ביאור שטיינזלץ על תמורה ב׳

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

1 מַתְנִי׳ הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

2 גְּמָ׳ הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְכַתְּחִילָּה, וַהֲדַר תָּנֵי ״לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר״ — דִּיעֲבַד!

3 וְתִיסְבְּרָא ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְכַתְּחִילָּה? אַדְּקַשְׁיָא לָךְ מִמַּתְנִיתִין, תִּיקְשֵׁי לָךְ קְרָא! דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״.

4 אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָתָנֵי — הַכֹּל מַתְפִּיסִין בִּתְמוּרָה, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

5 הַכׇּל לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

6 דִּתְנַן: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵמִיר — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, וְיוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר.

7 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? — יָלֵיף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ: מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, אַף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר.

8 וּסְמִיכָה גּוּפַהּ מְנָלַן? תְּלָת ״קׇרְבָּנוֹ״ כְּתִיבִי: חַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, וְחַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, וְחַד — ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו.

9 וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וְהָכְתִיב ״קׇרְבָּנוֹ״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.

10 וְרַבִּי יְהוּדָה, בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא מְיַחַד קׇרְבָּן דִּידְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אִית לֵיהּ, וְקׇרְבַּן גּוֹי וְקׇרְבַּן חֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקָא, דְּאִיַּיתַּר לֵיהּ חַד לְבַעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.

11 וְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר יוֹרֵשׁ מֵמִיר, מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: ״אִם הָמֵר יָמִיר״ לְרַבּוֹת הַיּוֹרֵשׁ,

12 וְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ, מָה תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ מֵימִר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.

13 רַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה. וְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״, אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה.

14 וּלְרַבִּי מֵאִיר, אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאִם״. וְרַבִּי יְהוּדָה, ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.

15 וּבֵין רַבִּי מֵאִיר וּבֵין רַבִּי יְהוּדָה, טַעְמָא דְּרַבִּי קְרָא לְאִשָּׁה, הָא לָא רַבְּיַיהּ קְרָא — הֲוָה אָמֵינָא: כִּי עָבְדָא תְּמוּרָה לָא לָקְיָא. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם״ — הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל עֳונָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה!

16 אִיצְטְרִיךְ, מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי עוֹנֶשׁ דְּשָׁוֶה בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּעוֹנֶשׁ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל הוּא, דִּתְנַן: אֵין הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה — אִשָּׁה נָמֵי כִּי עָבְדָא לָא לָקְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

17 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: קָטָן מַהוּ שֶׁיָּמִיר? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן אַקְדּוֹשֵׁי לָא אַקְדֵּישׁ, אֲמוֹרֵי מֵמַיר? אֶלָּא כִּי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ — בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים.

18 מִי אָמְרִינַן, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: ״אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יַפְלִיא נֶדֶר״ — לְרַבּוֹת מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ, דְּקׇדְשׁוֹ קָדוֹשׁ. מִדְּאַקְדּוֹשֵׁי מַקְדֵּישׁ, אֲמוֹרֵי נָמֵי מֵמַיר, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלָאו בַּר עוּנְשִׁין הוּא, בִּתְמוּרָה לָא מִיתְּפִיס?

19 אִם תִּימְצֵי לוֹמַר קָטָן עָבֵיד תְּמוּרָה, דְּהָא אָתֵי לִכְלַל עֳונָשִׁין, גּוֹי מַהוּ שֶׁיָּמִיר? מִי אָמְרַתְּ מִדְּאַקְדּוֹשֵׁי מַקְדֵּישׁ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, אֲמוֹרֵי נָמֵי מֵמַיר. אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי לִכְלַל עֳונָשִׁין, כִּי עָבֵיד תְּמוּרָה לָא קָדְשָׁה?

20 אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: קׇדְשֵׁי גוֹיִם — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין עֲלֵיהֶם נְסָכִים, אֲבָל קׇרְבָּנוֹ טָעוּן נְסָכִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

21 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן. קָתָנֵי מִיהָא: אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה!

