ביאור שטיינזלץ על סוטה כ׳

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה כ״א ע״א »

1 קַשְׁיָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא אַדְּרַבִּי עֲקִיבָא: הָתָם אָמַר מְחִיקָה מְעַכְּבָא, וְהָכָא אָמַר קוֹמֶץ מְעַכֵּב!

2 תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא.

3 אִיבַּעְיָא לְהוּ: אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא, וְחָזְרָה וְאָמְרָה שׁוֹתָה אֲנִי, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה — טְמֵאָה אֲנִי קָאָמְרָה, וְכֵיוָן דְּאַחְזִיק נַפְשַׁהּ בְּטוּמְאָה, לָא מָצְיָא הָדְרָה בַּהּ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאָמְרָה שׁוֹתָה אֲנִי — גַּלִּיָא דַּעְתַּהּ דְּמֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא הוּא דְּאָמְרָה. תֵּיקוּ.

4 אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן מַר לְתוֹךְ הַמַּיִם. מַאי טַעְמָא — דְּאָמַר קְרָא: ״מֵי הַמָּרִים״, שֶׁמָּרִים כְּבָר.

5 מַתְנִי׳ עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה אָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְגִילָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן, וְאֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ — הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ.

6 אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין. וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא הָעֲזָרָה.

7 אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת — הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַמְלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה — כְּאִילּוּ לוֹמְּדָהּ תִּפְלוּת.

8 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם.

9 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לָמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי מָה מְלַאכְתֶּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָר אֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא תַּחְסִיר אוֹת אַחַת אוֹ תֹּתִיר אוֹת אַחַת, נִמְצֵאתָ אַתָּה מַחְרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

10 אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ. אָמַר לִי: וְכִי מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ? הַתּוֹרָה אָמְרָה ״וּמָחָה״, כְּתָב שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת!

11 מַאי קָאָמַר לֵיהּ וּמַאי קָא מַהְדַּר לֵיהּ?

12 הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵירוֹת דְּבָקִי אֲנָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמֵיחַשׁ לִזְבוּב דְּדִילְמָא אָתֵי וְיָתֵיב אַתָּגֵיהּ דְּדָלֶית וּמָחֵיק לֵיהּ וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ רֵישׁ — דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ.

13 אִינִי? וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לָמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא אֲסָרָהּ עָלַי!

14 קַשְׁיָא שִׁמּוּשׁ אַשִּׁמּוּשׁ. קַשְׁיָא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ!

15 בִּשְׁלָמָא שִׁמּוּשׁ אַשִּׁמּוּשׁ לָא קַשְׁיָא: מֵעִיקָּרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. כֵּיוָן דְּלָא מָצֵי קָם לְמֵיקַם אַלִּיבֵּיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּגְמַר גְּמָרָא. הֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר סְבָרָא.

16 אֶלָּא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ קַשְׁיָא! קַשְׁיָא.

17 תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: לַכֹּל מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ,

18 חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה בִּלְבַד. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁל מִקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

19 וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִי הָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.

20 אָמַר רַב פָּפָּא, דִּילְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְּתִיק לְשׁוּם רָחֵל — לָא הָדְרָא מִינַּתְקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל תּוֹרָה, דִּסְתָמָא כְּתִיבָה — הָכִי נָמֵי דְּמָחֲקִינַן.

21 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם אֶלָּא בִּמְגִילָּה, דְּאִיכְּתוּב לְשׁוּם אָלוֹת בָּעוֹלָם. אֲבָל תּוֹרָה, דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָה, הָכִי נָמֵי דְּלָא מָחֲקִינַן.

22 וְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ, וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ — פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ?

23 אָמְרִי: הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, בָּעִינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ: הָכָא נָמֵי ״וְעָשָׂה לָהּ״! מַאי עֲשִׂיָּיה — מְחִיקָה.

24 אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ כּוּ׳. מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. דְּכַמָּה דְּלָא קָרְבָה מִנְחָתַהּ — לָא בָּדְקִי לַהּ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן״,

25 אֵימָא סֵיפָא: יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ, אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים!

26 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, וּבִזְכוּת סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן.

27 וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא — דְּדִילְמָא מֵתָה. לְמֵימְרָא דְּמֵת אָסוּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה?

28 וְהָתַנְיָא: טְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, עִמּוֹ בִּמְחִיצָתוֹ!

29 אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁמָּא תִּפְרוֹס נִדָּה. לְמֵימְרָא דְּבִיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא? אִין, דִּכְתִיב: ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד״, וְאָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חֲרָדָה מְסַלֶּקֶת דָּמִים! פַּחְדָּא צָמֵית, בִּיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא.

