שו"ת מהרי"ל, מפתחות ק״נ

150 שו"ת מהרי"ל פתח ↗

ההוא דגבוה במינו. נראה דלא קשה דברכת נהנין דאתי' משום הנאה היותר חביב יותר נהנין ממנו. ועל זה ראוי לשבח טפי על הנאתו. אבל ברכת מצוה אינו כן. ומז' המינין דהוו נמי קרא ולא אזלינן בתר חביב יש להקשות טפי. ומה"ר יעקל ז"ל תירוץ בענין אחר ממה שתירצתי ואין להאריך: בנגיעת ס"ת ערום מי רשאי להקל נגד התוספות אשר מימיהם אנו שותין. ושיעורים דשעורה כמדומה דאין אנו בקיאין לצמצם כולי האי בין בכתמים בין בפדיון הבן וכל מילי דאיסורא אפי' היה לנו שעורי' דידהו: וההיא מתניתין דקונם יין מיירי בנודר מעכשיו יום אחד וכן סיפא דחדש שנה שבוע כן מוכח בדרשות הר"ח. אבל כשאדם נודר להתענית יום אחד לכשירצה הוי לשון בני אדם עד הלילה כדין תענית. ומשום דלא נהיגי בשאילת נדרים כשאומר היום וגם משום דרוב פעמי' הוי לדבר מצוה ואין צריך לו שאלה: והפוסקים שהפך הרמב"ם זו שאלה. ונראה דעיקר דרשתו על לקיחת אשה בסוף והוא כסדר וכרם ובית ויליף מהתוכחות שהן מהופכין ופר' משוח מלחמה דריש להו כסדרן: קברי צדיקים מטמאים באוהל כדאית' בתוספות פר' המקבל. ומי לנו גדול מיו שנושאי ארונו נדחו לפסח שני. וכן מישאל ואלצפן אולי נהגו כן ע"י שמערותיהם יש בהן פותח טפח ושכחו הטעם ומנהג אבותיהם בידיהם אבל על ארונות פותח טפח אין לסמוך כ"כ דמשמע בתו' צריך שיהא פתוח מחד צד: וההיא דמהר"מ ס"ל ז"ל שאר רבותי' ז"ל לא סבירא להו. והיו מחלקין דהתם עבדינן כאלו הדלת פתוח והוי חד אהל אבל כשאויר מפסיק אין לחוש. ואני מצאתי טעם אחר להתיר פר' העור והרוטב דפרש"י דכל טומאה לצאת הוי דרבנן. ומצאתי שם כתוב דהוא הדין ההיא דביצה דמת שלם. ואם כן אין הנזיר מגלח עליו ואין כהן מוזהר עליו אפילו לר"ת דחשיב לתו' משבשתא נרא' בטומאה דרבנן מודה. מיהו שוב מצאתי דרב אלפס לא סבירא ליה הכי ע"ש ובאשר"י: וישיבת הבדלה תירץ באגודה ז"ל. וי"ל כיון שקובעין עצמן לצאת ידי הבדלה קובעין נמי לבורא פה"ג עיי"ש: והישן בבהכ"נ קצת נראה דאכל בי' עשרה דישראל שכינה שריא. ואפי' תנוק בעריסה לפי' ר"ת. וכן כתב מהר"מ דהמתפלל מצטרף. ונהי דכתב הרא"ש דצריך עשרה דצייתי מ"מ חזינן דנהיג עלמא לצרף אע"ג שמסיחין שיחת חולין ולא צייתי. ומ"מ לבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה כו': ומנהג דילי בהשכמה ובסליחות לברך ענט"י ואשר יצר ואלהי נשמה כו'. ואח"כ ברכת התורה ויברכך ואלו דברים והשאר אני ממתין עד היום. וממנהג דעלמא אין לפקפק שאין אימר אלא דרך שבח וריצוי ובקשה ולא דרך למוד. ולהכי