מקור זבחים מ״ה
1 הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֹּל שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים לָא לִתְנֵי – הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא הוּא! אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר; הָכָא נָמֵי, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הִלְכְתָא לְמָה לִי? לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה קָאָמֵינָא.
2 מַתְנִי׳ קׇדְשֵׁי גוֹיִם – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּיב.
3 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇדְשֵׁי גוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא,
4 וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים, אֲבָל קׇרְבָּנָן טָעוּן נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
5 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״לַה׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן.
6 לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לֹא נֶהֱנִין – מִדְּרַבָּנַן.
7 וְלֹא מוֹעֲלִין – דְּגָמַר מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה, דְּבִתְרוּמָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גוֹיִם.
8 וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. מַאי טַעְמָא? דְּאָתֵי פִּיגּוּל ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִנּוֹתָר,
9 וְאָתֵי נוֹתָר ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה, וּבְטוּמְאָה כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם.
10 וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. מַאי טַעְמָא? דְּאִיתַּקַּשׁ תְּמוּרָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה אִיתַּקַּשׁ לְמַעְשַׂר דָּגָן, וּבְמַעְשַׂר דָּגָן כְּתִיב: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – וְלֹא גּוֹיִם.
11 וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?! מַעְשַׂר דָּגָן חוּלִּין הוּא.
12 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
13 אֶלָּא מַעְשַׂר בְּהֵמָה חוֹבָה – שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן הוּא, וְחוֹבָה שֶׁאֵין לָהּ זְמַן קָבוּעַ – יִשְׂרָאֵל מַיְיתוּ, גּוֹיִם לָא מַיְיתוּ.
14 וְאֵין מְבִיאִין נְסָכִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּכָה״.
15 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא?
16 קָסָבַר: כִּי גָּמְרָה מְעִילָה ״חֵט״–״חֵט״ מִתְּרוּמָה – דּוּמְיָא דִּתְרוּמָה, דְּקַדִּישָׁא קְדוּשַּׁת הַגּוּף; אֲבָל קְדוּשַּׁת בֶּדֶק הַבַּיִת, דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים – לָא.
17 תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה,
18 בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּיָחִיד; אֲבָל בְּצִיבּוּר, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה. וּבְגוֹיִם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.
19 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי; דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָאָמַר: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר!
20 אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״לָהֶם״ – לָהֶם וְלֹא לְגוֹיִם.
21 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים״ – הָכִי נָמֵי, הֵם וְלֹא גּוֹיִם?!
22 אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא: ״לְרָצוֹן לָהֶם״ – וְגוֹיִם לָאו בְּנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ.
23 מַתְנִי׳ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא; חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכוֹל, אֲבָל הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טוּמְאָה.
24 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ?
25 וְדִין הוּא; וּמָה פִּיגּוּל, שֶׁהוּא בִּקְבִיעָה וּבִידִיעָה אַחַת וְלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ;
26 טוּמְאָה, שֶׁהִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד וּבִשְׁתֵּי יְדִיעוֹת וְהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם בֵּין לְמִזְבֵּחַ?
27 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּישִׁים לִי״.
28 יָכוֹל מִיָּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקְרַב״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ שֶׁהוּא חַיָּיב?!
29 אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִקְרַב״? בְּהוּכְשַׁר בָּשָׂר לִיקָּרֵב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְרָבוֹ מַתִּירִין, אֵין לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁיִּקְדַּשׁ בִּכְלִי.
30 אַשְׁכְּחַן טוּמְאָה; נוֹתָר מְנָלַן? אָתֵי ״חִילּוּל״–״חִילּוּל״ מִטּוּמְאָה.
31 וְלֵילַף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִפִּיגּוּל!
32 מִסְתַּבְּרָא מִטּוּמְאָה הָוֵי לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גֶזֶ״ל סִימָן.
33 אַדְּרַבָּה, מִפִּיגּוּל הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף – שֶׁכֵּן הוּתַּר, צִיץ, טָהוֹר, בִּזְמַן, קָרֵב; וְהָנֵי נְפִישָׁן!
