ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ח

« ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ט ע״א »

1 הֲוָה אָמֵינָא מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה — פָּקְעָה לַהּ זִיקָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּזִיקָה בִּכְדִי לָא פָּקְעָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה — מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. בַּאֲחוֹתָהּ אִין, בְּאִמָּהּ לָא!

2 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בְּאִמָּהּ, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא: אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה — מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ, דַּוְקָא בַּאֲחוֹתָהּ, אֲבָל בְּאִמָּהּ לָא, דְּהָוְיָא לַהּ אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא — תְּנָא נָמֵי סֵיפָא מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ.

3 מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת — שְׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. טַעְמָא דַּעֲבַד בַּהּ מַאֲמָר, הָא לָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר — שְׁנִיָּה נָמֵי יַבּוֹמֵי מְיַיבְּמָה, וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ זִיקָה, הָוְיָא לַהּ צָרַת אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ בְּזִיקָה!

4 אָמַר רַבָּה: הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר — שְׁנִיָּה מִחְלָץ חָלְצָה, יַבּוֹמֵי לָא מִיַּיבְּמָה.

5 וְהָא דְּקָתָנֵי מַאֲמָר, לְאַפּוֹקֵי מִבֵּית שַׁמַּאי, דְּאָמְרִי: מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר — קָא מַשְׁמַע לַן.

6 אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: שְׁנֵי אַחִין בְּעוֹלָם אֶחָד, וָמֵת אֶחָד מֵהֶן בְּלֹא וָלָד, וְעָמַד הַשֵּׁנִי הַזֶּה לַעֲשׂוֹת מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לַעֲשׂוֹת בָּהּ מַאֲמָר עַד שֶׁנּוֹלַד לוֹ אָח, וּמֵת. הָרִאשׁוֹנָה — יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וּשְׁנִיָּה — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ זִיקָה, הָוְיָא לַהּ צָרַת אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ בְּזִיקָה!

7 הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אֵין זִיקָה. וּמִי סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אֵין זִיקָה? וְהָתְנַן: אַרְבָּעָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין הָאֲחָיוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת.

8 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סָבַר רַבִּי מֵאִיר אֵין זִיקָה, הָנֵי מִתְּרֵי בָּתֵּי קָאָתְיָין, הַאי לְיַיבֵּם חֲדָא וְהַאי לְיַיבֵּם חֲדָא!

9 לְעוֹלָם אֵין זִיקָה. מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָסוּר לְבַטֵּל מִצְוַת יְבָמִין — דְּדִלְמָא אַדִּמְיַיבֵּם חַד, מָיֵית אִידַּךְ, וְקָא בָּטְלָת מִצְוַת יְבָמִין.

10 וְאִי אֵין זִיקָה — תִּיבְטַל! דְּהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: אֵין זִיקָה, וּמוּתָּר לְבַטֵּל מִצְוַת יְבָמִין.

11 דִּתְנַן, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵאֲנָה — מֵאֲנָה, וְאִם לֹא מֵאֲנָה — תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ, מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

12 אֲמַר לֵיהּ: דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבִּי מֵאִיר קָרָמֵית?! לָא, הָכִי קָאָמְרִינַן: רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ אֲפִילּוּ לִסְפֵיקָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲפִילּוּ לְוַדַּאי לָא חָיֵישׁ! דִּלְמָא מַאן דְּלָא חָיֵישׁ — אֲפִילּוּ לְוַדַּאי לָא חָיֵישׁ, וּמַאן דְּחָיֵישׁ — אֲפִילּוּ לִסְפֵיקָא חָיֵישׁ.

13 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב יְהוּדָה — דִּשְׁמוּאֵל הִיא. דִּתְנַן:

14 שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אָמְרוּ: אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ מַעֲשֶׂה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה.

15 אֲמַר לֵיהּ: דְּאִי דְּרַב מַאי? אֲמַר לֵיהּ: קַשְׁיָא דְּרַב אַדְּרַב! דִּלְמָא אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַב. כֵּיוָן דְּאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּהֶדְיָא, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כְּאָמוֹרָאֵי — לָא שָׁבְקִינַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּהֶדְיָא וּמוֹקְמִינַן כְּאָמוֹרָאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַב.

