ביאור שטיינזלץ על תמורה ח׳

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

« ביאור שטיינזלץ על תמורה ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמורה ט׳ ע״א »

1 אֵיתִיבֵיהּ: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״ וְנִמְכָּר הוּא, בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַן הַזֶּה — אֵימָא סֵיפָא: ״וְאֶת דָּמָם תִּזְרוֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ״, בִּזְמַן הַזֶּה מִי אִיכָּא מִזְבֵּחַ? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

2 וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּבַעַל מוּם — אֵימָא סֵיפָא: ״וְאֶת דָּמָם תִּזְרוֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר״ — מִי חֲזֵי לְהַקְרָבָה?! אֶלָּא לָאו בְּתָם, וְקָתָנֵי נִמְכָּר הוּא, אַלְמָא אִית לְהוּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּיהּ!

3 מִידֵּי אִירְיָא? רֵישָׁא — בְּבַעַל מוּם, סֵיפָא — בְּתָם.

4 מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵבה וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ, הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת — מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה, וּשְׁנֵיהֶם אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְחוֹלְקִין חֵלֶק אֶחָד עַל הַגּוֹרֶן. בְּכוֹרָן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן.

5 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַן הַזֶּה — מַאי שְׁנָא דִּידַן וּמַאי שְׁנָא דִּידְהוּ? דִּידַן נָמֵי מוּמִין בָּעֵינַן! אֶלָּא לָאו בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אִית לְהוּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֵית לֵיהּ — לֵיתֵי גִּזְבָּר וְלִישְׁקְלֵהּ!

6 לְעוֹלָם בִּזְמַן הַזֶּה, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: מַאי שְׁנָא דִּידַן וּמַאי שְׁנָא דִּידְהוּ? אֲנַן יָהֲבִינַן לֵיהּ לְכֹהֵן בְּמוּמַיְיהוּ, אִינְהוּ — כֵּיוָן דְּאִיכָּא בְּהוּ מִקְצָת כֹּהֵן, מַפְקַע לֵיהּ לְכֹהֲנִים.

7 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: בִּזְמַן הַזֶּה, מַאי אִירְיָא בְּכוֹרוֹת דְּהָלֵין סְפֵיקוֹת? אֲפִילּוּ דִּידַן נָמֵי יִרְעוּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, וְאִי בְּבַעַל מוּם — יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ? הָא מְסוֹאָבִין וְקָיְימִין! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּתַמִּין, וְהָכִי הוּא דְּלָא מְזַבְּנִי וַדַּאי.

8 לְעוֹלָם בִּזְמַן הַזֶּה, מַאי קַשְׁיָא לָךְ, אֲפִילּוּ דִּילַן נָמֵי יִרְעוּ? לָא מָצִינוּ מָצֵינַן מְדַחֵינַן לֵיהּ לְכֹהֵן, דְּלָא אִית כָּאן סְפֵק כְּהוּנָּה. הָנֵי סְפֵיקוֹת מְדַחוּ לְכֹהֵן, כֹּל חַד וְחַד אָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן: דַּאֲנָא כֹּהֵן וַאֲנָא כֹּהֵן.

9 מֵיתִיבִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בְּהֶמְתָּהּ״ — פְּרָט לְבֶהֱמַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁבָּהּ, ״שְׁלָלָהּ״ — פְּרָט לְכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבָּהּ.

10 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַן הַזֶּה — מִי אִיכָּא עִיר הַנִּדַּחַת? וְהָתְנַן: אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

11 וּבְמַאי? אִי נֵימָא בְּבַעַל מוּם — הַיְינוּ ״בְּהֶמְתָּהּ״! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּתָם. וְאִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אִית לֵיהּ זְכִיָּיה בְּגַוֵּיהּ — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֵית לֵיהּ — לְמָה לִי מִבְּהֵמָה? תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״שְּׁלָלָהּ״, וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם!

12 לְעוֹלָם בְּבַעַל מוּם, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הַיְינוּ ״בְּהֶמְתָּהּ״ — מִי שֶׁנֶּאֱכָל בְּתוֹרַת ״בְּהֶמְתָּהּ״, יָצְאוּ בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין בְּתוֹרַת ״בְּהֶמְתָּהּ״.

