ביאור שטיינזלץ על זבחים ס״א א

« ביאור שטיינזלץ על זבחים ס׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על זבחים ס״א ע״ב »

1 תוספות פתח ↗

הא ר' ישמעאל והא רבנן - היינו תנאי דפליגי עליה דר' ישמעאל בתמורה פרק ואלו קדשים דף כא. ודרשי' ליה לקרא בע"א:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומה שהביא שם עוד ראי' מפ"ק דע"ז י"ג ע"ב דפרכינן ולישוויי' גיסטרא. אמר אביי אמר קרא וכו'. רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוא. ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה. השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום וכו' עיי"ש. והשתא אליבא דמאן אמרה רבא. אי אליבא דמ"ד קידשה לעתיד לבוא. הא לדידי' מקריבין אע"פ שאין בית. וא"כ חזי להקרבה וכדאר"י בפרק השוחט והמעלה דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב משום דקידשה לעתיד לבוא והו"ל ראוי לפתח אהל מועד. וא"כ הכא נמי ליחייב משום מטיל מום. ואי אליבא דמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא. כ"ש דחייב משום מטיל מום. אם איתא דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא הבמות מותרות בזה"ז לגמרי. דהא חזי להקרבה בתמותו וכשנעשה בע"מ מיפסל בבמה. כדאמרינן שלהי זבחים קדשי במה קטנה המום פוסל בהם. וכיון שכן המטיל מום בבמה קטנה עובר משום כל מום לא יהי' בו. כיון דקרינן. בי' תמים יהי' לרצון. ומיהו לפמש"כ התוס' שם ובפ"ו דזבחים ס"א ע"א לחד תירוצא דר"י דאמר המעלה בחוץ בזה"ז חייב. היינו דוקא בהקטרה דלא בעי מזבח. אבל בשחיטה דצריך לזרוק הדם. אפי' ר"י מודה דפטור. דזריקה בעי מזבח ובזה"ז ליכא מזבח במקומו. א"כ שפיר י"ל דרבא אליבא דמ"ד קידשה קאמר דנראה כמטיל מום בקדשים ולאו מום מעליא. משום דאע"ג דקידשה לע"ל מ"מ הא ליכא מזבח. אבל למ"ד לא קידשה איכא למימר דכיון דלדידי' הותרו הבמות בזה"ז הו"ל ראוי להקרבה ומום מעליא הוא ולא כדברי הר"ח. אלא דמ"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ. והיינו ע"כ אליבא דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ חייב. ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי' כפירש"י שם. אלמא דדחיק לאוקמי מילתא דרבא ככ"ע אפי' כמאן דלית הלכתא כוותי'. והשתא תקשה דאכתי מ"מ לא אתיא מילתא דרבא ככ"ע. דהא למ"ד לא קידש לע"ל מאי מפני שנראה כמטיל מום דקאמר רבא. הא מום מעליא הוא כיון דראוי להקרבה. אם איתא דלמ"ד לא קידשה הבמות מותרות. אע"כ כדברי הר"ח דלכ"ע הבמות אסורות עכת"ד שם עיי"ש. ולדידי גם מהא לא איריא מידי. דשפיר י"ל דמילתא דרבא אתיא אפי' למ"ד לא קידשה והבמות מותרות. ומ"מ אין זה מום מעליא. דמאי דפשיטא לי' דבקדשי במה קטנה מוזהר בהן בלאו דכל מום לא יהי' בו להתחייב עליהן משום מטיל מום. לדידי מיבעיא לי טובא. דהא בפ"ב דבכורות מבואר דאי לאו דאית לן קרא יתירה לרבויי. הוה לן למימר דבע"מ ראוי להקריב לכתחילה בבמה קטנה. אלא דגלי לן יתורא דקרא לרבות זובח בהמה בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שעובר בל"ת. כדאמרינן התם י"ד ע"ב עיי"ש. וא"כ אכתי אין לנו אלא לאו למקריב בע"מ דגלי קרא. אבל ללאו דמטיל מום בקדשי במה קטנה דלא גלי קרא מהיכא תיתי לן. וכל כמה דלא גלי קרא ודאי אית לן למימר דאין קדשי במה קטנה בכלל לאו זה. ועי' בבכורות ל"ה ע"א ובפירש"י שם בד"ה דאי אשמעינן וכו'. ובמש"כ התוס' יו"ט והרמ"ז שם עייש"ה. ואפי' להרמ"ז אין זה ענין לכאן. די"ל דהתם לא קאי אלא על קדשי ישראל דהו"ל קדשי המקדש. אבל בקדשי נכרים שהקדישו להקריב בבמה שלהם. לעולם אימא לך דלית בהו איסור להטיל בהן מום. ואפי' בקדשי במה דישראל בשעת היתר במות. ובלא"ה דברי הרמ"ז ז"ל שם תמוהים ואכמ"ל בזה:

1 שערי תורת בבל על תמורה פתח ↗

15 ב"ק קיב א רש"י ד"ה שאם: ואיידי דמילתא דרב פפא איתמר התם כתובות לד ב גבי מילתא דרבא אגב שטפא איגרסא נמי בדר"פ ותשובות רב האי גאון מסייעא לי*וכבר כתבנו בב"ק שם, דתשובת רה"ג שרמז רש"י נמצאת בשו"ת גאונים קדמונים סי' פג, ושם כתב ע"ז: "ורהיטת לשון היא מדתנן במתניתין ב"ק סה ב לענין עדות". ויותר נכונה דעת רש"י, שסוף לשון רבא "פטור" כמו בדר"פ מה שאין כן במתניתין. ועי' עוד מ"ש בזבחים סא א ובכורות מב א ונדה סא ב. ועי' עוד רש"י קידושין ס ע"א ד"ה אם.. וכבר אמרו בסנה' נא ב: והאי דקאמר את אביה סירכא בעלמא נקט. ועי' עוד ב"ב קלז ב רשב"ם ד"ה אקנייה, ועי' מ"ש בנדרים לב ב.

