ביאור שטיינזלץ על יומא כ״א

« ביאור שטיינזלץ על יומא כ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יומא כ״ב ע״א »

1 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף רִידְיָיא. וּבְעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי אַנְּשָׁמָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאָה מִן הַגּוּף, וּבַטְּלוּהּ.

2 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי שֵׁילָא: הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ קוֹדֶם קְרִיאַת הַגֶּבֶר — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁנֶה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. וּבְאֵיזֶה תַּרְנְגוֹל אָמְרוּ — בְּתַרְנְגוֹל בֵּינוֹנִי.

3 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, עוֹמְדִין צְפוּפִין וּמִשְׁתַּחֲוִים רְווֹחִים, וְנִמְשָׁכִין אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְשָׁכִין אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת, וְעוֹמְדִים צְפוּפִין, כְּשֶׁהֵן מִשְׁתַּחֲוִין — מִשְׁתַּחֲוִין רְווֹחִים, וְזֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּמִּקְדָּשׁ.

4 דִּתְנַן, עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם. וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. וְלֹא אֵירַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעוֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. עוֹמְדִים צְפוּפִים, וּמִשְׁתַּחֲוִים רְווֹחִים. וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם. וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.

5 פָּתַח בְּמִקְדָּשׁ, וְסִיֵּים בִּירוּשָׁלַיִם! אִיכָּא תַּרְתֵּי אַחְרָנְיָיתָא בְּמִקְדָּשׁ. דְּתַנְיָא: מֵעוֹלָם לֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה, אֲפִילּוּ כׇּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וּמְנַשְּׁבוֹת בּוֹ — אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ.

6 וְתוּ לֵיכָּא? וְהָתַנְיָא רַב שְׁמַעְיָה בְּקַלְנְבוֹ: שִׁבְרֵי כְּלֵי חֶרֶס, נִבְלָעִין בִּמְקוֹמָן, וְאָמַר אַבָּיֵי: מוּרְאָה, וְנוֹצָה, וְדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה — נִבְלָעִין בִּמְקוֹמָן!

7 פְּסוּלֵי תְּלָתָא הָווּ? חַשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיֵּיל תְּרֵי. אִי הָכִי, בְּלוּעִין נָמֵי תְּרֵי הָווּ? חַשְּׁבִינְהוּ בְּחַד. חָסְרוּ לְהוּ! אִיכָּא נָמֵי אַחֲרִיתִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל הָיָה נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

8 וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְקוֹם אָרוֹן — אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. וְאָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּרוּבִים — בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין!

9 נִיסֵּי דְבָרַאי — קָא חָשֵׁיב, נִיסֵּי דְגַוַּאי — לָא קָא חָשֵׁיב. אִי הָכִי, לֶחֶם הַפָּנִים נָמֵי נִיסֵּי דְגַוַּאי הוּא! לֶחֶם הַפָּנִים נִיסֵּי דְבָרַאי הוּא, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, טָהוֹר — מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא,

10 כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי טוּמְאָה. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁסִּילּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

11 וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כׇּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנָּן, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן נוֹשְׁרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶרַח לְבָנוֹן אוּמְלָל״, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ״.

12 נִיסֵּי דִּקְבִיעִי לָא קָא חָשֵׁיב. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי: אָרוֹן וּכְרוּבִים נָמֵי, נִיסֵּי דִּקְבִיעִי נִינְהוּ.

13 אָמַר מָר: וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה. וּמִי הֲוָה עָשָׁן בְּמַעֲרָכָה? וְהָתַנְיָא: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בָּאֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה: רְבוּצָה כַּאֲרִי, וּבָרָה כַּחַמָּה, וְיֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְאוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין, וְאֵינָהּ מַעֲלָה עָשָׁן!

14 כִּי קָא אָמְרִינַן — בִּדְהֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט.

15 רְבוּצָה כַּאֲרִי. וְהַתַּנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: אֲנִי רְאִיתִיהָ, וּרְבוּצָה כְּכֶלֶב! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן — בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

16 וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוַאי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבֵד״, וְקָרֵינַן ״וְאֶכָּבְדָה״. מַאי שְׁנָא דִּמְחוּסַּר הֵ״א — אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן: אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, וְאוּרִים וְתוּמִּים. אָמְרִי: אִין, מִיהְוָה הֲוָה, סַיּוֹעֵי לָא מְסַיְּיעָא.

