ביאור שטיינזלץ על יבמות ד׳

« ביאור שטיינזלץ על יבמות ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות ה׳ ע״א »

1 דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״.

2 וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: סְמוּכִים מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר״.

3 וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִנַּיִן לִיבָמָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי מוּכֵּה שְׁחִין שֶׁאֵין חוֹסְמִין אוֹתָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּיו״.

4 וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּעָלְמָא, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ. דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה בְּעָלְמָא לָא דָּרֵישׁ, וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ.

5 וּבְעָלְמָא מְנָלַן דְּלָא דָּרֵישׁ? דְּתַנְיָא: בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, נֶאֱמַר: ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר: ״כׇּל שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״, סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ: מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.

6 אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא זֶה לִסְקִילָה?

7 אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל מְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ לָהֶם וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.

8 וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָלַן דְּדָרֵישׁ? דִּתְנַן: נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו, אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו.

9 וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״, כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו — לֹא יְגַלֶּה.

10 וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסָה כְּתִיב — מֵעִילָּוֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״לֹא יִקַּח אִישׁ וְגוֹ׳״.

11 וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה סְמִיךְ לֵיהּ, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דְּלָא סְמִיךְ לֵיהּ דִּכְתִיב ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״ בֵּנְתַיִם —

12 בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

13 וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מַאי טַעְמָא דְּדָרֵישׁ? אִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוֹכַח, וְאִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוּפְנֵי.

14 אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח — דְּאִם כֵּן לִכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי עֲרָיוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוּפְנֵי — דְּאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״, ״לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״ לְמָה לִי?

15 שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְגַבֵּי צִיצִית נָמֵי, אִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוֹכַח, וְאִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוּפְנֶה.

16 אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח — דְּאִם כֵּן לִכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי פָּרָשַׁת צִיצִית, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ הָכָא? וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוּפְנֶה — מִכְּדִי כְּתַב: ״וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״, ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

17 הָנֵי מִצְרָךְ צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״, הָוֵה אָמֵינָא: כׇּל דֶּרֶךְ הַעֲלָאָה אֲסַר רַחֲמָנָא, וַאֲפִילּוּ מוֹכְרֵי כְסוּת, כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, דּוּמְיָא דִלְבִישָׁה, דְּאִית בֵּיהּ הֲנָאָה.

18 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ״, הֲוָה אָמֵינָא: דַּוְקָא לְבִישָׁה, דִּנְפִישׁ הֲנָיָיתַהּ, אֲבָל הַעֲלָאָה — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״.

19 אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״ לְמָה לִי?

20 מִכְּדִי כְּתַב ״וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה סְתָם ״בְּגָדִים״, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים — אַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

21 וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הַעֲלָאָה הִיא דְּלָא נְפִישׁ הֲנָאָתַהּ, אֲבָל לְבִישָׁה דִּנְפִישׁ הֲנָיָיתַהּ — כֹּל תְּרֵי מִינֵי אֲסַר רַחֲמָנָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״!

22 אִם כֵּן, לִשְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ, וְתֵיתֵי ״שַׁעַטְנֵז״ ״שַׁעַטְנֵז״ מֵהַעֲלָאָה.

23 וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״, הָא לָאו הָכִי, כִּלְאַיִם בְּצִיצִית הֲוָה אָמֵינָא דַּאֲסַר רַחֲמָנָא? וְהָכְתִיב: ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״,

24 וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל בְּגָדִים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הֵם, וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לֵיהּ תְּכֵלֶת, וּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא. וּמִמַּאי דִּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא? מִדְּשֵׁשׁ — כִּיתָּנָא, תְּכֵלֶת — עַמְרָא הוּא.

25 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״הַכָּנָף״ — מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״!

26 הָא כֵּיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן, בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן. שְׁאָר מִינִין, בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין.

27 וְהָא תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֵית לֵיהּ דְּרָבָא!

28 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, כִּי דִיּוּקָא דְּרָבָא: ״הַכָּנָף״ — מִין כָּנָף, וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: עָבֵיד לֵיהּ צֶמֶר לְצֶמֶר וּפִשְׁתִּים לְפִשְׁתִּים. וְכִי עָבְידַתְּ צֶמֶר לְצֶמֶר — צִבְעֵיהּ, אֲבָל צֶמֶר לְפִשְׁתִּים וּפִשְׁתִּים לְצֶמֶר — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״, דַּאֲפִילּוּ צֶמֶר לְפִשְׁתִּים וּפִשְׁתִּים לְצֶמֶר.

