ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ו

« ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ז ע״א »

1 אֶלָּא עַל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכָרֵס מְלֵאָה. אִינִי? וְהָא רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גוֹבָר וּגְזַר תַּעֲנִית, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים עַד חֲצוֹת, וְאָמַר לָהֶם: אִמְרוּ הַלֵּל וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ וּשְׁתוּ! שָׁאנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, דִּשְׁכִיחִי בְּהוּ שִׁכְרוּת.

2 הֲדַרַן עֲלָךְ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ

3 בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בַּמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

4 אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי״, וְכִי הֵיאַךְ קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?

5 הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת, עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.

6 הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן, וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת — כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.

7 בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: בְּרֵאשִׁית, וִיהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי: יְהִי רָקִיעַ, וְיִקָּווּ הַמַּיִם. בַּשְּׁלִישִׁי: יִקָּווּ הַמַּיִם, וִיהִי מְאֹרֹת. בָּרְבִיעִי: יְהִי מְאֹרֹת, וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בַּחֲמִישִׁי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְתוֹצֵא הָאָרֶץ. בַּשִּׁשִּׁי: תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.

8 פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד. בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

9 כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל — אֵין מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית, קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּנְּעִילָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּמִּנְחָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

10 אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה: קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּמִּנְחָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.

11 זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה: בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה, בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב בְּנֵי פַרְעוֹשׁ בֶּן יְהוּדָה, בְּשִׁבְעָה בּוֹ בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, בַּעֲשָׂרָה בּוֹ בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה.

12 וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכׇל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי וּבְנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

13 בְּעֶשְׂרִים בּוֹ בְּנֵי פַּחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה, בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעוֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל וְקׇרְבַּן מוּסַף וְקׇרְבַּן עֵצִים.

14 חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז

15 נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהוּבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכׇל.

16 בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

17 מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

18 אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין — שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

19 וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״, וְאוֹמֵר: ״תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ״.

20 וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ — זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

21 גְּמָ׳ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם כּוּ׳. תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת מִי אִיכָּא מוּסָף? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, וְיֵשׁ מֵהֶן אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם — שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילַת שְׁעָרִים, וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים: תַּעֲנִיּוֹת, וּמַעֲמָדוֹת, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

22 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שַׁחֲרִית וּמוּסָף — יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה וּנְעִילָה — אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

23 מַאן חֲכָמִים — רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה כּוּלָּן יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף — יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה וּנְעִילָה — אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נְעִילָה — יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה — אֵין בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

24 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כׇּל יוֹמָא טַעְמָא מַאי לָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יְדַיְיהוּ בְּמִנְחֲתָא — מִשּׁוּם שִׁכְרוּת, הָאִידָּנָא לֵיכָּא שִׁכְרוּת.

25 רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף דְּכׇל יוֹמָא לָא שְׁכִיחַ שִׁכְרוּת — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, מִנְחָה וּנְעִילָה דְּכׇל יוֹמָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

26 רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִנְחָה דְּאִיתַהּ בְּכׇל יוֹמָא — גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, נְעִילָה דְּלֵיתַהּ בְּכׇל יוֹמָא — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.

27 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָהֲגוּ הָעָם כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרָבָא אָמַר: מִנְהָג כְּרַבִּי מֵאִיר.

28 מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר — דָּרְשִׁינַן לַהּ בְּפִירְקָא. מַאן דְּאָמַר מִנְהָג — מִידְרָשׁ לָא דָּרְשִׁינַן, אוֹרוֹיֵי מוֹרֵינַן. וּמַאן דְּאָמַר נָהֲגוּ — אוֹרוֹיֵי לָא מוֹרֵינַן, וְאִי עָבֵיד — עָבֵיד, וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ.

29 וְרַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְהָאִידָּנָא מַאי טַעְמָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יְדַיְיהוּ בְּמִנְחֲתָא דְתַעֲנִיתָא? כֵּיוָן דִּבְסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה קָא פָּרְשִׂי — כִּתְפִילַּת נְעִילָה דָּמְיָא.

30 דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת שִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר? לוֹמַר: מָה נָזִיר אָסוּר בְּיַיִן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּיַיִן.

