שו"ת מהרי"ל, מפתחות ע״א

71 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

בשמחה תחוגו אהו' הח"ר שמואל בר יוסף וה"ר שלמה בר שר שלום שי' כתבתם שרבותי' שבארצכם טרודים ומי אנכי בא עד הלום טריד בכפלי כפלים ומלא צרה ויגון מחמת חסידי קדושי עליון דאבדין ולא משתכחין וטרדת יום הנורא על כן אבוא בקצרה. אך דין תורה לא ידענא. נראה דאין דברו ראובן ממש אפי' לפי דבריו כיון שהוא גרם עם השר להפרידו מעצמו אפי' קוד' הפשרה דמה שפסק מהר"ם דיש כח ביד השר לפטור האחד וראיותיו מהני אבולי. היינו דוקא כשהשר מעצמו אומר כן בלא בקשת אבולי אבל כשהיחיד גורם להפסידו לאו כל כמיני' אפילו אם בא לגור אדעתא דהכא כמו שבאר בתשובתו והיא במיימוני בסדר נזיקין ואין פנאי להעתיקו ע"ש כ"ש בנדון זה שהיה אחר הפשרה. ומה שהשר אמר אליו שלא היה בפשרה כדי להוציא ממנו אמר כן. ואפי' אם התרה בהם קודם הפשרה לא צייתינא ליה. וכן כתב מהר"ר חיים בא"ז בתשובה. וז"ל וזהו מנהג פשוט בכל מקום תפוצת הגולה כו' עד ואם יחיד או שנים צועקים כנגד הדבר אף מראש עד סוף בשביל זה לא מיפטר דבטיל יחיד במיעוטו. ובדידי הוה עובדא כמה פעמים כשהייתי שליח הקהל קלוני"א ור' זעליקמאן כהן ז"ל צעק כמה פעמים אל תדור עלי כלום בשביל זה לא נפטר כדי שלא להכשיל את הרבים בפעם אחרת וכ"ש בנדון זה שעת סכנה היא בגופה והדבר נחוץ עכ"ל. ועוד האריך באותה תשובה והביא עוד מעשים וכתב שלא תנעול דלת בפני טורח עבור רבים והמדקדק דקדוקי עניות ולעורר מדנים אין לבו לשמים עכ"ל: ובתשובה אחרת כתב עוד הרב הנ"ל וז"ל ועוד אומר אני אפי' אם היתה צועקת אין שומעין לה. ועוד שהיתה תפוסה עם אחרי' ולא היו יכולין להניח פשרת' עבורה והיא ניצלת עמהן. פשיטא שאין בדבריה ממש ואין לפקפק עכ"ל. הרי כל אפי' שוין דיחיד הפורש לא משגיחין ביה: ומה שכתבת' שלא הי' שותף עמהם כי כל אחד ניתן מם בפני עצמו לאו מילתא היא דכעין זה יש רוב קהלות וישובין ואפ"ה למסים שאינן רגילין הוו שותפין. ומה שכתבת' דחשיב עלילה וגזילה דמלכותא לא מפיו אנו חיין. דכל מסים שלנו אין להם קצבה. כדפי' מהר"ם בתשובה במרדכי ובמיימוני דאפילו כי תפסינן חשיב מחמת ממון ומיקרי מסים. ודוקא כשמעליל על מקצת הקהל מחמת עלילה שאין מן הדין. אבל הכא זוזי קבעי ואיים עלייהו כדי להוציא וכ"ש לעת כזאת שכל השרים צובאים בחיילות רבות. וצריכין אפסנין והוצאות מרובות דינא הוא על יושבי ארצם לסייע להם כדפי' ר"י בתשובה שבמיימוני: ומה שכתבת' להפטר מחמת בריחה הא פסיק ר"י דחייב. וכן מנהג דאחר תביעות המסים לא מצי למיפטר ומהר"ם שפטר הני דערקי היינו כדמפר' טעמא שהיתה עלילה. ובנדון זה דינא הוא וכופין ואפילו לר"ת דכתב סתמא. הא מסיק עלי' במרדכי אי הדר לא מפטיר אפי' לר"ת. ועוד נראה לענ"ד דאפי' לר"ת את"ל דדעתי' אפילו אמסים דהוו דיגא דמלכותא. היינו דוקא כי ערק עם כל אשר לו אבל בנשארים מטלטלין ונכסים ברשות המושל מוערקייהו דדא בטפסי דמלכא מונח. ואיהו אינו מוחזק והקהל אקרו מוחזקי' דשלוחי דמלכא אינון. אמנם אם יברר ראובן שכיוצא בזה היה מנהג מקדם בעיר הזאת דאפילו כשתבע השר מם שאין רגיל שיתבע מכל אחד לבד אז יש לו טענה לפי דבריו שהי' מתחל' עד סוף שלא באגודתן. אבל אם הקהל מכחישי' אותו והכח בידם לישבע או להפך ומיקרו נמי מוחזקים לענין זה כ"ש קהל טבריא מההיא דלא יחפור: ובתשובה גופה מבואר באריכות: גם מה שטענו הקהל שלא יצא עם בני ביתו מן העיר ל' יום כמנהג רואה אני את דבריהם כי כן כתב מהר"ר מנחם. וכן ראיתי מנהג בכל מקומות שעברתי ושלום ממני הק' יעקב הלוי:

1 ראובן גרם עם השר להפרידו מן הקהל בענין המס:

שו"ת מהרי"ל א׳ »