ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ט

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

« ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמורה כ׳ ע״א »

1 אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת וְלַד אָשָׁם, דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, מוֹדֵי רַבִּי אֶלְעָזָר דִּבְדָמָיו אִין הוּא עַצְמוֹ לָא קָרֵב.

2 אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ? וְהָא תַּנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ — תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ פֶּסַח. יָלְדָה — יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח.

3 נִשְׁתַּיְּירָה אַחַר הַפֶּסַח, תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים. יָלְדָה, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב שְׁלָמִים.

4 וְהָא הָכָא, דְּלֵיכָּא שֵׁם שְׁלָמִים עַל אִמּוֹ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִקְרַב שְׁלָמִים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר רָבָא: ״אַחַר הַפֶּסַח״ קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתַר פֶּסַח גּוּפֵיהּ קָרֵב שְׁלָמִים.

5 אִי הָכִי, נִיפְלוֹג נָמֵי בְּרֵישָׁא! אֲמַר לֵיהּ: אִין הָכִי נָמֵי, וּפְלִיגִי.

6 אַבָּיֵי אָמַר: לָא פְּלִיג מִידֵּי, דִּגְמִירִי לִמְקוֹם שֶׁהַמּוֹתָר הוֹלֵךְ — הַוָּלָד הוֹלֵךְ; לְאַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתָר קָרֵב שְׁלָמִים — וָלָד נָמֵי קָרֵב שְׁלָמִים.

7 אֲבָל לִפְנֵי הַפֶּסַח, אִימֵּיהּ לְמַאי אַקְדְּשַׁהּ? לִדְמֵי פֶסַח, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי פֶסַח.

8 מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּמִי אָמְרִינַן מִדְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי? וְהָתַנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַפֶּסַח — הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם פֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב פֶּסַח.

9 וְהָא הָכָא, דְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּא עַצְמוֹ קָרֵב פֶּסַח, וְלָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּאִימֵּיהּ!

10 אָמַר רָבִינָא: בְּמַפְרִישׁ בְּהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר, דְּעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְאִמּוֹ הִיא דְּלָא קָדְשָׁה קְדוּשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל הִיא קָדְשָׁה.

11 אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּבִבְהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, מִדְּקָתָנֵי ״הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ״, שְׁמַע מִינַּהּ.

12 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: וּמוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם. פְּשִׁיטָא! עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל גַּבֵּי מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם דְּלֵיכָּא שֵׁם אָשָׁם עַל אִמּוֹ — אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹדֶה דְּלֹא קָרֵב אָשָׁם!

13 אִי לָאו דְּאַשְׁמְעִינַן, הֲוָה אָמֵינָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָאו מִשּׁוּם דְּשֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲזֵי וָלָד לְהַקְרָבָה, וְהַאי נָמֵי הָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

14 אִי הָכִי, אַדְּמַשְׁמַע לַן דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם, נַישְׁמְעִינַן דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב עוֹלָה, וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם!

15 אִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה, הֲוָה אָמֵינָא: עוֹלָה הוּא דְּלָא קָרְבָה, דְּלָא אַקְדְּשַׁהּ לְאִמַּהּ קְדוּשָּׁה עוּבָּרָהּ קְדוּשַּׁת עוֹלָה, אֲבָל אָשָׁם — כֵּיוָן דְּאַקְדְּשַׁהּ לְאִימֵּיהּ לְאָשָׁם — אֵימָא: וָלָד קָרֵב אָשָׁם, קָא מַשְׁמַע לַן.

16 מַתְנִי׳ הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִימָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. וְאִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

17 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם.

18 גְּמָ׳ וּלְמָה לִי תִּסְתָּאֵב? תִּימָּכֵר! כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לְמִילְּתָא — הַיְינוּ מוּמָא!

19 אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: הַיְינוּ טַעַם דְּאָמְרִינַן, מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לַהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים — נָחֲתָא נָמֵי קְדוּשַּׁת הַגּוּף. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.