30 יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה וְכוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, וְלָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם, וְלֹא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

31 דְּתַנְיָא: אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת הָעוּבָּר, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר״, זֶרַע הָרָאוּי לְסַפֵּר.

32 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר — זֵכֶר לַדָּבָר, דִּכְתִיב: ״לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָיךְ וַחֲטָיָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן

פירוש ביאור שטיינזלץ על סוטה כ׳

1 קשיא קשה מדברי ר' עקיבא אדר' על דברי ר' עקיבא: התם שם אמר שמחיקה מעכבא מעכבת, שאם לא נמחקה המגילה, אין משקים אותה בעל כרחה, והכא וכאן אמר קומץ מעכב, שאם עדיין לא קרב, על אף שכבר נמחקה המגילה, אין משקים אותה בעל כרחה!

2 ומשיבים: תרי תנאי ואליבא שני תנאים חלוקים בכך ועל פי שיטתו של ר' עקיבא.

3 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אמרה "איני שותה" תחילה מחמת בריותא שהיתה בבריאות ובכוחה, וחזרה ואמרה "שותה אני", מהו? האם נאמר כיון שאמרה איני שותה" — כאילו "טמאה אני" קאמרה היא אומרת, שבכך הודתה שהיא טמאה, וכיון דאחזיק שהחזיקה נפשה, את עצמה, בטומאה לא מציא הדרה אינה יכולה לחזור בה, או דילמא שמא כיון שאמרה אחר כך "שותה אני" גליא גילתה בכך דעתה שמחמת ביעתותא פחד הוא שאמרה תחילה שאינה שותה ויכולה לחזור בה ולשתות? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

4 אמר אבוה אביו של שמואל: צריך שיתן דבר מר לתוך המים ששותה הסוטה. מאי טעמא מה טעם הדבר — שאמר קרא הכתוב: "ומחה אל מי המרים" במדבר ה, כג, לומר שמרים היו כבר לפני שמחקו את המגילה.

5 א משנה אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה "איני שותה" — מגילתה שכתבו לה נגנזת, ומנחתה נשרפת ומתפזרת על הדשן מקום האפר, ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. אם נמחקה המגילה ואחר כך אמרה "טמאה אני" — המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת על בית הדשן. אם כבר נמחקה המגילה ואמרה "איני שותה" — מערערין מכריחים אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.

6 ומוסיפים: אם אכן היתה טמאה אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות מקבלות צבע ירוק, ועיניה נהיות בולטות, והיא מתמלאת גידין, שגידי הדם שלה בולטים מן הבשר. והם, האנשים העומדים שם, אומרים: הוציאוה, שלא תטמא את העזרה אם תמות מיד שם.

7 אם יש לה זכות — היתה תולה לה שלא תמות מיד. ומעירים: יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות גדולה יותר תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה ולא תמות מיד תדע שהזכות תולה לה. ואילו ר' אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות זנות.

8 ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב של מזונות ותפלות עימו, יותר מתשעה קבין ופרישות. הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין צבועים העושים עצמם כפרושים — הרי אלו מבלי עולם, כלומר, מחריבים את העולם.

9 ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר, וכך סיפר: כשהייתי למד תורה אצל ר' עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום חומר צביעה לתוך הדיו שהייתי כותב בו ספרי תורה, ולא אמר לי דבר על כך. כשבאתי אחר כך ללמוד תורה אצל ר' ישמעאל, אמר לי: בני מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר סופר אני, כותב ספרי תורה. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שכן מלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר תותיר, תוסיף אות אחת בספר תורה, ונמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו בשגיאה שהופכת את מובנו של הכתוב, ויכולה להיות דברי חירוף וגידוף.

10 אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו, וקנקנתום שמו, והוא גורם שלא ימחק הכתב. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? הלא התורה אמרה במגילת הסוטה "ומחה" במדבר ה, כג, ומכאן שצריכה התורה להיכתב בכתב שיוכל למחות!

11 על דו־שיח זה תוהים: מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה מה אמר לו ומה השיב לו? שלכאורה דברי ר' מאיר אינם תשובה כלל לדבריו של ר' ישמעאל!

12 ומסבירים: הכי קאמר ליה כך אמר לו ר' מאיר: לא מבעיא נצרכה לומר בחסירות ויתירות שאינני טועה, שבקי אנא אני, אלא אפילו למיחש לחשוש לזבוב דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש שמא יבוא ויישב על תגו של הדל"ת וימחק אותו ויעשה אותו רי"ש שיכול הדבר להיות טעות חמורה, כגון שכותב במקום "ה' אחד" — "ה' אחר", אף לזה איני חושש, כי דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו, שאינו ניתן למחיקה.