17 תָּנוּ רַבָּנַן, שֵׁשׁ אִשּׁוֹת הֵן: יֵשׁ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה, וְיֵשׁ שׁוֹתָה וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין, וְיֵשׁ אֵשׁ דּוֹחָה אֵשׁ, וְיֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ.

18 יֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׁוֹתָה — הָא דִּידַן. שׁוֹתָה וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת — דְּחוֹלִין. אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה — דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה״. אוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין — דְּמַעֲרָכָה. יֵשׁ אֵשׁ דּוֹחָה אֵשׁ — דְּגַבְרִיאֵל, וְיֵשׁ אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ — דִּשְׁכִינָה, דְּאָמַר מָר: הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָן.

19 וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה, אֲפִילּוּ כׇּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַכֹּל צוֹפִין לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה. נוֹטֶה כְּלַפֵּי צָפוֹן — עֲנִיִּים שְׂמֵחִין וּבַעֲלֵי בָתִּים עֲצֵבִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרוּבִּין וּפֵירוֹתֵיהֶן מַרְקִיבִין. נָטָה כְּלַפֵּי דָרוֹם — עֲנִיִּים עֲצֵבִין, וּבַעֲלֵי בָתִּים שְׂמֵחִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מוּעָטִין, וּפֵירוֹתֵיהֶן מִשְׁתַּמְּרִין.

20 נָטָה כְּלַפֵּי מִזְרָח — הַכֹּל שְׂמֵחִין. כְּלַפֵּי מַעֲרָב — הַכֹּל עֲצֵבִין! דְּאָזֵיל וְאָתֵי כְּדִיקְלֵי, וְאִבַּדּוֹרֵי לָא הֲוָה מִיבַּדַּר.

21 אָמַר מָר: כְּלַפֵּי מִזְרָח — הַכֹּל שְׂמֵחִין, כְּלַפֵּי מַעֲרָב — הַכֹּל עֲצֵבִין. וּרְמִינְהוּ: מִזְרָחִית — לְעוֹלָם יָפָה, מַעֲרָבִית — לְעוֹלָם קָשָׁה, רוּחַ צְפוֹנִית — יָפָה לַחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְקָשָׁה לַזֵּיתִים בִּזְמַן שֶׁהֵן חוֹנְטִין, רוּחַ דְּרוֹמִית — קָשָׁה לַחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְיָפָה לַזֵּיתִים בִּזְמַן שֶׁהֵן חוֹנְטִין.

22 וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא מָר זוּטְרָא: וְסִימָנָיךְ — שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. הַאי מְרַבֵּה דִּידֵיהּ, וְהַאי מְרַבֵּה דִּידֵיהּ!

23 לָא קַשְׁיָא: הָא — לַן, וְהָא — לְהוּ.

24 הֲדַרַן עֲלָךְ שִׁבְעַת יָמִים

פירוש ביאור שטיינזלץ על יומא כ״א

1 ויש אומרים: אף רידייא קול המלאך הממונה על השקיית האדמה, כשהוא קורא לשמים ולמעיינות תהום לתת ממימיהם להשקות את הארץ. ומעירים: ובעו רבנן רחמי ובקשו חכמים רחמים על קול זה של הנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה ובטלוהו שלא יישמע כל כך. על כל פנים מדברי הברייתא שהובאה נשמע כי קריאת הגבר, הכוונה להכרזת כרוז מיוחד, וכדברי רב.

2 תניא כותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' שילא: היוצא לדרך בחשיכה קודם קריאת הגבר והרגוהו המזיקים — דמו בראשו עוון מיתתו חל על ראשו, לפי שהוא גרם דבר זה לעצמו. ר' יאשיה אומר: איסור זה קיים עד שישנה התרנגול ויקרא, ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו — בתרנגול בינוני, ומשמע מכאן כי קריאת הגבר — קריאת התרנגול היא.

3 א אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל, הריהם עומדין צפופין ומשתחוים בשעת הוידוי כשהם רווחים, כדי שלא ישמע האחד את וידויו של חבירו, ונמשכין מצד ריבוי הקהל עד אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת מקום קודש הקדשים. ושואלים: מאי קאמר מה אמר? מה פירושו של משפט זה? ומסבירים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: אף על פי שמרוב ריבוי הקהל אינם עומדים רק בצידה האחד של העזרה אלא נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת, ועומדים צפופין, בכל זאת כשהן משתחוין — משתחוין רווחים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.