20 אִיתְּמַר: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו, רַב כָּהֲנָא אָמַר: קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, רָבָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. וַהֲדַר בֵּיהּ רָבָא לִדְרַב כָּהֲנָא, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב.

21 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים, תֵּיחוֹת לֵיהּ נָמֵי קְדוּשַּׁת הַגּוּף!

22 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: כֹּל מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ — לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, דְּתַנְיָא: אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שְׁתַּיִם, בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה — כְּשֵׁירָה, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.

23 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל עַצְמָן אֵינָן קְדוֹשִׁין.

24 וַהֲרֵי מְחוּסַּר זְמַן, דְּלָא חֲזֵי, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָדוֹשׁ, שָׁאנֵי מְחוּסַּר זְמַן, דַּחֲזֵי לִמְחַר.

25 אִי הָכִי, אָשָׁם בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה, הָא חֲזֵי לְשָׁנָה, אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּמְחוּסַּר זְמַן, דְּיָלֵיף לֵיהּ מִבְּכוֹר.

26 כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, וַהֲרֵי הוּא כִּבְכוֹר, מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ, אַף מְחוּסַּר זְמַן קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ.

27 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ

פירוש ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ט

1 אבל גבי אצל, בענין תמורת ולד אשם, כיון דליכא שאין שם עולה על אמו — מודי מודה ר' אליעזר שבדמיו — אין כן יוקרב קרבן עולה, ואולם הוא עצמו, ולד התמורה — לא קרב כעולה.

2 איתיביה הקשה עליו, על רבא אביי: וכי בעי והאם מצריך ר' אליעזר שיהיה שם עולה על אמו על מנת שיוקרב הולד כעולה, והא תניא והרי שנויה ברייתא: המפריש נקבה לקרבן פסחו ואין קרבן הפסח בא אלא מן הזכרים, מה דינו? — ירעה עד שיסתאב יפול בו מום, ותמכר, ויביא בדמיה קרבן פסח. ואם ילדה בהמה זו זכר — אין הולד קרב כקרבן הפסח אף שהוא זכר, אלא אף דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו קרבן פסח.

3 ואם בהמה זו נשתיירה נשארה ללא מום עד לאחר הפסח — דינה הוא שתרעה עד שיסתאב, ויביא בדמיה שלמים. ואם ילדה לאחר הפסח זכר — אף הוא דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים. ואילו ר' אליעזר חולק על כך ואומר: הוא, הולד עצמו, ולא דמיו, יקרב בשלמים.

4 ומעתה יש לשאול: והא הכא והרי כאן, במקרה זה, דליכא שאין שם שלמים על אמו, שהרי לא הוקדשה אלא לשם קרבן פסח, ובכל זאת אמר ר' אלעזר שהולד יקרב שלמים! אמר ליה לו רבא לאביי בתשובה: וכי מדברי ר' אלעזר בדינו של קרבן זה לאחר הפסח קא אמרת אתה אומר לסתור את הסברי?! שאני שונה, מיוחד הוא דינו של קרבן הפסח לאחר הפסח — שכן מותר פסח קרבן הפסח שנותר בלא שהקריבוהו גופיה עצמו קרב שלמים, ואף בהמה נקיבה זו, שם שלמים עליה לאחר הפסח.

5 חזר ושאל אביי את רבא: אי הכי אם כך, שטעם הדבר שקרב הולד לשיטת ר' אליעזר משום ששם שלמים על אמו, ניפלוג נמי ברישא שיחלקו גם כן ר' אליעזר וחכמים בתחילת הברייתא, במקרה שילדה לפני הפסח, שלדעת חכמים דין הולד לרעייה, ולדעת ר' אליעזר הוא עצמו קרב! אמר ליה לו רבא לאביי בתשובה: אין הכי נמי, ופליגי אכן כך גם כן, וחולקים חכמים ור' אליעזר אף בולד שילדה לפני הפסח.