13 דִּתְנַן: כׇּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָאָתָן לַבְּעָלִים.

14 מֵיתִיבִי: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ — לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

15 בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׁלָמִים. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסַאי אוֹמֵר: לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד.

16 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַן הַזֶּה — הָא דּוּמְיָא דִּשְׁלָמִים קָתָנֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

17 וּבְמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל מוּם — הָא דּוּמְיָא דִּשְׁלָמִים קָתָנֵי! אֶלָּא לָאו בְּתָם, וּשְׁמַע מִינַּהּ אִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ.

18 אָמַר אַבָּיֵי: לָא, לְעוֹלָם בְּתָם, וּבִבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִין יִקְרְבוּ.

19 מֵיתִיבִי: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מָה לִי אִם אֵינוֹ מֵימֵר בְּחַטָּאת וְאָשָׁם, שֶׁהֲרֵי אֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן, תֹּאמַר בִּבְכוֹר שֶׁזָּכִין בְּחַיָּיו. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל מוּם — הָא דּוּמְיָא דְּחַטָּאת וְאָשָׁם קָאָמַר, אֶלָּא לָאו בְּתָם, וְקָתָנֵי זָכִין בּוֹ בְּחַיָּיו!

20 אָמַר רָבִינָא: הָא נָמֵי בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִים — יִקְרְבוּ.

21 לֵימָא כְּתַנָּאֵי: בְּכוֹר, בְּבֵית הַבְּעָלִים — עוֹשִׂין תְּמוּרָה, בְּבֵית הַכֹּהֵן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁבָּא לִידֵי כֹהֵן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

22 הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! מַאי לָאו הָכִי קָאָמַר: בְּבֵית כֹּהֵן — הוּא עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְאֵין בַּעַל עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, אַלְמָא אִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ.

23 לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא.

24 אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כֹּהֵן לְכֹהֵן, אֲבָל כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דִּלְמָא אָזֵיל יִשְׂרָאֵל וְשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא, וּמַמְטֵי לְחָכָם, וְאוֹמֵר לוֹ: ״בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי כֹּהֵן בְּמוּמוֹ״.

25 וּמִי שָׁרֵי חָכָם הָכִי? וְהָא אָמַר רַב: אֵין רוֹאִין בְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ!

26 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.

27 מָר זוּטְרָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ בִּישְׂרָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיכוֹל מָר, דְּמַיבְרֵי מִשּׁוּם דְּבוּכְרָא הוּא. מְנָא לְכוּ הָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּזַבֵּן לַן פְּלוֹנִי כֹּהֵן.

28 אֲמַר לְהוּ: לָא סְבִירָא לְכוּ הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת? אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא סְבִירָא לַן, דַּאֲנַן מִיזְבָּן קָא זָבְנִינַן.

29 אֲמַר לְהוּ: וְלָא סְבִירָא לְכוּ הָדִתְנַן: עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיב לִיטַּפֵּל בַּבְּכוֹר? בַּדַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, ובגסה — חמשים יום. וְאִם אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ״ — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָה טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת!

30 אֲמַרוּ לֵיהּ: הָתָם מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא מִזְבָּן קָא זָבְנִינַן.

31 לָשׁוֹן אַחֵר, אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכָא לָא יָהֵיב דְּמֵי, הָכָא קָא יָהֵיב דְּמֵי. מַאי אָמְרַתְּ? מוֹזֵיל כֹּהֵן גַּבֵּיהּ, דְּסָבַר כֹּהֵן דְּכִי הָוֵי לֵיהּ בְּכוֹר אַחֲרִינָא יָהֵיב נִיהֲלֵיהּ? לָא, דְּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ:

