ביאור שטיינזלץ על יומא י״ט

« ביאור שטיינזלץ על יומא י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על יומא כ׳ ע״א »

1 גְּמָ׳ תָּנָא: לְלַמְּדוֹ חֲפִינָה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, אַחַת לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס. אַחַת בַּצָּפוֹן וְאַחַת בַּדָּרוֹם. אַחַת בַּצָּפוֹן, דִּתְנַן: שֵׁשׁ לְשָׁכוֹת הָיוּ בָּעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם,

2 שֶׁבַּדָּרוֹם: לִשְׁכַּת הַמֶּלַח, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה, לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין. לִשְׁכַּת הַמֶּלַח — שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִין מֶלַח לַקׇּרְבָּן, לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה — שֶׁשָּׁם הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים. וְעַל גַּגָּהּ הָיְתָה בֵּית טְבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין — שָׁם הָיוּ מְדִיחִין קִרְבֵי קָדָשִׁים. וּמִשָּׁם מְסִיבָּה עוֹלֶה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה.

3 שָׁלֹשׁ שֶׁבַּצָּפוֹן: לִשְׁכַּת הָעֵץ, לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, לִשְׁכַּת הַגָּזִית. לִשְׁכַּת הָעֵץ, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן, וְגַג שְׁלׇשְׁתָּן שָׁוֶה.

4 לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה — שָׁם הָיָה בּוֹר הַגּוֹלָה, וְהַגַּלְגַּל נָתוּן עָלָיו, וּמִשָּׁם מַסְפִּיקִין מַיִם לְכׇל הָעֲזָרָה. לִשְׁכַּת הַגָּזִית — שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכֹּהֲנִים, וּמִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ פְּסוּל, הָיָה לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיָצָא וְהָלַךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ פְּסוּל, הָיָה לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

5 אַחַת בַּדָּרוֹם, דִּתְנַן: שִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ בָּעֲזָרָה, שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם וְאֶחָד בַּמִּזְרָח. שֶׁבַּדָּרוֹם: שַׁעַר הַדְלָקָה, שֵׁנִי לוֹ — שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שְׁלִישִׁי לוֹ — שַׁעַר הַמַּיִם. שֶׁבַּמִּזְרָח: שַׁעַר נִקָּנוֹר, וּשְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם אַחַת בִּימִינוֹ וְאַחַת בִּשְׂמֹאלוֹ, אַחַת לִשְׁכַּת פִּנְחָס הַמַּלְבִּישׁ, וְאַחַת לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי חֲבִיתִּין.

6 שֶׁבַּצָּפוֹן: שַׁעַר נִיצוֹץ, בִּנְיַן אַכְסַדְרָה הָיָה, וַעֲלִיָּיה בְּנוּיָה לוֹ עַל גַּבָּיו, וְשָׁם כֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִלְמַעְלָה, וּלְוִיִּם מִלְּמַטָּה. וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנּוּ הַחֵיל. שֵׁנִי לוֹ — שַׁעַר הַקָּרְבָּן, שְׁלִישִׁי לוֹ — שַׁעַר בֵּית הַמּוֹקֵד.

7 וְתַנְיָא: חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, וְכוּלָּן בַּקּוֹדֶשׁ, עַל גַּג בֵּית הַפַּרְוָה. חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחוֹל, עַל גַּבֵּי שַׁעַר הַמַּיִם, וּבְצַד לִשְׁכָּתוֹ הָיְתָה.

8 וְלָא יָדַעְנָא אִי לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּצָּפוֹן וְלִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס בַּדָּרוֹם, אוֹ לִשְׁכַּת בֵּית אַבְטִינָס בַּצָּפוֹן וְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּדָּרוֹם. וּמִסְתַּבְּרָא דְּלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּדָּרוֹם הֲוַאי.

9 מַאי טַעְמָא? מַקְדֵּים קָאֵי וּמֵיסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְטָבֵיל, וְאָזֵיל לַצָּפוֹן וְגָמַר חֲפִינָה וְאָתֵי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְעָבֵיד עֲבוֹדָה כּוּלֵּי יוֹמָא. לְבַהֲדֵי פַּנְיָא מַדּוּ עֲלֵיהּ, וַהֲדַר אָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל וְנָיַיח.

