ביאור שטיינזלץ על תמיד כ״ט

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

« ביאור שטיינזלץ על תמיד כ״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמיד ל׳ ע״א »

1 לֹא נִתְעַצֵּל הַכֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן.

2 הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגְּזִירִין לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה הֵן? כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה חוּץ מִשֶּׁל גֶּפֶן וְשֶׁל זַיִת. אֲבָל בְּאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, שֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן.

3 סִידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה גְּדוֹלָה מִזְרָחָה, וַחֲזִיתָהּ מִזְרָחָה. וְרָאשֵׁי גְזִירִין הַפְּנִימִים הָיוּ נוֹגְעִין בַּתַּפּוּחַ. וְרֶיוַח הָיָה בֵּין הַגְּזִירִים, שֶׁהָיוּ מַצִּיתִים אֶת הָאֲלִיתָא מִשָּׁם.

4 בֵּרְרוּ מִשָּׁם עֲצֵי תְאֵנָה יָפִים, סִידֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה לִקְטוֹרֶת כְּנֶגֶד מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, מָשׁוּךְ מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת.

5 בְּעוֹמֶד חָמֵשׁ סְאִין גֶּחָלִים. וּבְשַׁבָּת – בְּעוֹמֶד שְׁמוֹנֶה סְאִין גֶּחָלִים. שֶׁשָּׁם הָיוּ נוֹתְנִים שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. הָאֵבָרִים וְהַפְּדָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, מַחֲזִירִין אוֹתָן לַמַּעֲרָכָה, וְהִצִּיתוּ שְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת בָּאֵשׁ. יָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

6 גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

7 אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי.

8 דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי – דִּכְתִיב: ״עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם״, בַּשָּׁמַיִם סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא גּוּזְמָא.

9 דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי – הָא דַּאֲמַרַן: תַּפּוּחַ, וְהִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב.

10 דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי – דִּכְתִיב: ״וְכׇל עַם הָאָרֶץ מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וְגוֹ׳ וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם״.

11 אָמַר רַבִּי יַנַּאי בַּר נַחְמָנִי, אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הֲבַאי, וְאֵלּוּ הֵן: תַּפּוּחַ, גֶּפֶן, וּפָרֹכֶת.

12 לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא, דִּתְנַן: הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וְאָמַר רָבָא: גּוּזְמָא, קָא מַשְׁמַע לַן: הָנֵי – אִין, הָתָם – לָא. אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת.

13 תַּפּוּחַ – הָא דַּאֲמַרַן. גֶּפֶן – דְּתַנְיָא: גֶּפֶן זָהָב הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח הַהֵיכָל, וּמוּדְלָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת, וְכׇל מִי שֶׁמִּתְנַדֵּב עָלֶה

14 אוֹ גַרְגִּיר, אוֹ אֶשְׁכּוֹל – מֵבִיא וְתוֹלֶה בָּהּ. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְנוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים לְפַנּוֹתָהּ.

15 פָּרוֹכֶת – דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַסְּגָן: פָּרוֹכֶת עׇבְיָהּ טֶפַח, עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין נֶאֱרֶגֶת, וְעַל כׇּל נִימָה וְנִימָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוּטִין.

16 אׇרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְרׇחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה. וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם רִיבּוֹא נַעֲשֵׂית, וּשְׁתַּיִם עוֹשִׂין בְּכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים מַטְבִּילִין אוֹתָהּ.

17 הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בַּגְּזִירִין לְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה וְכוּ׳. חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וּמִשֶּׁל גֶּפֶן וְכוּ׳. הָנֵי מַאי טַעְמָא? רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דִּקְטִרִי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

18 מֵיתִיבִי: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ״ – עֵצִים הַנִּתּוֹכִים לִהְיוֹת אֵשׁ, וּמַאי נִיהוּ? דּוּקְרֵי שַׁפּוּד דְּלָא קְטִרִי וְאָזְלִי מִקְּטַר מִתּוֹכוֹ!

19 וְכִי כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה הֵן? כׇּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים, חוּץ מִן זַיִת וְגֶפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין: בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה, וְשֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסִיף אַף שֶׁל מַיִישׁ, וְשֶׁל אַלּוֹן, וְשֶׁל דֶּקֶל, וְשֶׁל חָרוּב, וְשֶׁל שִׁקְמָה.

