ביאור שטיינזלץ על תענית י״ט

« ביאור שטיינזלץ על תענית י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ׳ ע״א »

1 אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת — אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת.

2 אֵיזֶהוּ דֶּבֶר? עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר, פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין זֶה דֶּבֶר.

3 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל הָאַרְבֶּה, וְעַל הֶחָסִיל, וְעַל הַחַיָּה רָעָה, וְעַל הַחֶרֶב — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת.

4 מַעֲשֶׂה שֶׁיָּרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם, וְגָזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁנִּרְאָה כִּמְלֹא פִי תַנּוּר שִׁדָּפוֹן בְּאַשְׁקְלוֹן. וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא עַל שֶׁאָכְלוּ, אֶלָּא עַל שֶׁנִּרְאוּ.

5 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעֶזְרָה וְלֹא לִצְעָקָה. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

6 עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַּנּוּרֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.

7 מָה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.

8 יָרְדוּ כְּתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ — כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִין.

9 שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה — גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִידּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״.

10 הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — יַשְׁלִימוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קוֹדֶם חֲצוֹת — לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר חֲצוֹת — יַשְׁלִימוּ.

11 מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַּעֲנִית בְּלוֹד, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קוֹדֶם חֲצוֹת. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וְיָצְאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָרְאוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל.

12 גְּמָ׳ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ הָאָמוּר בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. וּרְמִינְהִי: רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה לִשְׁאוֹל, שְׁלִישִׁית לְהִתְעַנּוֹת!

13 אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאָמוּר אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁיָּצְאָה רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. אֲבָל יָרְדוּ גְּשָׁמִים בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְזָרְעוּ וְלֹא צָמְחוּ, אִי נָמֵי צָמְחוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּנּוּ — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

14 אָמַר רַב נַחְמָן: דַּוְקָא נִשְׁתַּנּוּ, אֲבָל יָבְשׁוּ — לָא. פְּשִׁיטָא, נִשְׁתַּנּוּ תְּנַן! לָא צְרִיכָא, דַּאֲקוּן. מַהוּ דְּתֵימָא: אֲקַנְתָּא מִילְּתָא הִיא, קָמַשְׁמַע לַן.

15 וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם כּוּ׳. מַאי מַכַּת בַּצּוֹרֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַכָּה הַמְּבִיאָה לִידֵי בַּצּוֹרֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: נַהֲרָא אַנַּהֲרָא —

16 בַּצּוּרְתָּא. מְדִינְתָּא אַמְּדִינְתָּא — כַּפְנָא. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: סְאָה בְּסֶלַע וּשְׁכִיחָא — בַּצּוּרְתָּא. אַרְבָּעָה וְלָא שְׁכִיחָא — כַּפְנָא.

17 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת בְּזוֹל וּפֵירוֹת בְּיוֹקֶר, אֲבָל מָעוֹת בְּיוֹקֶר וּפֵירוֹת בְּזוֹל — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ מִיָּד. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְהִירְנָא כַּד הֲווֹ קָיְימִי אַרְבְּעָה סְאִין בְּסֶלַע, וַהֲווֹ נְפִישִׁי נְפִיחֵי כְפַן בִּטְבֶרְיָא מִדְּלֵית אִיסָּר.

18 יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא לָאִילָן. בִּשְׁלָמָא לַצְּמָחִים וְלֹא לָאִילָן — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲתָא נִיחָא, וְלָא אֲתָיא רַזְיָא. לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִין — דַּאֲתָיא רַזְיָא, וְלָא אֲתָיא נִיחָא.

19 לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת וְלֹא לַשִּׁיחִין וּמְעָרוֹת — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲתָיא רַזְיָא וְנִיחָא, מִיהוּ טוּבָא לָא אֲתָיא. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְדוּ לְבוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת אֲבָל לֹא לָזֶה וְלָזֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? דַּאֲתָיא בִּשְׁפִיכוּתָא.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, עַל הַבּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּפְרוֹס הַחַג. וְאִם אֵין לָהֶן מַיִם לִשְׁתּוֹת — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד.

21 וְאֵיזֶהוּ מִיָּד שֶׁלָּהֶן — שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְעַל כּוּלָּן אֵין מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא בָּאִפַּרְכִיָּא שֶׁלָּהֶן.

