ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ט

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה כ׳ ע״א »

1 דִּכְתִיב: ״זֹאת״. בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת״.

2 כִּי פְּלִיגִי בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין, בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים וּבוֹעֵל אֶחָד.

3 תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי כּוּלְּהִי, ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי אִישׁ אֶחָד וּבוֹעֵל אֶחָד.

4 וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי כּוּלְּהִי, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין.

5 וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי תַּרְתֵּי, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹת תַּרְתֵּי. ״זֹאת״ לְמַעוֹטֵי תַּרְתֵּי — אִישׁ אֶחָד וּבוֹעֵל אֶחָד, אִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי תַּרְתֵּי, שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּבוֹעֵל אֶחָד, שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין.

6 הֲדַרַן עֲלָךְ הָיָה מֵבִיא

7 הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית, וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ. הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

8 הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם״. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה.

9 גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לָהּ לְהָא מִילְּתָא: מִנַּיִן לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה? מְנָא לַן?! ״וְהֵנִיף״ כְּתִיב בַּהּ! בִּבְעָלִים, מְנָלַן?

10 אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה״.

11 מָה כָּאן כֹּהֵן — אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, וּמָה לְהַלָּן בְּעָלִים — אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף.

12 הֵנִיף וְהִגִּישׁ קָמַץ וְכוּ׳. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. הָא אַקְרְבַהּ!

13 הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר מְנָחוֹת כֵּיצַד? הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

14 וּבְהַשְׁקָאָה גּוּפַהּ פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״.

15 וְאִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה.

16 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִשְׁקָה״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִשְׁקָהּ״! שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

17 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִשְׁקָהּ״! אֶלָּא, לְאַחַר כׇּל מַעֲשִׂים כּוּלָּן הָאֲמוּרִין לְמַעְלָה. מַגִּיד שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בָּהּ: עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ, וְעַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה מְגִילָּה, וְעַד שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה.

18 עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ.

19 עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה מְגִילָּה. אֶלָּא מַאי מַשְׁקֶה לַהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָה לְשֶׁרִישּׁוּמוֹ נִיכָּר.

20 עַד שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה. מִישְׁתָּא הוּא דְּלָא שָׁתְיָא, הָא מִיכְתָּב כָּתְבִי לַהּ, וְהָאָמַר רָבָא: מְגִילַּת סוֹטָה שֶׁכְּתָבָהּ קוֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם! כְּדִי נַסְבַהּ.

21 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא, ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״, ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא.

22 רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא — לְגוּפוֹ, שֶׁמַּשְׁקֶה וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ — מִיבְּעֵי לֵיהּ לְשֶׁרִישּׁוּמוֹ נִיכָּר. ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא — שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ.

23 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ — לְגוּפוֹ, שֶׁמַּקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא — שֶׁאִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ כְּשֵׁרָה. ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא — שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ.

24 וְרַבָּנַן — בְּדִיעֲבַד לָא פָּתַח קְרָא.

25 וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא מַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּלְבּוֹס שֶׁל בַּרְזֶל מְטִילִין לְתוֹךְ פִּיהָ, שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ, וַהֲלֹא בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת! אֶלָּא: עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ — יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ, מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ — אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ.

26 וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ? וַהֲלֹא בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת!

27 לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקָהָדְרָא בַּהּ מֵחֲמַת רְתִיתָא, וְהָא — דְּקָהָדְרָא בָּהּ מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא.

28 וְהָכִי קָאָמַר: כׇּל מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא — כְּלָל כְּלָל לָא שָׁתְיָא. מֵחֲמַת רְתִיתָא עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ, דְּאַכַּתִּי לָא אִמְּחוּק מְגִילָּה, אִי נָמֵי אִמְּחוּק מְגִילָּה, דְּשֶׁלֹּא כְּדִין עֲבוּד כֹּהֲנִים דְּמַחֲקִי — מָצְיָא הָדְרָא בָּהּ. מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ, דִּבְדִין עֲבוּד כֹּהֲנִים דְּמָחֲקִי — לָא מָצֵי הָדְרָא בָּהּ.

פירוש ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ט

1 דכתיב שנאמר: "זאת" במדבר ה, כט שהוא לשון מיעוט. בשני אנשים בעלים שונים של אותה אשה שחשדו בה, ושני בועלין שונים, שקינא לה בעלה הראשון מאדם אחד ובעלה השני מאדם אחר — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שהאשה שותה ושונה, דכתיב שנאמר: "תורת הקנאות

2 "שם בלשון רבים. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה באיש אחד ושני בועלין, שקינא לה בעלה כל פעם מאדם אחר, או בשני אנשים בעלים ובועל אחד;

3 תנא קמא התנא הראשון סבר: "תורת הקנאות "בא לרבויי כולהי לרבות את כולם שבכל אופן שותה ושונה, "זאת" בא למעוטי למעט רק איש אחד ובועל אחד.