16 אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר: אַתּוּן, הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ! אֲנַן, בְּהֶדְיָא מַתְנֵינַן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה — אָסוּר בְּאִמָּהּ. אַלְמָא קָסָבַר יֵשׁ זִיקָה. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה.

17 וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן יֵשׁ זִיקָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחַד, אֲבָל בִּתְרֵי — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה — פָּקְעָה לַהּ זִיקָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּזִיקָה בִּכְדִי לָא פָּקְעָה.

18 מַתְנִי׳ שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, וּמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה — מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת — הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

19 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.

20 גְּמָ׳ אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בָּרִאשׁוֹנָה. מִמַּאי — מִדְּקָתָנֵי מִשְׁנָה יַתִּירָה.

21 בָּבָא דְרֵישָׁא לְמַאן קָתָנֵי לַהּ? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא יִבֵּם וּלְבַסּוֹף נוֹלַד, דְּכִי אַשְׁכְּחַהּ — בְּהֶתֵּירָא אַשְׁכְּחַהּ, אָסְרִי רַבָּנַן, נוֹלַד וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם, מִיבַּעְיָא? אֶלָּא לָאו, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיךְ,

22 וּתְנָא רֵישָׁא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּתְנָא סֵיפָא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן. וּבְדִין הוּא דְּנִפְלוֹג רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא, אֶלָּא נָטַר לְהוּ לְרַבָּנַן עַד דִּמְסַיְּימִי לְמִילְּתַיְיהוּ, וַהֲדַר פְּלִיג עֲלַיְיהוּ.

23 אֶלָּא אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּחַד אַחָא, וּמִית, וְנוֹלַד לוֹ אָח. אִי נָמֵי: בִּתְרֵי, וְלָא יִבֵּם, וְלָא מִית.

24 בִּשְׁלָמָא יִבֵּם וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד, כִּי אַשְׁכְּחַהּ — בְּהֶתֵּירָא אַשְׁכְּחַהּ. אֶלָּא נוֹלַד וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם — מַאי טַעְמָא? קָסָבַר: יֵשׁ זִיקָה, וְזִיקָה כִּכְנוּסָה דָּמְיָא.

25 מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא זִיקָה וּמַאֲמָר מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִי כִּכְנוּסָה דָּמְיָא אִי לָאו כִּכְנוּסָה דָּמְיָא, זִיקָה לְחוֹדַהּ מִיבַּעְיָא?

26 מַאי הִיא — דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְעָשָׂה בָּהּ שֵׁנִי מַאֲמָר, וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת.

27 שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶם ... יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִי שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין.

28 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵיזֶהוּ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. יַבּוֹמֵי תַּרְוַיְיהוּ לָא — דְּדִלְמָא יֵשׁ זִיקָה, וְהָווּ שְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת

פירוש ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ח

1 הוה אמינא הייתי אומר כי מחיים כל עוד היבמה חיה — יש זיקה אבל לאחר מיתה — פקעה לה הזיקה, שכיון שמתה היבמה, פקע כל קשר הקירבה ביניהם, על כן קא משמע לן השמיע לנו שזיקה בכדי לריק, לחינם, לא פקעה איננה פוקעת, ואין הזיקה בטלה אלא על ידי מעשה, חליצה או ייבום, וכל עוד לא נעשה המעשה נשאר הקשר במקומו. ומציעים: לימא מסייע ליה האם נאמר שאפשר לסייע לו לרב יהודה, ממה ששנינו: יבמתו שמתה — מותר באחותה. ונדייק: באחותה — אין כן, באמה — לא, וכדברי רב יהודה!

2 ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הוא הדין שאפילו באמה מותר, ואיידי דתנא רישא ומכיון ששנה בראשה של הברייתא אשתו שמתה מותר באחותה, ששם ההיתר הוא דוקא באחותה, אבל באמה לא, משום דהויא לה איסורא דאורייתא שהרי היא איסור תורה לשאת את אם אשתו גם אחר מותה — תנא נמי סיפא שנה גם כן בסופה מותר באחותה, ולא דקדק.