22 וְאַסְכָּרָא, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתָה — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ מִיתָה — אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. וּמַתְרִיעִין עַל הַגּוֹבַאי בְּכׇל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הֶחָגָב.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת וְעַל הַשִּׁיחִין וְעַל הַמְּעָרוֹת אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לַעֲנִיִּים.

24 תַּנְיָא אִידַּךְ: מַתְרִיעִין עַל הָאִילָנוֹת בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. עַל הַבּוֹרוֹת עַל הַשִּׁיחִין וְעַל הַמְּעָרוֹת אֲפִילּוּ בַּשְּׁבִיעִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הָאִילָנוֹת. מַתְרִיעִין עַל הַסְּפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פַּרְנָסָה לָעֲנִיִּים.

25 תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נַעֲשׂוּ גְּשָׁמִים צִימּוּקִין לָעוֹלָם. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין. יֵשׁ שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן, וְיֵשׁ שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן.

26 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית כְּתִיקְנָהּ, וְנֶאֱכֶלֶת כְּתִיקְנָהּ. שָׁנָה שֶׁאֵין גְּשָׁמֶיהָ יוֹרְדִין בִּזְמַנָּן לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִמְצֵאת עִיסָּה נֶאֱפֵית שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ, וְנֶאֱכֶלֶת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ.

27 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּבַת אַחַת, נִמְצְאוּ רֵיחַיִם טוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב, וְנִמְצֵאת עִיסָּה אוֹכֶלֶת מִן הַכּוֹר כְּמוֹ שֶׁאוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

28 שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מוּעָטִין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְעֶבֶד שֶׁנָּתַן לוֹ רַבּוֹ פַּרְנָסָתוֹ מְעַט מְעַט, נִמְצְאוּ רֵיחַיִים מַה שֶּׁטּוֹחֲנוֹת מִן הַכּוֹר טוֹחֲנוֹת מִן הַקַּב. נִמְצֵאת עִיסָּה כַּמָּה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת מִן הַכּוֹר אוֹכֶלֶת מִן הַקַּב.

29 דָּבָר אַחֵר: בִּזְמַן שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין לְמָה הוּא דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁמְּגַבֵּל אֶת הַטִּיט, אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם רַבִּים — מַיִם אֵינָן כָּלִין, וְהַטִּיט מְגוּבָּל יָפֶה. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם מוּעָטִין — מַיִם כָּלִים, וְהַטִּיט אֵינוֹ מִתְגַּבֵּל יָפֶה.

30 תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת עָלוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. הָלַךְ נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד, אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲיָינוֹת מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים, וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם. וְאִם אֵינִי נוֹתֵן לְךָ — הֲרֵינִי נוֹתֵן לָךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכַּר כֶּסֶף, וְקָבַע לוֹ זְמַן.

31 כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים, בַּשַּׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי זְמַן, כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא. בַּצָּהֳרַיִים שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שְׁהוּת בַּיּוֹם. בַּמִּנְחָה שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִין יֵשׁ לִי שְׁהוּת בַּיּוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אָמַר: כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים,

פירוש ביאור שטיינזלץ על תענית י״ט

1 אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות שמצטרפות לתענית עמה, אבל לא מתריעות. ר' עקיבא אומר לא כן: אלא מתריעות בשופר ולא מתענות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת — אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ר' עקיבא אומר: מתריעות ולא מתענות.

2 ומבארים: איזהו דבר, מתי רואים מיתות תכופות בעיר כמגפה שאפשר לקרוא לה דבר? ומשיבים: עיר המוציאה חמש מאות רגלי, כלומר, שיש בה חמש מאות איש ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר, ואם מתו פחות מכאן ממספר זה — אין זה דבר, שאין להחשיבו כמגיפה אלא כמחלה רגילה.

3 א על צרות אלו מתריעין באמירת "עננו" בתפילה בכל מקום: על השדפון מחלת התבואה, ועל הירקון שבתבואה, ועל הארבה, ועל החסיל מין אחר של חגבים הבא בלהקות גדולות שהגיעו למקום, ועל החיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב, ועל החרב, כלומר, כשעוברים גדודי צבא אויב — מתריעין עליה, מפני שהיא מכה מהלכת שעוברת ממקום למקום ולכן מתריעים עליהן בכל מקום.