2 רש"י פתח ↗

ואיבעית אימא - בתרייתא נמי בקדשי קדשים:

2 מלאכת שלמה על משנה מדות פתח ↗

וכשעלו בני הגולה. זבחים פ' קדשי קדשים זבחים דף ס"א וכתבו שם תוס' ז"ל ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כך גירסת הקונטרס וקשה לר"ת דא"כ היה המזבח אמה מערכה בחלקו של יהודה דמסתמא בבית ראשון לא היה יסוד לקרן דרומית מזרחית כו' עי' בתוס' יו"ט וביד פ"ח דהלכות בית הבחירה סי' ד':

2 תוספות על יומא פתח ↗

שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור - תימה דא"ר יוחנן פרק השוחט והמעלה זבחים דף קז: המעלה בזמן הזה בחוץ חייב ואמאי הא אינו ראוי. אל פתח אהל מועד כיון דנהרס המזבח דאפי' נפגם המזבח אמרי' בפ' קדשי קדשים זבחים נט. ודף סב. כל הקדשים שנשחטו שם פסולין והוה ליה מחוסר זמן ואפילו מחוסר פתיחת דלתות פטור כל שכן מחוסר מעשה גדול ותנן בפרק בתרא דזבחים דף קיב: אותו ואת בנו ומחוסר זמן בחוץ אפילו לא תעשה אין בו לרבנן דרבי שמעון ועוד אמרינן בפ"ק דע"א דף יג. אם הקדיש והעריך והחרים בזמן הזה בהמה תעקר ופריך ונשחטיה מישחט ופירש רש"י משום שחוטי חוץ ליכא דבקדשי בדק הבית מיירי ולא נהירא לר"י דאם כן כי פריך ונשווייה גיסטר' היכי משני מפני שמטיל מום בקדשים. אלא מפרש ר"י דמיירי בקדשי מזבח ולא מחייב משום שחוטי חוץ דהוה ליה מחוסר זמן ודוחק לומר דההיא דמסכת ע"ג אתיא כמאן דאמר הותרו הבמות חדא דמנא ליה לאוקמי כמאן דאמר הותרו הבמות כדי להקשות ונשחטיה מישחט כיון דלמאן דאמר לא הותרו לא קשיא ועוד דהא סתם מתניתין היא בפרק בתרא דזבחים דף קיב: דירושלים אין אחריה היתר ובגמרא פריך מינה למ"ד בפ"ק דמגילה דף י. שמעתי שמקריבין בבית חוניו וי"ל דר' יוחנן דמחייב במעל' בחוץ מיירי בהעלאת קטרת דלא בעי מזבח דאמרי ' בפרק קדשי קדשים זבחים דף נט. מזבח שנעקר מקטיר קטרת במקומו אי נמי בהעלאת מנחה דדוקא במיני דזבחים אמרינן כשנפגם המזבח שפסולין דנפקא לן מוזבחת עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וניחא נמי דנקט רבי יוחנן המעלה טפי משחיטה וזריקה אי נמי יש לומר דמיירי שבנוי מזבח במקומו והעלה בחוץ דס"ל קדשה לעתיד לבא אבל אין לתרץ דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה דאמר קדשי קדשים שרי להקטיר על הרצפה דנהי דשרי להקטיר על הרצפה מכל מקום בעי שיהא מזבח במקומו אבל נפגם המזבח לא הוי שרי להקטיר בשום דוכתא תימה אמאי פטור בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל לפי מה שפרש"י בפרק קדשי קדשים זבחים דף סא. גבי קודם שיעמידו לויים את המשכן ולאחר שיפרקו דדוקא שלמים ששחטן בפנים קודם דלתות ההיכל פסולים אבל שאר קדשים לא אם כן כיון דפסולו בקודש שיש לו היתר בשאר קדשים אם עלו לא ירדו מידי דהוה אפסח וחטאת ששחטן שלא לשמן בחוץ דחייב עליהם כדאיתא בפרק בתרא דזבחים דף קטו. משום דמתקבל בפנים שיש לו היתר בשאר זבחים ויש לומר דהתם הבהמה ראויה לשחטה בפנים בההיא שעתא לשמה אבל הכא אינם ראוים לפנים קודם פתיחת הדלתות:

1 הא זו כשיטת ר' ישמעאל, שהוא לומד בשר מדם שאם אין מזבח — נפסל הבשר באכילה, הא רבנן זו שיטת חכמים החולקים עליו.

