ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ד

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה ט״ו ע״א »

1 גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״.

2 רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים״. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה אֵצֶל בֵּית פְּעוֹר — כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר.

3 וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״!

4 אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים.

5 ״כׇּתְנוֹת עוֹר״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, וְחַד אָמַר: דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ.

6 דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״.

7 דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ?! אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ?! אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי.

8 אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״.

9 ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״. יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״, כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ׳״.

10 ״וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה״ — שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר. ״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא״ — שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. ״וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״.

11 הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ

12 הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ.

13 כׇּל הַמְּנָחוֹת תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.

14 כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין — הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה.

15 גְּמָ׳ תַּנְיָא, אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי לְיַגְּעָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בָּהּ. אִם כָּכָה חָסָה תּוֹרָה עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, קַל וָחוֹמֶר עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.

16 וּמִמַּאי מִשּׁוּם דְּחָסָה הוּא? דִּילְמָא כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּימָּחֵק מְגִילָּה! קָסָבַר

17 מַשְׁקָהּ, וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. דְּאִי מִשּׁוּם מְגִילָּה הָא אִימְּחִיקָא לַהּ.

18 כׇּל הַמְּנָחוֹת וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: סֵדֶר מְנָחוֹת, כֵּיצַד? אָדָם מֵבִיא מִנְחָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וּמְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת, וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ, וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל כֹּהֵן. וְכֹהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חוּדָּהּ שֶׁל קֶרֶן, וְדַיּוֹ.

19 וּמְסַלֵּק אֶת הַלְּבוֹנָה לְצַד אֶחָד, וְקוֹמֵץ מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שַׁמְנָהּ וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת. וּמְלַקֵּט אֶת לְבוֹנָתָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל גַּבָּיו, וּמַעֲלֶה אוֹתוֹ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וּמַעֲלֵהוּ וּמַקְטִירוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת, וּמוֹלְחוֹ, וְנוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הָאִישִּׁים.

20 קָרַב הַקּוֹמֶץ שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, וְרַשָּׁאִין הַכֹּהֲנִים לִיתֵּן לְתוֹכָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ, וְאֵין אֲסוּרִין אֶלָּא מִלְּחַמֵּץ.

21 קָתָנֵי מִיהָא בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וּבִקְלָתוֹת שֶׁל זָהָב! אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא בְּכֵלִים הָרְאוּיִין לִכְלֵי שָׁרֵת.

22 מִכְּלַל דִּכְפִיפָה מִצְרִית לָא חַזְיָא, כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ, רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

23 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה בַּחֲשׁוּבִין, בִּפְחוּתִין מִי אָמַר? לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״?!

24 וְנוֹתְנָהּ לִכְלֵי שָׁרֵת, וּמְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ — כְּלִי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת? אֵימָא: נוֹתְנָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת לְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.

25 וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה״.

26 וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל כֹּהֵן, דִּכְתִיב: ״וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן וְגוֹ׳״.

27 וְכֹהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: ״וְהִגִּישָׁהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״.

28 מַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חוּדָּהּ שֶׁל קֶרֶן וְדַיּוֹ. מְנָלַן —

29 דִּכְתִיב: ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אוֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה׳ אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״, וְתַנְיָא: ״לִפְנֵי ה׳״, יָכוֹל בַּמַּעֲרָב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״. אִי אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל בַּדָּרוֹם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִפְנֵי ה׳״. הָא כֵּיצַד — מַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חוּדָּהּ שֶׁל קֶרֶן, וְדַיּוֹ.

30 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָכוֹל יַגִּישֶׁנָּה בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל קֶרֶן אוֹ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן — אָמַרְתָּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי מִקְרָאוֹת, אֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ, וְאֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ — מַנִּיחִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל חֲבֵירוֹ, וְתוֹפְסִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ. כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״לִפְנֵי ה׳״ בַּמַּעֲרָב — בִּטַּלְתָּה ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״ בַּדָּרוֹם, וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ״ בַּדָּרוֹם, קִיַּימְתָּה ״לִפְנֵי ה׳״ בַּמַּעֲרָב. הָא כֵּיצַד? מַגִּישָׁהּ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן.

31 וְהֵיכָן קִיַּימְתָּה? אָמַר רַב אָשֵׁי: קָסָבַר הַאי תַּנָּא כּוּלֵּיהּ מִזְבֵּחַ בְּצָפוֹן קָאֵי.