4 מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם ברחבי ארץ ישראל, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון בעיר אשקלון וגזרו משום כך תענית בכל ארץ ישראל, שכן היא מכה מהלכת. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. ר' יוסי אומר: לא על שאכלו, אלא על שנראו שני זאבים אלה במקום ישוב.

5 ב על מאורעות אלו מתריעין אפילו בשבת: על עיר שהקיפוה נכרים במצור, או נהר העולה על גדותיו, ועל הספינה המיטרפת העומדת לטבוע בים. ר' יוסי אומר: מתריעים בשבת לעזרה, ולא לצעקה בתפילה. שמעון התימני מהעיר תמנה אומר: אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו חכמים.

6 ג ומוסיפים: בכלל, על כל צרה שלא תבוא לשון נקיה, כלומר: על כל צרה שתבוא על הצבור — מתריעין עליהן, חוץ מרוב גשמים, שאף שצרה היא, כיון שהמים בכלל לברכה הם — אין מתריעים עליה. ומספרים: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים אותם תנורי חרס שבהם היו אופים את קרבן הפסח בשביל שלא ימוקו ימסו במים, שמובטח היה שיירדו גשמים מרובים. התפלל ולא ירדו גשמים כלל.

7 מה עשה? עג עוגה יצר מעגל באדמה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, על כן נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותיענה לבקשתם להורדת גשמים. התחילו גשמים מנטפין בטיפות קטנות בלבד. אמר: לא כך שאלתי ביקשתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות, כלומר, גשמים מרובים עד שיתמלאו מהם אף בורות המים, ויספיקו לכל השנה. התחילו גשמים לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי ביקשתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ולא גשמים מזיקים.

8 ירדו גשמים כתקנן, אבל המשיכו וירדו כה הרבה עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים שמרוב הגשמים נתמלאה העיר במים עד שהיו צריכים להמלט למקום גבוה יותר. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו — כך התפלל שילכו להן. אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין אבן גדולה שהיתה בעיר שעליה הכריזו על האבידות ועל המציאות כלומר, בלשון גוזמה אמר: אם לא הגיעו הגשמים עד כדי כך — אין מן הראוי לבקש שיפסקו.

9 שלח לו נשיא הסנהדרין באותו הדור שמעון בן שטח: אלמלא אם לא חוני אתה — גוזרני עליך נידוי על שאתה מדבר בלשון זו כלפי מעלה. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא מתפנק לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו. ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" משלי כג, כד-כה.

10 ד ועוד הלכה בתעניות: היו מתענין על הגשם וירדו להם גשמים, אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה — לא ישלימו תעניתם עד לערב, אם ירדו לאחר הנץ החמה — ישלימו. ר' אליעזר אומר, כך יש לחלק: אם ירדו קודם חצות היום — לא ישלימו, ירדו לאחר חצות — ישלימו.

11 מסופר: מעשה שגזרו תענית בלוד על שלא ירדו גשמים, וירדו להם גשמים קודם חצות יום התענית, אמר להם ר' טרפון: צאו מיד ואכלו ושתו, ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים לבית הכנסת וקראו הלל הגדול להודות על שנשמעה תפילתם.

12 ה גמרא שנינו במשנה: סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: רביעה ראשונה ושניה לשאול ולבקש גשמים, ורק שלישית להתענות!

13 אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך יש לפרש: סדר תעניות האמור אימתי — בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים. אבל אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה, וזרעו מיד ולא צמחו משום שלא היו גשמי הרביעה מספיקים, אי נמי או גם כן צמחו מעט וחזרו ונשתנו שהחלו נובלים משום שלא באו גשמים אחרי רביעה ראשונה — מתריעין עליהן מיד.

14 אמר רב נחמן: דוקא נשתנו, אבל אם יבשו לגמרי — לא מתריעים, שאין טעם להתענות על דבר שאין לו תקנה. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא, שהרי נשתנו תנן שנינו במשנה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה מה שאמר רב נחמן אלא דאקון שהתחזקו קצת הצמחים לאחר שהתייבשו, ונראה שלא יגדלו יותר וכל תבואת השנה תפסד. מהו דתימא שתאמר: אקנתא מילתא היא התחזקות זו דבר הוא ויש להם עוד תקנה בתפילה, לכך קמשמע לן השמיע לנו שאין תקנה לדבר.