4 דתנן שכן שנינו במשנה: עשרה נסים נעשו בבית המקדש: לא הפילה אשה הרה את עוברה מריח בשר הקדש, שאשה הרה מתאוה למאכלים שונים, ופעמים שמגיעה על ידי כך לידי הפלה. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים, אף שדרכם של זבובים להיות במקום בו יש דם ובשר. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים שהם קרבנות ציבור. והיו ישראל עומדים צפופים, ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים.

5 על רשימה זו מעירים: פתח בניסים שהיו במקדש, וסיים בניסים שהיו בירושלים; ואם כן לא היו במקדש עצמו עשרה ניסים! ומשיבים: איכא תרתי אחרנייתא יש שני ניסים אחרים במקדש ואלו הם: דתניא שכן שנינו בברייתא: מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, אף על פי שהמזבח היה עומד בעזרה בלא גג. ועשן המערכה, ואפילו כשכל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו — אין מזיזות אותו ממקומו, אלא מיתמר ועולה למעלה.

6 ושואלים: ותו ליכא ויותר אין ניסים במקדש? והתניא והרי שנינו בברייתא כי רב שמעיה דרש בעיר קלנבו: שברי כלי חרס שבהם היו מבשלים את קרבנות קדשי הקדשים הנאכלים, וצריכים לשברם אחר כך מחמת שבלעו מן הקרבן ובחלוף זמנם נעשו נותר, היו הם נבלעין במקומן ולא היו נזרקים, וכן אמר אביי: מוראה ונוצה של עולות העוף ודישון אפר מזבח הפנימי, ודישון אפר המנורה, שלא נאמר שמוציאים אותם לבית הדשן כאפר המזבח החיצון, היו נבלעין במקומן בנס. הרי שהיו יותר מעשרה ניסים במקדש!

7 ומשיבים: פסולי תלתא הוו פסולים שלושה הם שהרי מנו שלא היה פסול בשלושה דברים — בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים — חשבינהו כחד חשוב אותם כנס אחד שלא נמצא פסול בקרבנות צבור, אפיק תרי ועייל תרי הוצא שנים והכנס שנים אלה, והרי הם בסך הכל עשרה ניסים. ומקשים: אי הכי אם כך אתה חושב ומצרף ניסים הדומים זה לזה, אם כן בלועין נמי תרי הוו גם כן שנים הם, בליעת כלי החרס ובליעת המוראה ונוצה, ואם כן חשבינהו בחד חסרו להו חשוב אף אותם כנס אחד והרי חסר מן הרשימה! ומשיבים: איכא נמי אחריתי יש עוד אחר, שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה בלחם הפנים שבמקדש, שבשעת סלוקו בסוף השבוע מהשולחן היה עדיין חם כבשעת סדורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" שמואל א' כא, ז, כלומר: אף ביום הלקחו היה עדיין חם.

8 ושואלים: ותו ליכא ועוד אין מעשי נס במקדש? והאמר והרי אמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון הברית עצמו בקודש הקדשים — אינו מן המדה, כי לפי החשבון לא היה יכול להיכנס שם. שהרי מידת קודש הקדשים עשרים אמה על עשרים אמה מלכים א, ו ואמרו בברייתא כי בכל צד מצידי הארון היו עשר אמות אויר, שם עשרים אמה בלא מקום הארון עצמו, אלא נס היה בו כאילו לא תפס מקום כלל. ואמר רבנאי אמר שמואל: כרובים שהיו על ארון הברית — בנס היו עומדין ולא תפסו מקום, שהרי אורך כנפיהם עשרים אמה ראה מלכים א, ו כמדת חלל קודש הקדשים וזאת בלא לחשב את מדת גופם, הרי שהיו עוד ניסים במקדש!

9 ומשיבים: ניסי דבראי ניסים שמחוץ לעזרה שהכל רואים — קחשיב מנה, ניסי דגואי ניסים שבפנים בקודש שאין הכל יכולים לראות — לא קחשיב מנה. ומקשים: אי הכי אם כך לחם הפנים נמי גם כן ניסי דגואי נסים של פנים הוא, שהרי לחם הפנים היה בתוך ההיכל ואין הכל יכולים לראות זאת, ובכל זאת הדבר נמנה בין עשרת הניסים! ומשיבים: לחם הפנים ניסי דבראי נסים של חוץ הוא, לפי שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מהו שנאמר: "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה'" ויקרא כד, ו, ומתוך שהודגש בכתוב "טהור" — מכלל מכאן שהוא יכול להיות גם טמא,

10 הלא כלי עץ העשוי לנחת הוא, כלומר: כלי עץ שאין מטלטלין אותו והוא מונח במקום אחד, ושנינו: כלי עץ העשוי לנחת — אינו מקבל טומאה, ולא עוד אלא שחוצץ בפני הטומאה. אלא מלמד שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כדי להראות להם את לחם הפנים ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום שנעשה נס בלחם, שבשעת סילוקו הריהו חם כבשעת סדורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" שמואל א, כא, ז, וכיון שהיה השולחן מיטלטל מזמן לזמן כאמור, שוב אינו נחשב ככלי עץ העשוי לנחת ולכך הריהו יכול לקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שנס זה שבלחם היה מן הניסים שבחוץ, שהכל ראו אותם.

