ונתעכב הדם בתחלה וגם מה שבא בתערובות מוגלא הוא הוכחה לזה כמ"ש רו"מ בשם תשו' פ"י חיו"ד סי' א' דכיון דיוצא ליחה מוכח דיש שם מכה ובשם הסד"ט סימן קפ"ז סקי"ד בשם הנש"ד ואני מוסיף שגם בב"מ סי' קפ"ז הביא כן בשם תשו' מהר"י סג"ל ע"ש ועוד אני אומר דגם במה שנסתפק הסד"ט שם אם יש לצרף מה שהדם משונה מדם ווסתה והביא מתשו' דב"ש בזה ודחה דאין לצרף ד"ז ואני מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ד טור א' סי' מ"ט בתשו' הר"ש דוראן דנראה ג"כ דאין לצרף ד"ז כלל אבל מצאתי בתשו' מהר"ח א"ז סי' קי"ב שצירף ד"ז דמה"ט י"ל דאינו מן המקור ולצרף לספק אחר אלא דהתם ברמ"ת חשש שמא השמש עכרן ע"ש וזה ל"ש בנ"ד ולכן מכח שינוי מראה הדם עצמו יש הוכחה לדברי הרופאים ויעוין נדה י"א ע"ב ורש"י שם דמפורש דטעמא דשמש עכרן לא שייך רק בשמשה ועיין תשובת רח"כ סימן כ"ט וגם יש לצרף בתשו' רח"כ בקונטרס שאלת חכם שבסופו בשם ח"א דברואה בלא הרגשה מהני אמירת רופא עכו"ם לכ"ע ע"ש וה"נ בנ"ד וא"כ בנ"ד נאמנים הרופאים שיש לה מכה בצואר או ברחם ותולין במכה וכמ"ש רו"מ בשם תשו' עט"ח סי' י"ח דגם הח"צ סי' מ"ו מודה בכה"ג לדעת מהרמ"ל דדוקא בנתלשה האם ס"ל דהוי דם נדה משא"כ בכה"ג והנה בס' מנחת עני להרב מוה' ארי' ליב מו"ץ בקאמיניץ דליטא ברוסיא הביא בענין אשה שיש לה וסת קבוע רק בכל יום היתה פעמים שופעת דם עכור ומוגלא ופעמים זבה ממנה דם מעורב במוגלא ופעמים היתה רואה טפין טפין והרופאים הגדולים שפטו עליה שהמקור שלה מוכה ופצוע ומשחת לגמרי והאשה לא היתה יודעת רק שכואב לה שם אבל זאת אם מכתה מוציאה דם שלא בשעת ווסתה לא היתה יודעת רק מפי הרופאים והביא מכמה שו"ת שלמדו מהש"ס דנדה הנ"ל מהב' מעשים שהעלה ר"צ ששאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה ואר"ל ובפושרין ומוכח דהחכמים לא סמכו על הרופאים ושאל שאלה זו להרב הגאון מו"ה יעקב אבד"ק קארלין בעהמ"ח ס' משכנות יעקב והשיב לו שבטעות נדפס המאמר תטיל למים אם נמוחו טמאה בשני המעשים הנ"ל כי במשנה ר"פ המפלת נאמר שם המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה וא"ל טהורה וזה התטיל למים אם נמוחו טמאה אינו שייך להמעשה הב' הנאמר בגמ' שם רק הוא מסומן על המשנה וע"ז אר"ל ובפושרין והמדפיס הראשון שהדפיס הש"ס טעה וסבר ששייך להמעשה ולכך הדפיס גם במעשה הא' תטיל למים וכו' ובאמת הוא טעות הדפוס וראיה לזה דהא בתוספתא נדה נאמרו שם שני המעשות האלו ולא נכתב שם כלל הא דתטיל למים וכו' לא במעשה הראשונה ולא בשני' וכן בירושלמי נדה ג"כ נאמרו ב' המעשים הללו וג"כ לא נאמר בהם הא דתטיל למים ונמצא לפ"ז דהחכמים שאלו לרופאים