15 ו שנינו במשנה בין דברים שמתריעים עליהם: וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, מפני שהיא מכת בצורת. ושואלים: מאי מה לשון זו "מכת בצורת" הלא זו עדיין אינה נחשבת כבצורת! אמר רב יהודה אמר רב כך יש להבין: אי ירידת גשמים במשך ארבעים יום בין גשם לגשם, היא מכה המביאה לידי בצורת. ובענין זה אמר רב נחמן: נהרא אנהרא מנהר לנהר, כלומר, כשאין תבואה צומחת במקום אחד אבל יש אפשרות להביאה לאותו מקום דרך הנהרות, מאזור אחר שבו צומחת התבואה —

16 בצורתא בצורת. אם צריך להביא את התבואה ממדינתא אמדינתא ממדינה למדינה — הרי זה כפנא רעב. ואמר ר' חנינא: אם סאה חיטים נמכרת בסלע ושכיחא ומצויה — הרי זו בצורתא בצורת, שמחיר התבואה מרובה, אבל התבואה מצויה למי שבידו כסף. אבל אם ארבעה סאין בסלע ולא שכיחא מצויה התבואה כלל — הרי זה כפנא רעב.

17 אמר ר' יוחנן: לא שנו דבר זה אלא בזמן שהמעות בזול, כלומר, שהכסף מצוי אצל הבריות, ומחיר הפירות ביוקר, יתר על המידה, אבל מעות ביוקר שאין הכסף מצוי אצל הבריות אף שהפירות בזול — מתריעין עליה מיד, מפני שהיא מכת רעב. שאף שמחיר הפירות זול, אין באפשרות האנשים לקנותם בשל המחסור בכסף. שאמר ר' יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי זוכר אני כאשר עמדו, היו ארבעה סאין בסלע, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית והיו מרובים נפוחי רעב בטבריה משום שאין להם אפילו איסר לקנות בו מזון.

18 א שנינו במשנה: ירדו גשמים הראויים לצמחין אבל לא ראויים לאילן, או להיפך — מתריעים עליהם מיד. ומסבירים: בשלמא נניח שראויים הם לצמחים ולא לאילן משכחת לה יכול אתה למצוא אפשרות כזו, דאתא ניחא שבא, ירד גשם נוח וקל, אבל ולא אתיא רזיא בא, ירד גשם עז ואין זה מספיק לאילנות. וכן גשם הראוי לאילן ולא לצמחים כיצד — דאתיא רזיא שבא גשם עז ולא אתיא ניחא בא גשם נוח, ואיננו מועיל לצמחים הקטנים.

19 וכן גשם הראוי לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות משכחת לה מוצא אתה אותה, כגון דאתיא רזיא וניחא ירד גם גשם עז וגם גשם נוח ומשקה את כל הגידולים כראוי, מיהו טובא אבל הרבה לא אתיא בא ואינו מספיק למלא את הבורות גם לקיץ. אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא: ירדו גשמים הראויים לבורות לשיחין ולמערות אבל לא ראויים לזה ולזה, לאילן ולצמחים, היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה, שאם מספיק הגשם כדי למלא את הבורות, ודאי שהוא מספיק לצמחים! ומשיבים: דאתיא בשפיכותא שבאו בשפיכה, שאם ירדו הרבה גשמים בבת אחת אינם מועילים לגידולים ואפילו לאילנות.

20 תנו רבנן שנו חכמים: מתריעין על האילנות, שלא ירדו להם גשמים די צורכם בפרוס סמוך לחג הפסח, משום שעד אז יכולים הגשמים להועיל לאילנות, ועל הבורות ושיחין ומערות שלא נתמלאו אפילו בפרוס סמוך אל החג סוכות. ועל כולן, אם אין להן מים לשתות באותה שעה, ולא רק שאין מים במאגרים — מתריעין עליהן מיד.

21 ואיזהו "מיד" שלהם — שני וחמישי ושני. בשבוע שבו התברר הדבר, אבל לא תמיד באותו יום. ועל כולן על השיבושים בירידת הגשמים אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא מחוז שלהן ולא במקום אחר שבו יורדים הגשמים כסדרם.