6 אביי אמר הסבר אחר, בשיטת ר' אליעזר: במקרה שילדה הבהמה לפני הפסח, לא פליג מידי אין חולק בדבר, והכל סבורים שאין הולד עצמו קרב, וטעם הדבר: דגמירי שלמודים, מקובלים במסורת הלכה זו, כי למקום שהמותר הקרבן שלא הוקרב בשעתו הולך — אף הולד הולך. ומעתה נאמר, לאחר הפסח — שמותר הפסח קרב שלמים, ולד נמי גם כן — קרב שלמים.

7 אבל לפני הפסח, שאין זה בכלל "מותר הפסח", חלה על הולד קדושת אמו. אימיה למאי אקדשה אמו למה הוקדשה? — לדמי פסח שתימכר, ויקנו בדמיה קרבן פסח שהרי היא עצמה אינה יכולה להיקרב פסח, שהרי נקבה היא, ואם כן ולד נמי גם כן — הריהו קדוש רק לדמי פסח.

8 מתיב מקשה רב עוקבא בר חמא על הסברו זה של אביי: ומי אמרינן והאם אומרים אנו כלל זה בשיטת ר' אליעזר, מדאימיה מתוך שאמו לדמי פסח, אף הולד נמי גם כן לדמי פסח? והתניא והרי שנויה ברייתא: המפריש נקבה לפסח — היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמיהם פסח. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.

9 והא הכא והרי כאן, דאימיה שאמו הוקדשה לדמי פסח, ובכל זאת אמר ר' אליעזר שהוא עצמו קרב פסח, והרי שלדעתו לא מוקמינן ליה באימיה אין אנו מעמידים אותו בקדושת אמו!

10 אמר רבינא: אין להקשות מכאן, כיון שבמפריש בהמה מעוברת עסקינן עוסקים אנו כאן, ור' אליעזר סבר כר' יוחנן, שאמר: המקדיש בהמה מעוברת לקדושה מסויימת, אם שיירו את העובר שבמעיה לקדושה אחרת — הרי זה משוייר, וקדוש הוא באותה קדושה לה הקדישו משום שלשיטתו עובר לאו לא כירך חלק מגוף אמו הוא נחשב, אלא הם כשתי בהמות נפרדות. ואף כאן אמו היא זו שלא קדשה התקדשה בקדושת הגוף לקרבן פסח, שכן היא נקבה, וקדשה רק לדמיה. אבל היא הולד — קדשה התקדשה.

11 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר שבבהמה מעוברת עסקינן עוסקים אנו, מדקתני ממה ששנינו "היא וולדותיה", הרי זה מורה שהיא וולדותיה היו בשעת ההקדש. ומסכמים: אכן שמע מיניה למד מכאן שכך הוא.

12 א ודנים עוד בשיטת ר' אליעזר. אמר ר' יוסי בר' חנינא: ומודה ר' אליעזר לחכמים במקרה של המפריש נקבה לאשם ואין אשם בא אלא מן הזכרים, וילדה זכר, שאין בנה קרב אשם. ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, ואין צורך להשמיענו זאת, שהרי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר שהולד קרב, אלא דווקא במקרה של המפריש נקבה לעולה וילדה, וטעמו: משום דאיכא שיש שם עולה על אמו, בעולת העוף שקרבה אף נקבה. אבל גבי אצל, בענין המפריש נקבה לאשם, דליכא שאין שם אשם על אמו. מובן שאפילו ר' אליעזר מודה דלא שאינו קרב אשם!

13 ומשיבים: נצרך ר' יוסי בר' חנינא להשמיענו כן, כי אי לאו דאשמעינן, הוה אמינא אם לא שהשמיענו, הייתי אומר: טעמא טעם שיטתו של ר' אליעזר במפריש נקבה לעולה שהולד קרב לעולה, הוא לאו לא משום ששם עולה על אמו, אלא משום דחזי שראוי הולד להקרבה, שהרי ממין זכר הוא, והייתי אומר: האי נמי, הא חזי זה, הולד הנולד לנקיבה שהופרשה לאשם, גם כן הרי ראוי להקרבה, שהרי ממין זכר הוא! לכן קא משמע לן הוא, ר' יוסי בר' חנינא, משמיע לנו שאין ולד זה קרב אף לשיטת ר' אליעזר.