וסמכו עליהם והרב המאוה"ג מו"ה יוסף אבד"ק הוראדנא אמר לי ששמע מפי רבנים שהגאון מו"ה חיים ז"ל מוולאזין אמר ג"כ זאת ויוכל להיות שהה"ג מו"ה יעקב הנ"ל שהיה תלמידו של מוהר"ח הנ"ל שמע זאת ממנו והמעשה עם האשה הנ"ל הוא ג"כ דבר נפלא שלא נשמע כזאת ולא הובא בשום שו"ת בעניני נדה כיוצא בה דהאשה נסעה לקענינסבורג והי' שם אספת הרופאים הגדולים והסכימו כולם שמונח בהמקור שלה איזה סמרטוט שמזה נבלה הבשר דהמקור ועלה מכות גדולים ופצעים ונשחת כל בשר המקור ונתנו לה רפואות שיפתח המקור כמו בלידת ולד ויצא מן המקור מה שמונח בו וכן היה ויצא ממנה סמרטוט עב מן פשתן ואמרו הרופאים שבשעה שילדה הילד האחרון הניחה המילדת סמרטוט עב וגס לקבל הדם שיצא ממנה ואז היה המקור שלה פתוח ושאב המקור את הסמרטוט לתוכו ונשחת המקור ועי"ז נתהוו שם המכות הגדולות ובודאי מכות כאלו מוציאות דם ובשמעי זאת נהניתי מאוד עכתו"ד המנחת עני. ואני מצאתי בתוספי הרא"ש לנדה כ"ב שם שכתב וז"ל אמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מיעיה וכו' לא שהי' ברור לרופאים שהי"ל מכה בתוך מיעי' דא"כ אפי' אם נימוחו טהורה כדאמרי' לעיל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה אלא אמרו הרופאים אולי אשה זו מכה יש לה וכו' ויבדק הדבר ע"י הטלת מים אם נימוחו וכו' וכן ההוא עובדא דשומא עכ"ל ומבואר דאם אמרו הרופאים דבר ברור א"צ לבדוק וגם מבואר דמפרש דהרופאים עצמם צוו להטיל למים וכדעת כנסי"ח שהבאתי לעיל: אך מ"מ י"ל דדוקא רופאים ישראלים וע' במ"נ מ"ת בקו"א בסופו דרופאי ישראל שבזה"ז שמחללים ש"ק בפרהסיא י"ל שאינם נאמנים ומ"מ נראה דאם אמרו ב' זה שלא בפני זה בצירוף דלא מרעי אומנתם יש לצדד בזה ובפרט בצירוף רגל"ד: והנה רו"מ העיר די"ל דבנ"ד דאינה מרגשת בשעת ווסתה רק זיבת דבר לח ולשי' כמה אחרונים אין זה הרגשה דדוקא פתיחת פי מקור הוי הרגשה וא"כ לפמ"ש הסד"ט סי' קפ"ו סק"ד בישוב ד' רמב"ם דיש לה וסת היינו ליום קבוע וגם מרגשת פיהוק ועיטוש וכה"ג משא"כ אין לה וסת ולכן באשה שאין לה וסת ל"ש הרגשה א"כ לפ"ז בנ"ד דאינה מרגשת בשעת וסת לא מקרי וסת קבוע כלל והביא דברי הב"מ סי' קפ"ד מה שהשיג עליו בזה עכ"ד ובאמת נעלם מרו"מ דברי הטוש"ע סוף סימן ק"צ סל"ד דגם בכתמים הנמצאים בעד בדוק הוי קביעות ווסת לכל דבר וע"ש בב"י בשם הראב"ד והרי כתמים הם בלא הרגשה ואפ"ה הוי קביעות וסת לכל דבר: ובאמת דגם הרמב"ם דמיירי לענין פיהוק ועיטוש לשי' אזיל דס"ל דוסת הגוף בפ"ע אינו וסת רק בצירוף הימים ואנן לא קיי"ל הכי כמ"ש הה"מ שם ולדידן מוכח דוסת הימים גם בלא מקרה הגוף הוי וסת וא"כ גם לשי' הסד"ט שהבין דהרמב"ם