11 ושואלים: ותו ליכא ועוד אין ניסים אחרים? והאמר והרי אמר רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין אלה פירותיהן בזמנן כשאר עצים, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו" תהלים עב, טז, משמע שהיו צומחים פירות בלבנון, שהוא לדברי חכמים רמז למקדש. וכשנכנסו גוים להיכל יבש אילן זה של זהב, שנאמר: "ופרח לבנון אמלל" נחום א, ד, ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישראל את האילנות הניסיים הללו, שנאמר: "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה" ישעיה לה, ב. הרי שהיו ניסים נוספים בבית המקדש.

12 ומשיבים: ניסי דקביעי ניסים שהיו קבועים ועומדים תמיד במקומם במקדש לא קא חשיב אינו מחשיב ולא מנאם בין הניסים. ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך לתרץ באופן זה, אפשר להשתמש בו לתרץ קושיה קודמת: ארון וכרובים נמי, ניסי דקביעי נינהו גם כן, ניסים הקבועים במקומם הם ולכן לא מנאום בין ניסי המקדש.

13 א אמר מר החכם במנין הניסים, כי על אף הרוחות העזות לא היה זז עשן המערכה ממקומו, ושואלים: ומי הוה והאם היה בכלל עשן במערכה שעל גבי המזבח? והתניא והרי שנינו בברייתא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה היתה על העצים כצורת ארי, וברה בהירה וצחה היתה כאור חמה, ויש בה ממש, כלומר: היה באש זו ממשות עד כדי שהיתה ניתנת למישוש, וחזקה היתה כל כך עד שאוכלת מעכלת, שורפת עצים לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!

14 ומשיבים: כי קא אמרינן כאשר אומרים אנו ומשמע מדברינו כי היה עשן במערכה — הרי אנו מדברים על אש המערכה של ההדיוט דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" ויקרא א, ז ללמדנו: אף על פי שאש יורדת מן השמים, בכל זאת יש מצוה מיוחדת להביא אף מן ההדיוט. ואש זו שהביאו הכהנים היא שהיתה מעלה עשן, ובעשן זה אירע נס.

15 בין הדברים המיוחדים באש של מערכה ר"י הלבן נאמר כי היתה האש רבוצה כארי. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא: אמר ר' חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה את אש המערכה במקדש והיתה רבוצה ככלב ולא כארי! ומשיבים: לא קשיא קשה; כאן שהיתה רבוצה כארי — הריהי אש המערכה של המקדש הראשון, כאן בדברי ר' חנינא סגן הכהנים שהיתה ככלב — הוא במקדש השני.

16 על תירוץ זה מקשים: ובמקדש שני מי הואי האם היתה בכלל אש מערכה הבאה מן השמים? והאמר והרי אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב מהו שנאמר במקדש שני: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד אמר ה'" חגי א, ח, "אכבד" הוא הכתיב וקרינן ואנו קוראים אותה מלה "ואכבדה"; ומסבירים: מאי שנא במה שונה, מדוע מחוסר ה"א במלה זו — ללמד: אלו חמשה דברים כמנין ה"א שהיו הבדל בין מקדש ראשון למקדש שני שהיו חסרים במקדש שני, ואלו הן: ארון הברית, וכפורת אשר עליו, וכרובים שעל הכפורת, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הרי שבמקדש שני לא היתה אש! אמרי אומרים בתשובה: אין, מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא כן, היתה במקדש שני אש משמים, ואולם לא היתה מסייעת בשריפת הקרבנות, והיתה רק נראית על המערכה. כיון שהוזכרו דברים מיוחדים שהיו באש המערכה מביאים ברייתא בנושא קרוב.

17 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שש אשות מיני אש הן: יש אש אוכלת ואינה שותה, יש אש שותה ואינה אוכלת, יש אש שהיא גם אוכלת וגם שותה, יש אש האוכלת דברים לחין כיבשין בלי הבדל, ויש אש דוחה אש אחרת מפניה, ויש אש אוכלת אש אחרת.