32 מַאי ״וְדַיּוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תִּיבְּעֵי הַגָּשַׁת מִנְחָה גּוּפַהּ, קָמַשְׁמַע לַן.

33 וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא: ״וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְגוֹ׳ וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ — מָה הַקְרָבָה אֵצֶל כֹּהֵן בִּכְלִי, אַף הַגָּשָׁה אֵצֶל מִזְבֵּחַ בִּכְלִי.

34 וּמְסַלֵּק אֶת לְבוֹנָתָהּ לְצַד אֶחָד. כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּקְּמוֹץ בַּהֲדֵי מִנְחָה, כְּדִתְנַן: קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַּרְגֵּר מֶלַח אוֹ קוֹרֶט לְבוֹנָה — פָּסוּל.

35 וְקוֹמֵץ מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שַׁמְנָהּ. מְנָלַן? דִּכְתִיב ״מִסׇּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ״, ״מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ״.

36 וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת. לְמָה לִי? הָא קַדְּשַׁהּ חֲדָא זִימְנָא! מִידֵּי דְּהָוֵה אַדָּם; דָּם, אַף עַל גַּב דְּקַדֵּישְׁתֵּיהּ סַכִּין בְּצַוַּאר בְּהֵמָה, הֲדַר מְקַדֵּישׁ לֵיהּ בִּכְלִי שָׁרֵת, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

37 וּמְלַקֵּט אֶת לְבוֹנָתָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל גַּבָּיו — דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״.

38 וּמַעֲלֵהוּ

פירוש ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ד

1 גסטרא חיל המבצר של בית פעור, ואמרו להם: הראנו היכן משה קבור. עמדו אנשים למעלה על ההר — נדמה להם שהקבר למטה, עמדו למטה — נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות קבוצות, אותן שעומדים למעלה — נדמה להן שהוא למטה, אלה שעומדים למטה — נדמה להן שהוא למעלה, לקיים מה שנאמר "ולא ידע איש את קברתו" דברים לד, ו.

2 ר' חמא בר' חנינא אמר: אף משה רבינו עצמו אינו יודע היכן הוא קבור; כתיב הכא נאמר כאן "ולא ידע איש את קברתו" וכתיב התם ונאמר שם "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" דברים לג, א, כלומר, אפילו משה הנקרא "איש האלקים" לא ידע. ואמר ר' חמא בר' חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור — כדי לכפר בכך על מעשה פעור.

3 א ואמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב מהו שנאמר "אחרי ה' אלהיכם תלכו" דברים יג, ה, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא" דברים ד, כד!

4 אלא הכוונה היא שיש להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ולנהוג כמו כן; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב שנאמר: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" בראשית ג, כא — אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב שנאמר: לאחר שמל אברהם את עצמו והיה חולה מכאב המילה "וירא אליו ה' באלני ממרא" בראשית יח, א — אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" בראשית כה, יא — אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב שנאמר: "ויקבר אתו בגי" דברים לד, ו — אף אתה קבר מתים.

5 כיון שהזכרנו כתוב זה על כתנות עור דנים בו; רב ושמואל נחלקו בפירושו, חד אחד מהם אמר: כתנות אלה היו עשויות מדבר הבא מן העור, וחד ואחד מהם אמר: דבר שהעור נהנה ממנו.

6 דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. כיצד? תחילתה גמילות חסדים — דכתיב שנאמר: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" בראשית ג, כא, הרי גמילות חסדים של הלבשת ערומים, וסופה גמילות חסדים — דכתיב שנאמר "ויקבר אתו בגי" דברים לד, ו, הרי גמילות חסדים של קבורת מתים.

7 ב דרש ר' שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו כל כך ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.

8 אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש לעשות מצוות אלה אלא לקבל שכר — מעלה מחשיב אני עליך כאילו עשיתם ותקבל שכרך, שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פשעים נמנה, והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע" ישעיה נג, יב, וכך דורשים את הפסוק:

9 "לכן אחלק לו ברבים", כלומר, יקבל שכר. יכול יקבל שכר כאחרונים ולא כראשונים — תלמוד לומר: "ואת עצומים יחלק שלל", כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות. "תחת אשר הערה למות נפשו" — שמסר עצמו למיתה על ישראל, שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת "שמות לב, לב.