מיירי בהרגש פתיחת מקור דדמי לשאר מקראות הגוף אין ממנו ראיה לדידן וכמ"ש ועוד דכיון דהרמב"ם סובר דחזקת דם בא בהרגשה א"כ אשה זו ששופעת בזמן הוסת אורח כנשים מסתמא מרגשת או דיהי' מוכת דזיבת דבר לח מקרי הרגשה וגם בגוף דין הרגשה הנ"ל אף שראיתי גם בתשו' פ"י סי' א' שהעלה דהרגשת יציאת דם אם לא הרגישה שיצא מן המקור לא מקרי הרגשה ע"ש שהביא ראיות אבל נראה דהיינו אם יודעת בבירור שלא הרגישה בשעת זיבתו מהמקור אבל בסתמא תולין שהרגישה יציאת דם מן המקור ואינה בקיאה להבחין דחזקת דם בא בהרגשה וכן ראיתי בחו"ד רסי' ק"צ ובשו"ת מהר"י אסאד סי' קצ"ד שכתבו דזיבת דבר לח ל"ה הרגשה אם יודעת בבירור שלא הרגישה בשעת זיבתו מהמקור כרי כמ"ש וגם הנה מצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סוסי' קי"ב וז"ל ואיני מבין כל הבודקת ומצאה טמא בעלה בחטאת וכו' ובהיותי בנאיישטאט דברתי בזה עם מורי הר"ע והשיב לי שפירוש עד שתרגיש בבשרה כלומר שמצאה דם בבשרה אפי' אם אינה מרגשת ביציאתו כגון דם הנמצא בפרוזדור שחייבים עליה על בימ"ק אע"פ שלא הרגישה בו ביציאתו מן המקור וכו' עכ"ל אבל מ"ש מהא דחייבין על בימ"ק צ"ע דאנן קיי"ל מק"מ טמא ולטהרות א"צ הרגשה כלל וע' בסד"ט סוף סימן ק"צ באורך בענין זה ועכ"פ כיון דמפורש גם ברמב"ם רפ"ט מאי"ב דבכל דם הנמצא בפרוזדור אפי' לא הרגישה טמאה דחזקה דהרגישה א"כ מכ"ש בהרגישה שזב משם לחוץ ודוקא ביודעת בבירור שלא הרגישה זיבת הדם מהמקור נחלקו האחרונים משא"כ בסתמא וא"כ הדבר ברור דבנ"ד בתוך שיעור ד' שבועות דינה כאשה שיש לה וסת קבוע: ובעיקר קושית הרא"ש שהביאו הפוסקים בהא דנדה כ"ב הנ"ל מצאתי בשו"ת בש"ר סימן ק"ו וכפי הנראה הוא תשובת הרשב"א להרא"ש כמ"ש המגיה שם והשיב דהרופאים לא אמרו בבירור שיש מכה אלא שהחכמים שאלו מהם על הקליפות מה הן ואמרו הרופאים שאם הם קליפות ממש הדעת נותן שיש מכה במיעים אבל אם הוא דם שנקרש בביה"ח אלא שנראה בעינינו כקליפות לא נאמר בשביל שי"ל מכה והרופאים עצמן כשיבא לידם יבחנוהו והביא ג"כ גי' בש"ס שהרופאים עצמן השיאום להבחין ע"י הפלתן למים ע"ש וזהו כדברי הכני"ח שהבאתי למעלה וכבר הבאתי שהדבר מפורש בתוספי הרא"ש לנדה והאחרונים לא ידעו מזה במחכת"ה: ומעתה נשובה לדין הרמ"א דסי' קפ"ז שהביא רו"מ דברי הנו"ב ונטע שעשועים סי' כ"א ובאמת שגם בתשובת פ"י ח"א יו"ד סי' א' ובח"ב סי' כ"ט האריך בדחיית דברי הב"ח והעלה להקל גם באינו ידוע אם המכה מוציאה דם ומצאתי בתשובת תשב"ץ ח"ד בחוהמ"ש טור א' סי' מ"ט בתשו' הר"ש דוראן דהגם דאין לסמוך ע"ד המרדכי להתיר שלא בשו"ו מ"מ בדאיכא נמי מכה יש להקל ע"ש וגם בשו"ת כתר כהונה