2 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא זה וזה מדובר בקדשי קדשים, ומאי ומה פירוש שניתן לאכול את הבשר "בשני מקומות"? בשני המקרים מדובר כאשר המזבח מונח במקומו, ולא בזמן מסע, אלא שבמקרה אחד מדובר קודם שיעמידו לוים את המשכן,

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

אצל המזבח. וכי אצל המזבח אכלוה, אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, מכאן למזבח שנפגם שאין אוכלין בגינו שירי מנחה, קדשי קדשים מניין, ת"ל כי קודש קדשים היא לדמדתלה הטעם בזה מפני שקדשי קדשים היא, ממילא מבואר שכל ק"ק הדין כן, והלשון בגינו הוא כמו בשבילו, כלומר מחמת פגמו. ובטעם הקושיא וכי אצל המזבח אכלוה פירש"י והלא כל העזרה כשרה לכך, עכ"ל. והנה משמע מכאן דהלשון אצל המזבח מכון ומצומצם הוא סמוך למזבח ממש ואינו כולל כל העזרה, משום דאל"ה לא מקשה מידי, וקשה טובא ממ"ש במס' תמיד כ"ט ב' מניין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כ"ע אצל מזבח ה', הרי דאוסר בעזרה מלשון אצל מזבח, וזה ממש ההיפך מהסוגיא שבכאן דאצל המזבח מוציא העזרה. וצ"ל דשאני הכא דכתיבי שתי הלשונות אצל מזבח ובפסוק הבא כתיב ואכלתם אותה במקום קדוש ומקום קדוש בודאי כולל גם העזרה, וא"כ למה פרט עוד אצל המזבח, ש"מ דמכוין אצל המזבח ממש. וראיה לזה, שהרי בתו"כ דריש עוד בזה, אצל המזבח ולא בהיכל ולא ע"ג המזבח אע"פ שהיכל וגב המזבח בודאי נקראו מקום קדוש ובכ"ז נתמעטו מלשון אצל המזבח משום הא גופא שאינו מסתפק הכתוב לכתוב במקום קדוש לבד שהיה כולל הכל, ופרט אצל המזבח, ש"מ דצריך אצל המזבח ממש, וגם לא בהיכל ובגג המזבח, ודו"ק. .זבחים ס"א א'