3 מתיב מקשה על כך רב הונא בר חייא ממה ששנינו במשנתנו: אם מת אחד האחים ולאחר מותו נולד לו אח ולאחר מכן עשה האח הגדול בה באשת המת מאמר ומת — הראשונה פטורה מחליצה ומייבום מדין אשת אח שלא היה בעולמו, שהרי כשמת בעלה הראשון עדיין לא נולד היבם, והשניה חולצת ולא מתייבמת. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא דעבד שעשה בה מאמר, הא הרי אם לא עבד עשה בה מאמר — השניה נמי גם כן יבומי מייבמה מתייבמת, ואי אמרת ואם אומר אתה יש זיקה, אם כן הויא לה הרי היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה, שהרי על ידי הזיקה היא נחשבת כצרת אשת אחיו!

4 אמר רבה: אין לדקדק, הוא הדין דאף על גב שאף על פי שלא עבד עשה בה מאמר — השניה מחלץ חלצה חולצת אבל יבומי לא מייבמה להתייבם, אינה מתייבמת, משום שעל ידי הזיקה היא כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.

5 והא דקתני וזה ששנה מאמר דווקא, הרי בא הדבר לאפוקי להוציא, לחלוק על בית שמאי דאמרי שאומרים שמאמר קונה קנין גמור ביבמה, כדרך שהקידושין קונים קנין גמור באשה, ולכן אפילו חליצה אינה צריכה, כדין צרת ערוה — על כן קא משמע לן השמיע לנו שגם אם עשה בה מאמר, אינה נחשבת כצרת ערוה ממש, ואין איסורה אלא מדברי סופרים, ולכן צריכה חליצה.

6 איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: שני אחין בעולם אחד, כלומר, שהיו קיימים זה בחיי זה, ומת אחד מהן בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח, ומת האח השני, וגם לו אשה, ונפלו שתיהן לייבום לפני האח הנולד, הרי הראשונה יוצאה ונפטרת משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו של הנולד, ושניה אשת האח השני — או חולצת או מתייבמת. ואי אמרת ואם אומר אתה שיש זיקה, הרי הויא לה הרי היא, אותה אשת השני, צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו על ידי זיקה!

7 ודוחים: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אין זיקה. ושואלים: ומי סבירא ליה והאם סבור ר' מאיר אין זיקה? והתנן והרי שנינו במשנה וסתם משנה כר' מאיר היא: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין האחיות, ונפלו שתי האחיות לייבום לפני האחים — הרי אלו, שתי האחיות, חולצות ולא מתייבמות. ולכאורה הטעם הוא משום שעל ידי הזיקה נעשו כשתי אחיות הזקוקות, שתיהן יחד, לכל אחד מן האחים.

8 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שסבר ר' מאיר אין זיקה, הלא הני מתרי בתי קאתיין שתי אחיות אלה משני בתים הן באות שכל אחת היתה אשת אח אחר, ואם כן, האי לייבם חדא והאי לייבם חדא שאח זה ייבם אחת ואח זה ייבם אחת!

9 ומשיבים: לעולם תאמר שדעת ר' מאיר שאין זיקה. ומה שנאמר במשנה שחולצות ולא מתייבמות, זה משום דקסבר שהוא סבור אסור לבטל מצות יבמין. כלומר, אסור לגרום מצב שיבוא לביטול מצות הייבום. ואף במקרה שלפנינו — דדלמא אדמייבם חד מיית אידך ששמא עד שייבם אחד, ימות האח האחר, השני לפני שייבם לשניה, וקא בטלת והתבטלה על ידי כך מצות יבמין, שהרי אז תיפול לפני האח הנותר אחות זקוקתו, שאסורה להתייבם.

10 ומקשים: ואי ואם אין זיקה — תיבטל מצות יבמים! שאם אין חושבים את הזיקה כקשר הלכתי מחייב — נמצא שמצוה זו עדיין לא חלה בפועל! דהא שהרי רבן גמליאל אמר: אין זיקה, והוא אמר גם שמותר לבטל מצות יבמין.