4 ורבנן בתראי סברי וחכמים אחרונים סבורים: "זאת" בא למעוטי כולהי למעט את כולם, "תורת הקנאות" בא לרבויי לרבות רק שני אנשים ושני בועלין.

5 ור' יהודה סבור: "זאת" בא למעוטי תרתי למעט שנים מן המקרים, "תורת" לרבות תרתי שנים. ומפרטים: "זאת" למעוטי תרתי למעט שנים — איש אחד ובועל אחד ואפילו איש אחד ושני בועלין, "תורת הקנאות "בא לרבויי תרתי לרבות שנים, בין שני אנשים ובועל אחד, וכל שכן שני אנשים ושני בועלין.

7 א משנה היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית סל העשוי מעלי דקל שהיא מונחת בה, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה. הניף הכהן, והגיש את המנחה למזבח, קמץ ממנה, והקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

8 ובסדר הדברים: היה משקה את האשה ואחר כך מקריב את מנחתה. ר' שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר: "וקמץ הכהן מן המנחה... והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים" במדבר ה, כו. אמנם מודה ר' שמעון שגם אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה הרי היא כשרה.

9 ב גמרא אמר ליה לו ר' אלעזר לר' יאשיה דדריה של, בן, דורו להבדילו מר' יאשיה התנא, שהיה גדול מר' אלעזר: לא תיתב אכרעך תשב על רגליך עד דמפרשת לה להא מילתא שאתה מפרש אותה לי, את הדבר הזה: מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה? ותוהים על השאלה: מנא לן מניין לנו?! הלא "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'" במדבר ה, כה כתיב כתוב בה במפורש! אלא השאלה היתה: תנופה שצריכה שתיעשה בבעלים, כלומר, באשה מנלן מניין לנו?

10 השיב לו ר' יאשיה: אתיא באה, נלמדת ההלכה בגזירה שווה "יד" "יד" מקרבן שלמים; כתיב הכא נאמר כאן בסוטה: "ולקח הכהן מיד האשה" במדבר ה, כה, וכתיב התם ונאמר שם בשלמים: "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה"' ויקרא ז, כט-ל,

11 מה כאן בסוטה כהן מניף גם כן — אף להלן בשלמים מניף גם הכהן, ומה להלן בשלמים מניפים גם הבעלים אף כאן בסוטה מניפים גם הבעלים. הא הרי כיצד מקיימים את שני הכתובים כאחד? — מניח הכהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף.

12 ג שנינו במשנה: הניף והגיש קמץ והקטיר, ואחר כך שנינו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. ותוהים: הא אקרבה הרי הקריב אותה כבר, לפי האמור בסדר זה שבמשנה!

13 אלא הכי קאמר כך אמר: סדר מנחות בדרך כלל כיצד? הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

14 ואולם בהשקאה של סוטה גופה עצמה פליגי נחלקו ר' שמעון ורבנן וחכמים; דרבנן סברי שחכמים סבורים: משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו ר' שמעון סבר סבור: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שנאמר: "ואחר ישקה" במדבר ה, כו.

15 ועוד נאמר במשנה שאף לדברי ר' שמעון אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — כשרה.

16 תנו רבנן שנו חכמים, נאמר: "והשקה את המים" במדבר ה, כז ויש לשאול: מה תלמוד לומר פעם שנית? והלא כבר נאמר "והשקה את האשה את מי המרים" במדבר ה, כד! אלא בא הדבר ללמד שאם נמחקה כבר המגילה ואז אומרת האשה "איני שותה" — מערערין כופים אותה, ומשקין אותה בעל כרחה, אלו דברי ר' עקיבא.

17 ר' שמעון אומר: זה שנאמר "ואחר ישקה את האשה" במדבר ה, כו, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה" במדבר ה, כד! אלא בא כתוב זה לומר לנו כי רק לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה של מחיקת המגילה והקרבת המנחה והשבעתה משקה אותה. מגיד הכתוב ששלשה דברים מעכבין בה בסוטה, מלשתות: עד שלא קרב הקומץ אינה שותה, ועד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, ועד שלא תקבל עליה שבועה אינה שותה.