10 דְּאִי אָמְרַתְּ לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין בַּצָּפוֹן. מַקְדֵּים קָאֵי וּמֵיסֵךְ רַגְלָיו, וְאָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל וְגָמַר חֲפִינָה וְאָתֵי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְעָבֵיד עֲבוֹדָה כּוּלֵּיהּ יוֹמָא, לַהֲדֵי פַּנְיָא מַדּוּ עֲלֵיהּ, וַהֲדַר אָזֵיל לַדָּרוֹם וְטָבֵיל, וּבָעֵי מֶהְדַּר וּמֵיזַל לַצָּפוֹן וּמֵינַח — וּמִי טָרַח מַטְרְחִינַן לֵיהּ כּוּלֵּי הַאי?

11 אַלְּמָה לָא? מַטְרְחִינַן לֵיהּ טְפֵי, דְּאִי צַדּוּקִי הוּא לִיפְרוֹשׁ.

12 אִי נָמֵי, שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, נַעְבְּדִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נָמֵי תִּסְגֵּי לֵיהּ בַּחֲדָא.

13 וְאָמְרוּ לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל וְכוּ׳. לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי כָּהֲנֵי — שְׁלוּחֵי דְרַחֲמָנָא נִינְהוּ, דְּאִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִידַן נִינְהוּ

14 מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא מָצֵינַן לְמֶעְבַּד, וּשְׁלוּחֵי דִידַן מָצוּ עָבְדִי? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ עַל דַּעְתֵּינוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין.

15 הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין וְכוּ׳. הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה — שֶׁחֲשָׁדוּהוּ צַדּוּקִי, וְהֵם פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין — דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ.

16 וְכׇל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּדּוּקִין עוֹשִׂין.

17 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁהִתְקִין מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס. בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצַּדּוּקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת״, אָמַרְתִּי: מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי — לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ?!

18 אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת וְהוּטַל בָּאַשְׁפָּה, וְהָיוּ תּוֹלָעִין יוֹצְאִין מֵחוֹטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּיצִיאָתוֹ נִיגַּף, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בַּעֲזָרָה שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו. וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל״.

19 אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל וְכוּ׳. מַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב ״אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן קְפוּטָל״, וּמַחְוֵי לֵיהּ רַב בִּידֵיהּ ״קְבוּטָל״. וְנֵימָא לֵיהּ מֵימָר! קְרִיאַת שְׁמַע הֲוָה קָרֵי.

20 וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי שְׁרֵי? וְהָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע לֹא יִרְמוֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרוֹץ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וְלֹא יוֹרֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. וְתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמְרַמֵּז בְּעֵינָיו, וּמְקָרֵץ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וּמַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְלֹא אוֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״!

21 לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

22 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, בָּם — וְלֹא בִּתְפִלָּה. ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, בָּם יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

23 רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, עֲשֵׂה אוֹתָן קֶבַע וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲרַאי. אָמַר רָבָא: הַשָּׂח שִׂיחַת חוּלִּין — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, בָּם — וְלֹא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר״.

24 מַתְנִי׳ בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְהוּנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָא, וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל! עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.

25 גְּמָ׳ מַאי צְרָדָא? אָמַר רַב יְהוּדָה: צָרָתַהּ דְּדָא, מַאי הִיא — גּוּדָל. מַחְוֵי רַב הוּנָא וְאָזֵל קָלָא בְּכוּלֵּי בֵּי רַב.

26 וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל הָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה וְכוּ׳. אָמַר רַב יִצְחָק: עַל חֲדַת. מַאי הִיא? אָמְרִי לֵיהּ: אַחְוִי קִידָּה.

27 וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה וְכוּ׳. תָּנָא: לֹא הָיוּ מַעֲסִיקִין אוֹתוֹ לֹא בְּנֵבֶל וְלֹא בְּכִנּוֹר, אֶלָּא בַּפֶּה. וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין — ״אִם ה׳ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ״.

28 מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ יְשֵׁנִין כׇּל הַלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע כֹּהֵן גָּדוֹל קוֹל הֲבָרָה וְלֹא תְּהֵא שֵׁינָה חוֹטַפְתּוֹ. תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אָמַר: אַף בִּגְבוּלִין הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ חוֹטְאִין.