31 מַתְקֵיף לַהּ אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ אוֹשַׁעְיָא בַּר זַבְדָּא: אִי מָה נָזִיר אָסוּר בְּחַרְצָן — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּחַרְצָן! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, מָה מְשָׁרֵת מוּתָּר בְּחַרְצָן — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ מוּתָּר בְּחַרְצָן.

פירוש ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ו

1 אלא על נפש שבעה וכרס מלאה ולכן ראוי היה שיאכלו ותהיה דעתם מיושבת כדי שיוכלו לומר הלל בלב שלם. ושואלים: איני וכי כן הוא? והא והרי רב פפא איקלע לבי כנישתא הזדמן לבית הכנסת של אבי גובר וגזר תענית, וירדו להם גשמים עד חצות, ואמר הלל מיד, ואחר כך אכלו ושתו! ומשיבים: שאני שונים בני מחוזא דשכיחי בהו שמצויה בהם שכרות, ואם היה אומר להם ללכת לביתם לאכול ולשתות היו משתכרים, ושוב לא היו יכולים להתפלל לאחר מכן.

3 א משנה בשלשה פרקים זמנים בשנה כהנים נושאין את כפיהם לברך את העם ארבע פעמים ביום; בתפילת שחרית, במוסף, במנחה, ובתפילה נוספת של נעילת שערים סמוך לערב. ואלה הם שלושת הפרקים: בתעניות הציבור הגדולות, שמתענים על עצירת גשמים וכיוצא בזה, ובמעמדות אשר יבוארו מיד, וביום הכפורים.

4 ב אלו הן מעמדות; לפי שנאמר: "צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" במדבר כח, ב, וכיון שכל ישראל צריכים להביא קרבנות ציבור, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?

5 וכיון שכל הציבור איננו יכול להיות בכל יום בירושלים, התקינו נביאים הראשונים שמואל ודוד עשרים וארבעה משמרות של כהנים, המשמשים שבוע אחד בכל מחצית שנה בערך ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים שהם היו נמצאים עם הקרבת קרבן הציבור באותו זמן.

6 הגיע זמן אותו המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר שנתחלקו ומשתייכים למשמר כהנים מסויים, מקצתם עולים לירושלים והשאר מתכנסין לעריהן, ובמשך אותו שבוע שמשמש המשמר קוראין במעשה בראשית. ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו מתענין ערב שבת — מפני כבוד השבת, שלא יכנסו לשבת כשהם יגעים בתעניתם ולא באחד בשבת — כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית מיד, וימותו. ומה היו קוראים בכל יום?

7 ביום הראשון היו קוראים פרשת "בראשית" בראשית א, א-ה ו"יהי רקיע" בראשית ו-ח. ביום השני היו קוראים "יהי רקיע" ו"יקוו המים" בראשית ט-יג. ביום השלישי היו קוראים "יקוו המים" ו"יהי מארת" בראשית יד-יט. ברביעי היו קוראים "יהי מארת" ו"ישרצו המים" בראשית כ-כג. בחמישי "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" בראשית כד-לא. בששי ו"תוצא הארץ" "ויכלו השמים" בראשית ב, א-ג.

8 פרשה גדולה מפרשיות אלה שיש בה שישה פסוקים או יותר קורין אותה בשנים שני אנשים עולים לקרוא בתורה, והקטנה מזו — ביחיד, שאין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים ואין מחלקים פרשה לפחות מכן. וקוראים בספר התורה בשחרית ובמוסף. ובמנחה נכנסין בני המעמד לבית הכנסת וקורין פרשה זו על פיהן בעל־פה, ולא מן הספר כקורין את שמע שאף בקריאת שמע אין צורך לקרוא מתוך ספר התורה. ערב שבת במנחה לא היו נכנסין לבית הכנסת לשם קריאה בציבור מפני כבוד השבת.

9 וכלל אמרו: כל יום שיש בו אמירת הלל כגון חנוכה — אין מעמד קורא בשחרית, אם יום זה יש בו לא רק הלל אלא גם קרבן מוסף כגון רגלים ומועדים — אין מעמד קורא גם בנעילה, יום של קרבן עצים שיבואר עניינו להלן — אין מעמד במנחה. אלו דברי ר' עקיבא.

10 אמר לו בן עזאי: כך היה ר' יהושע שונה: יום שיש בו קרבן מוסף — אין מעמד במנחה, יש בו קרבן עצים — אין מעמד בנעילה. חזר ר' עקיבא מדבריו, להיות שונה כבן עזאי.