18 ומפרטים: יש אש אוכלת ואינה שותה — הא דידן זו האש שלנו האש הרגילה השורפת אוכלת דברים, אך אינה מייבשת נוזלים מעצמה. אש שותה ואינה אוכלת — אש של חולין, אש הקדחת, שהיא מייבשת את הנוזלים שבגוף, אבל אינה שורפת ממש, אש אוכלת ושותה כמו האש של אליהו הנביא, דכתיב שנאמר: "ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה" מלכים א' יח, לח. אש אוכלת דברים לחין כיבשין — זו אש של המערכה. יש אש דוחה אש זו האש של המלאך גבריאל, שנאמר בדניאל שהמלאך העשוי אש ירד לכבשן האש שהושלכו בו חנניה מישאל ועזריה ודחה מפניו את אש הכבשן. ויש אש אוכלת אש — היא אש השכינה, שאמר מר החכם לענין אחר: הקדוש ברוך הוא הושיט את אצבעו בין המלאכים שאף הם עשויים אש ושרפן, משמע שאש השכינה שורפת אף את אש המלאכים.

19 ב ושואלים: והאם עשן המערכה אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו? והאמר והרי אמר ר' יצחק בר אבדימי: במוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעשן המערכה, אם היתה הרוח באה מכיוון דרום והיה העשן נוטה כלפי צפון, היו העניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שדבר זה סימן שגשמי שנה מרובין ועתידה האדמה להצמיח תבואה רבה ופירותיהן מרקיבין מפני הלחות ולכן לא ניתן לאכסן אותם ומוכרחים להקדים למוכרם, ונמצאים בעלי השדות מפסידים, ועניים מרויחים. ואם נטה עמוד העשן כלפי דרום, מפני רוח צפונית — עניים עצבין, ובעלי בתים שמחין מפני שגשמי אותה שנה מועטין ואין פירות רבים, ועוד שפירותיהן משתמרין.

20 ואם היתה רוח מערבית והיה העשן נוטה כלפי מזרח — הרי זה סימן לכך שגשמי השנה יבואו כראוי ויהיו פירות, וניתן יהיה גם לאחסן אותם זמן מסויים והכל שמחין. היתה רוח מזרחית ונוטה היה העשן כלפי מערב — הכל עצבין שרוח מזרחית אינה מביאה גשמים, והרי זה סימן לכך שתהא זו שנת בצורת. הרי שהיתה הרוח מטה את עשן המערכה! ומשיבים: דאזיל ואתי כדיקלי, ואבדורי לא הוה מיבדר העשן היה הולך ובא, מתנועע, כמו עץ דקל ברוח, אבל לא היה מתפזר. שאכן היתה הרוח מטה את כיוון עשן המערכה, אך אינה מפזרת אותו לגמרי.

21 אמר מר החכם כאן: אם היה עמוד העשן נוטה כלפי מזרח, שנושבת רוח מערבית — הכל שמחין, היה נוטה כלפי מערב מפני הרוח מזרחית — הכל עצבין. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממקום אחר, שאמרו חכמים: רוח מזרחית — לעולם יפה, רוח מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטין בשעה שכבר גדלו והביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין תחילת היותם לפירות, רוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהן חונטין.

22 ואמר רב יוסף על כך, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת מר זוטרא: וסימניך איזו רוח יפה לחיטים ואיזו לזיתים — שבמקדש היה שלחן בצפון, ומנורה בדרום. ועל השלחן היו מניחין לחם העשוי מחיטים, ובמנורה היו מדליקין שמן העשוי מזיתים, האי מרבה דידיה צד זה צפון מגדל את שלו את החיטים, השייכות לשלחן שבצפון, והאי מרבה דידיה וזה צד דרום מגדל את שלו את הזיתים שמהם מדליקים מנורה שבדרום. ועל כל פנים יש סתירה בהערכת רוח מזרחית ומערבית, אם טובה היא או רעה!

23 ומשיבים: לא קשיא קשה; הא זה — לן לנו לבני בבל, שאף שרוח מזרחית, רוח קדים יבשה היא, מכל מקום מתוך שבבל היא ארץ משופעת במים, אין אדמתה ממהרת להתייבש ואין הדבר פוגע באיכות התבואה, והא וזה — להו לבני ארץ ישראל, שאינה משופעת במים והרוח המזרחית ממהרת ליבש את אדמתה ומקלקלת את התבואה.

« ביאור שטיינזלץ על יומא כ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יומא כ״ב ע״א »