אין לחוש אפי' כשאומר תפל' תקח ושאר סדרי הכל דרך ריצוי לשלם פרים שפתינו. וכן מנהג ארצינו כל השגה לאחר ברכת התורה עד וידבר שהוא נתקן משום ישלש אדם שליש במקרא כו' פרק קמא דע"ז וכל הקודם היו דברי ריצוי. ולדידהו נמי הנכנסין לבית הכנסת שחרית מי לא אמר מה טובו וכמה פסוקים ויש אומרים אשרי וכמה שבחות קודם ברכת התירה וכן בסליחות כ"ע: וההיא דכף לא ידענא מאי קשה לך הואיל ונעשה נבלה ולא נודע בנתיים לא נתבטל הראשון וכן כתב היורה דעה להדיא. ע"כ התשובות: וכששלחן אל השואל נאבדו בדרך ונשתלחו שנית היה מוסיף הרב הנ"ל על התשובה הראשונה וז"ל: הנה מששתי את כל כלי וחפשתי את תשיבתי הראשונים והעתקתים לך שנית. ועתה בכתבך השני הבנתי מה דקשה לך אתחיבת הכף ב' פעמי'. ולפי סברתך דדיינת לי' בספק יציאת כולו. י"ל כיון דאם נתחב הכף בפעם שנייה בקדירה אחרת הוצרכנו ס' לכל אחת ואחת. ה"נ כשנתחב ב"פ בקדירה אחת לא פחתינהו משיעורא דעיקר הענין מכח גזירה כדפי' סמ"ק: אכן אין נ"ל דזה עיקר הטעם דאפילו אי ודאי לן דבשיל טובא ולא מספקא לן כלל כדפי' התו' פר' גיד הנשה אההיא דכחל בס' כו'. דפריך נפל לקדירה אחרת אל יאסר דלא מספקינן כלל. ואפי' הכי נעשה הכחל חתיכה דאיסורא מהטעם דמפר' התו' שם דמתחלה קודם שפלט הכל נעשה חתיכה דאיסור' מכח אפשר לסוחטו אסור. ה"נ מתחלה כשתחב הכף כל מה שבלע קודם שגמר פליטתו נעשה אותו בליעה נבלה מכח בשר בחלב ושוב לא יותר מכח אפשר לסוחטו אסור. ולא תקשה לך בכל הגעלו' נימא הכי. דלא דמי לבשר בחלב דעל ידי התערוב' נעשה נבלה. דגם ר"י מודה חילוק זה אע"ג דפליג ארבינו אפרים בחתיכ' עצמה נעשה נבלה. מ"מ מודה בחילוק זה כדאיתא פר' כל הבשר בדיבור חלב נבלה ע"ש בסתירת רשב"ם. ומ"מ אפי' לענין כף איסור אחר דנתחב בהיתר היינו ג"כ מורי' ב' פעמי' ס' דלא ליתי למטעי' בבשר בחלב. אי נמי יש לחלק דמים הנגעלים צלולים הם ולא דמי לבשר בחלב כדפי' ר"ת בההוא סוגי' דלעיל אמבלע בלע מפלט לא פליט. ע"ש: ומ"מ אין להקל אפי' איסור בהיתר צליל משום לא פלוג כדלעיל. וחילוק ראשון דר"י נ"ל עיקר דלא דמי לכף הנגעל שהרותחי' שביורה עם הרותחי' הנבלעי' מהפכי' כל איסור הנבלע בכף להתיר ע"י בטול. מה שאין כן בכף של בשר בחלב רותח שהבליעה נעשית בשר בחלב ומה שביורה הוי חלב ומין אחר. עד כאן התשוב': זאת הכתב אשר כתב מהר"ר מיישטרליי"ן וקבל למהרי"ל על שאבדו התשוב' אף בפעם שנית טרם שהגיעו לידו: שפתותיו דמר נופת תטופנה מעלותיו מי מנה. אוהב תורה בהמונה. ה"ה כלי שמחזיק הכל הוצבר עליו חן וחסד וענוה ישמח