11 דתנן שכן שנינו במשנה: אם היו שני אחים נשואים לשתי אחיות, אחת גדולה בוגרת שהיו נישואיה נישואין גמורים, ואחת קטנה שאין נישואיה אלא מדברי סופרים, ומת האח הנשוי לגדולה, ונפלה לייבום לפני האח הנשוי לקטנה. הציעו חכמים ליעץ לקטנה שתמאן בנישואי בעלה, ועל ידי כך יוכל ליבם את אשת אחיו, שאם לא כן לא יוכל ליבמה משום שהיא אחות אשתו הקטנה, ותיפטר לגמרי מחובת הייבום, ומן הדין זיקת הגדולה שהיתה נשואה לאח המת בנישואין גמורים, חזקה מנישואי הקטנה ליבם. רבן גמליאל אומר: אם בינתים מאנה הקטנה מעצמה — מאנה, ואם לא מאנה — תמתין עד שתגדיל שתגדל, ואז תצא הלזו האחרת, הגדולה, משום אחות אשה. ונמצא שרבן גמליאל אינו חושש לביטול מצות יבמים מאחת מהן!

12 אמר ליה לו: מדבריו של רבן גמליאל על דבריו של ר' מאיר קרמית אתה מטיל, מראה סתירה?! הרי כל אחד מהם יש לו שיטה לעצמו! ומשיבים: לא, הכי קאמרינן כך אנחנו אומרים, כך היתה כוונתנו לומר: כיצד יתכן לומר כי ר' מאיר חייש חושש אפילו לספיקא לספק של ביטול מצות ייבום, כפי שהסברנו שחושש שמא ימות אח אחד ותיבטל מצות יבמים, ואילו רבן גמליאל אפילו לודאי ביטול מצוה זו לא חייש אינו חושש! ותמוה שיהא הבדל גדול כל כך בין שיטותיהם ומשיבים: דלמא מאן דלא חייש שמא מי שאיננו חושש לביטול מצות ייבום — אפילו לודאי ביטולה לא חייש אינו חושש, ומאן דחייש ומי שחושש — אפילו לספיקא חייש לספק ביטולה חושש הוא.

13 לעצם מחלוקת רב הונא ורב יהודה אמר ליה לו אביי לרב יוסף: הא הלכה זו של רב יהודה ששומרת יבם שמתה אסור באמה — כשיטת רבו שמואל היא, ולא קיבל אותה מרב, שגם הוא היה רבו. וראיה לדבר ממה דתנן ששנינו במשנה:

14 שומרת יבם שמצפה לאחד האחים שייבם או יחלוץ לה, שקדש אחיו של אותו יבם את אחותה, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח שקידש: המתן, ואל תישא את ארוסתך עד שיעשה אחיך מעשה — שיחלוץ או שייבם. כי עד אז חלה עדיין זיקת ייבום גם עליך, והאשה שקידשת היא אחות זקוקתך ואסורה עליך. ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה. משמע ששמואל הוא הסבור שיש זיקה.

15 אמר ליה לו רב יוסף: דאי דרב מאי ואם של רב היא מה ההבדל? אמר ליה לו אביי: אם כן קשיא קשה מדברי רב על דברי רב עצמו, שהרי רב הונא שאמר את ההלכה ששומרת יבם שמתה מותר באמה, אמר זאת משמו של רב, ומשמע אם כן מדברי רב עצמו שאין זיקה. אמר לו: דלמא אמוראי נינהו ושמא מחלוקת אמוראים היא רב הונא ורב יהודה ואליבא ועל פי שיטתו של רב? ומשיבים: כיון דאיתמר משמיה שנאמר משמו של שמואל בהדיא במפורש, ומשמיה משמו של רב אפשר לפרש אותה רק כאמוראי כמחלוקת אמוראים — לא שבקינן אין אנו עוזבים דבר האמור משמיה משמו של שמואל בהדיא במפורש ומוקמינן כאמוראי ומעמידים, מפרשים, אותו כמחלוקת אמוראים ואליבא ועל פי שיטתו של רב.

16 אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה, הסוגיה הזו, לפני רב זביד מנהרדעא, ומששמע זאת רב זביד, אמר: אתון, הכי מתניתו לה אתם, כך שונים אתם אותה ויש לכם ספקות! ואולם אנן, בהדיא מתנינן אנחנו, במפורש שונים: אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה — אסור באמה. אלמא קסבר מכאן שסבור שמואל כי יש זיקה. ואזדא והולך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו. שאמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה.