29 אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּרְגּוּמָא, נְהַרְדְּעָא. דַּאֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא, אָמְרִיתוּ: ״אַמַּאי לָא אָתֵי מָשִׁיחַ״? וְהָא הָאִידָּנָא יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי הוּא וְאִבְּעוּל כַּמָּה בְּתוּלָתָא בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ:

פירוש ביאור שטיינזלץ על יומא י״ט

1 תנא שנה החכם: מוליכים אותו לבית אבטינס, כדי ללמדו חפינה של קטורת שהיא מלאכה מורכבת וקשה, שבלשכת בית אבטינס היה מקום הכנת הקטורת. אמר רב פפא: שתי לשכות היו לו לכהן גדול, אחת לשכת פרהדרין ואחת לשכת בית אבטינס. אחת מהן היתה בצפון של העזרה ואחת בדרום. ומסבירים: אחת בצפון, דתנן שכן שנינו במשנה: שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום, ואלו הן הלשכות

2 שבדרום: לשכת המלח, לשכת הפרוה, לשכת המדיחין. ומפרטים את תפקידה של כל לשכה: לשכת המלח — ששם היו נותנין מאחסנים מלח לקרבן, לשכת הפרוה — ששם היו מולחין את עורות הקדשים השייכים לכהנים, כדי שלא יקקלקלו. ועל גגה של אותה לשכה היתה בית טבילה לכהן גדול ביום הכפורים. לשכת המדיחין — שם היו מדיחין רוחצים את קרבי הקדשים, שאין מעלין את הקרבנות כשיש בתוך מעיהם לכלוך ומזון לא מעוכל. ומשם מסיבה מערכת מדרגות עגולה שהיתה עולה לגג בית הפרוה.

3 ושלש לשכות שבצפון העזרה היו: לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית. לשכת העץ — אמר ר' אליעזר בן יעקב שהוא מחברה של מסכת מדות שבה מצויה משנה זו: שכחתי למה היתה לשכה זו משמשת. אבא שאול אומר: לשכת כהן גדול היתה אחורי שתיהן אחורי לשכת הגולה ולשכת הגזית וגג שלשתן שוה, ששלוש אלה היו צמודות זו לזו, וגג אחד לכולן.

4 לשכת הגולה — שם היה בור הגולה ומכאן נגזר שמה, והגלגל היה נתון עליו שבעזרתו היו שואבים, ומשם מספיקין מים לכל העזרה לרחיצה ולשטיפה. לשכת הגזית שם היה המקום שבו סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ועיסוקה הקבוע של סנהדרין זו שהיא דנה את הכהנים אם ראויים הם לעבודה ומי שנמצא בו פסול משום מום או משום יחוס היה לובש שחורים ומתעטף שחורים לאות צער ואבל ויצא והלך לו, לפי שאינו ראוי לכהן. ושלא נמצא בו פסול — היה לובש לבנים ומתעטף לבנים כביטוי של שמחה ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. נמצאנו למדים איפוא כי לשכתו של הכהן הגדול היתה בצפון העזרה.

5 וההוכחה לכך כי גם לשכה אחת בדרום היתה לו. דתנן שכן שנינו במשנה: שבעה שערים היו בעזרה, שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח. שערים שבדרום: הראשון — הוא שער הדלקה, שני לו — שער הקרבן, שלישי לו — שער המים. השער שבמזרח היה קרוי שער נקנור, ושתי לשכות היו שם ליד שער נקנור אחת בימינו ואחת בשמאלו, אחת היתה לשכת פנחס המלבש ששם היו מאוכסנים בגדי הכהונה, ואחת היתה לשכת עושי חביתין, ששם הכינו את מנחת המחבת עבור הכהן הגדול.

6 שערים שבצפון — הראשון הוא שער ניצוץ, ואותו שער בנין אכסדרה היה שלא היה סגור לגמרי מכל צד, אלא מקורה היה ופתוח למחצה, ועלייה בנויה לו על גביו ושם הוא אחד המקומות בהם היו עומדים שומרי המקדש לכבוד, והיו הכהנים שומרים שם מלמעלה בעליה, והלוים מלמטה. ושלפנים הימנו לשער זה היה החיל ופתח היה יוצא משם לחיל. שני לו לשער זה — שער הקרבן, שלישי לו — שער בית המוקד.

7 ותניא ושנינו בברייתא: חמש טבילות ועשרה קדושין רחיצות ידים ורגלים היה טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואת כולן היה עושה בקדש, על גג בית הפרוה. חוץ מזו מטבילה ראשונה שהיתה בחול כיון שלא היתה מיוחדת לעבודת יום הכיפורים דווקא, אלא לצורך כניסה לבית המקדש, כדרך שיהו עושים הכהנים בכל יום, ואותה היה עושה על גב שער המים, ובצד לשכתו היתה טבילה זו. ומכאן שהיתה לכהן הגדול לשכה בצד שער המים, שהוא, כפי שאמרנו, בדרומה של העזרה.

