1דייק כך: הא הרי אם חישב באימורין להקטירם למחר — נתפגלו אימורין עצמן וחייב על אכילתם משום פיגול, אבל בשר הפרים בכל מקרה אינו מתפגל.2ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן כלומר, הנהנה מהם חייב משום מעילה משעה שהוקדשו, ולאחר שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום, ובנגיעה של מחוסר כיפורים, ובלינה אם עבר עליהם הלילה ולא נעשתה מצוותם.3מאי לאו האם אין הכוונה ללינת בשר שאף בשרם נפסל בלינה? ושמע מינה ולמד מכאן לענין פיגול, שהרי מגו דפסלה מתוך שפוסלת בלינה, פסלה פוסלת בה בבשר גם מחשבה של לינה, וחל עליו דין פיגול, כדברי ר' אלעזר!4ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורים ולא בשר, וגם מחשבה מפגלת דווקא את האימורים. ומקשים: הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסוף אותה משנה: כולן מועלין בהן על בית הדשן, שהוא מקום שריפתם, עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרף לגמרי, מכלל דרישא שבראש המשנה גם כן בלינת בשר מדובר! ודוחים: מידי איריא כלום שייך הדבר? הא כדאיתא והא כדאיתא זה כמו שהוא וזה כמו שהוא, רישא בראש מדובר באימורים, וסיפא ובסוף מדובר בבשר.5מותיב מקשה רבא על שיטת ר' אלעזר ממה ששנינו בברייתא: ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה והעצמות, והגידין והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין —6כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול או נותר או טמא, והמעלה מהן בחוץ — פטור, שאין הם קרבים על גב המזבח.7מאי לאו האם אין הכוונה שכולם לא מפגלין את הזבח אם חשב לאוכלם חוץ לזמנם, וגם לא מתפגלין מחמת זבח? ובכלל זה שליל ושיליא, ושלא כדברי ר' אלעזר שאמר שהזבח מפגל אותם!8ודוחים: לא, הכוונה היא שלא הם מפגלין את הזבח, ולא מתפגלין מחמת עצמן, כלומר שאם חישב לאוכלם חוץ לזמנו — גם הם אינם נאסרים משום פיגול. אבל הזבח מפגל אותם. ומקשים: אי הכי אם כך, הא דקתני סיפא זה ששנה בסוף פעם נוספת: כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, הא תו זו עוד למה לי, אם לא בא להוסיף שאין מתפגלים גם מחמת הזבח?9ומשיבים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מדייק מתוספת הדברים, מה שנאמר פעם שלישית: אין חייבין עליו משום פיגול, הא תו זה עוד למה לי? אלא חייב אתה להסביר שאין זה בא לחדש דין נוסף, אלא איידי דבעי למיתנא מתוך שרצה לשנות שאין חייבים עליהם משום נותר וטמא, תנא שנה בדרך אגב גם פיגול,10הכא נמי כאן גם כן יש לפרש באופן זה: איידי דבעי למיתני מתוך שרצה לשנות את הדין שהמעלה מהן בחוץ פטור, תנא נמי שנה גם כן: וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין. ובאמת הזבח מפגל אותם, וכדברי ר' אלעזר.11רבא אמר: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו במשנתנו כדברי ר' אלעזר: השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ — לא פיגל, והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ — לא פיגל.12והדר תני והוא חוזר ושונה: חלב המוקדשין וביצי תורים — אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ונדייק מכאן: הא הרי על שליל ושיליא שלא שנו בהם דבר זה — חייבים משום פיגול!13אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן שכאן מחמת הזבח הריהם מתפגלים, כאן מחמת עצמן אם חישב בהם מחשבת חוץ לזמנם — לא פיגל בהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.14א הברייתא שהביא רבה לעיל הוזכרה גם בדיון אחר. וכך תנן התם שנינו שם במשנה להלן, ברשימת הקרבנות הפסולים, שאם עלו למזבח ירדו ממנו: ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומים, שלדעתו, אם עלו — לא ירדו.15אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין כעין קרומים שבעין, ובמומים כיוצא בהם שאינם ניכרים, הואיל וכשירים בעופות. ועוד תנאי יש בענין זה: והוא, שקדם הקדישה את מומה שכשהקדיש את הבהמה היתה כשרה לגמרי, ואחר כך נפל בה מום. שכיון שחלה עליה קדושת קרבן, אם עלתה לא תרד.16אמר ר' חייא בר אבא: ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה כלומר, אם העלה נקבה כקרבן עולה על המזבח, ואין מקריבים עולה אלא מן הזכרים — דכמאן שכמי שקדם מומה להקדישה דמי נחשבת, שהרי המום מצוי בה מתחילתה, ואם עלתה — תרד.17מתיב מקשה על כך ר' זירא ממה ששנינו בברייתא לעיל: המעלה מהן כגון מן השליל העובר בחוץ — פטור, שאינו ראוי להיות מוקרב על המזבח בפנים. ויש לדייק: הא אבל אם היה מעלה מבשר אימן בחוץ היה חייב, והיכי משכחת לה ואיך אתה מוצא אותה? רק בבשר עולת נקבה, שהרי בבשר בהמת שלמים היכולה להיות נקבה שאינו עולה על המזבח, אלא נאכל — אין חיוב על העלאה בחוץ.18ומעתה, אי אמרת בשלמא קסבר נניח אם אתה אומר שסבור ר' עקיבא בעולת נקבה שאם עלתה לא תרד, הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת ר' עקיבא היא, כי דבר המוקרב על המזבח, גם בדיעבד, חייבים על העלאתו בחוץ. אלא אי אמרת אם אומר אתה עולת נקבה אם עלתה תרד שאין בה כלל דין הקרבה במזבח, הא מני זו כשיטת מי היא?19ואומרים: אימא אמור ודייק כך: המעלה מהן משליל בחוץ — פטור, הא אבל אם העלה מאימורי אימן — חייב, ודין זה יכול לחול גם על חטאת או שלמים, שבאים גם מן הנקבה ואימוריהם מוקטרים על המזבח.20ומקשים: והא והרי "מהן" קתני הוא שונה כלומר, מבשרם ולא מאימוריהן, ואימן דומיא דידהו בדומה להם, שמעלה את הבשר ולא את האימורים! אלא אימא אמור ותקן כך: המעלה מאימוריהן בחוץ — פטור, הא אבל אם היה מעלה מאימורי אימן — חייב.21ב משנה שחטו את הזבח על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, ולא על מנת להקריבם למחר, או על מנת להוציאן לחוץ ולא על מנת להקריבם בחוץ, ר' יהודה פוסל למרות שלא חישב על אכילה או הקטרה חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וחכמים מכשירין. אם שחט על מנת ליתנן את הדמים על גבי הכבש שאינו מקום זריקת הדם, והוא פסול שם, או לתת את הדם על קיר המזבח, אבל שלא כנגד היסוד, או ליתן את הדמים הניתנים למעלן בחלקו העליון של המזבח למטה, ואת הניתנים למטה למעלן, ואת הניתנים