20 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם דִּקְטִרִי, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, כֵּיוָן דִּקְטִרִי מִבָּרַאי – לָא מַיְיתִינַן. וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּלָא קְטִרִי מִגַּוַּאי, אַף עַל גַּב דְּמִבָּרַאי קְטִרִי – מַיְיתִינַן.

21 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: דֶּקֶל מִי לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?

22 אָמַר לָךְ: וְלִיטַעְמָיךְ: תְּאֵנָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם יִשּׁוּב דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? בִּתְאֵנָה דְּלָא עֲבִדָא פֵּירָא, דֶּקֶל נָמֵי – בִּדְלָא עָבֵיד פֵּירָא.

23 וּמִי אִיכָּא תְּאֵנָה דְּלָא עָבְדָא פֵּירָא? אִין, כִּדְרַחֲבָה. דְּאָמַר רַחֲבָה: מַיְיתִי תְּאֵינֵי חִיוָּרָתָא,

פירוש ביאור שטיינזלץ על תמיד כ״ט

1 לא נתעצל הכהן שהוטל עליו לעשות כן מלהוציא את הדשן אל מחוץ לעיר.

2 ולאחר שהועבר האפר לתפוח, והתפנה מקום במזבח, החלו הכהנים מעלין בידיהם גזירין של עץ כדי לסדר את המערכה מערכה מסודרת של עצים העומדים להבערה על המזבח. ושואלים: וכי כל העצים כשרין למערכה הן? ומשיבים: אכן כל מיני העצים כשרין לשמש במערכה שעל המזבח, חוץ מגזרי עצים של עץ הגפן ושל עץ הזית. אבל אף שרוב מיני העצים כשרים למערכה, מכל מקום דווקא בגיזרי עצים אלו היו רגילין להביא: במרביות ענפים צעירים של עץ התאנה, ושל עץ האגוז, ושל עץ שמן.

3 וממשיכים בסדר העבודה: אותו כהן שזכה בתרומת הדשן, הוא זה שסידר את המערכה גדולה שעליה היו מקריבים את קרבן התמיד ואת אימורי שאר הקרבנות בצד מזרחה של המזבח, וחזיתה של מערכה זו פונה אף הוא כלפי צד מזרחה של המזבח. וראשי קצות הגזירין הפנימים הפונים אל תוך המזבח, לצד מערבו של המזבח היו ארוכים עד שהיו נוגעין בתפוח הנמצא באמצע המזבח. וריוח היה מניח הכהן המסדר את המערכה בין הגזירים, שכן היו מציתים את האליתא הקיסמים הדקים משם, ברווח שבין הגזירים. שבתחילה הדליקו את הקיסמים הדקים שבין גיזרי העצים הגדולים, ומשם עברה האש אל הגזרים הללו.

4 בררו משם מבין גיזרי העצים המיועדים למערכה עצי תאנה יפים, שמעלתם שהם נעשים בשריפתם גחלים ולא אפר, והכהן סידר את המערכה השניה המיועדת לעשיית הקטורת, שממנה לוקחים גחלי אש למזבח הקטורת שבהיכל, להקטיר עליהם את הקטורת. ומקומה של מערכה זו הריהו כנגד הפינה המערבית דרומית של מזבח העולה, בסמוך לכבש, משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון ארבע אמות. וכמות העצים שסודרו במערכה זו, היה

5 בהתאם לעומד אומד, הערכה לכמה עצים נזקקים על מנת שיהיו מהם לאחר שריפתם כדי שיעור חמש סאין גחלים. ובשבת — היתה כמות העצים של מערכה זו בעומד אומד שיהיה בהם לאחר שריפתם כשיעור שמונה סאין גחלים. והטעם לכך שהוסיפו בשבת שלשה סאים גחלים: שכן שם, על הגחלים הללו, היו נותנים את הלבונה שבשני בזיכי הלבונה של לחם הפנים המוקטרים בכל שבת. ואותם האברים והפדרים שלא היו נתעכלו מבערב, ששנינו בתחילת המשנה שהיו מסלקים אותם לצידי המזבח, עתה היו מחזירין אותן לצידה של המערכה הגדולה, על מנת שיישרפו בה. ואזי, הציתו הכהנים את שתי המערכות הללו מערכה גדולה, ומערכת הקטורת באש, ולאחר מכן ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית על מנת לערוך פייס באשר למי שיעבוד את העבודות הבאות.