8 מצאנו איפוא כי היו לכהן הגדול שתי לשכות לשמושו, אולם ולא ידענא ואין אנו יודעים אי אם לשכת פרהדרין בצפון ולשכת בית אבטינס בדרום, או להיפך — לשכת בית אבטינס בצפון ולשכת פרהדרין בדרום. ומעירים: ומסתברא ומסתבר לומר שלשכת פרהדרין בדרום הואי היתה ושם היה המקום בו היה הכהן הגדול לן.

9 מאי טעמא מה טעם סברה זו? כי באופן זה מקדים הכהן בכל בוקר קאי ועומד ומיסך את רגליו עושה צרכיו וטביל וטובל בצד לשכתו שהיתה בדרום, ואזיל והולך לצפון העזרה ללשכה השניה היא לשכת בית אבטינס וגמר ולומד שם את מלאכת החפינה ואתי ובא לבית המקדש ועביד ועושה עבודה כולי יומא כל היום. לבהדי פניא מדו עליה סמוך לערב מזים עליו מי חטאת, כפי שכבר נאמר, והדר אזיל לדרום והוא הולך, חוזר ובא וטביל וטובל שוב בצד לשכתו ונייח ונח בלשכתו.

10 דאי אמרת שאם אומר אתה כי לשכת פרהדרין היתה בצפון נמצא שצריך הכהן הגדול לטרוח וללכת הרבה. שלפי זה מקדים קאי ועומד ומיסך רגליו ועושה צרכיו, אולם מקום טבילתו היה, כמו שנאמר בברייתא, בדרום, אם כך אזיל הולך לדרום וטביל וטובל וגמר ולומד חפינה ואתי ובא לבית המקדש ועביד ועושה עבודה כוליה יומא כל היום, להדי פניא מדו עליה סמוך לערב מזים עליו, והדר אזיל וחוזר והולך ובא לדרום וטביל וטובל ובעי מהדר ומיזל וצריך לחזור וללכת ולבוא לצפון ומינח ולנוח ומי טרח מטרחינן ליה כולי האי והאם מטריחים אנו אותו עד כדי כך? אלא מסתבר לומר, שלשכת פרהדרין — לשכתו הפרטית של הכהן הגדול היתה בדרום, שאינו צריך לטרוח כל כך בהליכה.

11 את הראיה הזו דוחים: אלמה ומדוע לא נטריח אותו? אדרבה, מטרחינן ליה טפי מטריחים אנו אותו יותר ויש טעם בדבר, דאי שאם צדוקי הוא ליפרוש שיפרוש, שהרי אינו ירא שמים ומתוך שלא ירצה בטירחה יתרה יפרוש מן התפקיד, ונמצאנו נשכרים בכך שאין צדוקי משמש בכהונה.

12 אי נמי או גם כן אפילו אם אדם כשר הוא, מטעם אחר יש להטריחו — כדי שלא תזוח דעתו עליו שלא יתגאה בתפקידו הרם. שמתוך הטירחה אין ליבו פנוי לחשוב בגדולת עצמו. דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך שאנו מטריחים אותו בכוונה, אם כן נעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי שנעשה את שתיהן, את שתי הלשכות של הכהן, זו ליד זו אי נמי תסגי ליה בחדא או גם תספיק לו לשכה אחת. ומתוך שלא עשו כן — הרי זו ראיה שבכוונה מטריחים את הכהן הגדול, ואם כן אין להוכיח דבר לענין מקומן של הלשכות השונות.

13 ב שנינו במשנה כי אמרו לו לכהן הגדול: אישי אדוני כהן גדול אתה שלוחנו ושליח בית דין. ומציעים: לימא האם נאמר תהוי תהא זו תיובתא קושיה חמורה על רב הונא בריה בנו של רב יהושע, שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אותם הכהנים בעבודת הקרבנות שלוחים של הקדוש ברוך הוא הם, שאין לראות בעבודתם את קיום שליחות עם ישראל, אלא את קיום שליחותו של הקדוש ברוך הוא שצווה אותם לכך. וההוכחה לדעה זו: דאי אמרת שלוחי דידן נינהו שאם אומר אתה שהכהנים שליחים שלנו הם

14 מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי האם יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשות, ואילו השלוחים שלנו יכולים לעשות? שהרי תפקיד השליח הוא למלאות את מקום המשלח, וכיון שאנו, הישראלים, אסורים בכניסה לקודש ובעשיית עבודה, לכן אין לומר שהכהנים נחשבים כשלוחים שלנו. ולשון המשנה שזקני בית דין אומרים לכהן הגדול שהוא שלוחם, סותרת לכאורה שיטה זו! ומתרצים: הכי קאמרי ליה כך אומרים לו, כלומר, זו היא כוונת הדברים: משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בית דין לומר לו שלא יעבור על השבועה באומרו שנתכוון בלבו לדבר אחר, אלא הוא נשבע לפי הבנת הדברים על ידי בית הדין. ואין מכאן ראיה איפוא לענין שליחותו של הכהן.