פירוש ביאור שטיינזלץ על יבמות ד׳

1 דכתיב שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" דברים כב, יא-יב, ללמדנו: אף על פי שיש איסור בלבישת שעטנז, מכל מקום אפשר לעשות ציציות גם אם הן שעטנז כגון פתיל תכלת של צמר על ציצית של פשתים, ומכאן שמצות עשה של ציצית דוחה את מצות לא תעשה של שעטנז.

2 ואמר ר' אלעזר: סמוכים מן התורה מנין, כלומר, מניין שיש מקום ללמוד מסמיכות הדברים זה לזה, שמתוך שהדינים כתובים סמוך זה לזה משמע שהם למדים זה מזה, שנאמר: "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" תהלים קיא, ח.

3 ולימוד כיוצא בו אמר רב ששת אמר ר' אלעזר משום בשם ר' אלעזר בן עזריה: מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, כלומר, אין מכריחים אותה להתייבם לו, ואף כופים אותו לחלוץ — שנאמר: "לא תחסם שור בדישו" דברים כה, ד וסמיך ליה וסמוך לו נאמר: "כי ישבו אחים יחדו" שם ה, והמשך הכתובים עניינם פרשת ייבום. וסמיכות זו באה ללמדנו, שכשם שחסים על השור שלא יצטער כשדש תבואה ואינו אוכל ממנה, כך חסים על היבמה שלא תצטער ביבם מוכה שחין.

4 ואמר רב יוסף: אפילו למאן דלא דריש אפילו לדעת מי שאיננו דורש סמוכים בעלמא בכלל, הרי בספר משנה תורה דברים דריש דורש הוא. דהא שהרי ר' יהודה בעלמא לא דריש בכלל איננו דורש סמוכים ובמשנה תורה דריש דורש הוא.

5 ומפרטים: ובעלמא מנלן דלא דריש ובכלל מניין לנו שאיננו דורש? דתניא שכן שנינו בברייתא: בן עזאי אומר, נאמר: "מכשפה לא תחיה" שמות כב, יז אבל לא נאמר כיצד ממיתים אותה, ונאמר: "כל שכב עם בהמה מות יומת" שם, יח, סמכו ענין מכשפה לו, לומר: מה שוכב עם בהמה דינו בסקילה כפי שזה נלמד מהכתובים בספר ויקרא כ, טז, אף מכשפה דינה בסקילה.

6 אמר לו ר' יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה? וכי אפשר לסמוך על דרשה כזו הנובעת רק מסמיכות המקראות עד כדי הוצאת המכשפה למיתה חמורה?

7 אלא, הלכה זו כך היא נלמדת: אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו מן הכלל ונתפרש דינם במיוחד? הרי זה כדי ללמוד במידה מקובלת של מדרש ההלכה להקיש להם להשוות אותם ולומר לך: מה אוב וידעוני דינם בסקילה, כמפורש בהם: "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" ויקרא כ, כז — אף מכשפה שנאמר בה "לא תחיה" שמות כב, יז דינה בסקילה. הרי שבדרך כלל אין ר' יהודה דורש סמוכים.

8 ובמשנה תורה מנלן דדריש מניין לנו שהוא כן דורש? דתנן שכן שנינו במשנה: נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו למרות שאסור באשת אביו. וכן, נושא אנוסת בנו ומפותת בנו אף על פי שאסור בכלתו. שכן האיסור חל על אלה רק אם נתקשרו ביחסי נישואין, ולא בשל יחסי אישות בלבד. ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.

9 ואמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא מה הטעם דר' יהודה — דכתיב שנאמר: "לא יקח איש את אשת אביו של ולא יגלה כנף אביו" דברים כג, א, וכוונתו: כנף שראה אביו לא יגלה, כלומר, שאסור לאדם לבוא, על אשה שאביו בא עליה כבר.

10 וממאי וממה יודעים אנו שבאנוסה כתיב נאמר הדבר ואיננו רק ביאור לאיסור אשת אביו — מעילויה דקרא מהמקרא שלמעלה, שלפני זה, דכתיב שנאמר בו דין אונס: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף" שם כב, כט וסמיך ליה וסמוך לו נאמר: "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו

11 "שם כג, א. הרי שר' יהודה דורש סמוכים במשנה תורה, אף שאיננו דורש בשאר התורה. ושואלים: ורבנן וחכמים, שאינם סבורים כר' יהודה, מה הם משיבים על טענה זו? הם אומרים: אי הוה סמיך ליה אם היה סמוך לו ממש, היה זה כדקאמרת כפי שאתה אומר, השתא דלא סמיך ליה עכשיו שאיננו סמוך לו, דכתיב שהלא נאמר "לא יקח איש את אשת אביו" בינתים, בין דין אנוסה לבין "לא יגלה כנף אביו", הרי זה מפסיק את הסמיכות ויש לומר שמקרא מיוחד זה של "לא יגלה כנף אביו" —

12 בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, באשת אחי אביו שמת, והיא ממתינה "שומרת" לאביו שייבם אותה, הרי היא כבר "כנף אביו", ואסורה על הבן. ואף ששומרת יבם זו היא אשת דודו שאיסורה מפורש — כתוב זה בא ללמד לעבור עליו בשני לאוין. שאם בא עליה נענש משום אשת דודו ומשום "כנף אביו".