22 וְרָמֵי בַּר חָמָא, בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי לְהִתְכַּפֵּר גּוֹי — לָא קָמִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי — בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי וּמִתְכַּפֵּר בְּיִשְׂרָאֵל: בָּתַר מַקְדִּישׁ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן?

23 תִּיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וּמִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ

פירוש ביאור שטיינזלץ על תמורה ב׳

1 א משנה הכל ממירין יכולים לעשות תמורה, אחד בין אנשים ואחד ובין נשים. ומעתה, אם המירו שאמרו על בהמת חולין שלהם שתהא תמורת, או תחת, בהמת קדשים זו — התקדשה בכך בהמת החולין, ואילו בהמת הקדשים עומדת בקדושתה. ומסייגים את הדברים: לא אין כוונת הדברים שאדם רשאי להמיר, אלא ללמדנו שאם עבר והמיר — מה שהוא חולין מומר, ונעשה הוא קדוש, ואילו הממיר סופג לוקה על כך את הארבעים מלקות, מן התורה, לפי שעבר על מצוות לא תעשה.

2 ב גמרא שנינו במשנתנו: "הכל ממירין... לא שאדם רשאי להמיר..." ושואלים: הא גופא קשיא זו המשנה עצמה קשה שכן בתחילה אמרת: "הכל ממירין" — ולשון זו מורה שרשאי אדם להמיר מלכתחילה, והדר תני וחזר, והמשיך התנא ושנה: "לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר" — משמע שאין מעשה התמורה אלא בדיעבד שכבר נעשה, אבל אינו מותר לכתחילה. ונמצאת איפוא סתירה בין חלקי המשנה!

3 ודוחים: ותיסברא וכי סבור אתה שמשמעות הלשון "הכל ממירין" שאף לכתחילה מותר לעשות כן? אם כך, אדקשיא עד שקשה לך על כך ממתניתין מהמשך לשון משנתנו, תיקשי יוקשה לך מקרא המקרא עצמו, דכתיב שהרי נאמר בדין התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" ויקרא כז, י, הרי שאסור הדבר מן התורה!

4 אלא אמר רב יהודה: הכי קתני כך היא, המשנה, נשנית, זו היא כוונתה — הכל מתפיסין יכולים להתפיס קדושת בהמת קדשים על בהמת חולין באמצעות מעשה התמורה, אחד אנשים ואחד נשים. לא אין כוונת הדברים שאדם רשאי להמיר לכתחילה, אלא שאם המיר — מומר, וסופג ולוקה את הארבעים מלקות.

5 ג שנינו במשנתנו: "הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים", ומבררים: לשון כוללת זו "הכל" לאיתויי מאי להביא, להוסיף את מה היא באה, שאף הוא בכלל הממירים? ומסבירים: לאיתויי לרבות את היורש שירש מאביו קרבן שהפרישו האב ולא הספיק להקריבו לפני מותו, שאם המיר היורש בהמת חולין בבהמת קרבן זו, חלים עליה דיני תמורה. ומעירים: שיטת משנתנו זו היא שלא כשיטת ר' יהודה.

6 דתנן שכן שנינו במשנה: היורש סומך על קרבן מורישו, וכן היורש ממיר בהמת חולין בקרבן מורישו אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: היורש אינו סומך, והיורש אינו ממיר. ודנים בשיטות הללו.

7 מאי טעמא מה הטעם, המקור לשיטתו זו של ר' יהודה? — יליף לומד דין הנוגע לתחילת הקדש כלומר, לענין תמורה, שהיא תחילת הקדש הקרבן מדין הנוגע לסוף הקדש לענין סמיכה על הקרבן, לפני שחיטתו. והוא למד: מה כשם בסוף הקדש — היורש אינו סומך, אף תחילת הקדש — היורש אינו ממיר.