10 "ואת פשעים נמנה" — שנמנה עם מתי מדבר, שהרי אף הוא כמותם לא נכנס לארץ. "והוא חטא רבים נשא" — שכיפר על מעשה העגל. "ולפשעים יפגיע" — שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. ואין "פגיעה" אלא לשון תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" ירמיה ז, טז.

12 א משנה היה בעלה מביא את מנחתה של אשתו הסוטה לכהן בתוך כפיפה מצרית סל העשוי מעלי דקל ונותנה את המנחה על ידיה של הסוטה כדי ליגעה, שמא מתוך כך תודה לפני שתשתה.

13 כל המנחות תחילתן משעת ההקדשה ועד סופן מונחות בכלי שרת, וזו תחילתה מונחת בכפיפה מצרית, וסופה, קודם ההקטרה, היתה מונחת בכלי שרת.

14 והבדלים נוספים: כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. וכן, כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורין. ומנחת העומר, אף על פי שבאה מן השעורין, היא היתה באה גרש מן המובחר, כעין סולת של שעורים, וזו של מנחת סוטה באה קמח שאינו מנופה. רבן גמליאל אומר: רמז הוא, כשם שמעשיה בזנות מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה שהוא שעורים.

15 ב גמרא תניא שנויה ברייתא: אבא חנין אומר משום בשם ר' אליעזר: וכל כך למה עושים לה — כדי ליגעה, כדי שתחזור בה ותודה ולא תמות. ומעתה נאמר: אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו, על סוטה זו שעברה על רצון המקום, שנסתרה עם אחר, ועושים בה מעשים אלה כדי שתודה ולא תשתה ותמות, קל וחומר שחסה על עושי רצונו.

16 ושואלים: וממאי ומניין יודע אתה שהטעם משום שחסה עליה התורה הוא הטעם לדין זה? דילמא שמא מייגעים אותה שתודה כי היכי כדי שלא תימחק המגילה ושם ה' שבתוכה! ומשיבים: קסבר סבור תנא זה

17 משקה את האשה במים המאררים, ואחר כך מקריב את מנחתה. דאי שאם הטעם הוא משום מחיקת המגילה — הא אימחיקא הרי נמחקה לה כבר, ולא היו המים בודקים אותה אלא לאחר שקרבה מנחתה, ובוודאי אין זה אלא משום שחסה עליה התורה.

18 א שנינו במשנה: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בתוספתא: סדר מנחות כיצד? אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות סלים של כסף ושל זהב, וכשמגיע לבית המקדש נותנה לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כהן. וכהן מוליכה אצל מזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודיו בכך.

19 ומסלק את הלבונה לצד אחד, וקומץ ממקום שנתרבה שמנה שיש בו יותר שמן ונותנו את הקומץ לתוך כלי שרת, ומקדשו את הקומץ בכלי שרת. ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו של הקומץ, ומעלה אותו לגבי מזבח, ומעלהו את הקומץ ומקטירו בכלי שרת, ומולחו, ונותנו על גבי האישים האש.

20 אחרי שקרב הקומץ שיריה כל שאר המנחה נאכלין, ואז רשאין הכהנים ליתן לתוכה של שארית המנחה יין ושמן ודבש למרות שאסור להקריב דבש על גבי המזבח, ואין אסורין אלא מלחמץ את המנחה.

21 קתני מיהא שנה התנא על כל פנים שמניחים את המנחה בתחילה בקלתות של כסף ובקלתות של זהב שהביא מביתו, ולא בכלי שרת שהוקדשו לשם כך! אמר רב פפא: אימא אמור במשנתנו שאת שאר המנחות מניחים בכלים של מתכות יקרות הראויין לכלי שרת אם היה מקדישם.

22 ומעירים: מכלל פירוש זה למשנה אתה למד שכפיפה מצרית לא חזיא ראויה לכלי שרת אפילו אם יקדש אותה, כמאן כשיטת מי — שלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דתניא שכן שנינו בברייתא: כלי שרת שעשאן של עץ, רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר.

23 ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, אימר אמור שאמר ר' יוסי בר' יהודה להתיר בכלי עץ חשובין, אבל בפחותין כגון כפיפה מצרית מי האם אמר? וכי לית ליה אין נראה לו לר' יוסי בר' יהודה מה שנאמר "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" מלאכי א, ח?! שדבר שאין נותנים אותו כמתנה לשליט "פחתך" — ודאי אין מביאים אותו למקדש.