34 אֶלָּא מִדְּתָנֵי לֵוִי. דְּתָנֵי לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאַף בִּפְסוּל זְמַן הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ –
פירוש ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ה
1 וכי פוסקים הלכתא למשיחא הלכה לימות המשיח כשיבנה המקדש? אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים מסכת זבחים לא לתני נשנה ונלמד, שהרי הלכתא למשיחא הלכה לימות המשיח הוא! אלא לומדים זאת משום דרוש וקבל שכר, הכא נמי כאן גם כן נאמר: דרוש וקבל שכר! אמר לו רב יוסף: הכי קאמינא לך כך אני אומר לך: הלכתא לקבוע הלכה למה לי? והרי אין בזה צורך למעשה ומביאים לישנא אחרינא לשון אחרת, אמר ליה לו: הלכה קאמינא אני אומר, שלקבוע הלכה בדבר כזה הוא תמוה.
2 א משנה קדשי גוים שהקדישו כדי להקריבם לה' — אין חייבין עליהם משום אכילת פיגול אם נעשתה בהן עבודה במחשבת חוץ לזמנו, ולא משום אכילת נותר ולא אם אכלם כשהוא טמא, והשוחטן בחוץ — פטור, אלו דברי ר' שמעון, ואילו ר' יוסי מחייב.
3 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: קדשי גוים — לא נהנין אסור ליהנות מהם, ואולם לא מועלין בהם, אין בהם דין מעילה. ואין חייבין עליהן משום פיגול, ולא משום נותר ולא משום טמא,
4 ואין הם עושין תמורה שאם אמר הגוי על בהמה שתהא תמורת בהמת הקדש — אין קדושה חלה עליה, ואין הגוים מביאין נסכים בפני עצמם, אבל קרבנן של גוים טעון נסכים, דברי ר' שמעון.
5 אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן בכל הדברים הללו להחמיר, לפי שנאמר בהן גם בקרבנות הגוים "לה'" ויקרא כב, יח, משמע שהם כקדשי ה' לכל דבר, ולפיכך מועלים בהם, וחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא, ועושים תמורה. במה דברים אמורים? בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בה לפרטיה.
6 שנינו שלא נהנין ולא מועלין בקדשי גוים. ומסבירים: לא נהנין — מדרבנן מדברי חכמים, שאסרו ליהנות מדבר שהוקדש לשמים,
7 ולא מועלין אין חלים על כך דיני מעילה — דגמר שלומד בגזירה שווה מעילה מן המילים "חט" "חט" מתרומה, שבמעילה נאמר "וחטאה בשגגה" ויקרא ה, טו, ובתרומה "לא ישאו עליו חטא" ויקרא כב, ט, ובאיסור לטמא תרומה כתיב נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" ויקרא כב, טו, ולא קדשי גוים שאין חייבים על אכילת תרומת גוים בטומאה.
8 ועוד שנינו בברייתא: ואין חייבין עליו משום פיגול, נותר וטמא. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? דאתי שבא, נלמד פיגול בגזירה שווה מן המילים "עון" "עון" מנותר,
9 ואתי ובא, ונלמד נותר בגזירה שווה "חילול" "חילול" מטומאה בנותר — "את קדש ה' חלל", ויקרא יט, ח. ובטומאה — "ולא יחללו", ויקרא כב, ב. בפיגול — "עוונה תשא", ויקרא ז, יח. ובנותר — "עוונו ישא", ויקרא יט, ח, ובטומאה כתיב נאמר "וינזרו מקדשי בני ישראל" ויקרא כב, ב ולא גוים.
10 ועוד שנינו בברייתא: ואין גוים עושין תמורה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? דאיתקש שהוקש דין תמורה למעשר בהמה ויקרא כז, לג, ומעשר בהמה איתקש הוקש למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב נאמר "בני ישראל" במדבר יח, כד — ולא גוים.
11 ותוהים על לימוד זה: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקדשים שוב בהיקש? ומשיבים: אין לימוד זה כולו בקדשים, שהרי מעשר דגן חולין הוא ואינו שייך לקדשים.
12 ומקשים: הניחא למאן דאמר זה נוח למי שאומר כי לגבי כלל זה, בתר אחר המלמד אזלינן אנו הולכים שאם המלמד בהיקש הראשון הוא חולין, למרות שהלמד הוא קדשים — למדים מן הלמד בהיקש לקדשים. אלא למאן דאמר בתר למד אזלינן לדעת מי שאומר: אחרי הלמד אנו הולכים, ואם הוא בקדשים שוב אין לומדים ממנו בהיקש לקדשים, מאי איכא למימר מה יש לומר?