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

נאסרו כל וכו'. כן הוא במגילה י' א' ועיי"ש בש"ס. ובזבחים קי"ב ב' ושם קי"ט א'. והנה במשנה שם איתא דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים ובש"ס שם איתא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון דר"י ס"ל כמו דאיתא במתניתין ור"ש ס"ל איפכא דמנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וכן איתא בספרי ראה פסקא ס"ו יעו"ש וכ"ה בתוספתא פי"ג דזבחים ושם איתא מחלוקת דר' ישמעאל ס"ל דזו וזו שילה ור"ש בן יוחאי ס"ל דזו וזו ירושלים יעו"ש וכתב שם רש"י דלר"י לא נאסרו הבמות אחר שילה ואפי' לאחר ירושלים אבל בזמן שילה מיהת נאסר הבמות דאל"כ מאי מקשה התם ע"ב אמ"ד דזו וזו שילה ובמות היו נאסרין יעו"ש ולמ"ד דזו וזו ירושלים ס"ל דעד שנבנה הבית בירושלים היו הבמות מותרין ואפי' בזמן ששילה היה קיים היו הבמות מותרות יעו"ש ובאמת צ"ע דסתם ר"ש הוא רשב"י וא"כ קשה מדידיה אדידיה דברישא מבואר דס"ל בזמן שילה היו אסורים הבמות מדחילק הכתוב בין מנוחה לנחלה ועיי"ש בספרי יעו"ש היטיב והכי משמע במגילה ט' ב' דמוקי התם דהמשנה דאין בין במה קטנה לגדולה וכו' אתיא כר"ש ושם מוכח דבזמן שילה מיהת היו אסורים הבמות ומצאתי בטורי אבן במגילה שם שהרגיש בזה וכתב דברייתא קמייתא על כרחך לאו ר"ש היא וט"ס הוא בש"ס יעו"ש אבל מה יעשה בההיא דספרי דמבואר שם דר"ש הוא בר פלוגתיה דר' יהודה בהא. והנה לפי מה ששמעתי דיש מחלקין בין מקום שנאמר בו ר"ש בן יוחאי הוא קודם שהיה במערה וכ"מ שנאמר סתם ר"ש הוא לאחר שיצא מהמערה אתי שפיר הכל והבן אבל אכתי יש לעיין קצת דהא שם קי"ט א' אוקימנא דהמשנה אתי כר"ש יעו"ש לענין מעשר שני ועל כן הא על כרחך אתי דלא כר"ש דס"ל דזו וזו ירושלים או דס"ל דמנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה ועיי"ש ויש לעיין. והנה בלאחר זמן ירושלים מחלוקת בין רש"י ותוס' דהתוס' כתבו במגילה שם י' א' בד"ה ומ"ט וכו' בשם ר"ח דכו"ע ס"ל דאחר ירושלים אסורים הבמות ובזבחים ס"א א' יעו"ש ובהכי מיושב תמיהת התוס' בחולין י"ז א' בד"ה וכ"ש וכו' שהקשו דלר' ישמעאל דס"ל לא קדשה לע"ל והאידנא מותרים בבמות א"כ אמאי פריך רב יוסף התם אמאי דקאמר דלעולם שוחטין אתי להתיר בשר תאוה עכשו ואתקיף רב יוסף מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוי מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרו דהוי מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דאירחקו להו טפי והקשו התוס' דעכשו אדרבה איקרבו להו משום דהותרו הבמות יעו"ש אמנם לשיטת רבינו חיים ניחא והבן ועיי"ש בתוס' דכתבו דלאחר שילה לכו"ע הותרו הבמות יעו"ש ס"א א' וקי"ט א' ד"ה זו וזו וכו' ועי' ירושלמי פ"ק דמגילה הי"ב ובמ"ר ויקרא פכ"ב יעו"ש אבל מה שהביאו התוס' ראיה מהא דאבשלום דהלך להקריב בחברון יעו"ש עיי"ש קי"ז ב' בהגה"ה בתוס' די"ל דהלך לחברון להביא כבשים משם וא"כ י"ל דהקריב בגבעון וכן איתא בסוטה ל"ד ב' בסתם דהלך להביא כבשים מחברון אע"ג דהתוס' נדחקו בזה שם מ"מ פשטא דמילתא משמע דכן האמת ועי' ילקוט שמואל ב' רמז קמ"ט דאי' התם בהדיא כן יעו"ש היטיב אבל מ"מ הדין עם התוס' לדינא דבירושלמי מבואר דהיתר לאחר שילה והנה אמרתי להעיר דבר אחד על מש"כ הרש"ל בפסחים צ"א א' על מש"כ רש"י וז"ל בד"ה מנין לזובח וכו' להכי נקט במת יחיד ולא במת צבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר עכ"ל ומכאן ראיה דר"ש ס"ל דבשעת שילה היו אסורים הבמות וכמש"כ למעלה ודלא כרשב"י ולרשב"י על כרחך מוכרחין אנו לומר דקאי בזמן ירושלים ולא בזמן שילה ולפנינו אי"ה יבואר עוד מזה וכתב שם הרש"ל בחכמת שלמה וז"ל נ"ב לאו דוקא שהרי אח"כ היה נוב וגלגל וגבעון עכ"ל והנה מש"כ דגלגל היה לאחר שילה בוודאי תמוה הוא דהא גלגל היה בי"ד שנה שכבשו ושחלקו קודם זמן שילה ועוד דהא מבואר בזבחים קי"ב ב' דבזמן גלגל נוב וגבעון הותרו הבמות יעו"ש וא"כ אתי שפיר דברי רש"י דבזמן איסור הבמות היינו בזמן שילה ומשנבנה בית הבחירה בירושלים שוב לא היה במת ציבור ואי משום שהיה בנוב וגבעון אז לא היה איסור במות ופשוט ועיי' מ"ר נשא פי"ד יעו"ש דמשמע שם דגם בגלגל ובנוב וגבעון נאסרו הבמות יעו"ש היטיב וצ"ע. והנה כדאתי לידן דין דבמות אמרתי לדבר מזה יען כי רבינו משך ידו מזה דמאי נפק"מ מאי דהוה הוה אבל יען כי יש דברים הצריכים עיון אמרתי לדבר מזה. עיין זבחים קי"ז א' אי' שם ברייתא וז"ל כל נידר ונידב היה קרב בבמה שאין נידר ונידב אין קרב בבמה מנחה ונזירות קריבין בבמה דברי ר' מאיר וחכ"א לא קרבו יחיד אלא שלמים ועולות בלבד ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ובמות שבראש גגו לא היה מקריב עליו אלא עולה ושלמים וחכ"א כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד ר' שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן עכ"ל והעולה שם מסוגיית הש"ס ורש"י ותוס' דלר"מ דבר הנידר והנידב קרב ליחיד בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה ונזירות ומנחה דבר