13 ותוהים: איני וכי כן הוא הדבר? והא תניא והרי שנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר. כשבאתי אצל ר' עקיבא אסרה עלי!

14 ויש כאן כמה סתירות: קשיא קשה מענין שמוש על ענין שמוש, שמן הברייתא הראשונה מובן שקודם למד אצל ר' עקיבא ואחר כך אצל ר' ישמעאל, ובברייתא השניה משמע להיפך. ועוד, קשיא קשה מענין אסרה על ענין אסרה, שבברייתא הראשונה נאמר שר' ישמעאל אסר כתיבה בדיו עם קנקנתום, ובשניה נאמר שר' עקיבא הוא שאסרה!

15 ומעירים: בשלמא נניח מענין שמוש על ענין שמוש לא קשיא קשה, שאפשר לתרץ: מעיקרא אתא לקמיה מתחילה בא לפני ר' עקיבא ללמוד, כיון שלא מצי קם אליביה יכול היה לעמוד על שיטתו בלימוד שהיתה מסובכת ביותר אתא לקמיה בא לפני ר' ישמעאל וגמר גמרא ולמד את המסורת, הדר אתא לקמיה חזר ובא לפני ר' עקיבא וסבר סברא סברה על פי שיטת ר' עקיבא, להבין את טעמי ההלכה בדברים שלמד כבר.

16 אלא אסרה על אסרה קשיא קשה, שיש כאן סתירה! ומשיבים: אכן קשיא קשה הדבר.

17 תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר, אומר היה ר' מאיר: לכל כתבי הקודש ספר תורה תפילין ומזוזות מטילין קנקנתום לתוך הדיו

18 חוץ מפרשת סוטה הכתובה בספר תורה בלבד. ר' יעקב אומר משמו של ר' מאיר: חוץ מפרשת סוטה של מקדש בלבד, כלומר, המגילה הנכתבת במיוחד עבור הסוטה. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, כלומר, מה יסוד המחלוקת ביניהם? אמר ר' ירמיה בשאלה האם מותר למחוק לה לסוטה את פרשת סוטה מן התורה מספר תורה איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת, שלדעת ר' מאיר מותר למחוק ולכן בפרשת סוטה הכתובה בספר תורה אין מטילים בה קנקנתום, כדי שתהא ראויה להימחק, ולדעת ר' יעקב אסור למחוק פרשה הכתובה בספר תורה, ולכן אפשר לכותבה בקנקנתום.

19 והני תנאי כי הני תנאי ותנאים אלה נחלקו בכך כתנאים אלה, אחרים שנחלקו באותה בעיה. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין מגילתה של סוטה אחת כשירה להשקות בה סוטה אחרת. משמע שהמגילה צריכה להיכתב לשם הסוטה, ומשום כך אף אין למחוק פרשת סוטה שבספר תורה שהרי לא נכתבה לשם סוטה זו, וכדעת ר' יעקב. ר' אחי בר יאשיה אומר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת משמע שאינו סבור שצריכה כתיבה לשמה, וממילא ניתן למחוק פרשת סוטה שבספר תורה, וכדעת ר' מאיר.

20 אמר רב פפא: דילמא לא היא שמא אינו כן ואין המחלוקות הללו מקבילות, שאפשר לומר: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר התנא קמא התם הראשון שם שאין מוחקים מגילה שנכתבה לצורך סוטה אחת לשם סוטה אחרת, אלא כיון דאינתיק לשום שנותקה, נקבעה, לשם רחל לא הדרא מינתקא לשום אינה חוזרת ונקבעת לשם לאה, אבל פרשת סוטה הכתובה בתורה, דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן שסתם היא כתובה, כך גם כן אפשר לומר שמוחקים אף שלא נכתבה לשם אשה זאת.

21 אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לדחות את ההשוואה גם מצד אחר, דילמא לא היא שמא אינו כן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אחי בר יאשיה התם שם שמוחקים מגילה שנכתבה לשם אשה אחרת אלא במגילה, דאיכתוב שנכתבה על כל פנים לשום לשם אלות בעולם בכלל, כל שהן, שהרי מגילה זו נכתבה לשם סוטה. אבל תורה, שלהתלמד, ללמוד ממנה כתיבה נכתבה, הכי נמי דלא מחקינן כך גם כן שאין אנו מוחקים.

22 ותמהים: ור' אחי בר יאשיה האם לית ליה אין לו, אינו מקבל הלכה זו שאם כתב אדם לגרש את אשתו ונמלך ולא גירשה, מצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך, תן לי את הגט ואשתמש בו — פסול גט זה לגרש בו אשה אחרת, שהוא הדין למגילת סוטה?