פירוש ביאור שטיינזלץ על תמורה ח׳

1 א איתיביה הקשה עליו עוד רבא על רב נחמן הסבור שבזמן שבית המקדש קיים, אין לכהן זכות בבכור תם כשהוא חי, ממה ששנינו בברייתא: אף שבבכור אין דין פדיון שאין הוא יוצא מידי קדושתו על ידי פדיונו וכפי שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" במדבר יח, יז, ומכל מקום נמכר הוא על ידי הכהן לכהן אחר שאוכלו כדין בכור. ונדון: במאי עסקינן במה, באיזה זמן, עוסקים אנו בברייתא זו? אילימא אם נאמר שמדובר בה בזמן הזה שלאחר חורבן המקדש — אימא סיפא אמור את סופו של אותו הכתוב "ואת דמם תזרק על המזבח", וכי בזמן הזה שלאחר חורבן הבית מי איכא האם יש מזבח?! אלא פשיטא פשוט שמדובר בזמן שבית המקדש קיים.

2 ועוד: ובמאי ובמה, באיזה בכור מדובר בכתוב זה? אילימא אם נאמר שמדובר בבכור בעל מום — ודאי אינו כן, שכן אימא סיפא אמור את סופו של הפסוק "ואת דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר", ומי חזי והאם ראוי בכור בעל מום להקרבה על המזבח?! אלא לאו האם לא מדובר בבכור שהוא תם שאינו בעל מום, וקתני ושנינו בברייתא זו בדינו שנמכר הוא. אלמא אית להו הרי איפוא יש להם לכהן זכייה בגויה בו, בבכור תם בעודו חי, וקשה לשיטת רב נחמן!

3 ודחה רב נחמן: מידי איריא וכי הדברים מכוונים שכל חלקי הפסוק יהיה עניינם אחד?! אפשר לחלק ולומר כי רישא ההתחלה של הפסוק, ממנו למדנו שאין לבכור פדיון אבל יש לו מכירה — עוסקת בבכור בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, ונמכר. ואילו סיפא סוף הפסוק שעניינו דיני הקרבת דמו וחלביו של הבכור — עוסק בבכור שהוא תם הראוי להקרבה, וזה אינו נמכר.

4 ב ומקשים עוד על שיטתו זו של רב נחמן. מתיב מקשה רב משרשיא ממה ששנינו במשנה: כהנת אשת כהן שנתערבה ולדה בולד שפחתה, ואין ידוע מיהו בן הכהן ומיהו עבדו של הכהן. הרי כאשר הגדילו התערובות הללו — משחררין כותבים שטר שחרור מעבדות זה את זה. וכל עוד לא שחררו זה את זה, אף שכל אחד מהם ספק, אם הוא כהן או עבד, מכל מקום שניהם אוכלין בתרומה, שכן שניהם זכאים לאכול מן התרומה, שהרי אף עבדו של הכהן אוכל בתרומת אדוניו, וכן נוהגים שניהם מן הספק בדיני הכהנים: חולקין זכאים לקבל רק חלק אחד מן התרומה הניתנת לכהן על הגורן, שהרי מבין שניהם רק אחד כהן הוא. ובכורן של כל אחד מהם, מה דינו? שהרי הבכור התם צריך להקריב את אמוריו, והכהן המקריבו זכאי לאכול את בשרו, שאין הבכור התם נאכל אלא לכהנים, ולא לישראל. ושני אלה, שאין ידוע מי מהם הוא הכהן — דינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיסתאבו יפול בהם מום, שכן משנפל בהם מום מותרים הם באכילה אף לישראל, ויאכלו לשניהם במומן.

5 ויש לברר את דברי המשנה: במאי עסקינן במה, באיזה זמן אנו עוסקים במשנה זו? אילימא אם נאמר שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — יש לשאול: מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו מה שונה דין הבכור שלנו, הנולד לישראל ודאי, ומה שונה דין הבכור שלהם? הרי בבכורות דידן נמי שלנו גם כן מומין בעינן צריכים אנו על מנת להתיר אכילתם. אלא לאו האם לא נסיק שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש היה קיים. ומשמיעתנו המשנה, שאף שבזמן המקדש בכור תם הנולד לישראל ניתן לכהן להקריבו ולאוכלו, מכל מקום במקרה זה של התערובת, אין הבכור של אחד מהם, ניתן לאחד מהם, שהרי יתכן ואינו כהן ואסור בעבודת הקרבנות ובאכילת הבכור. ומכאן נסיק: אי אמרת בשלמא אית להו זה נוח אם אתה אומר שיש להם לכהן זכייה בגוויה בתוכו, בבכור — שפיר יפה, מובן דין זה שמחזיקים שני אלה בבכורות שנולדו להם, מכח הטענה שאולי הוא כהן, אלא אי אמרת לית ליה אם אתה אומר שאין לו לכהן זכות בבכור — מדוע מניחים אנו להם להשאיר בידיהם את הבכורות? ליתי שיבוא הגזבר של המקדש ולישקלא ויקחנו את הבכור מידיהם כדי להקריבו! והרי זו איפוא ראיה כנגד שיטת רב נחמן האומר שלכהן אין זכות בבכור התם, בזמן בית המקדש.