15 א אמרנו שהוא הכהן הגדול פורש ובוכה והן בית הדין פורשין ובוכין. ומסבירים: הוא פורש ובוכה משום העלבון שחשדוהו שהוא צדוקי, והם פורשין ובוכין — שכן אמר ר' יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, ושמא הכהן הגדול כשר היה וחשדו בו לחינם.

16 ושואלים: וכל כך למה מקפידים עליו להשביעו? ומסבירים: כדי שלא יתקן את הקטורת וידליקנה מבחוץ בהיכל לפני הכניסה לקודש הקדשים ויכניס את המחתה כאשר הקטורת בוערת אל קודש הקדשים, כדרך שהיו הצדוקין עושין. וכיון שהכהן הגדול נמצא שם לבדו ואי אפשר לבדוק זאת — יש צורך להשביעו על כך.

17 תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: מעשה בצדוקי אחד שנתמנה לכהונה גדולה שהתקין את הקטורת מבחוץ ורק אחר כך הכניס לבית קודש הקדשים. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה שהצליח בכך. פגע פגש בו באותו צדוקי אביו ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו ולדעתנו כך צריכים לעשות, מתיראין אנו מן הפרושים ואיננו נוהגים הלכה למעשה כשיטתנו. אמר לו הבן: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: "כי בענן אראה על הכפרת" ויקרא טז, ב שהצדוקים מבינים שלאחר שכבר קיים ענן הקטורת אז "אראה על הכפורת", — אכנס לבית קודש הקדשים, אמרתי: "מתי יבוא לידי לקיים פסוק זה כפי שיטתנו ואקיימנו, עכשיו שבא לידי — לא אקיימנו"?

18 אמרו: לא היו ימים מועטין שעברו עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו כעונש על מה שעשה. ויש אומרים: כבר ביציאתו מן הקודש ניגף, שכן תני שנה ר' חייא: כמין קול נשמע בעזרה משום שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים להוציאו משם ומצאו סימן ככף רגל עגל בין כתפיו, והוא סימן למכת המלאך, שהרי נאמר במלאכים: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" יחזקאל א, ז.

19 ב במשנה נזכר שאמר ר' זכריה בן קבוטל שהוא עצמו היה קורא לפני הכהן הגדול בספר דניאל. מתני ליה משנה, מלמד היה לו, רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה לפני רב בלשון זו: אמר ר' זכריה בן קפוטל, ומחוי ליה רב בידיה והיה רב מראה לו בידו שלא כך צריך לגרוס אלא קבוטל בב'. ושואלים: מדוע הראה לו כן? ונימא ליה מימר שיאמר לו אמירה מפורשת! ומשיבים: קריאת שמע הוה קרי היה קורא רב באותה שעה, ולכן לא יכול היה להפסיק בדיבור.

20 ושואלים: וכי האי גוונא מי שרי ובכגון זה האם מותר להפסיק ולרמוז בתוך הקריאה? והאמר והרי אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו באותה שעה, ולא יקרוץ יסגור, ויפתח לרמז בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. וכיוצא בו תניא שנינו בברייתא: ר' אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו — עליו הכתוב אומר: "ולא אתי קראת יעקב" ישעיה מג, כב, שמראה שאין לפניו כבוד שמים, וכביכול אינו קורא לפני הקדוש ברוך הוא. ואם כן כיצד רמז רב בקריאת שמע?

21 ומשיבים: לא קשיא אינו קשה; הא זה שאמרנו שאסור להפסיק אפילו ברמיזה בלבד הוא בפרק ראשון של קריאת שמע שחמור ועיקרי יותר, הא זה שאמרנו שרימז רב בידו בשעת קריאת שמע היה זה בפרק שני ובו מותר להפסיק באופן זה לצורך דבר חשוב.