14 ושואלים: אי הכי אם כך, שהשמיענו ר' יוסי בר' חנינא זאת הוא כדי שלא נחשוב שטעמו של ר' אליעזר הוא מפני שהולד ראוי להקרבה, אדמשמע לן עד שהוא משמיע לנו שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב אשם, נישמעינן שישמיענו זאת, ובאופן רחב יותר, ויאמר שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב עולה אף שהאם רועה עד שיפול בה מום ונמכרת לצורך לעולה, ונדע מתוך כך שהוא הדין שאין בנה קרב לאשם ומשיבים:

15 אי אשמעינן אם היה משמיענו ר' יוסי בר' חנינא מהי שיטתו של ר' אליעזר במקרה זה לענין קרבן עולה, הוה אמינא הייתי אומר: דווקא לעולה הוא דלא קרבה שלא קרב הולד, וטעם הדבר: משום שלא אקדשה הקדישה לאמה של ולד זה אותה קדושה שלה יוקרב עוברה, שהרי האם הוקדשה לאשם, והולד אמור להיות מוקרב כעולה. אבל להקריב את הולד לקרבן לאשם, כאותה קדושה שאף אמו הוקדשה לו — אימא הייתי אומר כי הולד קרב אשם, לכן קא משמע לן הוא משמיע לנו שאינו קרב, אף לשיטת ר' אליעזר.

16 ב משנה המפריש בהמה ממין נקבה לקרבן אשם, כיון שאין האשם בא אלא מן הזכרים, מה יעשה? — תרעה הבהמה עד שתסתאב שיפול בה מום, ותימכר לחולין, ויביא בדמיה קרבן אשם. ואולם אם בתוך זמן זה הפרישו הבעלים אשם אחר וכבר קרב אשמו, ושוב אין הם נזקקים לאשם — יפלו דמיו של אותה נקיבה לאחר שיפול בה מום ותימכר לעולות נדבה

17 ר' שמעון אומר: כיון שאין בהמה נקיבה זו ראויה מעצם היותה נקיבה לקרבן אשם, הריהי כבעלת מום, ולא חלה עליה קדושת הגוף מעיקרה, אלא קדושת דמים בלבד, ומשום כך תימכר אף שלא במום שלא נפל בה מום ויביא בדמיה קרבן אשם.

18 ג גמרא שנינו במשנה בדין המפריש נקיבה לאשם, שתרעה הבהמה עד שתסתאב. ושואלים: ולמה לי להמתין במכירתה עד שתסתאב? תימכר מיד אף בלא מום, שהרי כיון דלא חזיא למילתא שאינה ראויה לדבר שהוקדשה לו, שהרי היא ממין נקיבה — היינו מומא זהו כשלעצמו מום!

19 אמר רב יהודה, אמר רב בתשובה לשאלה זו: היינו זהו הטעם שאינה נמכרת בלא מום, משום דאמרינן שאומרים אנו, מיגו דנחתא לה מתוך שירדה, חלה, עליה קדושת דמים — נחתא נמי ירדה, חלה, עליה גם כן קדושת הגוף, ואף שאין היא עצמה קריבה, הועילה לה קדושת הגוף לענין שלא תימכר אלא אם יש בה מום. אמר רבא: עתה שלמדנו שאין הבהמה נמכרת אלא אם נפל בה מום, אף שחלה עליה בתחילתה רק קדושת דמים, זאת אומרת מכאן נלמד עוד שאף מי שהקדיש בהמה ממין זכר לדמיו, שהקדישו על מנת למוכרו ובדמיו יביא קרבן עולה או קרבן אשם — מתוך שחלה עליו קדושת דמים, הריהו אף קדוש קדושת הגוף, וכיון שראוי הוא להקרבה כעולה או כאשם שהרי זכר הוא — הריהו קרב.

20 איתמר למדנו, שנחלקו חכמים בדין זה שהקדיש זכר לדמיו, רב כהנא אמר: קדוש קדושת הגוף, ואילו רבא אמר: אינו קדוש קדושת הגוף. ומעירים: הדר ביה וחזר בו רבא משיטתו לשיטת רב כהנא, ואף הוא סבור שקדוש קדושת הגוף, והסיבה שחזר בו רבא — מתוך הדברים שרב יהודה אמר בשם רב, שמתוך שחלה עליו קדושת דמים — חלה עליו קדושת הגוף.