22 אם יש מחלת אסכרא מתפשטת, בזמן שיש בה מיתה שהיא באה בצורה קשה הגורמת מיתה לחולים בה — מתריעין עליה, ובזמן שאין בה מיתה — אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי ארבה בכל שהוא אפילו באו רק מעטים, שמן הסתם יבואו גם אחרים, אבל לא על בוא החגב. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על בוא החגב מתריעים בכל שהוא, שגם הם עלולים להביא לידי בצורת אם יתרבו.

23 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע, כלומר, בשש שנות עבודת האדמה, אבל לא בשנת השמיטה עצמה, שהרי אין עובדים את האדמה באותה שנה. על הבורות ועל השיחין בורות מאורכים ועל המערות בורות מכוסים בתיקרה, אם לא ירדו גשמים כדי למלאותם, מתריעים אפילו בשנת השביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעים בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים, שהרי העניים סומכים בשנה זו על האילנות, ונהנים מפירותיהם ואם לא ירדו גשמים מתקפחת פרנסת העניים.

24 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: מתריעין על האילנות בשאר שני שבוע. על הבורות, על השיחין, ועל המערות אפילו בשביעית, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות. וכן מתריעין על הספיחין כגון ירקות הגדלים מעצמם בשביעית, מפני שיש בהן פרנסה לעניים שהם מותרים באכילתם.

25 ב תניא שנויה ברייתא, אמר ר' אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש נעשו גשמים צימוקין לעולם, כלומר, במידה מצומצמת, ולא כדי כל הצורך. שיש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין. יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן, ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן.

26 ומסבירים: שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו, כלומר, את המזונות שצריך לאותו שבוע באחד בשבת ביום ראשון, ובשל כך נמצאת עיסה נאפית במשך השבוע כתיקנה, שהרי יש לו פנאי במשך כל ימות השבוע לאפותה כתיקנה, ומאחר שנאפית זו כתיקנה והיא פת ראויה, הריהי אף נאכלת כתיקנה. שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בערב שבת, שאין זמן מספיק כדי לעשות מלאכתו כראוי, ולכך נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת בשל כך שלא כתיקנה.

27 שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו למשך זמן בבת אחת, וכיון שעושה את כל המלאכות בתבואה בבת אחת נמצאו ריחים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב שהרי תמיד יש פחת בטחינה, ובעיקרו פחת זה שווה כמעט בכל פעם שטוחנים ואיננו פוחת לפי ריבוי או מיעוט התבואה, וכן ונמצאת עיסה אוכלת פוחתת על ידי בצק שנדבק בעריבה בה הוא נילוש ושאר פחתים מן הכור כמו שאוכלת מן הקב, ונשאר בידו הרבה.

28 שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה — לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט, נמצאו ריחיים מה שטוחנות וכותתות מן הכור טוחנות מן הקב ומפסיד בכל קב וקב. וכן נמצאת עיסה כמה שנאכלת ומפסידה מן הכור, אוכלת מן הקב ובסך הכל נשאר בידו פחות.

29 דבר אחר: בזמן שגשמיה מרובין למה הוא דומה — לאדם שמגבל את הטיט, אם יש לו מים רבים — מים אינן כלין, והטיט מגובל יפה. אם יש לו מים מועטין — מים כלים, והטיט אינו מתגבל יפה, שמפני מיעוט המים אין גם חלק מן הטיט מגובל די צורכו.

30 ג תנו רבנן שנו חכמים: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון שהיה אחד מעשירי ירושלים אצל הגמון שר גוי אחד, אמר לו: הלויני שתים עשרה מעיינות כלומר, בורות מים לעולי רגלים, ואני אתן אחזיר לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך — הריני נותן לך תמורתם שתים עשרה ככר כסף, וקבע לו זמן להחזרת המים.

31 כיון שהגיע הזמן שקבעו ולא ירדו גשמים באותו יום, בשחרית שלח לו אותו אדון לנקדימון: שגר שלח לי או מים או מעות שיש לי בידך שאתה חייב לי. שלח לו נקדימון בן גוריון: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא. בצהריים שלח לו אותו אדון שוב: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים,

« ביאור שטיינזלץ על תענית י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ׳ ע״א »