8 ושואלים: וסמיכה גופה מנלן עצמה, מנין לנו שאין היורש סומך? ומשיבים: שכן בפרשת השלמים ויקרא ג תלת שלוש פעמים המלה "קרבנו" כתיבי נאמרו. וכל אחד מהם בא ללמד: חד דבר אחד — שרק על קרבנו של ישראל בעליו סומך, ולא על קרבן של גוי אף שהוא קרב במקדש, ואולם אין סומכים עליו. וחד ואחד — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן חבירו. וחד ואחד — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן שירש מאביו.

9 ולר' מאיר שאמר שיורש סומך על קרבן אביו, יש לשאול: והכתיב והרי נאמר "קרבנו", שלמדנו ממנו למעט את היורש מסמיכה! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו "קרבנו" נצרך לו ללימוד אחר: לרבות כל בעלי חוברין כמה אנשים המשתתפים בקרבן אחד לדין הסמיכה, שקרבן זה נחשב כ"קרבנו" של כל אחד מהם, וכולם סומכים עליו.

10 ושואלים: ור' יהודה שלמד מ"קרבנו" זה למעט את היורש מסמיכה, מנין לו שאף בעלי חוברים סומכים? ומשיבים: ר' יהודה, בעלי חוברין לסמיכה לית ליה אין לו, אינו סבור כן, שלשיטתו אינם סומכים. מאי טעמא מה טעם הדבר — משום דהא לא מיחד שהרי אינו מיוחד הקרבן דידהו שלהם לאדם מסויים, אלא משותף לכולם. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר בשיטת ר' יהודה: לעולם אכן אית ליה יש לו, אף הוא סבור שבעלי חוברים סומכים, ואולם דינים אלו שאין הסמיכה נוהגת בקרבן גוי וכן שאינה נוהגת בקרבן חבירו — לא משני מקראות נפרדים הם נלמדים, אלא שניהם מחד קרא נפקא ממקרא אחד יוצא, נלמד, ולפיכך, אייתר ליה חד נותר לו "קרבנו" אחד ללמדנו לרבות אף בעלי חוברין לסמיכה.

11 ומבררים עתה את שיטת ר' מאיר שאמר יורש ממיר, מאי טעמא מה הטעם לשיטתו? אמר יכול לומר לך ר' מאיר: כפל לשון 'המרה' שנאמר בכתוב "אם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, י, בא לרבות את היורש, שאף הוא בכלל דין הממירים.

12 ויליף ולמד דין הנוגע לסוף הקדש סמיכה מדין הנוגע לתחילת הקדש תמורה, ובאופן זה: מה כשם שבתחילת הקדש — היורש מימר ממיר, אף בסוף הקדש — היורש סומך.

13 ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שיורש אינו ממיר, האי כפל הלשון שבפסוק זה "ואם המר ימיר" ויקרא כז, י, מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, דורש ממנו? ומשיבים: כפל לשון זה בא לרבות את האשה לענין תמורה, שאם המירה אשה — חלה התמורה, והריהי לוקה על כך, כאיש. וכדתניא וכמו ששנויה ברייתא: לפי שכל הענין כולו פרשת התמורה האמורה בתורה, ויקרא כז, י אינו מדבר אלא בלשון זכר, שכן נאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו", ויש לשאול: אשה מנין לנו שאף היא בכלל דין התמורה? לכך תלמוד לומר משמיענו המשך הפסוק: "ואם המר ימיר" — לרבות את האשה.

14 ושואלים: ולשיטת ר' מאיר שדרש מכתוב זה שהיורש ממיר — אשה שאף היא בכלל דין התמורה מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו דין זה מהאמור בפסוק זה "ואם המר ימיר", ובאה תוספת הוא"ו שבמלה "ואם" לרבות דין האשה בתמורה. ושואלים: ור' יהודה מדוע אין הוא לומד את דין האשה בתמורה מ"ואם"? ומשיבים: מתוספת זו, "ואם" לא דריש אינו דורש, שלדעתו אין ללמוד מכך.