11 ג ומעתה מבארים מהו זמן עצי כהנים והעם, שהם ימי קרבן העצים שהיו ימי חג למשפחות מיוחדות, שבהם היו בני המשפחה מתנדבים קרבן עצים עבור המזבח. ימים אלה היו תשעה בשנה: באחד בניסן היה זה יומם של בני ארח בן יהודה, בעשרים בתמוז — של בני דוד בן יהודה, בחמשה באב — של בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו — בני יונדב בן רכב, בעשרה בו — בני סנאה בן בנימין, בחמשה עשר בו — בני זתוא בן יהודה,

12 ועמהם היו חוגגים כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ואינו יודע לבני איזה שבט הוא שייך, וכן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות באותו יום היו. ובגמרא יבואר מפני מה נקראו בכינוי זה.

13 בעשרים בו — בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול — בני עדין בן יהודה, באחד בטבת שבו בני פרעוש פעם שניה, כי להם היו שני ימי קרבן עצים: בחמישה באב ובאחד בטבת. ומעירים: ובאחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, לפי שהיה בו הלל משום שהוא בתוך חג חנוכה וקרבן מוסף משום ראש חודש וקרבן עצים כפי שאמרנו.

14 ד ומכאן להסברת ימי תעניות הציבור הקבועות. חמשה דברים אסונות אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה דברים אירעו בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז

15 נשתברו הלוחות על ידי משה רבינו כשראה שעשו ישראל את העגל, ובטל התמיד מחמת גזירת המלכות ולא הקריבוהו עוד, והובקעה העיר במצור, ושרף המצביא אפוסטמוס את התורה בפומבי, והעמיד מנשה צלם בהיכל.

16 בתשעה באב אירעו חמישה דברים: בו ביום נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וימותו כולם במדבר, וחרב הבית המקדש בראשונה בימי נבוכדנצר ובשניה, בבית שני, וכן באותו יום נלכדה ביתר, ובאותו יום נחרשה העיר ירושלים, שרצו לפרסם שלא תבנה עוד לעולם.

17 ולא זו בלבד שמתענים בתשעה באב עצמו, אלא משנכנס חודש אב ממעטין בשמחה. שבת שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס בה, אבל ביום חמישי מותרין לספר ולכבס, מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין באותה סעודה ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה וימעט ממנהגו באכילה. ר' יהודה מחייב בכפיית המטה, להפוך את המיטות ולא לישון עליהם, כדרך שעושים באבל פרטי, ולא הודו לו חכמים.

18 א וכדי להשלים את הדברים האמורים בחודש אב ולסיים בדבר טוב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שכל אחת שואלת מחברתה ולמה בגדים שאולים — שלא לבייש את מי שאין לו בגד לבן משלו, ולכן הכל לובשים בגדים שאולים. כל הכלים הבגדים ששואלות הבנות טעונין טבילה, שמא זו שלבשה אותם קודם היתה נידה, וטימאה את הבגד.

19 ובנות ירושלים יוצאות וחולות רוקדות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך לאשה, והיו מהן אומרות אל תתן עיניך בנוי ביופי, תן עיניך במשפחה, שכן נאמר: "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" משלי לא, ל, ואומר הכתוב באשה הכשרה: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה" משלי לא, לא

20 וכן הוא אומר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" שיר השירים ג, יא, וכתוב זה מתפרש על דרך הרמז, להסביר את יחודם של ימים אלה: "ביום חתנתו" של "המלך שלמה" = כינוי לקדוש ברוך הוא, שהוא מלך שהשלום שלו — זה מתן תורה ומתן תורה בלוחות השניים היה ביום הכיפורים, "וביום שמחת לבו" — זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

21 ב גמרא שנינו במשנה: בשלשה פרקים זמנים בשנה כהנים נושאין את כפיהם ארבע פעמים. ושואלים: כיצד נושאים את כפיהם ארבע פעמים בכל הימים הללו, והרי תעניות ומעמדות מי איכא האם יש בהם תפילת מוסף? אלא יש להסביר כך: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך יש לשנותה: בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן כל זמן בכל תפילה שמתפללין, ויש מהן ארבעה פעמים ביום — שחרית ומוסף מנחה ונעילת שערים כגון ביום הכיפורים, ואלו הן שלשה פרקים: תעניות ומעמדות ויום הכפורים.

22 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משנתנו זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: שחרית ומוסף — יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה — אין בהן נשיאת כפים.