הנידר ונידב הוא וקרב בין בגדולה ובין בקטנה אבל דבר שבחובה אין קרב ליחיד אפילו בבמה גדולה אבל ציבור קרבי בגדולה אפי' דבר שבחובה בין קבוע לו זמן ובין אין קבוע לו זמן ופסח דבר שבציבור הוא וחכמים קמאי ס"ל הכל כר"מ רק בהא דמנחות ונזירות פליגי וס"ל דלא קרב בבמה קטנה ומסקינן דבחטאת ואשם דנזיר כו"ע לא פליגי דלא קרב ולא פליגי רק בעולה ושלמים דנזירות והנה זאת המחלוקת דר"מ וחכמים נזכר בתו"כ אחרי מות פ"ט ובתוספתא דמנחות פ"ז ור' יהודה פליג אתרווייהו וס"ל דבבמה גדולה היו מקריבין אפי' חובות שאין קבוע להם זמן ואפי' יחידים אבל בבמה קטנה מודה דלא הקריבו יחידים רק בדבר הנידר והנידב ובמנחה כתבו התוס' שם ע"ב בד"ה ורבנן וכו' דר"י ס"ל דלא קרבה ליחיד אף בבמה גדולה ופלוגתא דר"י ורבנן הוזכרה בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א רק יש שם ט"ס והעיקר כמש"כ כאן וכמו שהגיה שם הקרבן העדה וחכמים בתראי ס"ל כחכמים קמאי דלא הקריבו יחידים לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה רק דבר הנידר והנידב ופלוגתייהו אם קרבו נסכים במדבר ורבנן בתראי ס"ל דבין במה גדולה בין במה קטנה צריכה נסכים ורבנן קמאי ס"ל דלא קרבו נסכים כלל במדבר ולא נתחייבו בנסכים רק כשבאו לשילה ועיי"ש קי"א א' ובקדושין ל"ז ב' ובספרי שלח לך פיסקא ק"ז ור"ש ס"ל דאף ציבור לא הקריבו כלל חובות רק חובות שקבוע להם זמן כמו פסח ועולה תמידין ומוספין אבל חטאות לא הקריבו בין שעירי מוספין ובין פר העלם יעו"ש היטיב בתוס' קי"ז א' ד"ה ר"ש וכו'. והנה לדעת התוס' שם ד"ה ורבנן וכו' דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אף בבמה גדולה לא קרבה ליחיד וכתבו דלר"י נמי ס"ל כן ועיי"ש קי"ט ב' ד"ה אין מנחה וכו' והקשו א"כ איך קאמר ר"י כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל הא איכא עופות ומנחות יעו"ש והנה לכאורה יש לעיין על מש"כ תוס' סוטה ט"ז א' ד"ה לרבות וכו' דאיסי בן יהודה דמרבה נוב וגבעון לסוטה ס"ל כר"י יעו"ש והבאתיו לעיל ס"ק ד' ואי איתא הא ר"י מודה במנחות דלא קרבו אף בבמה גדולה וצ"ל דכוונת התוס' דה"ק דלענין זה ס"ל כר"י דיחיד קרב חובות אף שאין לו זמן קבוע אבל במנחה לא ס"ל כר"י רק כר"מ דמנחה קריבה בבמה שוב מצאתי במל"מ פ"א מהל' ק"פ ה"ג דהקשה זה יעו"ש והנה זה מוכרח עכ"פ לומר דהא דפליגי במנחות על כרחך צ"ל במנחת יחיד אבל במנחת ציבור כו"ע לא פליגי דשרי בבמת צבור דהא מבואר בר"ה י"ג א' דהקריבו עומר בגלגל יעו"ש ואי איתא הא כמאן אתי דהא כר"ש וודאי לא אתי דלדידיה לא הקריבו רק דבר דאתי בנדבה כמו דמבואר שם קי"ח א' תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה יעו"ש היטיב ולקמן יבואר עוד מזה א"ה דמבואר מזה דכל דליתא ביחיד בנדבה גם בציבור ליתא ואפי' קטורת לא הקריבו לדידיה מטעם זה ומטעם זה אולי לא אמר ביומא נ"ג א' לרבות נוב וגבעון די"ל דאתי כר"ש דבנוב וגבעון לא היו מקטירין קטורת כלל והא דאי' התם ס"ז ב' לרבות נוב וגבעון י"ל משום דהתם הוא ברייתא בתו"כ אחרי מות פ"ו וסתם סיפרא מני ר' יהודה ואע"ג דהך דנ"ג א' היא ג"כ ברייתא דתו"כ שם פ"ג מ"מ י"ל משום דרב ששת דמפרש לה ס"ל דהלכה כר"ש מדסתים לן תנא אליביה במגילה ט' ב' ומפרש לה אליבא דדינא. וכולי האי ואולי ואי כר"י הא ס"ל דמנחה לא קרב בבמה גדולה ואי ר"מ הא ס"ל דדבר שאינו נידר ונידב אינו קרב אלא ודאי צ"ל דאתי ככו"ע ובציבור כו"ע מודו דקרב מנחה בבמה גדולה רק כר"ש לא אתי על כרחך דלדידיה לא קרב מנחת צבור של שעורים והוי כמו קטורת. והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת התוס' דלר"י לא הותר ליחיד להביא מנחה אף בבמת צבור מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א וי"ב דפסח וחטאת ליחיד בבמה גדולה ואין פסח וחטאת ליחיד בבמה קטנה יעו"ש ואי איתא לימא דגם מנחה כן אלא ודאי דמנחה אפי' בבמה גדולה לא קרבה אבל א"כ יקשה קושיית התוס' דהא איכא בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל מנחות ועופות. אבל לכאורה יש לעיין דמאיזה טעם לא יקריב מנחה בבמה גדולה ואי משום דכתיב זבחים ולא עופות ומנחות כדאיתא שם קי"ט ב' הא התם מיירי בבמת יחיד דבבמת ציבור שרי לר"י אף חובות ואילו התם כתיב שלמים דווקא. ועוד דאי איתא דשם מיירי בבמת צבור א"כ אף לצבור יאסר להקריב מנחה דהתם לא כתיב איש ובשלמא הכא בפרשת ראה כתיב איש כל הישר בעיניו וס"ל לחכמים דלא קאי כל הישר רק אאיש ולא אציבור כמבואר שם קי"ז ב' ור"י ס"ל דכל הישר קאי אבמת יחיד אבל הא דראה דאחרי מות לא כתיב איש ומנ"ל לרבות צבור דשרי אלא ודאי דהתם לא מיירי רק בבמת יחיד ועוד דל"ל לר"מ ללמוד דאין מקרבין חובות מהא דכל הישר הא נפקא ליה מהתם דכתיב שלמים וכמש"כ רש"י בד"ה אין מנחה בבמה וכו' ועל כרחך צ"ל דהך קרא דפרשת אחרי מות דמינה מייתי בתו"כ מיירי בבמת יחיד אבל בבמת צבור לא נזכר זה לכן בעי פסוק דכל איש הישר בעיניו דמיירי אף בבמת צבור ולהורות דלא הותר רק ישרות ולא חובות. הן אמת דלדעת רש"י שם קי"ב ב' בד"ה הותרו הבמות וכו' ובד"ה נאסרו