6 ודוחים: לעולם נאמר שמדובר במשנה בזמן הזה, ודקא קשיא וזה שהיה קשה לך מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו מה שונה דין בכור שלנו ומה שונה דין בכור שלהם, והרי אף אנו ממתינים עד שיפול בבכור מום כדי שיותר באכילה? — ההבדל הוא בכך, כי אנן אנחנו, בדין בכור הרגיל — יהבינן ליה נותנים אנו את הבכור לו לכהן במומייהו במומם, שמשעה שנפל בו מום, אסור לנו לעכב את הבכור בידינו. שאף שהוא בעל מום ומותר לזרים — רכוש הכהן הוא, והמחזיק בבכור ואינו מוסרו לכהן — הריהו גוזל את הכהן. ואילו אינהו הם, במקרה מסויים זה של תערובת הכהן והעבד — כיון דאיכא בהו שיש בהם, בכל אחד מהם, מצד הספק, מקצת כהן — מפקע ליה מפקיע כל אחד מהם אותו, את הבכור שבידו מליתנו לכהנים, שהרי הוא משיב לכל כהן הבא לתבוע ממנו את הבכור, שהוא עצמו כהן והוא שזכה בבכור.

7 ג לישנא אחרינא לשון אחר בקושיית רב משרשיא על רב נחמן: אם תאמר שהמשנה עוסקת בזמן הזה שאין בית המקדש קיים — יש לשאול: מאי איריא מדוע דווקא בבכורות דהלין של אלו שני הספיקות המסופקים מיהם השמיעתנו המשנה שדינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיפול בהם מום, והרי דין זה אפילו בבכורות דידן נמי שלנו, ישראלים רגילים, שאין בהם ספק כהן, גם כן הדין הוא שירעו עד שיפול בהם מום! אלא פשיטא פשוט הוא שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש קיים. ומעתה נוסיף ונשאל: באיזה בכור עוסקת המשנה? אי ואם המדובר בבכור בעל מום — מה מקום יש לומר במשנה בענין הבכורות הללו "ירעו עד שיסתאבו" יפול בהם מום? הא הרי הם מסואבין וקיימין ועומדים! אלא פשיטא פשוט הוא שמדובר במשנה בתמין, והכי וכך הוא דווקא דינם של אלה בני התערובת דלא מזבני שהם אינם מוכרים את הבכורות שלהם, שהרי כל אחד מהם הוא ספק ישראל, ואפשר שחייב הוא מכח זה לתתו לכהן. ואולם אם היו אלה כהנים ודאי — מותר היה להם למכור את הבכור שלהם, אף בזמן בית המקדש ואף שהוא תם חי. והרי זו איפוא ראיה נגד שיטת רב נחמן!

8 ומשיבים: לעולם לשיטת רב נחמן יש לומר שהמשנה עוסקת בזמן הזה, מאי קשיא מה שהיה קשה לך, שאם כן בזמן הזה אפילו בכורות דילן נמי שלנו, אצל ישראלים רגילים, גם כן דינם הוא שירעו עד שיסתאבו ורק אז מותר למוכרם? התשובה לכך היא שיש הבדל בין דיננו לדינם של התערובות הללו. שכן אנחנו לא מצינו מדחית ליה איננו יכולים לדחות אותו את הכהן הבא לקחת את הבכור מידינו, משום שלא אית שאין כאן אצלנו ספק כהונה, ואין אנו יכולים לעכב את הבכור בידינו. ואילו הני אלו הספיקות — מדחו יכולים לדחות את הכהן הבא לקחת מידיהם את הבכור, שכן כל חד וחד אמר ליה אחד ואחד מהם אומר לו לכהן: לא אתן לך, כיון דאנא שאני עצמי הריני כהן, וכן השני אומר: לא אתן כי אנא אני כהן.