18 ומעירים: עד שלא קרב הקומץ — ר' שמעון לטעמיה, לטעמו, לשיטתו שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

19 על האמור שם עד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, תוהים: מה צורך לומר כן, אלא מאי מה משקה לה אותה אם עדיין לא נמחקה המגילה בתוך המים? אמר רב אשי: לא נצרכה הלכה זו אלא לשרישומו ניכר, כלומר, כאשר המגילה עדיין לא נמחקה לגמרי ורישומו של הכתב על הקלף עוד ניכר.

20 על האמור שאינה שותה עד שלא תקבל עליה שבועה, מעירים, נדייק מכאן: מישתא לשתות הוא שלא שתיא שותה הא מיכתב כתבי הרי שכותבים לה את המגילה, והאמר והרי אמר רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה — לא עשה ולא כלום! ומשיבים: כדי נסבה לחינם הביא אותה. כלומר, דבר זה שאין יכולה לשתות לפני קבלת שבועה לחינם נאמר, שהרי ודאי עוד לא נכתבה מגילה ולא נמחקה.

21 ושואלים: תנאים אלה שבמשנתנו במאי קמיפלגי במה הם חלוקים? ומשיבים: תלתא קראי כתיבי שלושה כתובים נאמרו: "והשקה" קמא ראשון במדבר ה, כד, "ואחר ישקה" במדבר ה, כו, "והשקה" בתרא אחרון במדבר ה, כז.

22 רבנן סברי חכמים סבורים: "והשקה" קמא הראשון לגופו, שכך צריך לעשות לפי סדר זה שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה, "ואחר ישקה" מיבעי ליה צריך לו ללמד שאם רישומו של הכתב ניכר שאין משקים, "והשקה" בתרא אחרון ללמד שאם נמחקה מגילה ואומרת "איני שותה" — מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה.

23 ור' שמעון סבר: "ואחר ישקה" — לגופו בא, ללמדנו סדר הדברים שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, "והשקה" קמא הראשון בא לומר שאם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — בכל זאת כשרה, "והשקה" בתרא האחרון — שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

24 ומסבירים: ורבנן וחכמים סבורים שבדיעבד לא פתח קרא הכתוב שאין הכתוב פותח מתחילה בציווי מה לעשות כאשר לא נעשו הדברים כראוי, לפיכך אין הם מפרשים כר' שמעון ש"והשקה" הראשון בא ללמד שאם השקה ואחר כך הקריב — כשר בדיעבד.

25 ושואלים: וסבר והאם סבור ר' עקיבא שמשקין אותה בעל כרחה? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: כלבוס כעין וו של ברזל מטילין מכניסים בכוח לתוך פיה, שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" — מערערין אותה באמצעותו ומשקין אותה בעל כרחה. אמר ר' עקיבא: כלום אנו צריכין להשקות מי סוטה אלא כדי לבודקה אם טמאה היא, והלא זו בדוקה ועומדת, שכיון שאומרת שאינה שותה הרי היא כמודה שהיא טמאה! אלא כך צריך לומר: עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה ולומר "איני שותה", משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה. ולדעתו, בכל אופן שהוא אין משקים אותה בעל כרחה!

26 ושואלים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שר' עקיבא אכן סבור כך, תיקשי תיקשה לך היא גופה עצמה העמדה זאת של הדברים: מדוע משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה? והלא בדוקה ועומדת, שהרי היא כמודה שהיא טמאה!

27 אלא ודאי לא קשיא אין זה קשה, הא זו שאמרנו שמשקים אותה בעל כרחה — הרי זה באופן דקהדרא שחוזרת בה מחמת רתיתא פחד, שיש לחשוש שמא טהורה היא ורק פחד הוא שאחז בה, ואם תיבדק תימצא טהורה, והא וזו שאמרנו שאין משקים אותה — הרי זה באופן דקהדרא שחוזרת בה מחמת בריותא בריאות, שהרי היא כמודה שנטמאה, ואין כאן סתירה בדברי ר' עקיבא.

28 והכי קאמר וכך אמר: כל שחוזרת בה מחמת בריותא שהיא בבריאות, כשהיא בכוחה — כלל כלל לא שתיא שותה, שהרי היא כמודה שנטמאה. והחוזרת בה מחמת רתיתא פחד; תלוי אם עד שלא קרב הקומץ, דאכתי שעדיין לא אמחוק נמחקה המגילה, אי נמי אמחוק או גם כן נמחקה כבר מגילה, שבמקרה זה שלא כדין עביד עשו כהנים דמחקי שמחקו אותה לפני כן — מצי הדרא יכולה היא לחזור בה. משקרב הקומץ, שבדין עביד עשו כהנים דמחקי שמחקו את המגילה — הריהי לא מצי הדרא יכולה לחזור בה, ומשקים אותה בעל כרחה.

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה כ׳ ע״א »