23 אמרי אומרים בדחיה: התם שם בגט "וכתב לה ספר כריתות" דברים כד, א אמר רחמנא אמרה תורה, ללמד כי בעינן צריכים אנו שתהא כתיבה לשמה של אותה אשה, מה שאין כן בסוטה. ותוהים: הכא נמי כאן בסוטה גם כן הרי נאמר "ועשה לה" במדבר ה, ל, ויש לדרוש איפוא גם כאן: "לה" — לשמה! ודוחים: מאי מה פירוש "עשייה" האמורה כאן — מחיקה, שזו בודאי צריכה להיות לשמה של אותה אשה, אבל הכתיבה אינה צריכה להיות דווקא לשמה.

24 א שנינו במשנה: אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקים וכו' ומסבירים: מני כשיטת מי היא משנה זו אשר לפיה כבר בזמן השתיה בודקים אותה המים — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה. שאילו לשיטת התנא הסבור שמשקה ואחר כך מקריב מנחתה לא היו המים בודקים אותה מיד, שהרי כמה כל עוד שלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא אין המים בודקים אותה, דכתיב שנאמר: "מנחת זכרון מזכרת עון" במדבר ה, טו, כלומר, המנחה היא המזכירה את העוון. ומקשים:

25 אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: יש לה זכות — היתה תולה לה, ואם כן אתאן באנו לשיטת רבנן חכמים, דאי שאם כשיטת ר' שמעון — האמר הרי אמר אין זכות תולה במים המרים!

26 אמר רב חסדא: הא מני זו, משנתנו, כדעת מי היא — כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שבענין זה סבור כר' שמעון ובענין זכות תולה סבר לה סבור הוא כדעת רבנן.

27 ב שנינו: והם, האנשים העומדים שם, אומרים הוציאוה שמא תטמא את העזרה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר — דדילמא מתה ששמא תמות בו במקום ותיטמא העזרה. ותוהים: למימרא האם לומר, ללמוד מכאן שמת אסור להיות במחנה לויה?

28 שעזרת הנשים ששם היו משקים אותה, והר הבית, הם כנגד מחנה הלויים במדבר, והתניא והרי שנינו בברייתא: טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" שמות יג, יט והכוונה היא עמו — במחיצתו, והרי משה היה במחנה לוייה!

29 אמר אביי: לא לטומאת מיתה אנו חוששים, אלא שמא מהפחד מהמים תפרוס נדה ותטמא בכך את העזרה, שאסור לנידה להכנס למחנה לויה. ושואלים: למימרא דבעיתותא מרפיא האם לומר שאימה גורמת להרפיה ולשתיתת דם? ומשיבים: אין כן, דכתיב שנאמר: "ותתחלחל המלכה מאד" אסתר ד, ד ואמר רב: שפירסה נדה. ומקשים: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: חרדה מסלקת דמים של נידה! ומשיבים: פחדא פחד ממושך מדבר העתיד לקרות הוא צמית צומת, מקפיא את הדם ואינו יוצא, ואילו ביעתותא מרפיא אימה פתאומית מרפה אותו וגורמת לשתיתתו.

30 ג שנינו במשנה שאם יש לה זכות — היתה תולה לה שנה, שנתיים, או שלוש. שואלים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? לא כדעת אבא יוסי בן חנן, ולא כדעת ר' אלעזר בן יצחק איש כפר דרום, ולא כדעת ר' ישמעאל.

31 דתניא שכן שנינו בברייתא: אם יש לה זכות — תולה לה שלשה חדשים, כדי הזמן של הכרת העובר, שניתן לה זמן זה כנגד הזמן של "ונזרעה זרע", אלו דברי אבא יוסי בן חנן. ר' אלעזר בן יצחק איש כפר דרום אומר: תשעה חדשים הזכות תולה לה, שנאמר: "ונקתה ונזרעה זרע" במדבר ה, כח, כלומר, "ונקתה" על ידי הזכות, משך זמן של "ונזרעה זרע", ולהלן הוא אומר "זרע יעבדנו יספר" תהלים כב, לא, כלומר, זרע הראוי לספר לדבר לאחר זמן כשיגדל, ולאחר תשעה חודשי הריון נולד ילד הראוי לחיות, ובפחות מכן נפל הוא.

32 ר' ישמעאל אומר: שנים עשר חדש הזכות תולה לה. ואף על פי שאין ראיה לדבר שזכות תולה לחוטא במשך זמן זה — יש זכר רמז לדבר בכתוב, דכתיב שנאמר בדברי דניאל לנבוכדנצר לאחר שפתר את חלומו לרעה: "להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין לכן המלך מלכי, ייטב עליך דברי וחטאך בצדקה פדה ועוונך בחנינת עניים

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה כ״א ע״א »