17 ומעירים: וצריכי ונצרכו שני הדברים שנאמרו בשם שמואל בשני הנושאים, ואינם חזרה על אותו רעיון. דאי אשמעינן שאם היה השמיע לנו את הכלל יש זיקה, הוה אמינא הייתי אומר כי הני מילי בחד דברים אלה אמורים במקרה שיש רק אח אחד ששתיהן זקוקות רק לו, אבל בתרי בשניים שאין הזיקה של השניה לו חזקה אז כל כך, שהרי יתכן וייבמה אחיו, לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאפילו בשניים יש זיקה, ולכן פסק כר' יהודה בן בתירה. ואי אשמעינן ואם היה השמיע לנו רק שהלכה כר' יהודה בן בתירה, הוה אמינא הייתי אומר: כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא מחיים, כאשר שומרת היבם חיה, אבל לאחר מיתה — פקעה לה זיקה ומותר בקרובותיה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שזיקה בכדי בחינם, לריק לא פקעה, אלא צריך שייעשה בה מעשה ייבום או חליצה כדי לפוטרה.

18 א משנה שני אחים, ומת אחד מהם ויבם השני שהיה נשוי מכבר לאשה אחרת את אשת אחיו, ואחר כך נולד להן אח שלישי, ומת האח השני ונפלו שתי נשיו לפני האח השלישי — הראשונה, אשת האח הראשון, יוצאה ונישאת לאחרים בלא ייבום או חליצה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו של האח השלישי, והשניה, שהיתה לפני כן אשת האח השני, יוצאת משום צרתה. אם עשה בה האח השני רק מאמר, ולא כנס אותה בנישואין, ומת — השניה חולצת ולא מתייבמת, שאין כוחו של המאמר תקף כנישואין לעשות אותה כצרת ערוה גמורה.

19 ר' שמעון אומר: האח, השלישי הנולד, מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה. כיון שנולד האח השלישי לאחר שייבם אחיו את האשה, הרי בימי חייו לא היתה זו עוד אשתו של האח הראשון ואינה נחשבת אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולכן יכול הוא לייבם אותה, משום שהיא "אשת אחיו שהיה בעולמו".

20 ב גמרא אמר רב אושעיא: חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה. כלומר, ר' שמעון חלק לא רק במקרה המפורש במשנה שלנו כאשר האח הנולד מצא כבר את אשת אחיו הראשון נשואה לאחיו השני אלא גם לגבי המשנה הראשונה של פרק זה, כאשר האח השלישי נולד עוד לפני שייבם האח השני את האלמנה, ולדעתו, אם רצה יכול הוא לייבמה. ממאי ממה מניין אנו יודעים זאת — מדקתני מכיון ששנה משנה יתירה, מזה למד רב אושעיא.

21 וכיצד, בבא דרישא השער, הקטע, שבראש המשנה הקודמת, למאן קתני לה לשיטתו של מי, לצורך איזו שיטה שנה אותה? אילימא לרבנן אם תאמר לשיטת חכמים שאוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו בכל מקרה, השתא עכשיו, הרי במקרה שלנו, כאשר יבם האח השני ולבסוף נולד אח שלישי, דכי אשכחה שכאשר מצא אותה האח הנולד — בהתירא אשכחה בהיתר מצא אותה אצל השני, שהרי בחייו לא היתה אשת האח שמת, אלא אשתו של האח החי, ובכל זאת אסרי רבנן אוסרים חכמים — נולד האח השלישי ואחר כך יבם השני את אשת הראשון שמת, כמבואר במשנה הראשונה, מיבעיא נצרכה לומר? ולשיטה זו די היה במשנתנו זו. אלא לאו האם לא לשיטת ר' שמעון איצטריך הוצרך לכפול את הדברים,

22 וכך יש להבין: תנא רישא שנה את ההלכה המובאת במשנה הראשונה להודיעך כחו של ר' שמעון, כלומר, להודיע את תוקף שיטתו של ר' שמעון שמתיר גם במקרה המבואר במשנה הראשונה, ותנא סיפא ושנה את סופה, את ההלכה האמורה במשנה הזו להודיעך כחן דרבנן של חכמים, שאף בייבם ולבסוף נולד הם אוסרים. ובדין הוא, ראוי היה, דנפלוג שהיה צריך שיחלוק ר' שמעון גם ברישא בראשונה, ולומר שהוא מתיר גם בזו, אלא נטר להו לרבנן עד דמסיימי למילתייהו, והדר פליג עלייהו ששמר, המתין, להם לחכמים עד שסיימו את דבריהם, וחזר וחלק עליהם.