13 אלא כך צריך לומר: מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן הוא, וחובה שאין לה זמן קבוע — ישראל מייתו מביאים אותה, גוים לא מייתו אין מביאים, וכאמור, הוקשה תמורה למעשר בהמה.
14 ועוד שנינו: ואין הגוים מביאין נסכים. ומביאים מקור לדבר, שתנו רבנן שנו חכמים: נאמר בפרשת נסכים "אזרח" במדבר טו, יג, ללמד: אזרח אדם מישראל מביא נסכים בפני עצמם, ואין הגוי מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? תלמוד לומר: "ככה יעשה לשור האחד" במדבר טו, יא, לומר שכל קרבן חייב בנסכים.
15 ועוד שנינו בברייתא, אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן להחמיר. במה דברים אמורים שאין בקדשי גוים דין מעילה? בקדשי מזבח. ותחילה מסבירים את דין המעילה. מאי טעמא מה טעם הדבר?
16 קסבר סבור הוא: כי גמרה כאשר למדה מעילה "חט" "חט" מתרומה, ושם נאמר "בני ישראל", הרי זה דומיא בדומה לתרומה דקדישא שקדושה בקדושת הגוף, אבל קדושת בדק הבית שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא, ואין בה מיעוט. ושבים לדון בדברי ר' יוסי "רואה אני בכולן להחמיר".
17 ומביאים, תנו רבנן שנו חכמים: דם שנטמא וזרקו, אם זרקו בשוגג — הורצה ועלה לרצון על המזבח,
18 אם זרקו במזיד — לא הורצה על ידי הציץ. במה דברים אמורים? שהיה זה בקרבן של יחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. ובגוים, בין בשוגג ובין במזיד — לא הורצה.
19 אמרוה רבנן קמיה חכמים לפני רב פפא: כמאן כמי נאמרה הלכה זו שבגוים לא הורצה? שלא כדעת ר' יוסי, דאי שאם לשיטת ר' יוסי, האמר הרי אמר: בכולן אני רואה להחמיר, משמע שהוא משווה דיני קרבנות גוים לדיני קרבנות ישראל!
20 אמר להו להם רב פפא: אפילו תימא תאמר שהוא שיטת ר' יוסי, שאני התם שונה שם שאמר קרא הכתוב בענין הציץ: "לרצון להם" שמות כח, לח, לומר: להם הוא מרצה ולא לגוים.
21 אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב נתן לרב פפא: אלא מעתה, מה שנאמר בדין טומאה בקדשים: "אשר הם מקדישים" ויקרא כב, ב, הכי נמי כך גם כן נדייק לדעת ר' יוסי: הם ולא גוים, ולא יהיה דין טומאה בקדשי גוים? והרי בענין זה שמפורש בברייתא בוודאי אמר ר' יוסי שדינם כישראל!
22 אלא אמר רב אשי: אין זה בגלל המיעוט במילה "להם", אלא משום שעניינו של הציץ אינו שייך בהם, שכן אמר קרא המקרא בציץ: "לרצון להם" שמות כח, לח, וגוים הרי לאו לא בני הרצאה ריצוי נינהו הם.
23 א משנה אף אותם דברים שמנינו במשנה הקודמת מב,ב שאין חייבים עליהם על אכילתם כרת משום אכילת פיגול אם חישב בקרבן מחשבת חוץ לזמנו, לפי שאין להם מתירים, כגון הקומץ והלבונה והקטורת, חייבין עליהן כרת משום אכילת נותר אם עבר זמנו של הקרבן, ומשום אכילת טמא, שאם אכלם כשהוא טמא — חייב כרת, ואם נטמאו ואכלם — חייב מלקות, חוץ מן הדם. ר' שמעון מחייב בדין טומאה רק בדבר שדרכן לאכול כגון קומץ המנחה, אבל העצים והלבונה והקטורת שאין דרכם להיאכל — אין חייבין עליו משום טומאה אם אוכלם.
24 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם או בין למזבח?