וכו' י"ל דאצטריך הך דכל הישר להורות בגלגל הותרו הבמות ובשילה נאסרו אמנם רבינו בפי' המשניות והרע"ב שם כתבו דילפינן מדתלי איסור במות במחנה דהיינו כל זמן שהיו במדבר במחנות אבל לא משבאו לארץ דאז נפוצו המחנות יעו"ש היטיב ועי' ספרי פרשת ראה פיסקא ס"ה ובזרע אברהם שם שהאריך בזה בחילופי גירסאות דשם דאי נימא שבא להתיר במות בזמן גלגל או בא לאסור חובות ליחיד יעו"ש היטיב א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא דכל הישר בעיניו הא ידעינן מהא דפרשת אחרי מות. אלא ודאי דמהתם לא ידעינן רק דבמות יחיד אסור בחובות אבל אכתי לא ידעינן במת ציבור לכן בעינן קרא דכל הישר לבמת צבור ושרי מנחה ג"כ. והא דקאמרי רבנן בתראי כאן וכאן לא קרבו ליחיד רק עולות ושלמים בלבד היינו לאפוקי דבר שבחובה ואתי שפיר מאי דמקשה הש"ס קי"ח א' מאי איכא בין חכמים קמאי לחכמים בתראי ולא קאמר דאיכא בינייהו מנחות וכמו שהוכיחו התוס' מזה די"ל דבהא כו"ע לא פליגי דמהיכי תיתי דיאסר היחיד בבמת צבור ונמצא דלכו"ע שרי במנחות ליחיד בבמת צבור והא דלא קאמר בירושלמי דפסח וחטאת ומנחה ליחיד בבמת צבור די"ל דבהא לא איצטריך דכו"ע הכי ס"ל ולפ"ז אתי דברי ר"י כפשוטו דיחיד הותר בבמת צבור בכל מילי ואף אי נימא דרבנן בתראי ס"ל דלא הותר מנחה ליחיד בבמת צבור י"ל הא דלא קאמר אכתי איכא בינייהו בין רבנן קמאי לרבנן בתראי משום דאכתי יקשה ל"ל למימר כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל הא היינו כרבנן קמאי דבצבור לא פליגי מידי וביחיד ג"כ לא פליגי ואי משום מנחות לא הו"ל למימר רק הא דבין כאן ובין כאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד וכן משמע מרש"י שם ד"ה חכמים היינו וכו'. ועוד היה נ"ל לומר דאף לדברי התוס' דמודים בבמת צבור דאין מקריב בה יחיד מנחה מ"מ יש לחלק בין במה לגלגל משום דאי' בתוספתא ספי"ג דזבחים וז"ל איזו במה גדולה בשעת היתר הבמה אהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נתון שם איזו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם על פתח חצירו ועל פתח גינתו מקריב עליו הוא ובנו בתו ועבדו ושפחתו עכ"ל וע"ע בסוטה י"ד ב' ובתוס' שם ט"ו א' וכן מצינו בכתוב שגבעון נקרא במה ולא מצינו כן בגלגל ונמצא לפ"ז מנחות ועופות לא נתמעטו רק בבמה ולא בגלגל אבל לענין שאינו נידר ונידב דאימעיט מדכתיב כל הישר בעיניו אימעיט אפי' גלגל נמי והשתא ניחא דר"י ס"ל דבגלגל הותר הכל ליחיד כמו לצבור ומה שחכמים בתראי אמרו כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים כוונתן כאן וכאן בין במה גדולה בין במה קטנה והא דקאמרו בריש דבריהם כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כוונתם לרבותא דאף בגלגל לא הותר ליחיד להביא חובתו אבל לענין מנחה שנא ושנא ור"י דקמ"ל דבגלגל הותר ליחיד הכל ממילא נשמע דבבמת נוב וגבעון הותר ליחיד חובתו אבל לא מנחה ולא עופות דלענין חובה אין לחלק בין גלגל לנוב וגבעון ואולי כוונתי בזה לקצת אמת ליישב תמיהת התוס' בעזר ה'. ובהא דר' שמעון דס"ל אף צבור לא הקריבו בבמת צבור רק חובות שקבוע להם זמן כתב רש"י דלמעוטי אתי פר העלם דבר ושעירי עכו"ם והתוס' כתבו דאפי' חטאת הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים נמי לא וכן שעירי יוהכ"פ וכבר כתבתי למעלה דאפי' קטורת נמי לא דכל מילתא דליתא ביחיד דכוותה לא היתה בצבור וגם כבשי עצרת לא קרבו וגם שתי הלחם ולא עומר דהוי דומיא דמנחת חביתין אף די"ל דמה דאיתא התם קי"ח א' דמנחת חביתין לא קרב היינו אליבא דרב אדא בר אהבה וכן פירש"י התם אבל ר"ש גופיה ס"ל דמנחות קרבין בבמה וכן יש להוכיח קצת ממש"כ תוס' קי"ז ב' ד"ה ר"ש וכו' להוכיח דר"ש ס"ל אין מנחה קרב בבמה ולא הביא מש"ס מפורש משום די"ל דרב אדא בר אהבה הכי ס"ל אבל ר"ש גופיה ס"ל דמנחות קרב בבמה אבל באמת זה אינו דהא הוכיחו התוס' דר"ש ס"ל דמנחות לא קרב בבמה. ועי' במנחות מ"ה ב' משמע קצת דמשבאו לארץ קרבו שתי הלחם והעומר ושני כבשים יעו"ש אבל אי מהתם אין ראיה די"ל דכוונתו משבאו לארץ לאחר ירושה וישיבה וכדומיא דר' ישמעאל בקדושין ל"ז ב' ומאן דס"ל לאחר ירושה וישיבה לא הקריבו ישראל עומר בגלגל והא דלא אכלו מעבור הארץ עד למחרת הפסח משום דלא איצטריכו יעו"ש היטיב ועי' בספרי שלח פיסקא ק"ז דלכאורה משמע שם דר"ש ס"ל כר"ע רבו דמנחת נסכים קריבה במדבר יעו"ש ולקמן אי"ה יבואר לפנינו. אמנם בירושלמי פ"ק דמגילה הי"א איתא ומה נפיק מביניהון ר' בא בר ממל אמר פר העלם דבר ביניהן ר' יוסי אמר נדבת הציבור ביניהון יעו"ש אלמא דווקא בדבר שיש להם זמן קבוע פליגי אבל בדבר שיש להם זמן קבוע לכו"ע קרב לצבור בבמת ציבור. והנה ראיתי בש"ס ישן נושן דאיתא שם קי"ח א' א"ל יחיד חובות שקבוע להם זמן מנ"ל א"ל אסמייה א"ל תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת ראייה דאי חטאת יחיד הוא דקביע ליה זמן מי איכא ולוקמה במנחת חובה דהא איכא מנחת חביתין קא סבר אין מנחה בבמה עכ"ל הגמ' וה"פ דקאמר וחובות הקבוע להם זמן אלמא דביחיד קאי דאי בצבור הא בצבור כל הקרבנות