סי' מ"ו האריך מאוד והעלה להקל ובפרט באשה שא"י לטהר דגם הש"ך מודה דא"צ ז"נ כלל וכמ"ש בשו"ת שעא"פ סי' ע"ו ותשו' פ"י סי' א' ע"ש באורך וראיתי בכסד"ה שבשו"ת בש"ר סי' ק"ו שתמה דגם בדאיכא מכה איך נתיר מספק כיון דרוב דמים מן המקור ואפי' בספק השקול לדעת רשב"א שביו"ד סי' נ' לא מוקמי' בסד"א בחזה"ת והביא בשם תשו' מע"צ שהעתיק תשו' הח"צ שהעיר קצת מהנ"ל והמע"צ תי' דמצרפין מיעוט דם עליי' והוא דחה דגם נגד שניהם איכא רובא במקור ואני בתשו' אחת לק' דאלינא העליתי עפמ"ש בהפלאה כתובות ט"ו ותשו' כנסי"ח סי' כ"ד וח"ס סי' ס"ג בדין ט' חניות דלא תליא ברוב בשר אלא ברוב מקומות אם כן ה"נ יש ב' מקומות לפנינו והוי רובא ומצאתי בשו"ת ב"א סי' מ"ח באמצע התשו' שהעיר בסברא זו אלא שלא הביא ממקומות הנ"ל ואף דגם המכה במקור מ"מ כיון דדם שבא מהמכה אינו טמא הוי רובא ואפילו הוי רק כמחצה על מחצה שוב י"ל דאזלינן בתר קרוב דהתחלת הרחם והצואר והעליי' קרובים יותר מעומק הרחם מקום שפעת דם נדה: ועוד דשלא בשו"ו האשה בחזקת מסולקת דמים כמ"ש בתשו' רח"כ והחזיקו על ידו בתשו' נט"ש סי' כ"א ותשו' מא"נ סימן נ"ז וארי' דב"ע סי' ו' ובר"א סי' נ"ח וח"ס סי' קמ"ב וגם בימי ז"נ הויא בחזקת טהרה ועכ"פ בצירוף שהדם משונה ממראה דם נדה איכא חזקת טהרה כמ"ש הח"ס שם וא"כ ה"נ בנ"ד וע"ע בפ"י כתובות ט' מ"ש ע"ד מהרש"א לפי פיר"ח ובקו"א שם שכתב ג"כ דבמכה בצדדין יש צד להקל משום קורבא ואף דבנ"ד המכה ברחם מ"מ הרי הוא בצואר והתחלת פי הרחם ואיכא נמי קורבה וע' בב"ש א"ע סי' ס"ח סק"ג שהביא ג"כ דברי מהרש"א כתובות ט' הנ"ל דשלא בשו"ו דם נדה לא שכיח. ולענין הפסק טהרה וספירת ז' נקיים יפה כתב רו"מ דעכ"פ תפסיק בטהרה יום א' ואם ח"ו ג"ז לא יהיה באפשר כתבתי בתשובה הנ"ל להקל ע"י בדיקת קינוח שלא בחורין וסדקים. ואני תפלה שישלח השי"ת ידו וירפאה לבל נצטרך לכנוס בפרצה דחוקה: והנה בגוף השאלה הנ"ל יש לצרף עוד מ"ש בס' שי"ט סי' קפ"ז תשו' ח' לצדד בדם היוצא עם ליחה לבנה דבדם נדה שיגע בבשרה ולכן אם יצא בשפופרת טהורה דהליחה נוגע בבשר ושם בח"ב סימן צ' נשאל מהא דנדה ט"ז דחיישינן בדם מכה שמא טיפת דם מעורבת בו והשיב דדם הוי מינו ואינו חוצץ משא"כ בליחה וראיתי בס' רה"מ לזבחים ל"ה שנדפס מחדש ונשלח לי מהמחבר למנה שהשיג עליו דהא לח אינו חוצץ ונעלם ממנו ש"ס ערוך בזבחים ע"ח ע"ב ורש"י ותוס' דגבי רוק דקריר ועב חוצץ גם בלח ומכ"ש בליחה ע"ש ואם אמנם סברת השי"ט הנ"ל מפוקפק בעיני דמאן מפיס אם אולי הדם נוגע בבשר אך כפי שבנ"ד יש מכה י"ל דהוי ס"ס וסניף מיהו איכא. והנלע"ד כתבתי:

« שו"ת מהרש"ם חלק א קנ״ט שו"ת מהרש"ם חלק א קס״א »