6 א גמרא שנינו במשנתנו כי באמצע המזבח היתה ערימת אפר עגולה שצורתה כעין תפוח, ופעמים שהיה בה אפר בשיעור שלש מאות כור. ועל שיעור זה אמר רבא: אין זו לשון מכוונת בדיוקה, אלא הריהי לשון גוזמא הפלגה מרובה ועניינה לומר שהיתה גדולה ביותר, ואולם מעולם לא היה בה בתפוח שיעור כזה. וכן על זו ששנינו בפרק הבא כי לפני שחיטתו השקו את קרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי להקל בכך על פשיטת עורו לאחר השחיטה, אמר רבא: הרי זו לשון גוזמא, שלא היתה זו כוס של זהב.

7 ועוד בענין זה של שימוש לשון שאינו מכוון כדיוקו, אמר ר' אמי: יש ודברה תורה לשון הבאי גוזמה, וכמו כן יש ודברו נביאים לשון הבאי, וכיוצא בו פעמים דברו חכמים לשון הבאי.

8 ומפרטים: דברה תורה לשון הבאי — דכתיב שכן נאמר: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים" דברים ט, א, ויש לשאול: וכי בשמים סלקא דעתך עולה על דעתך?! אלא הרי זו לשון גוזמא.

9 וכמו כן יש ודברו חכמים לשון הבאי — כגון הא דאמרן זו שאמרנו במשנתנו שבתפוח שהיה באמצע המזבח היו לפעמים כשלש מאות כור אפר, וכגון זו ששנינו בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב.

10 וכיוצא בדבר יש ודברו נביאים לשון הבאי — כגון זה דכתיב שנאמר בתיאור המלכת שלמה המלך "ויעלו כל העם אחריו וכל עם הארץ והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם" מלכים א א, מ, שבא רק להורות על גודל הקול ובודאי לא נבקעה הארץ למשמע קול זה.

11 ועוד בענין זה, אמר ר' ינאי בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי, ואלו הן: תפוח, גפן ופרכת וכאשר יפורטו בהמשך, ומעירים: הרי דבריו אלה של שמואל באים

12 לאפוקי להוציא, לשלול מדבריו של רבא, דתנן ששנינו ששנינו בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב, ואמר על כך רבא שזו לשון גוזמא, לכך קא משמע לן שמואל משמיע לנו כי הני אלה השלשה — אין כן יש בהם לשון גוזמה, ואולם התם שם, בהשקיית קרבן התמיד בכוס של זהב — לא דברו חכמים בלשון גוזמה, אלא אכן כך היה, וטעם הדבר: לפי שאין נוהגים מנהגי עניות במקום עשירות, ולכן בבית המקדש השתמשו בזהב ממש, אף לצורך פשוט זה.

13 ומפרטים את שלושת המקומות בהם אחזו חכמים לשון גוזמה, לשיטת שמואל: תפוח — הא דאמרן זו שאמרנו במשנתנו, וכדברי רבא ור' אמי, שלא היו בו שלש מאות כור, אלא לשון גוזמה היא. גפן — דתניא שכן שנויה ברייתא: צורה כעין גפן העשויה זהב היתה עומדת באולם המקדש על פתח ההיכל, ומודלה ומורמת ונמשכת היתה על גבי כלונסות מוטות, וכל מי שהיה מתנדב נודב למקדש זהב בצורת עלה

14 או בשיעור גדול יותר, כגרגיר ענבה יחידה, או שיעור גדול יותר כעין אשכול ענבים — היה מביא למקדש, והיה הכהן תולה אותה תרומה בה, בצורת גפן זו. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה היה במקדש, וכה גדולה וכבדה היתה גפן זהב זו, עד שהיה צורך שנמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקומה למקום אחר, ליטול את כל הזהב שבה. והרי זו לשון גוזמה, הבא להורות שהיה בה זהב רב מאוד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

15 פרוכת, מה עניינה? — דתנן שכן שנינו רבן שמעון בן גמליאל אומר משום בשם ר' שמעון הסגן סגן הכהנים: הפרוכת שבמקדש היה עביה כשיעור טפח, ועל שבעים ושנים נימין חוטי שתי היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה, שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים.

16 ומדותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה, כגובהו של פתח האולם שהיה גבוה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה, כרוחבו של פתח האולם. ומשמונים ושתים ריבוא דינרים היתה נעשית, ושתים פרוכות חדשות היו עושין בכל שנה ושנה, וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה ואף זו לשון גוזמה הבאה להורות שהיתה כבדה מאד, ואולם לא בשיעור זה של משא שלש מאות כהנים.