9 ד מיתיבי מקשים עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדינה של עיר הנדחת, שממיתים את כל החיים בה, אדם ובהמה, ושורפים את כל הנמצא בה. ר' שמעון אומר: לשון "בהמתה" באה למעט: שלה ולא של גבוה, פרט לבהמת בכור ולבהמת מעשר שבה, שאינן נהרגות. וכן הלשון "שללה" שלה ולא של גבוה באה לומר ששורפים את כל שלל העיר, פרט לכסף מעשר שני שבה, ודנים בדבריו:

10 במאי עסקינן במה אנו עוסקים, באיזו תקופה עוסקים דברי ר' שמעון אלה? אילימא אם נאמר שמדובר בזמן הזה לאחר חורבן הבית — מי איכא האם יש, נוהג בימינו דין עיר הנדחת? והתנן והרי שנינו במשנה: אין עושין קובעים דינה של עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין בית דין שכזה לאחר החורבן! אלא פשיטא פשוט שמדובר בזמן שבית המקדש קיים. ונוסיף ונשאל עוד:

11 במאי במה, באיזה בכור המדובר? אי נימא אם נאמר שמדובר בבכור בעל מום שהוא רכוש הבעלים — מדוע אין ממיתים אף אותו בכלל בהמות אנשי העיר, והרי היינו זהו בכלל "בהמתה" האמורה בפרשה זו, שהרי הוא רכוש הכהן ולא ממון גבוה! אלא פשיטא פשוט הוא שמדובר בבכור תם שעומד להקרבה. ומעתה נדון בדבר: אי אמרת בשלמא אית ליה זה נוח אם אתה אומר שיש לו לכהן זכייה בגוייה בתוכו של הבכור התם בזמן שבית המקדש קיים — שפיר יפה, מובן דינו של ר' שמעון, שאין בכור זה הנמצא בעיר הנדחת נחשב בכלל "בהמתה" של אנשי העיר, אף שהוא רכוש פרטי. אלא אי אמרת לית ליה אם אתה אומר שאין לו זכייה בבכור התם — למה לי ללמוד מכתוב זה שבענין הבהמה "בהמתה", תיפוק ליה תצא, תילמד, לו שאין ממיתים את הבכור מהכתוב "שללה", שנדרש: דווקא שלל העיר הוא שנשרף, ולא שלל שמים. נמצא שלכהן יש זכייה בבכור התם בזמן הבית, וקשה לשיטת רב נחמן!

12 ומשיבים: לעולם מדובר בדברי ר' שמעון בבכור בעל מום, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך כי היינו זהו בכלל "בהמתה", וראוי להיות מומת, כשאר בהמות אנשי העיר — על כך יש להשיב: אין בעל החיים הנהרג בעיר הנדחת אלא מי שנאכל בתורת "בהמתה", באכילה רגילה של בהמת חולין, יצאו מכלל הגדרה זו הבכור והמעשר — שאינו בכלל הנאכלים בתורת "בהמתה", כלומר, באכילה רגילה אף בהיותם בעלי מום,

13 דתנן שכן שנינו במשנה: כל פסולי המוקדשין קדשים שנפל בהם מום, ונפסלו מהקרבה והריהם נפדים, והרווח ממכירתם הריהו להקדש, ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז, בבית המטבחיים שבמקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה, ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן הריהם נשחטין באיטליז. וכן כשמוכרים את בשרם, הריהם נשקלין בליטרא במשקל, כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוץ מן הבכור ומן בהמת המעשר, שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנאתן אינה אלא לבעלים הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בהם מנהג חולין.