אוזן כל שמעיו ועין כל רואיו. אלופינו ר"ג מהר"י ס"ל: כתבך קבלתי ושמחתי שמחה על זה כי הגדלת חסדיך והשגחת' על התולעת כמוני עבדך. והנני מצטער על אשר לא זכיתי לתשובה זה פעמים: מטהי"ש הלך לדיראו"ן. ואייזק וויישנהור"ן עודנו אסור באיצש"א ולא ידע' מה היה לו. ורציתי ליתן חצי דוק"ט לחלקי שישלחו אחרי הכתב שבידו ואמרתי שמא נלקחו הכתבים או לא יתן עד שיצא מבית הסוהר ומכח זה נתבטל. ועתה מה אעשה ועונותי גרמו לי שלא זכיתי לאמרות הטהורות לא על כתב ולא על פה. וכמוני תולעת נבער מדעת. אינני כדאי להטריח לאדוני פעם שלישית על דבר זה. והנה אשאלה עוד מענין אחר אולי אזכה לזאת התשובה: על מה שכתב הסמ"ג על בצים שנמצא אחת מהן טרפה ומכשיר המחבת מטעם חזקה. אם נאמר הכי גם בב' חתיכות בשר האחת נולד בו ספק ואחת שנתבשלה עמו ומכירי' אנו בו. אם נחשב אותו כמו המחבת ונוקמה אחזקתה. אמנם בשם מהר"א קלויזנ"ר עליו השלום שמעתי שהכשיר בנדון זה מב' קנקנים של יין. ומספק' לי אם נאמר הכי שאני דהוא גוף האוכל. כאשר חלק הרא"ש גבי קערה שהדיחו ביורה חולבת. ומסתברא לחלק כך. דאל"כ מ"ש מחבת מן הבצים אי לאו מטעם זה. ויורני מ"ו אם יש בדבר טעם: ועוד נ"ל תימא על שנהג העולם מן התקופה למה אין אומרי' כמו שפי' רש"י פר' כיצד מעברין גבי סובב הרוח שמתמעט היום חציו בזריחת מזרחית וחציו בשקיעת מערבי'. ולפי מה שאנו עושין שתקופת טבת בז' ומחצה. ותשרי היא בט'. צ"ל מה שנתקצר היום נתקצר כולו בסופו לפיכך פיר' הגמרא שם מצ"א וז"ח לא יתכן. ונ"מ לענין שימור או נ"מ בעלמא לענין מנחה אחרונה דהיינו י"א שעות פחות רביעית נחשב בנדון הזה אחר פי' רש"י. או אם נאמר כאן כאשר פירשו התוספות משאנ"ץ פ"ק דברכות על תפילת שחרית שאינו מתחלק היום לפי סדר שצ"ם חנכ"ל כו': ואם שתה אדם פחות מכביצה תוך הסעודה אם יכול להוציא אחרי' ששתו אע"ג דקיימא לן כר' מאיר. דלמא מודה לי' לר' יודא כדאיתא בברכו' מהר"מ. ומאז לא הוי מצי להוציא נמי מי שלא שתה וכדאית' במרדכי: וכשנוטל אדם ידיו לתפלה מן הכלי אם מברך על נקיות ידים מלישנא דקרא כמו מאן דמשי ידיה מנהר' לאכילה מברך על שטיפת ידים: גם אחרי שלא נתנו בו חכמי' לזה הנטילה שיעור רביעית ולא תקנו כלי. גם לפי רב האי בתשובתו ע"ש וינטלם וינשאם שצריך להגביה ידו כל זה לא ראינו שהצריכו חכמי' כאן או נאמר שאין לחלק בברכו'. וגם נטילת אכילה כשיש לפניו נהר וכלי איזה מהן עדיף. אם מן הנהר אחרי שאין צריך נגוב לפי' הסמ"ק צורכו"ר וגם מכח ק"ו דכלי גופ': ובקידוש הלבנה עד ט"ו כתב באגודה מן המולד. ומסופק