15 ושואלים: ובין לשיטת ר' מאיר הלמד מהכתוב "ואם" שהאשה בכלל דין התמורה, ובין ר' יהודה הלמד דין זה מהכתוב "ואם המר ימיר", מובן כי טעמא טעם הדבר שהאשה היא בכלל דין התמורה הוא רק משום דרבי קרא שריבה הכתוב לאשה, ונדייק: הא הרי מכאן שאם לא רבייה קרא מרבה הכתוב אותה, כי אז הוה אמינא הייתי אומר: כי עבדא כאשר אשה עשתה תמורה — לא לקיא אינה לוקה על כך. ויש להקשות, האמר הרי אמר רב יהודה, אמר רב, וכן תנא דבי שנה החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל: בכתוב "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא" במדבר ה, ו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ובכלל זה גם עונש מלקות לממירה!

16 ומשיבים: אף שהושוותה האשה לאיש לכל עונשים בתורה, מכל מקום איצטריך נצרך הכתוב ללמדנו שאשה לוקה על התמורה, שכן מהו דתימא שתאמר: כי הני מילי דברים אלה, שאשה נענשת כאיש אמורים דווקא בעונש השוה בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כאן, בתמורה כיון שעונש שאינה שוה בכל הוא, שאין דין תמורה נוהג בציבור, דתנן שכן שנינו במשנה בסוף פרקנו: אין הצבור והשותפין עושין בבהמותיהם של חולין תמורה לבהמת הקדש, וכן אין ממירים בהמת הקדש של ציבור ושל שותפים על בהמת חולין, ואם כן אשה נמי גם כן כי עבדא כאשר עברה ועשתה תמורה — לא לקיא אינה לוקה, לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב שהאשה לוקה על איסור תמורה.

17 א ומתוך שנידון דינה של האשה בתמורה, נידון אף דינו של הקטן בתמורה. בעי שאל רמי בר חמא: קטן מהו דינו לענין זה שימיר שמעשה תמורה שלו יהיה תקף? ודנים בשאלה זו: היכי דמי כיצד בדיוק המדובר? אילימא אם תאמר שמדובר בקטן שלא הגיע עדיין לעונת נדרים שהריהו פחות מבן שתים עשרה שנה ויום אחד, ואין נדריו נחשבים — בכגון זה לא תיבעי תישאל לך כלל, כיון שאקדושי לא אקדיש להקדיש לקרבן אין קטן זה מקדיש, האם אמורי להמיר הוא ממיר?! אלא כי קמבעיא ליה כאשר נשאלה לו, לרמי בר חמא שאלה זו, הריהי בקטן שהגיע לעונת נדרים.

18 והסבר השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו, כי כיון שאמר מר החכם על הכתוב בפרשת ערכין "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" ויקרא כז, ב: מה תלמוד לומר מה מלמדתנו לשון מיוחדת זו "כי יפליא נדר", ולא רק "כי ידור נדר"? — לרבות את מי שהוא מופלא הסמוך לאיש קטן מיום שמלאו לו שתים עשרה שנה ויום אחד ועד להיותו בן שלש עשרה שנה ויום אחד שאם נדר, ומצאו שהוא יודע לשם מי נדר — נדרו נדר, דקדשו שהקדשו שהקדיש הרי הוא קדוש. ומעתה יש לדון בדבר: האם מכיון שקטן שכזה אקדושי להקדיש הוא מקדיש — אמורי נמי להמיר גם כן הוא ממיר. או דלמא שמא: כיון דלאו שלא בר עונשין הוא על מעשיו, שהרי עדיין קטן הוא — בתמורה לא מיתפיס אין הוא מתפיס, גורם שתיתפס בקדושה אף בבהמת החולין.