14 ה עוד מיתיבי מקשים על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדין שבועת הפקדון, הכופר בפקדון, שטען חבירו שהפקיד בידו פקדון, וכפר בכך, ונשבע על כך לשקר, שצריך להוסיף חומש על הפקדון, ולהביא קרבן אשם. כאמור: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד.... ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה" ויקרא ה, כא—כב, שבאה לשון זו "מעל בה'", אף שענין הפרשה הוא בין אדם לחבירו "וכחש בעמיתו" — לרבות אף את הנשבע לשקר על פקדון קדשים קלים שהפקיד חבירו בידו, שכן קדשים קלים הן ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

15 בן עזאי אומר: בא כתוב זה לרבות רק את קרבן שלמים שהפקיד חבירו בידו, ונשבע על כך לשקר. אבא יוסי בן דוסאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא כך: לא בכל הקדשים הקלים נוהגת שבועת הפקדון, אלא בבכור בלבד.

16 ויש לדון בדברי ברייתא זו: במאי עסקינן במה, באיזו תקופה עוסקים אנו? אילימא אם תאמר שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — הא הרי את דין הקדשים הקלים והבכור לענין שבועת הפקדון דומיא בדומה, בהקשר לדינם בקרבן השלמים קתני שנינו בברייתא, והרי בזמן הזה אין נוהגים השלמים! אלא פשיטא פשוט שמדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים. ונדון עוד:

17 במאי עסקינן במה, באיזה בכור עוסקים אנו בברייתא זו? אילימא אם תאמר שמדובר בה בבכור בעל מום — הא דומיא הרי בדומה לשלמים קתני שנינו, ובשלמים אין הבדל אם הם תמימים או בעלי מומים שהרי בכל אופן הריהם של בעליהם! אלא לאו האם לא נאמר שמדובר בבכור תם, ושמע מינה ולמד ממנה — אית ליה יש לו לכהן זכייה בגוויה בתוכו, בבכור בעודו חי. וקשה לרב נחמן!

18 בדחיית קושיה זו לשיטת רב נחמן אמר אביי: לא, מכאן אין להקשות, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים, ובבכור תם, ואולם מדובר בבכור בחוצה לארץ. שכיון שמן הסתם אינו עומד להקרבה זוכה בו הכהן, ואולם בבכור בארץ ישראל אין לו כל זכות. וכשיטת ר' שמעון היא ברייתא זו, שאמר שאם באו בכורות תמימין מחוצה לארץ לבית המקדש — הרי אלו יקרבו על המזבח. ומדבריו משמע שאין חובה להביאם להקרבה בבית המקדש, ומשום כך, סתם בכור בחוצה לארץ, גם בזמן המקדש, אינו עומד להקרבה, ויש לכהן זכייה בו.

19 א מיתיבי מקשים עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו בדין התמורה שעשו כהנים בבכור שקיבלו מישראל, שלדעת ר' עקיבא אין בכך כלום, שאין הכהן ממיר בבכור. ולמד את דינו זה מחטאת ואשם, שכשם שבחטאת ואשם אין הכהנים ממירים, אף בבכור אינם ממירים. ואמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא בדחיית ראייתו זו: מה לי במה זו ראיה, שהרי אם הכהן אינו מימר בחטאת ואשם — הרי זה משום שאין הכהנים זכין בהן בבשרם בחייהן של הקרבנות הללו, אלא רק לאחר שהוקטרו אימוריהם על המזבח, תאמר שכן הדין אף בקרבן הבכור — שזכין בו הכהנים אף בחייו?! ומעתה נדון בדברים הללו. במאי עסקינן במה, באיזה בכור, עוסקים אנו? אילימא אם תאמר בבכור בעל מום — הא דומיא הרי בדומה לחטאת ואשם קאמר הוא אמר, נשנה במשנתנו, וחטאת ואשם אלו הריהם תמימים, שהרי הכהנים אינם זוכים בהם אלא לאחר שנזרק דמם, ואין זה אלא בחטאת ואשם תמימים הראויים להקרבה. אלא לאו האם לא נלמד מכאן שמדובר בבכור תם, וקתני ושנינו בו שזכין בו הכהנים בחייו. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב נחמן!

20 אמר רבינא: הא נמי משנתנו זו גם כן, עוסקת בבכור בחוצה לארץ, ור' שמעון היא, שאמר: אם באו תמימים — יקרבו. וכמו שהעמדנו לפני כן את דברי הברייתא בדין שבועת הפקדון, וכאשר נתבאר מקודם.