23 ושואלים: אלא אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה? כיצד מתקיימת הלכה זו, לפי שיטתו? ומשיבים: בחד אחא ומית במקרה שהיה רק אח אחד, ומת ונולד לו אח. אז אלמנת האח היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואסורה להתייבם לו. אי נמי או גם כן בתרי בשני אחים ולא יבם אף אחד מהם מן האחים הנותרים את אשת האח ולא מית מת אחד מהם ובינתיים נולד אח שלישי. שכיון שזיקתה לייבום היא מכוח האח שמת, שהוא נחשב לגבי הנולד כאחיו שלא היה בעולמו, אסורה להתייבם לו.

24 ומעתה באים לברר את שיטת ר' שמעון: בשלמא נניח במקרה שהיו שני אחים ומת אחד מהם ויבם אחיו את אשתו ואחר כך נולד אח שלישי, אפשר להסביר זאת: כי אשכחה כאשר מצא אותה האח השלישי, הנולד, את האשה הזו — בהתירא אשכחה בהיתר מצא אותה, שהרי בחייו היא עבורו אשת האח החי שהיה בעולמו. אלא כאשר בתחילה נולד האח השלישי ואחר כך יבם השני את אשת המת מאי טעמא מה טעם מתיר ר' שמעון? הלא אין להחשיבה בכגון זה כ"אשת אחיו שהיה בעולמו", שהרי עדיין לא נתייבמה! ומשיבים: צריך לומר כי קסבר סבור ר' שמעון שיש זיקה, והזיקה עצמה יוצרת קשר קירבה, ויתר על כן: ואשה הקשורה בזיקה ככנוסה נשואה דמיא היא נחשבת, וכיון שיש קשר זיקה בין היבמה לבין האח החי — הרי זה כאילו היתה כבר נשואה לו. וכיון שכך, הריהי נחשבת לגבי האח הנולד כאשת אחיו שהיה בעולמו.

25 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: השתא עכשיו, הרי, כשקיימת זיקה ונעשה מאמר, בשניהם גם יחד מספקא ליה מסופק לו לר' שמעון אי אם ככנוסה דמיא היא נחשבת אי לאו אם לא ככנוסה דמיא היא נחשבת — כשאין אלא זיקה לחודה לעצמה, מיבעיא נצרכה לומר שאינה ככנוסה?

26 ומאי ומה היא ההוכחה שזו שיטת ר' שמעון — דתנן שכן שנינו במשנה: שלשה אחין שהיו נשואין שלש נשים נכריות זרות זו לזו, ומת אחד מהם, ועשה בה האח השני מאמר, ומת — הרי אלו, גם אשתו הראשונה של האח השני, וגם יבמתו שעשה בה מאמר, חולצות ולא מתייבמות.

27 ומה טעם אין מייבמים את אשת האח הראשון, שנאמר: "ומת אחד מהם... יבמה יבא עליה" דברים כה, ה, ומכאן נלמד: מי שעליה זיקת יבם אחד היא שמתייבמת, ולא מי שעליה זיקת שני יבמין, שהרי האשה הזו היא מצד אחד יבמה מאשת האח הראשון שמת, ומצד שני בגלל המאמר היא יבמה גם מצד האח השני שמת.

28 ואילו ר' שמעון אומר: מייבם לאיזהו מהן שירצה, שאינו מקבל דרשה זו שיש איסור ב"זיקת שני יבמים" וחולץ לשניה. ומסבירים את שיטתו: יבומי תרוייהו לייבם את שתיהן לא מתיר ר' שמעון, ומדוע? — דדלמא ששמא יש זיקה, ובשל הזיקה לאח השני, מחשיבים את האשה הזו כאילו כבר היתה נשואה לאח השני, והוו והרי הוא, שתי הנשים הללו, שתי יבמות הבאות

« ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ט ע״א »