24 שנינו שם: ונותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת. ושואלים: שמעת מינה האם שומע אתה מכאן מן הציווי הכפול — לתת בכלי שרת ולקדש בו — שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, שצריך להניח המנחה בכלי שרת על דעת ובכוונה לקדשה, ולא די בעצם נתינתה בכלי שרת? ודוחים: אימא אמור: נותנה בכלי שרת כדי לקדשה בכלי שרת ואינו צריך לכוון לכך.

25 עוד שנינו שם: ונותן עליה בעל המנחה שמנה ולבונתה — שנאמר: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה" ויקרא ב, א.

26 ומוליכה אצל כהן — דכתיב שנאמר: "והביאה אל בני אהרן הכהנים"ויקרא ב, ב.

27 וכהן מוליכה אצל מזבח — דכתיב שנאמר: "והגישה אצל המזבח" ויקרא ב, ח.

28 מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. מנלן מניין לנו דבר זה —

29 דכתיב שנאמר: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" ויקרא ו, ז, ותניא ושנויה ברייתא: מה שנאמר "לפני ה'", יכול במערב המזבח שהוא לפני ה', שהרי קודש הקדשים הוא בצד מערב — תלמוד לומר: "אל פני המזבח" הוא חזית המזבח, שהיא בדרומו, שמשם עולים להקריב על גביו. אי אם "אל פני המזבח", יכול בדרום — תלמוד לומר: "לפני ה'" שמשמעו כלפי מערב. הא כיצד נקיים את שני הכתובים כאחד — מגישה הכהן בקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה של קרן, ודיו.

30 ר' אלעזר אומר פירוש אחר לפסוק: יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן — אמרת אומר אתה: כל מקום שאתה מוצא שני מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו, ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו — מניחין את המקרא שמקיים עצמו ומבטל חבירו, ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ומסבירים: כשאתה אומר "לפני ה'" ועושה זאת במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" בדרום — קיימתה גם "לפני ה'" במערב. הא כיצד מקיים את שניהם? מגישה לדרומה של קרן.

31 ושואלים: והיכן קיימתה את "לפני ה'"? אמר רב אשי: קסבר האי תנא סבור תנא זה כוליה כל המזבח בצפון בחציה הצפוני של העזרה קאי הוא עומד, ולפיכך כל מקום בדרומו של המזבח הרי הוא מכוון כנגד פתח ההיכל ומול קודש הקדשים ונקרא "לפני ה'".

32 ועוד שואלים על לשון הברייתא: מאי מה נוסף במלה "ודיו"? אמר רב אשי: איצטריך צריך הדבר להאמר, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: תיבעי תידרש הגשת המנחה גופה עצמה לקרן המזבח בלא חציצה של כלי, קמשמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן.

33 ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור שכך הוא גם כן? ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" ויקרא ב, ח מה הקרבה אצל כהן בכלי — אף הגשה אצל מזבח בכלי, ולא המנחה כשלעצמה.

34 עוד שנינו: ומסלק את לבונתה לצד אחד. ומסבירים: כי היכי כדי שלא תקמוץ תקמץ הלבונה בהדי ביחד עם המנחה, כדתנן כפי ששנינו במשנה: קמץ ועלה בידו צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט פירור לבונה — פסול, שצריך הקומץ להיות כולו סולת.

35 עוד שנינו: וקומץ ממקום שנתרבה שמנה. ושואלים: מנלן מניין לנו דבר זה? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה" ויקרא ב, ב "מגרשה ומשמנה" ויקרא ב, טז — מחלק המנחה שיש בו הרבה שמן.

36 עוד שנינו: ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת. ושואלים: למה לי? הא קדשה חדא זימנא הרי קידש כבר אותו פעם אחת כשהביא את המנחה לעזרה! ומשיבים: מידי דהוה אדם כמו שהוא בדין של דם הקרבנות; דם, אף על גב דקדישתיה אף על פי שקידשה אותו סכין בצואר בהמה במגעה, שהרי הסכין כלי שרת היא, מכל מקום הדר מקדיש ליה חוזר ומקדש אותו בכלי שרת בזמן קבלת הדם, הכא נמי לא שנא כאן גם כן אינו שונה שצריך קידוש כפול.

37 ומה ששנינו עוד: ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו — מקור הדבר הוא במה דכתיב שנאמר: "והרים... ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח" ויקרא ו, ח.

38 עוד שנינו: ומעלהו

« ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על סוטה ט״ו ע״א »