אני אם נאמר גם מעת לעת מן המולד: ומבואות שלנו בעיר מוקף חומה שנפלו קורה ולחי בשבת אם אמר שבת הואיל והותרה הותרה כי הח"ר זעלקמ"ן שי' העיד משמי' דמר הלכה למעשה לאסור ואמרתי לו שמא היו פרצות בחומה. והשיב אינו יודע. ונ"ל ששמעתי שהיו מתירין אותו פעם אחת בארץ אוסטריי"ך. וגם נ"ל קצת ראייה להתיר מפרק קמא דעירובין דמתיר בחצירות וא"כ אותן עיירות שלנו המוקפ' חומה ומחיצות החיצונו' קיימות נחשבים כחצירות של רבי' וראייה מיהודי שדר בכרך לבד שהגאוני' קראו חצירות ואם נתיר בחצר נתיר כמו כן כאן: ועל יהודי הדר בכרך לבד ומשאיל לחבירו בית אחר והוא משותף באותו בית אי נאמר לא השאיל רשותו לאסור עליו בשבת כדאמר גבי בחורים אם יכול לאסור עליו אם נקרא מילתא דשכיחא או אם נאמר כדמשמע לשון הגמ' עד שיהו ב' ישראלים אוסרים זה על זה זולתי גוים: ועל המצנפ' קטן שלובשין תחת המטרון בקיץ בשבת. אם נחשב אותו כאצילי טינוף: ועל הלחיים שאנו עושין ברחובותינו כצורת פתח. אם די בחוט הסרבל כשאר לחיים או אם צריך להעמיד בהן דלת: ומי שנדר שני עניני' בדבור אחד אם נאמר גם עליו הותר מקצתו כשמתירין לו האחד: וביום שמת בו אביו אם מותר לאכול בסיום בלא התרה אם נאמר שנקרא נדר כמו י"ז בתמוז כו'. או נחלק דהתם לעולם קבוע ואפשר עליו כנדר אבל הכא לפעמים חל בשבת ואף די"ל דהתם נמי לפעמים חל אחד מהימים האלו בשבת. מ"מ יש בהם ימים שאי אפשר לבא מכח לא בד"ו פסח. וא"כ אחרי שמצינו שהנדר חל על מקצת חל נמי על כולו. ואם יש בדברים אלו טעם יודיעני מר אם ביום הזה גם היה אפשר בשבת. אם נחשוב אותו כנדר: והבכור בערב פסח אם עדיף להשלים או שלא להכניס מעונה. גם מנהגי דמר חפצתי לידע בשאר תעניות בע"ש אם עדיף להתפלל מנחה קודם בשביל תפילת ענינו ואח"כ יטעום קודם ערבית: ומה שהיתר ראבי"ה לאכסניא פת של גוים אם סבירא ליה פת של גוים גמור ואפי' שלא מן הפלטר מדמדמי למאכילין העניים דמאי כו'. או דווקא מן הפלטר. ומי שנזהר מאותו וכדמשמע הלשון כך: גם מטעם זה מספקא לי מי שפירש עצמו מענין אחד ולא הוציא בפיו לעשות ולא גמר בלבו ומסתמא לא נקרא נדר דאורייתא כמו מי"ז בתמוז כו' ואם נתיר לאכסנאי מטעם דלעיל: ומה שכתב הסמ"ק בשלא לאכול דם בהג"ה. סכין חולבת שחתך בו בשר כו'. אם נאמר ג"כ בהיפך סכין של בשר כו'. או אם נאמר דווקא כך דשמנונית בשר מפעפע ודמשמע הלשון אווזי או בשר: ואם נאמר בהבדלה אע"פ שיצא מוציא: ומי שלא נתעטף בטליתו ותפילין עד אחר שהתפללו ערבית ועוד היום גדול. אם נדון בזה כמו שכתב מהר"ם. ואם להתעטף עוד