19 ב ובעקבות בעיה זו הנוגעת לדין הקטן בתמורה העלה רמי בר חמא בעיה נוספת: אם תימצי תמצא לומר בהכרעת הבעיה הקודמת, שקטן מופלא הסמוך לאיש עביד עושה תמורה, וטעם הדבר — משום שאף שעתה אינו בן עונשים, מכל מקום שייך הוא בכך, דהא אתי שהרי הוא בא, לכשיגדל, לכלל עונשין של תורה, ואולם גוי שאינו בא לעולם לכלל עונשים מהו דינו לענין זה שימיר? וצדדי השאלה: מי אמרת מדאקדושי האם אומר אתה מכיון שלהקדיש הוא מקדיש, דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" ויקרא כב, יח, ומה תלמוד לומר מלמדנו כפל לשון זה "איש איש" — לרבות את הגוים, שהריהם נודרים נדרים ונדבות כישראל, שהקדשם הקדש. לכן יש מקום לומר שאמורי נמי להמיר גם כן ממיר הגוי. או דלמא שמא: כיון דלא אתי שאין הוא בא לעולם לכלל עונשין שהרי גוי הוא, משום כך כי עביד כאשר הוא עשה תמורה — לא קדשה אינה מתקדשת?! אמר

20 רבא: תא שמע בא ושמע פתרון לשאלה זו ממה דתניא ששנויה בברייתא, קדשי גוים — לא נהנין ולא מועלין בהם שאין נוהג בהם דין מעילה, שאם נהנה מהם אינו מביא קרבן אשם מעילות, ואין חייבין עליהם משום פיגול אם חשב עליהם הכהן בשעת הקרבתם לאכול את בשרם מחוץ לזמן אכילתם, ואין חייבים על קרבנות הגוי משום נותר אם אכלום לאחר שעבר זמן אכילת הקרבן וטמא אם נטמא. וכן אין הגוים עושין תמורה, ואין הם מביאין עליהם נסכים בפני עצמם, כקרבן לעצמו בפני עצמם. אבל קרבנו של הגוי טעון חייב בהבאת נסכים. כל אלה דברי ר' שמעון.

21 אמר ר' יוסי: בכולן, בכל הדינים הללו, אני רואה דעתי להחמיר, אף בקדשי הגוים. ובמה ששנינו בדברי ר' שמעון שאין דין מעילה בקדשי גוים, מסבירים: במה דברים אמורים — דווקא בקדשי מזבח בקרבנות המוקדשים להקרב על המזבח, אבל בקדשי בדק הבית שמקדיש כל דבר בעל ערך לצורך המקדש — מועלין בהן. עד כאן דברי הברייתא. קתני מיהא שנינו על כל פנים בה שאין הגוים עושין תמורה!

22 ושואלים: ורמי בר חמא ששאל שאלה זו, מה משיב הוא על פתרון זה מהברייתא? ומשיבים: אין מברייתא זו פתרון לשאלה, משום שבמקרה שהקדיש הגוי קרבן כדי להתכפר בו אותו הגוי — לא קמיבעיא נשאלה לי כלל, שברור שאין הגוי עושה תמורה. ובמקרה זה עוסקת הברייתא. ואולם כי קמיבעיא כאשר נשאלה לי שאלתי זו — הריהי בהקדיש גוי ומתכפר בישראל כדי שיתכפר בו ישראל. וצדדי השאלה: האם בתר אחר המקדיש הגוי אזלינן הולכים אנו, ואין הוא עושה תמורה. או בתר אחר המתכפר הישראלי אזלינן הולכים אנו, ועושה הגוי תמורה?

23 ומציעים: תיפשוט ליה תיפתר לו, לרמי בר חמא הבעיה מתוך דברי ר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: המקדיש בהמה משלו כדי שיתכפר בה חבירו, ונפל בה מום, אם הוא רוצה לפדותה, הריהו מוסיף על מחירה חומש חמישית, כדין כל בעל חפץ שפודה את מה שהקדיש, אבל מי שעבורו הקדיש בהמה זו אינו מוסיף חומש. ומצד אחר, מתכפר, כלומר, מי שבשבילו נועד הקרבן — הוא עושה תמורה. ועוד: התורם המפריש תרומה לכהן מתבואתו שלו

ביאור שטיינזלץ על תמורה ג׳ ע״א »