שו"ת מהרי"ל, מפתחות נ״ז

57 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

מה שאמרו רבותינו לגרר ריש מעיא באמתא פי' הטבחיות: והנה שמעתי יש אומר אמה ממש. ויש אומרים רק אורך חצי זרוע של אדם. ומודדין מן היד עד הקודא שקורין בל"א אילבוג"ן. ואם הפי' הכי דמאן דאמר חצי זרוע אם כן נתת דבריך לשיעורין שפעמים הזרוע ארוך ופעמים קצר: ועתה יבאר אדוני הפי'. תשובה. מי שמפרש ריש מעיא באמתא על הטבחים רוצה לומר אמת המעים כך פי' הרא"ש על המיימון. וכל ימי תמהתי על ננס באבריו וארוכה דמודדין בשוה ושמא קים לן דאין נוגע בחלב הכליות אלא עד שיעור הקצרה שבהם: שאלה הנה המרדכי כתב בפ"ב דחולין גבי לא אמר ר' יודא אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת כו'. ותימא דמעשה בכל יום אנו מבשלין וצולין עופות בלא ניתוח אע"פ שלא נקבו הוורידין ע"כ. וקשה לי מה תימא זו והלא לא מצריך ר' יודא אלא לכתחלה. אבל בדיעבד כשר. וכ"ת כיון שמעשים בכל יום שאינו מבשלין וצולין בלא ניתוח היינו לכתחלה ומה בכך אם לא נשחטו ולא נקבו הוורידין הלא אנו מסירים אחר השחיטה הוורידין מן הצואר הנה והנה שלא תעכב הדם לצאת. וכ"ת בימיהם לא היו רגילין בכך להסיר הוורידין אחר השחיטה. מ"מ קשה מה בכך אם לא נשחטו ומה צריך לשחוט הוורידין נורא שאב לדם כוליה ומליחה נמי מוציא דם דקיי"ל מליחה כרותח דמי. וכ"ת להכי מצריך לשחוט או לנקוב הוורידין בשעת השחיטה דאז הדם הוי חם ויוציא כו' אם כן בבהמה נמי יהא צריך מטעם זה. וכ"ת גבי בהמה איכא תרתי ניתוח ומליחה. אבל גבי עוף ליכא אלא חדא. אין זה טעם נכון כיון דמליחה מוציא כל הדם דהא חתיכה גדול בראש בהמה די במליחה כעין חתיכה דקה וקטנה ולא אמרינן שנחתכו לחתיכות קטנות ואח"כ נמלחו והיינו משום דמליחה מוציא כל הדם כמו צלאו. ושוב כתב לכך נראה דברי ר"ת הואיל וצולהו כולו כאחת עם הראש קאמר. אבל אנו שאנו חותכין ומסירין את הראש אין אנו צריכין ע"כ. והנה אחותי בוגלי"ן שתחי' רגילה להניח הראש בתרנגולת אך שחתכה הראש לחצאין עד המוח כדי להוציא המוח. וזה הזקיקני לאדוני מ"ו לשאול. והנה ידעתי שדקדוקי' מחמת חסרון דעת בעו"ה וכגון זה פתח פיך לאלם וענה כסיל באולתו. ונא אדוני מ"ו הורני את הדרך כו' אם מותר להניח הראש בתרנגול כשחותכין אותו לשנים עד סוף המוח: תשובה מה שכתבת שאנו נוהגים להסיר הוורידין אפילו אם ת"ל שהי' מנהג מקדם אפילו הכי לא קשה דכל כמה דלא ידע דברי ר"ת אין לסמוך על נטילתי לכתחלה דלמא נשאר קצת מן הוורידין דמי יחטט אחריהם עד כלותם. אכן אמת הוא אין צריך ליטלם מדינא לגמרי. כדאיתא באשר"י דלא מצינו חוטין אסור משום דם: והנה מסיק באשר"י דאם צלאן עם הוורידין דצריך נטילת הבשר סביבו. ומכל מקום ר"י מתרץ אם צלאן דיעבד. וטעמא דסבור כבולעו כך פולטו דדם הוורידין חשיב דם האיברי' שפירש כדמפרש באשר"י שמתקבצים ממקום אחר בשעת שחיטתה: ותי' המרדכי על הבישול אי לאו הוי שוקלין ליה אז משום שנשאר כדמפרש. ומה דכתב דמלוח כרותח דצלי היינו לאיסורא אבל לא להיתר. כדמוכח פ' גיד הנשה מאומצא ביעי מזרקי דלקדירה בעי חתיכה ומלחי. ולצלי לא בעי חתוכים כמו שהוכיחו התו' ויתר רבותינו אחרים ומהתם דחו את ר"ת דשרי לבשל כבד אחר מליחה כמו אחר צלייה. וטעמא רב איכא דודאי מלח מפליט דם האיברים. אבל דם בעין כגון הני תלתא אין כח במלח להפליטו כשהם שלמים. אבל נורא משאיב שאיב ליה וכבולעו כך פולטו. ומה שכתבת ממנהג אחותי שתחי' שמנחת הראש מחובר זה כמו שאמרתי לחברי בישיבה מנהג אבותינו תורה היא שאין רגילין להניח הראש מחובר לתרנגול מטעם דר"ת דדילמא פעם ישכחו לנקר הוורידין ולחתכם: ובגליל התחתון מנהג הוא ומשם למדה אחותי מאחותה מרת שמחה. אמנם מאחר דנהגינן לנקרם ולחתוך הצואר אין לפקפק על הנוהגים היתר להניח הראש מחובר. אך לא יכולתי להתאפק להודיע דכל מנהג אבותינו בנוי על היסוד ולא דבר ריק הוא והפורש ממנו כו':

1 ביאור ריש מיעי' כאמת' בעי גריד'. ודין הוורדין. ומלוח כרותח. ואם מניחין הראש מחובר בתרנגולת: כה

שו"ת מהרי"ל א׳ »