17 א שנינו במשנתנו כי הכהנים החלו מעלין בגזירין לסדר את אש המערכה הגדולה. ולאחר מכן שנינו כי כל העצים ראויים לשמש כעצי המערכה, חוץ משל זית ומשל גפן, אבל היו רגילים להשתמש במורביות של עצי תאנה, אגוז ועץ שמן. ושואלים: הני מאי טעמא אלה, זית וגפן, מה טעם אסורים בשימוש לעצי המערכה? רב פפא אמר: טעם הדבר, משום דקטרי שיש בהם בעצי הזית והגפן קשרים, מקומות מעובים שבהם תלוי הענף, ובשריפתם הם גורמים לעשן מרובה. רב אחא בר יעקב אמר: אף כי אכן עיקר הטעם הוא משום הקשרים מכל מקום נוסף טעם בדבר, משום הדאגה לישוב ארץ ישראל, שלא למעט עצים אלה. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו על האמור בעצי המערכה: "ונתנו בני אהרן אש על המזבח וערכו עצים על האש.

18 וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ויקרא א, ז—ח, ומהלשון "על העצים אשר על האש" למדו חכמים כי בעצים הנתוכים הניתכים, הנשרפים כליל להיות כאש עצמה דבר הכתוב, ומאי ניהו ומה הוא באיזה עצים מדובר? — דוקרי קני שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר שאינם מסוג העצים ההולכים ונקשרים אלא חלוקים לגמרי, והרי שהטעם הוא משום הקשרים!

19 ושואלים עוד ממה ששנינו בברייתא בדינם של עצי המערכה: וכי כל העצים כשרים למערכה הן? — כל העצים כשרים, חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן. ר' אליעזר מוסיף על הפסולים להבאה למערכה אף של עץ המייש, ושל עץ האלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה.

20 ויש לשאול: בשלמא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום דקטרי שנקשרים, שיש בהם קשרים, לשיטת רב פפא, יש מקום לומר כי בהא קמיפלגי בזה נחלקו תנא קמא ור' אליעזר: דמר סבר שחכם זה, ר' אליעזר, סבור כי אף על גב דלא קטרי מגואי אף על פי שאין העצים הללו, המייש והאלון ושאר המנויים בדבריו, נקשרים מתוכם, שאין בהם קשר פנימי, כיון דקטרי מבראי שהם נקשרים מבחוץ — לא מייתינן אין אנו מביאים מהם לעצי המערכה. ואילו מר סבר חכם זה, התנא הראשון סבור כי כיון דלא קטרי מגואי שאין העצים הללו נקשרים מבפנים, אף על גב דמבראי קטרי אף על פי שמבחוץ הם נקשרים — מייתינן מביאים אנו מהם.

21 אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר בטעם איסור עצי הזית ועצי הגפן שהוא משום ישוב ארץ ישראל, יש לשאול: מדוע התיר התנא הראשון את עצי הדקל לעצי המערכה, מי לית ביה האם אין בו, בדקל גם כן אותו טעם שלא יקצצוהו משום ישוב ארץ ישראל?

22 אמר לך יכול לומר, להשיב לך רב אחא בר יעקב על שאלה זו בשאלה דומה: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך עד שאתה מקשה עלי כך מדברי הברייתא, אפשר לשאול בדומה לכך מדברי משנתנו, ששנינו בה שהיו רגילים להביא מענפי תאנה לעצי המערכה, ואפשר לשאול: וכי תאנה לית אין לאסור את השימוש בה לעצי המערכה משום ישוב ארץ ישראל, ומדוע אם כן לא אסרוה?! אלא מאי אית לך למימר מה יש לך לומר? — שמדובר בה בתאנה דלא עבידא פירא שאינה עושה פירות, ומעתה בעצי דקל האמורים בברייתא נמי גם כן — מדובר בדלא עביד פירא בשאינם עושים פירות, ומשום כך מותרים לעצי המערכה.

23 ותוהים: ומי איכא והאם ישנה תאנה דלא עבדא פירא שאינה עושה פירות? ומשיבים: אין כן, יש תאנה שאינה עושה פירות, וכדרך שאמר רחבה על שיטת גידול של עצי תאנה. שכן אמר רחבה: מייתי תאיני חיורתא מביאים נטיעות של תאנים לבנות, שזן גרוע הוא,

« ביאור שטיינזלץ על תמיד כ״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמיד ל׳ ע״א »