23 ומסבירים, מאן מי הם חכמים אלה החולקים על ר' מאיר — ר' יהודה היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: שחרית ומוסף מנחה ונעילה — כולן יש בהן נשיאת כפים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שחרית ומוסף — יש בהן נשיאת כפים, מנחה ונעילה — אין בהן נשיאת כפים. ר' יוסי אומר: נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה אין בה נשיאת כפים. עד כאן לשון הברייתא.

24 ושואלים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים, מהו טעם המחלוקת? ר' מאיר סבר: כל יומא טעמא מאי לא פרשי כהני ידייהו במנחתא בכל יום מה טעם אין הכהנים פורשים את ידיהם במנחה לברך את העם — משום שכרות, שהרי תפילת המנחה מתפללים אנשים לאחר סעודת הצהרים ופעמים שהם משתכרים ואסור לשיכור לברך, אבל האידנא ליכא עכשיו, ביום תענית אין שכרות ולכן יכולים לברך גם במנחה.

25 ואילו ר' יהודה סבר: שחרית ומוסף דכל יומא שבכל יום מימות השנה לא שכיח מצויה בהם שכרות — לא גזרו בהו רבנן בהם חכמים גם ביום התענית, ואילו מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שבכל יום מצויה שכרות בשעה זו — גזרו בהו רבנן בהם חכמים גם בתענית, אף על פי שאין שכרות מצויה בה אף בשעה זו.

26 ואילו ר' יוסי סבר: מנחה דאיתה בכל יומא שישנה, מצויה בכל יום בין ביום תענית בין ביום אחר גזרו בה רבנן חכמים שלא ישאו כפיהם אף במנחה בתענית, גזירה משום יום אחר, נעילה דליתה בכל יומא שאינה מצויה בכל יום, לא גזרו בה רבנן חכמים, שכיון שתפילה יתירה זו היא רק בתענית — לא יבואו להחליף אותה בתפילת מנחה רגילה.

27 אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' מאיר. ור' יוחנן אמר: נהגו העם כר' מאיר. ורבא אמר: מנהג כר' מאיר. ומסבירים מה ההבדל בין פסקי הלכה אלה.

28 מאן דאמר מי שאומר כי הלכה כר' מאיר — כוונתו: דרשינן לה בפירקא דורשים אנו הלכה זו בדרשה פומבית ביום השבת להודיע לכול את ההלכה. מאן דאמר מי שאומר מנהג כר' מאיר, כוונתו: מידרש לא דרשינן לדרוש בציבור לעשות כן אין אנו דורשים אבל אורויי מורינן להורות, מורים אנו למי שבא לשאול, שכך עליו לעשות. ומאן דאמר ומי שאומר רק נהגו העם, כוונתו: אורויי לא מורינן אין אנו מורים לעשות כן, ואי עביד ואם עשה — עביד עשה, ולא מהדרינן ליה ואין אנחנו מחזירים אותו.

29 ורב נחמן אמר: הלכה כר' יוסי. ומסכמים: והלכה כר' יוסי. ושואלים: אם כן, והאידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא ובזמן הזה מה טעם פורשים כהנים ידיהם במנחה של תענית? ומשיבים: כיון שבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי פורשים את כפיהם — כתפילת נעילה דמיא היא נחשבת ולא גזרו בה.

30 ג מתוך הדיון עולה כי דכולי עלמא מיהת לדעת הכל על כל פנים שכור אסור בנשיאת כפים, שהרי נחלקו רק בפרטים לענין זה, ושואלים: מנהני מילי מניין דברים אלה? אמר ר' יהושע בן לוי משום משמו של בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך במדבר ו, כב-כז לפרשת נזיר במדבר ו, א-כא? לומר: מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין.

31 מתקיף לה מקשה על כך אבוה אביו של ר' זירא ואמרי לה ויש אומרים שהמקשה היה אושעיא בר זבדא: אם אמנם משווים את הדינים, אם כן אמור אף, אי או מה נזיר אסור בחרצן ענבים, שהרי אסור הוא בכל מה שיוצא מן הגפן ולא רק ביין — אף כהן מברך אסור בחרצן, ובודאי לא נאסר המברך בכך! אלא אמר ר' יצחק: אמר קרא הכתוב: "לשרתו ולברך בשמו" דברים י, ח, מה כהן משרת בעבודת המקדש מותר בחרצן — אף כהן מברך מותר בחרצן.

« ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ז ע״א »