21 ד שנינו במשנתנו כי ר' שמעון חולק על חכמים, ואומר שהמפריש נקיבה לקרבן אשם, הרי זו תימכר אף שלא במום, שכיון שאינה ראויה לקרבן שהוקדשה לו, הרי זה כשלעצמו מום. אמר ליה לו רב חייא בר אבין לר' יוחנן: מדוע לא נאמר כי מיגו דנחתא ליה מתוך שירדה, שחלה עליה, על בהמה נקיבה זו קדושת דמים — תיחות ליה נמי תרד, תחול, עליה גם כן קדושת הגוף, שלא תימכר אלא כשיפול בה מום?

22 אמר ליה לו ר' יוחנן לרב חייא בר אבין בתשובה: ר' שמעון הולך לטעמיה לטעמו, כשיטתו, שכן אמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה דבר שאינו ראוי לו לגופו, להיות קרב בעצמו על המזבח — לא נחתא ליה אין יורדת, חלה עליו קדושת הגוף. דתניא שכן שנויה ברייתא: בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שקרב בן שנה וכגון אשם נזיר ואשם מצורע, ואולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא כבר בן שתים, או לחילופין, בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שדינו שהוא קרב בן שתים וכגון אשם גזילות, אשם מעילות, ואשם שפחה חרופה, ואולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא רק בן שנה — הרי זו הקרבה כשירה, ואולם לא עלו לבעלים לשם חובה, שלא נפטרו בכך מחובת אשם שעליהם, ועליהם להביא קרבן אחר כראוי.

23 ואילו ר' שמעון חולק על חכמים ואומר שאין זו הקרבה כשירה, כיון שכל עצמן של קרבנות אלה, מחמת שעבר זמנם או שטרם הגיע זמנם אינן קדושין. הרי ששיטת ר' שמעון שדבר שאינו ראוי להקרבה כשלעצמו, לא חלה עליו קדושת הגוף כלל ועיקר.

24 ושואלים על שיטת ר' שמעון: והרי המקדיש לקרבן את המוגדר כ"מחוסר זמן" כגון כבש שעדיין לא הגיע יום השמיני ללידתו, דלא חזי שאינו ראוי עתה להקרבה, ואמר ר' שמעון שהוא קדוש לענין זה שאם שחטו מחוץ לעזרה הריהו בכלל האיסור לשחוט קדשים בחוץ, והרי אין איסור זה חל אלא על הראויים להיות קרבים על המזבח, וזה אינו ראוי?! ומתרצים: שאני שונה הוא מחוסר זמן, משום דחזי שראוי הוא להיות קרב למחר מאוחר יותר, לכשיגיע זמנו, ולכן אינו נחשב כאינו ראוי.

25 ושואלים: אי הכי אם כך, שכל שראוי להיות קרב לכשיגיע זמנו הריהו קדוש בקדושת הגוף, אף אשם הקרב רק כשהוא בן שתים והביאו להקרבה כשהוא עדיין בן שנה, הא חזי הרי ראוי הוא להיות קרב לשנה הבאה, כשיהיה בן שתיים, ומדוע לדעת ר' שמעון אין הוא קדוש בקדושת הגוף? אלא היינו טעמא זהו הטעם של ר' שמעון במחוסר זמן: משום דיליף ליה שלומד אותו מדינו של בכור.

26 כדתניא כמו ששנויה ברייתא, ר' שמעון בן יהודה אמר משום בשם ר' שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר יחד עם בהמות שהגיע זמנן להתעשר מעשר בהמה, והרי הוא לענין זה כבכור, מה בכור — הריהו קדוש לפני זמנו מיד כשנולד, קודם שעברו שבעת ימים, והריהו קרב רק לאחר זמנו, מיום השמיני והלאה, אף מחוסר זמן — הריהו קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

27 ה ודנים עוד במחלוקת זו שבין חכמים ור' שמעון. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: המקדיש נקבה לעולתו

« ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמורה כ׳ ע״א »