מיקרי חובות שקבוע להם זמן אף דאיכא פר העלם ושעירי ע"ז מ"מ סתם קרבן צבור זמנם קבוע עי' תמורה י"ד ב'. ועוד הא הצבור לא מקרבי כלל בבמה קטנה כדאיתא שם קי"ב ב' אלא ודאי דמיירי ביחיד ואהכי פריך הא ביחיד ליכא מידי דתלוי בזמן א"ל תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת ראיה ור"ל דזה מיקרי קרבן יחיד דזה לא אתי בכנופייא כמו פסח ולכן היחיד מקריבו בבמה גדולה ולא בבמה קטנה אבל בחטאת ליכא לאשכוחי ביחיד שקבוע לו זמן ופריך ולוקמה במנחה וה"ק מנחת חביתין קרב בבמה גדולה ולא בבמה קטנה לפי שהוא חובה שקבוע לו זמן ומשני קסבר אין מנחה בבמה ולכן אפי' בגדולה לא קרב א"נ דאפי' נדבה אין קרב בבמה קטנה ולפ"ז י"ל דזה לא קאי רק איחיד אבל אצבור אה"נ דמקריבין אפי' חטאות הקבועות להם זמן כמו מוספין וכמו שהקשו שם התוס' בד"ה ותתרגם וכו' שכתבו ותימה מנ"ל לר"ש הא מילתא דחטאת הקבוע להם זמן לא קרב דהא לעיל מפרשינן טעמא דר"ש דיליף מפסח גלגל והא ליכא למילף מפסח דפסח נמי אין כיוצא בו בנדבה יעו"ש היטיב. והנה גירסא הנ"ל מצאתי ג"כ בצ"ק ובחי' פנים מאירות לזבחים שם רק מש"כ הפנים מאירות וז"ל אכן מדפריך בתר הכי ולוקמא במנחת חובה דהא איכא חביתין משמע דאינו מקפיד על קביעת זמן דהא במנחת חובה אינו קבוע זמן ביחיד עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא מ"מ א"ש וכמש"כ דה"ק והאיכא מנחה דקבוע לו זמן היינו חביתין דאף שלא בא על חטא כמנחת חוטא ומנחת קנאות מ"מ חובה היא וקבוע לה זמן וקרב בבמה גדולה ולא בקטנה אבל בבמה קטנה לא הקריבו רק מנחת נדבה ומשני אין מנחה בבמה וכנ"ל אמנם רש"י ותוס' ל"ג כן בש"ס רק ה"ג אמר ליה דאמר לך מני ר"ש היא דאמר אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן ותתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה דאי חטאת חטאת נדבה מי איכא ולוקמה במנחת חובה דהא איכא מנחת חביתין קא סבר אין מנחה בבמה עכ"ל וכ"ה גירסת ברכת הזבח המובא בצ"ק וה"פ דקאי על צבור דצבור לא הקריבו כלל החובות שהי' להם רק החובות שהיה להם זמן קבוע אבל לא פר חטאת העלם דבר ושעירי עכו"ם והש"ס קאמר מדקאמר דבין במה גדולה לבמה קטנה לא היה נפק"מ רק בדבר הקבוע לו זמן ועל כרחך דקאי אעולה דאי חטאת ואשם הא לא קרב בבמה קטנה כלל דהא יחיד לא הקריב דבר שבחובה אלא ודאי דקאי אדברים הנקרבים בנדבה כמו עולה דבחובה הקבוע לו זמן כמו עולת מוספין לא קרבה בבמה קטנה אבל דבר שאינו בא רק חובה ולא נדבה כמו חטאת לא קרבה אף בבמת צבור כ"ה לפי' התוס' ולכן כתבו דגם חטאות המוספין לא קרב בבמה גדולה וכ"כ רש"י בעצמו בד"ה בעולה וכו' והנה לכאורה רש"י ז"ל סותר דברי עצמו ובמגילה ט' ב' כתב כמש"כ לעיל קי"ז א' דאינו ממעט רק פר העלם יעו"ש ובאמת לולי דברי רש"י ותוס' הייתי אומר בעניי כי גם לפי גירסא זו י"ל דאין מוכרח מכאן דלא הקריבו חטאות המוספין דה"ק אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וכל מידי דכעין פסחים דהוא קרבן צבור וזמנו קבוע אע"ג דהוי חטאת וקאמר עוד דאף דבר הנדור והנדוב דקרב בבמה קטנה לא הקריבו רק דבר שאין לו זמן קבוע אבל דבר שקבוע לו זמן כמו עולת ראיה לא קרב בבמה קטנה והנה א"כ דחובות הקבוע לו זמן לא קאי רק אעולת ראיה אבל אה"נ דחטאות המוספין קרב בבמה גדולה והוא נכלל בכלל פסחים ויש לעיין בזה היטיב. ודע דקשה לי בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אמאי לא קאמר דקאי אשלמי חגיגה ואשלמי שמחה דג"כ חובות הקבוע להם זמן מיקרי דקרב בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ובשלמא כבשי עצרת כבר כתבו רש"י ותוס' בזה דזה לא דמי לשאר שלמים דהם קדשים קלים יעו"ש אבל בשלמי שמחה ושלמי חגיגה לכאורה דמיין לעולת ראיה ואולי אפ"ל דהוי בכלל עולת ראיה. וראיתי להמל"מ פ"א מהל' קרבן פסח ה"ג שכתב וז"ל ודע דק"פ קרבן צבור הוי וקרב בגלגל בבמת צבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפי' בבמת צבור משום דהוי חובה והנראה מתוס' קי"ח א' ד"ה תתרגם וכו' דפסח שני קרב בבמה ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון משום דטעמא דפסח שני דקרב אע"ג דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן צבור דפסח ראשון קרבן צבור הוי וכיון דפסח ראשון לא קרב אלא בבמה גדולה ה"ה בפסח שני ועולת ראיה אליבא דכו"ע קרבן יחיד הוא. ולא דמי לפסח ולפ"ז אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ומ"מ אני מסתפק בזה דביומא נ"א א' נראה דחגיגה קרבן צבור הואי ופסח קרי ליה קרבן יחיד ועי' בירושלמי פסחים פ"ו ה"א ותוספתא פ"ד שם דקרי ליה קרבן ציבור יעו"ש וכן אני מסתפק בחביתי כה"ג ופר ואיל שהיה מביא ביוה"כ דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא ברפ"ב דתמורה וביומא ז' ולפ"ז לא קרבו בשום במה ומשמעתין דכאן מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה בחביתין והדבר צריך תלמוד עכ"ל והנה מש"כ דפסח שני לא קרב רק בבמה גדולה לכאורה יש לדייק כן מדברי התוס' גופייהו שכתב דכיון דמפסח יליף וכו' אבל חטאת לא משכחת