25 ולכאורה דין קל וחומר הוא: ומה פיגול שהוא בקביעה שאם אכל בשוגג מביאים עליו חטאת קבועה, כשבה או שעירה, ובידיעה אחת שכדי לחייבו חטאת די במה שנודע לו רק לאחר זמן שחטא בשגגה, ולא הותר מכללו שאין מצב בו מותר לאכול פיגול — בכל זאת אין חייבין עליו אלא על אכילת דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח,
26 טומאה אכילת קדשים כשהוא טמא, שדינה קל יותר, שהיא לא בחטאת קבועה, אלא בקרבן עולה ויורד לפי מצבו הכלכלי של החוטא, שאם הוא עני מביא קרבן עוף, או אפילו מנחה ראה ויקרא ה, ו-יג, ובשתי ידיעות שכדי לחייבו בקרבן צריך שידע בטומאה מתחילה וישכח ויחטא, וידע שוב בטומאה לאחר המעשה, והותרה מכללה בציבור, שציבור שרובו טמא עושה קרבנו בטומאה — אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח?
27 תלמוד לומר בדיני אכילת קדשים בטומאה: "וינזרו מקדשי בני ישראל... אשר הם מקדישים לי" ויקרא כב, ב, להדגיש שעל כל דבר שמקדישים חייבים משום אכילה בטומאה.
28 יכול יהא חייב על אכילת קדשים בטומאה מיד לאחר הקדשתם? תלמוד לומר: "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים" ויקרא כב, ג, והוא כפי מה שאמר ר' אלעזר בהסבר כתוב זה: וכי יש נוגע שהוא חייב, כפי שמשמע מפשטות הכתוב, שכל הנוגע "יקרב" בקדשים בטומאתו יתחייב? והרי רק האוכל בטומאה הוא החייב כרת!
29 אלא מה תלמוד לומר "יקרב"? יש כאן רמז להקרבה, והרי זה כאילו אומר: איש אשר יקריב קדשים, ויאכלם. ואם כן בהוכשר בשר ליקרב הכתוב מדבר. הא כיצד מוכשר הקדש להיקרב? מה שיש לו מתירין — חייבים עליו משיקרבו מתירין שלו, דבר שאין לו מתירין — מוכשר ליקרב משיקדש בכלי שרת לצורך הקרבתו.
30 ושואלים: אשכחן מצאנו ראיה לענין טומאה שחלה גם על דבר שאין לו מתירים, נותר מנלן מנין לנו שחייבים עליו בדבר שאין לו מתירים? ומשיבים: אתי בא, נלמד בגזירה שווה של "חילול" "חילול" מטומאה שכתוב בה "ולא יחללו" ויקרא כב, ב, ובנותר כתוב "את קדש ה' חלל" ויקרא יט, ח.
31 ושואלים: ומדוע לא לילף נלמד בגזירה שוה "עון" "עון" מפיגול שכתוב בו "עוונה תשא" ויקרא ז, יח, ובנותר כתוב "עוונו ישא" ויקרא יט, ח, ונשווה את הנותר לדין פיגול, שחייבים רק על דבר שיש לו מתירים?
32 ומשיבים: מסתברא מסתבר כי מטומאה הוי ליה למילף היה לו ללמוד דין נותר, שכן הוא דומה לה בשלושה עניינים בשונה מפיגול, והם גז"ל סימן כלומר, פסול שהוא בג וף הקרבן, שלא כמו בפיגול שהוא במחשבה. ואין פסולם נקבע כפיגול על ידי ז ריקת הדם.
33 ובשניהם נאמר חי לול. ומשיבים: אדרבה להיפך, מפיגול הוה ליה למילף היה לו ללמוד דין נותר, שכן גם הוא כפיגול, לא נותר מכללו כמו טומאה, וגם לו אין ריצוי על ידי הציץ, ושניהם שייכים בקרבן טהור, ופסולם תלוי בזמן, והם פסול של הדבר הקרב, ולא כמו בטומאה של האדם המקריב. והני נפישן ואלה צדדי ההשוואה לפיגול מרובים יותר משל טומאה!
34 אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר כי דין נותר נלמד מדתני ממה ששנה לוי בענין זה, דתני ששנה לוי על הפסוק "וינזרו מקדשי בני ישראל" ויקרא כב, ב האמור באיסור אכילת קדשים בטומאה: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ולא רק בפסול טומאה? תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" ויקרא כב, טו,