אז כשהוא גם מתפלל ערבי': ובהג"ה במיימוני כתב שחולטות כבימי השמ' של ערבי' ולא חלק דבר: ואם נאמר הלכה כדברי המיקל באבל כדרך שאמר בעירוב דיוקא בתנאים. ואי אמרינן נמי באמוראים אם נאמר גם בגאוני': ואם נאמר בסוכה שחברו דבר המעמיד הסכך במסמרי' של ברזל ואי אפשר לעמוד בלא מסמרי' אם אמרינן הלך אחרי המעמיד ויקרא דבר המקבל טומאה: ובמרדכי שחבר מהר"ש שלצשט"ט חלוק בירדו גשמים קודם שישב בסוכה ודקדק מדנקט היה אוכל וירדו כו'. ומכח זה פוסק שצריך להמתין עד חצות. ואינני מבין דעתו מה דיוק זה דמה צריך לומר דנקט אוכל אע"פ שקיים מצוה קצת צריך להמתין עד שתסרח אם לא שנאמר שר"ל מדלא נקט אפילו היה אוכל אין רוצה להשמיע החדוש הזה שפיר. ובלאו הכי דבריו תמוהין אשר אין צריך להאריך. ואגב זה יורה מר מנהגו כשירדו גשמים בלילה ראשונה קודם שנכנס בה: ואם נרא' נכון למד לכתוב תפילין ומזוזת על עור בהמה טהורה שנתנבלה מן הגוים. כי ודאי אפשר שכוונת הספר התם במסכת שבת שר"ל בפיך לאו דווקא אבל לפי טעם הקלון המפורש שם לא נכין לעשות: ואם נאמר לברך בורא מיני בשמים על ריח הכלי שאין בו בשמים אם קורא עליו ריח שאין בו עיקר: ואם נאמר מפתח כסף הנתקן בחגורה אי הוי תכשיט לאיש: גם ינהגני מר על ההיא שנחלקו עלי חברי על המנהג דאוסטריי"ך בנותן טעם לפגם אם נהגו מעת לעת או לינה אחת: ובתולעת זבוב שנפלה בכלי שני והיד סולדות בו. ובמליחת חלב בבשר אי בס' או בקליפה. ושרי לי מר על טורחו. גם אם יקרא למחר מר פעם אחרת שעת רצון כאשר היה אל יחוש אדוני להוציא ב' או ג' דוק"ט לריק. ואל תחוש תחוס בעיניך על מעותי כי אשלם במיטב בעזה"י וחתני שי' יהיה ערב בעדי. ובכן יאריך הי"ז שלוות' ויסגא ימיך לטוב לנו לחיותינו כהיום אולי יקרה שעה שאזכה לאמרות טהורות. וש"ש כנ' הדו' מרגלות' תולעת ולא איש תת"ת. מיישטרליי"ן: ואלו התשובות.

1 הרבה דינין בערבובי' ולא נתפרש בהדיא תוכן השאילות והמשכיל יבין מן התשובות במה אנו קיימין מברכין אלולב משום דגבוה הוא במינים וברכת הנהנים אינו כן. אין להקל בנגיעת ס"ת ערום. אין אנו בקיאין בשיעור דשעורת לענין כתמי' ופדיון הבן ושאר איסורים. בענין נדרים האומר יום אחד שצריך יום שלם או עד הלילה רמב"ם הפך הפסוקים דכרם ובית קברי צדיקים מטמאים באהל ואין לסמוך על פותח טפח. ודין דסוף טומאה לצאת טעם עמידה בשעת הבדלה. הישן בבית הכנסת אם מצטרף לעשרה. המשכים בעוד לילה ובימי הסליחות איך ינהג עם הברכות. הטעם מכף הנתחב פעמים ושלש ולא נשאל בנתיים. שצריך ס' לכל תחיבה:

שו"ת מהרי"ל א׳ »