21 ב ומציעים: לימא כתנאי האם נאמר כי שיטת רב נחמן במחלוקת תנאים היא שנויה. שכן שנינו: בכור, בהיותו בבית הבעלים הישראליים, טרם שניתן לכהן — הרי הם עושין בו תמורה, ואולם בהיותו כבר בבית הכהן — אין עושין בו תמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: כיון שבא לידי כהן — אין עושין תמורה.

22 ויש לשאול: הרי דעת ר' שמעון בן אלעזר היינו זוהי לכאורה דעת התנא קמא הראשון, שלכאורה אין הבדל ביניהם. מאי לאו הכי קאמר האם לא כך הוא, התנא הראשון, אומר: משעה שנמצא הבכור בבית הכהן — הוא הכהן עושה תמורה, ואין הבעל הישראלי עושה תמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר חולק ואומר שמשעה שהגיע הבכור לידי הכהן — שוב אין שניהם עושים בו תמורה, לא הבעלים הראשונים ואף לא הכהן. אלמא הרי איפוא נוכל להסיק כי התנא קמא סבור כי אית ליה יש לו לכהן זכייה בגוויה בתוכו, בבכור, ולכן הוא ממיר עליו, והרי זה שלא כדעת רב נחמן. ואילו ר' שמעון בן אלעזר סבור שאין לכהן זכייה בבכור, ולכן אינו ממיר עליו, וכדעת רב נחמן!

23 ודוחים: לא קשיא לא קשה מדעת התנא קמא שבברייתא זו על רב נחמן. כיון שמדובר בברייתא זו בבכור בחוצה לארץ, ובבכור זה ודאי שלכהן יש זכייה בו. ונחלקו בברייתא במחלוקת העקרונית של ר' יוחנן בן נורי ור' עקיבא במשנתנו, אם הכהנים ממירים בבכור. ומעתה נאמר: הא זה, דעת התנא קמא שבברייתא זו, שהכהן ממיר בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר' יוחנן בן נורי, שהכהנים ממירים על הבכור. ואילו הא זה, דעת ר' שמעון בן אלעזר, שאין הכהן ממיר אף בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר' עקיבא.

24 ג שנינו למעלה ז,ב בתחילת הסוגיה כי "בכור מוכרין אותו תם — חי, ובעל מום — חי ושחוט", אמר רב חסדא: לא שנו שמותר לכהן למכור את הבכור התם כשהוא חי, אלא רק בכהן המוכר לכהן אחר, אבל כהן לישראל — אסור למכור את הבכור. מאי טעמא מה טעם הדבר — גזרו חכמים כן, בשל החשש דלמא אזיל שמא ילך הישראל הקונה את הבכור מן הכהן, ושדי ביה מומא ויטיל בו, בבכור מום, המתירו מאיסור אכילת קדשים מחוץ למקומם, וממטי ומביא אותו לחכם שאין מתירים לשחוט ולאכול את הבכור שנפל בו מום אלא על פי חכם המתיר בכורות, ואומר לו הישראל לחכם: "בכור זה נתן לי כהן כשהוא במומו". ועל סמך דבריו אלה יתיר לו החכם את הבכור, שלא כדין.

25 ושואלים: ומי שרי והאם מתיר חכם הכי כך, על סמך דבריו של הקונה הישראלי לבדו? והא והרי אמר רב: אין החכמים רואין בכור לישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה אלא אם כן היה כהן עמו שיקבל בכור זה, שמא ישחטנו הישראל ויקחנו לעצמו!

26 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע הסבר אחר בדברי רב חסדא, היינו טעמא זהו הטעם שלכהן מותר למכור רק לכהן אחר, ואילו לישראל אסור לו למכור — מפני שנראה כהן זה המוכר לישראל, ככהן המסייע לבעלים בעבודת התבואה בהיותה בבית הגרנות מקום זרייתה ברוח, כדי שעבור זה תינתנה לו התרומות מתבואה זו, דבר שאסרוהו חכמים. ואף הכהן המוכר את הבכור שברשותו לישראל ובדרך כלל, מחירו של הבכור התם, הריהו נמוך ביותר, שהרי צריך הקונה להמתין עד שיפול בו מום, כדי שיוכל לאוכלו, נראה הדבר שמכר לו הכהן במחיר נמוך, על מנת שיתן לו להבא מבכורותיו.