13 ושואלים: ור' יהודה, שכרגיל אינו לומד מסמיכות הפרשיות — במשנה תורה מאי טעמא דדריש מה הטעם שהוא כן דורש? ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור טעם אחד — משום שמוכח הדבר כאן מן הענין, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור טעם אחר משום דמופני שהוא מופנה, שפסוק זה מיותר, ולא בא אלא ללמד לדרשה זו.

14 ומפרטים: איבעית אימא אם תרצה אמור משום שמוכח הדבר כאן מן הענין — שאם כן, אם לא היתה כוונה ללמדנו מסמיכות הפרשיות, לכתביה רחמנא שתכתוב אותו התורה לדין זה שלא יקח איש את אשת אביו גבי אצל שאר דיני העריות בספר ויקרא, וכיון שנכתב שלא במקומו, בודאי בא ללמד שיש לדרוש מן הסמיכות. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור משום דמופני שהוא מופנה — שאם כן, שלולא בא הדבר ללמדנו הלכה נוספת לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "לא יקח איש את אשת אביו", "לא יגלה כנף אביו" למה לי?

15 שמע מינה למד מכאן שבאו רק לאפנויי להפנות, לייתר את הכתוב, שיהיה פנוי ממשמעות אחרת, ומיותר במקומו, על מנת ללמוד ממנו הלכה מיוחדת. וגבי ואצל ציצית נמי גם כן יש טעם מיוחד לדרשת הסמוכים; איבעית אימא אם תרצה אמור שיש לדרוש זאת משום שמוכח הדבר כאן מן הענין, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור משום שהוא מופנה, שפסוק זה מיותר, ולא בא אלא ללמד לדרשה זו.

16 ומפרטים: איבעית אימא אם תרצה אמור משום שמוכח הדבר מן הענין — שאם כן שאיננו בא ללמוד מן הסמיכות לכתביה רחמנא שתכתוב אותו התורה גבי אצל פרשת ציצית במדבר פרק טו, למאי הלכתא כתביה הכא למה, לאיזו הלכה כתבו כאן — ודאי ללמוד מסמיכות הפסוקים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור משום שהוא מופנה, שמיותר הכתוב — מכדי הרי כבר כתב: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" ויקרא יט, יט, ואם כן "לא תלבש שעטנז" דברים כב, יא למה לי? אלא ודאי שמע מינה לאפנויי למד מכאן שבא להפנות את הכתוב לצורך דרשת הסמוכים.

17 את הנימוק הזה דוחים: הני מצרך צריכי שני כתובים אלה צריכים הם להיכתב, דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה רק "לא יעלה עליך", הוה אמינא הייתי אומר: כל דרך העלאה שמעלה בגד שעטנז על עצמו אסר רחמנא אסרה התורה, ואפילו מוכרי כסות שאינם לובשים את הבגדים אלא רק מניחים אותם על כתפם, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "לא תלבש שעטנז", לומר שאין האיסור אלא דומיא בדומה ללבישה דאית ביה שיש בה הנאה ולא העלאה בלבד.

18 ומצד שני ואי כתב רחמנא ואילו כתבה התורה רק "לא תלבש" הוה אמינא הייתי אומר: דוקא לבישה, דנפיש הנייתה שמרובה הנאתה שיש בה גם חימום וגם קישוט, אבל העלאה כלל לא נאסרה, גם כשמתחמם בבגד, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "לא יעלה עליך", לומר, שאף בהעלאה בלבד יש איסור.

19 ומשיבים: בכל זאת יש כאן ייתור, שאם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "לא תלבש שעטנז", והמילים "צמר ופשתים" למה לי לכתוב? שהרי אנחנו יכולים לדעת מהו שעטנז ממקור אחר.

20 כיצד: מכדי כתב הרי כתב כבר "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", ותנא דבי ושנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה סתם "בגדים", ופרט לך הכתוב באחד מהן בדיני נגעים ויקרא יג, מז שבגדים הם בגדי צמר ופשתים — אף כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם. ואם כן "צמר ופשתים" דכתב רחמנא שכתבה התורה במפורש לגבי שעטנז למה לי? שמע מינה לאפנויי למד מכאן שבאו רק להפנות, לייתר את הכתוב ללימוד אחר.