2 תוספות פתח ↗

קודם שיעמידו המשכן - פרש"י לאו דוקא קודם אלא לאחר שהעמידו הכל המשכן והמזבח דאין לפרש ממש קודם שהעמידו המשכן כיון שכבר העמידו המזבח במקומו אוכלין קדשי קדשים הלא תחילה נוסעין בני גרשון ומעמידין המשכן ואח"כ בני קהת מעמידין המזבח ואם שינו הסדר והעמידו המזבח תחילה היאך שחטו קדשים קודם העמדת המשכן הא אמרן יומא דף סב: שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין וי"ל שלמים דוקא כתיב בהו ושחטו פתח אהל מועד כל זה פי' רש"י וק"ל ברו"ך הא תנן גבי תמיד תמיד דף ל: לא היה שוחט עד ששמע שער הגדול שנפתח אלמא ילפינן שאר קרבנות שאין שוחטין משלמים ואין נראה לומר דהיינו מדרבנן דהא בהיקשא דזאת התורה נילף לפסולא משלמים וגם אין לומר בשלמים גופייהו אינו פוסל רק מדרבנן דלא שנה הכתוב לעכב דהא אמרי' פ' שני שעירי יומא דף סב: דשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור אלמא מן התורה איט ראוי לפתח אהל מועד דפסול דרבנן חייב בחוץ ואפילו בפסול דאורייתא חייב בחוץ היכא דאם עלו לא ירדו כדמוכח פרק השוחט והמעלה לקמן זבחים קט. וזהו הוכחה דשאד קדשים נמי פסולין בפנים קודם פתיחת דלתות ההיכל דאי כשירין א"כ בשלמים אם עלו לא ירדו דקרוי פסולו בקודש היכא דאית ליה הכשירא בעלמא א"כ הוא דבשלמים אם עלו לא ירדו אמאי פטור בחוץ אלא ודאי בשאר קדשים נמי פסולין אם לא תאמר כיון דלא נפתחו קודם השחיטה דלתות ההיכל חשיב שוחט שלמים שלא במקומן וירדו אע"ג דשאר קדשים אין נפסלין מן התורה ודמי לקדשי קדשים ששחטן בדרום בפ"ק דמעילה דף ב. דכמאן דחנקינון דמו וירדו לרבי יהודה אע"ג דקדשים קלים שחיטתן בדרום כשירין אבל לר"ש לא ירדו כדאיתא התם א"כ ההיא דשני שעירי דפטר בחוץ כרבי יהודה וגם אין לומר דקודם שפירקו המשכן כלל שחטו וזרקו את הדם ואחרי כן פירקהו ושינו הסדר בשעת חנייה והעמידו המזבח וקלעי החצר תחילה וקאמר בשמעתא דקודם שיעמידו קרשי המשכן יאכלו קדשי קדשים הל מיד שפירקוהו נפסלו ביוצא הקדשי קדשים ולא אמרינן נסע אהל מועד הוא לגבי מחנה שכינה אלא ודאי קודם שהעמידו לאו דוקא אלא העמידו הכל וחידושא הוי אלאחר שיפרקו כדקאמר קמ"ל אע"פ דנסע אהל מועד הוא ואע"פ שנפרק המשכן כיון שקלעי החצר והמזבח במקומן. ברו"ך:

2 מלאכת שלמה על משנה תמיד פתח ↗

לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח משום שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואמרינן בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול. ואיתא בתוס' רפ"ק דעירובין ותוס' דפרק אמר להם הממונה יומא דף כ"ט ודפ' קדשי קדשים זבחים דף ס"א ודפ' שתי הלחם מנחות דף צ"ה. וביד שם ר"פ ששי:

2 תוספות יום טוב על משנה אהלות פתח ↗

ר' יהושע אומר מטפח ולמטן. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. *וכ"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון וכיוצא בזה *הלשון. עוד לר' יהושע בספי"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים זבחים דף סא דרשינן מזבח אדמה. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:

« ביאור שטיינזלץ על זבחים ס׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על זבחים ס״א ע״ב »