27 ד ובענין זה של מכירת בכור לישראל, מסופר כי החכם מר זוטרא איקלע לבי הזדמן לבית רב אשי. אמרו ליה לו בני הבית בהזמנה לסעודה: לטעום מר מידי יטעום אדוננו דבר. אייתו לקמיה בישרא הביאו לפניו בשר. אמרו ליה לו: ליכול מר, דמיברי יאכל אדוננו, שמבריא, בשר זה במיוחד, משום דבוכרא שבשר בכור הוא! שאל אותם מר זוטרא: מנא לכו הא מנין לכם בשר זה, שהרי הבכור של הכהן הוא! אמרו ליה לו: דזבן לן שמכר לנו פלוני כהן.

28 אמר להו להם: וכי לא סבירא לכו הא אין אתם סבורים הלכה זו שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע שאין הכהן רשאי למכור את הבכור לישראל, מפני שנראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות? אמרו ליה לו: לא סבירא לן אין אנו סבורים כך, כי במקרה שלנו אין לחשוש, משום דאנן מיזבן קא זבנינן שאנו קנינו את הבכור י הכהן במחיר מלא, ולא קיבלנוהו במתנה.

29 אמר להו להם מר זוטרא: ולא ;;;סבירא לכו ואין אתם סבורים הדתנן הלכה זו ששנינו במשנה: עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור לגדלו, קודם שימסרנו לכהן? בבהמה דקה כבשים ועזים — שלשים יום, ובבהמה גסה בקר — חמשים יום. ואם אמר לו הכהן לישראל בתוך זמן זה: "תנהו לי בתוך זמנו שאטפל בו אני" — הרי זה לא יתננו לו. ואמר רב ששת מה טעם אין נותן את הבכור לכהן המבקש בתוך הזמן? — מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות!

30 אמרו ליה לו בני ביתו של רב אשי למר זוטרא: התם שם, בכהן המציע לקחת את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו — אסור הדבר כי מוכחא מילתא מוכח הדבר, שהרי בעצם לקיחתו את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו — הריהו מסייע לבעלים, וניכר שעושה כן על מנת שיקבל את הבכור. ואילו הכא כאן, בקניית בכור מהכהן — אין זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שהרי מזבן קא זבנינן לקנות קנינו, ושילמנו לכהן את מלוא דמיו.

31 ה לשון אחר בדין ודברים שבין מר זוטרא ובני ביתו של רב אשי. אמרו ליה לו בתשובה: אין הדברים דומים שכן הכא כאן, בכהן המציע לטפל בבכור — הבעלים הישראל לא יהיב דמי אינו נותן לו על כך דמים, כסף, ולכן יש לחשוש שמא בתמורה לטירחת הכהן חושב הבעלים לתת לו את הבכור עצמו, ובכך דומה הדבר לכהן המסייע בבית הגרנות, ואולם הכא כאן, במכירת בכור לישראל — הלא קא יהיב דמי הוא נותן דמים. מאי מה, איזו טענה אמרת יש בידך לומר, שיכול מר זוטרא לומר כי יש לחשוש שנראה המחיר הנמוך ששולם עבור הבכור כאילו מוזיל הכהן גביה אצלו, לישראל, משום דסבר שחושב הכהן, שכדאי לו להוזיל במחיר, דכי הוי ליה שכאשר יהיה לו, לישראל זה בכור אחרינא אחר — יהיב ניהליה יתננו לו, ולא לכהן אחר, והרי זה ככהן המסייע בבית הגרנות — על כך ישד להשיב: לא, דמסיק אדעתיה שמעלה הכהן על דעתו שלא כדאי לו לוותר על דבר הנמצא בידו הבכור, למען דבר שיכול להיות בעתיד בכור אחר.

« ביאור שטיינזלץ על תמורה ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמורה ט׳ ע״א »