21 ומקשים: ואכתי איצטריך ועדיין הוצרך פסוק זה, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר העלאה בלבד היא שלא נפיש מרובה הנאתה ולכן נאסרו בהעלאה רק צמר ופשתים, אבל לבישה דנפיש הנייתה שמרובה הנאתה — כל תרי מיני שני מינים יחד אסר רחמנא אסרה התורה ללובשם, על כן כתב רחמנא כתבה התורה גם לענין לבישה "צמר ופשתים"!

22 ומשיבים: אם כן לשתוק קרא מיניה שישתוק הכתוב ממנו ולא יזכיר כלל "צמר ופשתים", ותיתי ויבוא, וילמד דין זה בגזירה שווה "שעטנז" "שעטנז" מהעלאה שגם בלבישה אסור רק צמר ופשתים יחד, וכיון שנזכר הדבר שוב — בודאי לא בא אלא לומר שיש לדרוש סמוכים.

23 ושואלים: והתנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל, שלדבריו "צמר ופשתים" מיותר, ונדייק מכאן: טעמא דכתב רחמנא הטעם, דווקא שכתבה התורה "צמר ופשתים", הא לאו הכי הרי לולא כן לגבי כלאים בציצית הוה אמינא הייתי אומר דאסר רחמנא שאסרה התורה? והכתיב והרי נאמר "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" במדבר טו, לח

24 ותנא דבי ושנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם, משמע שמטילים ציצית גם בבגדי פשתן ואמר רחמנא ואמרה התורה בדיני ציצית עביד ליה עשה לו תכלת, והרי תכלת עמרא צמר הוא, ונמצא שהתורה מצוה בפירוש לקשור לפחות חוט אחד של תכלת, שהוא צמר, אף בבגד פשתים, ונמצא שהותר שעטנז בציצית. בדרך אגב שואלים לבירור הדברים: וממאי וממה, מניין יודעים שתכלת עמרא צמר הוא? ומשיבים: מכיון ש"שש" האמור בבגדי כהונה הוא כיתנא פשתים ראה יומא עא, ב — תכלת בודאי עמרא צמר הוא.

25 ולעיקר השאלה משיבים: אף לשיטה זו איצטריך צריך את הלימוד מן הסמוכים להתיר כלאים בציצית, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כדעת רבא, שרבא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" שם שם "הכנף" משמע מין כנף, ומכאן שאת חוטי הציצית עושים מאותו מין שממנו עשויה כנף הבגד ומכל מין שהוא, וכתיב ונאמר "צמר ופשתים", ומשמע שרק מאלה עושים ציצית ולא מדבר אחר!

26 הא הרי כיצד ניישב את הסתירה? אלא, ציצית של צמר ופשתים פוטרין את הבגד במצוות ציצית בין בבגד במינן של צמר ופשתים, בין שלא במינן בכל מיני אריגים אחרים. ואילו שאר מינין שעושים מהם חוטי ציצית, במינן — פוטרין, כגון ציצית משי בבגד משי, אבל את הבגד שלא במינן — אין פוטרין. ונמצא שלולא הפסוק "צמר ופשתים" היה צריך לעשות ציצית ממין הכנף ולבגד צמר דווקא ציצית מצמר ולא מכלאים.

27 ומקשים: והא והרי התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל לית ליה אין לו, אינו מקבל את שיטת רבא, שלדעתו בגד שאינו עשוי צמר ופשתים אינו חייב כלל בציצית, ואם כן לשיטתו אין צורך כלל בכתוב מיוחד להוציא מדרשת רבא בענין "הכנף" מין כנף.

28 ומשיבים: עדיין איצטריך הוצרך הדבר להיאמר, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר לפחות כי דיוקא כמו הדיוק של רבא ובאופן אחר קצת, שהייתי אומר: "הכנף" — מין כנף, והכי קאמר רחמנא וכך אמרה התורה: עביד ליה עשה לו ציציות צמר לבגד צמר, וציציות פשתים לפשתים. וכי עבידת וכאשר עושה אתה ציציות צמר לבגד צמר — צבעיה צבע אותו בתכלת ותצא בכך ידי מצות ציצית, אבל כאשר אין הציציות והבגד מאותו מין, וכגון ציציות צמר לבגד פשתים, ופשתים לבגד צמר — לא תצא בכך, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "צמר ופשתים", שאפילו בציציות צמר לבגד פשתים ופשתים לצמר יוצא ידי חובת ציצית.

« ביאור שטיינזלץ על יבמות ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות ה׳ ע״א »