22 כיון שהזכרנו את הענין מביאים את מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם" דברים ו, ו-ז משמע: "ודברת" — הותר לך לצרכים מסויימים לדבר בם — בתוך דברי תורה וקריאת שמע, מותר להפסיק ולדבר בהם לעת צורך חשוב, אבל לא בתפלה, שבה אסור להפסיק בדיבור לכל צורך שהוא. ופירוש אחר: "ודברת בם" הכוונה להדגיש: בם בדברי תורה דווקא יש לך רשות לדבר אבל לא בדברים אחרים, כגון בדברים המביאים לידי קלות ראש.

23 ר' אחא אומר: "ודברת בם" כוונתו: עשה אותן את דברי התורה קבע ואל תעשם ארעי. אמר רבא: השח שיחת חולין שאין בה מדברי תורה ואין בה צורך מיוחד עובר על מצות עשה, שנאמר: "ודברת בם" וכוונתו: בם — ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר: יתר על כן, עובר אף בלאו, שנאמר: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" קהלת א, ח, לומר שהמדבר דברים בטלים — עובר על לאו זה, ש"לא יוכל" משמעו — אינו רשאי.

24 ג משנה אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בלילה, פרחי צעירי כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא ומשמיעים רעש, ואומרים לו מפעם לפעם: אישי אדוני כהן גדול! עמוד ממטתך והפג צנן את עצמך פעם אחת על הרצפה, ותסיר ממך את השינה. ומעסיקין אותו בדרכים שונות עד שיאיר המזרח ויגיע זמן השחיטה של התמיד של שחר.

25 ד גמרא שואלים: מאי מה הוא אצבע צרדא שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: צרתה דדא של האצבע הזאת, מאי ומה היא האצבע הזאת — גודל, וצרדא — צרתה, היא האצבע האמצעית ביד. שהיו מצמידים את האצבע לאגודל בעוצמה, ומשהפרידום היתה האצבע מכה על כף היד והיתה משמיעה קול. וכדי להוכיח מאי עוצמת הקול הנוצרת מהכאה באצבע צרדה, מחוי היה מראה רב הונא כיצד מכים כך באצבע צרדא ואזל קלא בכולי בי והלך ונשמע הקול בכל בית המדרש של רב. ויש איפוא בקול כזה כדי לגרום לכהן הגדול להתעורר מתרדמתו.

26 ה שנינו במשנה כי היו אומרים לו אישי אדוני כהן גדול הפג צנן את עצמך פעם אחת על הרצפה והתעורר. אמר רב יצחק: על חדת הבא, הכנס משהו חדש. ושואלים: מאי היא מה הוא דבר זה של חידוש שביקשו ממנו? אמרי ליה היו אומרים לו: אחוי הראה לנו כיצד עושה אתה קידה, שזהו דרך השתחוויה מיוחד שהיה הכהן הגדול בקי בו, וקשה מאוד לעשותו, ועל ידי מאמץ זה היה מתעורר.

27 ו נאמר במשנה כי היו מעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. תנא שנה החכם: לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור שאסור לנגן בהם בחג, אלא בפה היו שרים, ומה היו אומרין — פסוק זה: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" תהלים קכז, א, לרמז שצריך הכהן להזהר בעבודתו שתהא לשם שמים, כדי שתעלה לרצון, שאם לא יעשה כן — תהא כל טרחתו לשוא.

28 ומספרים: מיקירי חשובי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה ועוסקים בתורה כדי שישמע כהן גדול קול הברה רעש מן העיר ולא תהא שינה חוטפתו מחמת השקט, כשכל העיר כולה רדומה. תניא שנינו בברייתא, אבא שאול אומר: אף בגבולין חוץ לירושלים היו עושין כן להיות נעורים כל הלילה זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין, שהיו הגברים והנשים משחקים במשחקים משותפים והגיעו בשל כך לידי עבירה.

29 אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב נחמן בר יצחק: תרגומא תרגם, אמור את הדברים כלפי העיר נהרדעא, שבה היה מצוי דבר זה. כפי המסופר: שאמר לו אליהו הנביא לרב יהודה אחוה אחיו של רב סלא חסידא החסיד: אמריתו אומרים אתם ומתפלאים: "אמאי לא אתי מדוע לא בא משיח"? ומה פלא, והא האידנא יומא דכיפורי הוא והרי עכשיו יום הכיפורים הוא ואבעול כמה בתולתא ונבעלו בלילה זה כמה בתולות בנהרדעא, כפי שאמרנו שהיו נעורים בלילה ומגיעים לידי פריצות. אמר ליה לו רב יהודה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר מה אומר הוא על חטאים אלה שעושים בני ישראל? אמר ליה לו, כך הוא אומר:

« ביאור שטיינזלץ על יומא י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על יומא כ׳ ע״א »