ביאור שטיינזלץ על שבת כ״א

« ביאור שטיינזלץ על שבת כ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבת כ״ב ע״א »

1 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

2 תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה — בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד.

3 וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְכוּ׳. מַאי שֶׁמֶן קִיק? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְקִיק שְׁמוֹ. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: מִשְׁחָא דְּקָאזָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה, וְלִצְלוּלִיבָא דָּמֵי וּמִדֻּפְשְׁקֵי רָבֵי, וְעַל פּוּם חַנְוָתָא מַדְלָן יָתֵיהּ, וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא, וּבְעַנְפוֹהִי נָיְיחָן כׇּל בְּרִיחֵי דְמַעְרְבָא.

4 אָמַר רַבָּה: פְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בָּהֶן. שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה.

5 בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וְיַדְלִיק? מִי גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַדְלוֹקֵי בְּעֵינַיְיהוּ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַדְלִיקִין. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין.

6 אֵיתִיבֵיהּ: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז וּמַדְלִיקִין. קָתָנֵי מִיהַת מַדְלִיקִין!

7 אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹתְבַתְּ לֵיהּ מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, סַיְּיעֵיהּ מִדְּתַנָּא קַמָּא! הָא לָא קַשְׁיָא: ״מַעֲשֶׂה רַב״. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מַאי לָאו, לְהַדְלִיק? לָא, לְהַקְפּוֹת. אִי לְהַקְפּוֹת, מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְהַדְלִיק, אֲבָל לְהַקְפּוֹת — מוּתָּר, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז.

8 אִינִי?! וְהָאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק? הָנֵי מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל חֵלֶב מְהוּתָּךְ מִשּׁוּם חֵלֶב שֶׁאֵינוֹ מְהוּתָּךְ, וְעַל קִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ מִשּׁוּם קִרְבֵי דָגִים שֶׁלֹּא נִמּוֹחוּ. וְלִיגְזוֹר נָמֵי חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן מִשּׁוּם חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן! הִיא גּוּפָהּ, גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?!

9 תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד״. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ — כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר.

10 תְּנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין, וּמֵהֶן מַדְלִיקִין. שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁאנֵי.

11 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר מַתְנָה: בִּגְדֵי כְהוּנָּה שֶׁבָּלוּ מַפְקִיעִין אוֹתָן, וּמֵהֶן הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ. מַאי לָאו, דְּכִלְאַיִם? לָא, דְּבוּץ.

12 אָמַר רַב הוּנָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחוֹל. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? — קָסָבַר: כָּבְתָה זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחוֹל, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. קָסָבַר: כָּבְתָה

13 אֵין זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מַאי טַעְמָא דְּרַב? — קָסָבַר: כָּבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.

14 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְלָא קַבְּלַהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַבְּלַהּ. אֲמַר: אִי זְכַאי, גְּמִירְתַּיהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא גַּמְרַהּ! נָפְקָא מִינַּהּ לְגִירְסָא דְיַנְקוּתָא.

15 וְכָבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ? וּרְמִינְהוּ: מִצְוָתָהּ מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. מַאי לָאו, דְּאִי כָּבְתָה הֲדַר מַדְלֵיק לָהּ! לָא, דְּאִי לָא אַדְלֵיק — מַדְלֵיק. וְאִי נָמֵי לְשִׁיעוּרַהּ.

16 עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד דְּכָלְיָא רִיגְלָא דְתַרְמוֹדָאֵי.

17 תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ. וְהַמְהַדְּרִין, נֵר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ.

18 אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין. וְחַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

19 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי זְקֵנִים הָיוּ בְּצַיְדָּן. אֶחָד עָשָׂה כְּבֵית שַׁמַּאי וְאֶחָד עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. זֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְזֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה — מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה — מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.

21 אָמַר רָבָא: צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְאִי אִיכָּא מְדוּרָה — לֹא צָרִיךְ. וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא — אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מְדוּרָה צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת.

22 מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

23 תְּנַן הָתָם: גֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְיָצָא וְהִזִּיק — חַיָּיב. גָּמָל שֶׁטָּעוּן פִּשְׁתָּן וְהוּא עוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה — בַּעַל הַגָּמָל חַיָּיב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי אֶת נֵרוֹ מִבְּחוּץ — חֶנְוָנִי חַיָּיב.

24 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה — פָּטוּר. אָמַר רָבִינָא מִשּׁוּם דְּרַבָּה: זֹאת אוֹמֶרֶת נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, לֵימָא לֵיהּ: הָיָה לָךְ לְהַנִּיחַ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ! וְדִילְמָא, אִי מַיטְּרְחָא לֵיהּ טוּבָא אָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִמִּצְוָה.

25 אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם:

פירוש ביאור שטיינזלץ על שבת כ״א

1 למאי נפקא מינה ומה יוצא מזה ממה שלימדנו רמי בר אבין? ומסבירים: יש לכך משמעות לגבי מקח וממכר. שהקונה עיטרן יכול לעמוד על כך שתהיה זו פסולת הזפת ולא חומר אחר, וכן בקונה שעוה.

2 תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: כל אלו החומרים שאמרו לאסור אותם הרי זה רק לענין שאין מדליקין בהן נרות לשבת, אבל עושין מהן לכתחילה מדורה, בין כדי להתחמם כנגדה ובין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע, בין על גבי כירה. ולא אסרו את החמרים הללו אלא כאשר רוצה לעשות מהן פתילה לנר בלבד.

3 א שנינו במשנה כי לא מדליקים נרות שבת בשמן קיק. ושואלים: מאי מהו שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו שאלתי אותם את כל נחותי ימא יורדי הים, ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו"קיק" שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה בנו של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא שמן כותנה. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אני ראיתי את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי הוא דומה ומדפשקי רבי וגדל על יד תעלות מים, ועל פום חנותא מדלן יתיה פתחי החנויות מדלים אותו, ומפרצידוהי עבדי משחא ומגרעיניו עושים שמן, ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא ותחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל.

4 ב אמר רבה: אותן פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שהאור מסכסכת בהן, שאין האש דולקת יפה, אלא מקפצת על גבי הפתילה. ואותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שאין נמשכין כראוי אחר הפתילה.

5 בעא מיניה שאל ממנו אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מהו דינם לענין שיתן לתוכן שמן הכשר להדלקה מלכתחילה כל שהוא וידליק בתערובת? וצדדי השאלה: מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו האם גוזרים אנו שמא יבוא להדליק שמנים אלה בעינם, בלא תוספת שמן כשר, או לא חוששים בכגון זה? אמר ליה לו רבה: אין מדליקין. מאי טעמא מה טעם הדבר? לפי שאין מדליקין, כלומר, כך היא ההלכה שגם בתערובת אין מדליקים ערוך.

6 איתיביה הקשה לו אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: של בית אבא היו כורכין פתילה שמדליקים בה על גבי אגוז וכך היו מדליקין. וקתני מיהת ושנינו בכל אופן כי מדליקין, והרי שמותר להדליק כשמצרפים פתילה מותרת ואסורה!

7 אמר ליה לו רבה: אדמותבת עד שאתה מקשה לי מדברי רבן שמעון בן גמליאל, סייעינהו סייע לנו, לדברינו מדברי התנא קמא הראשון שאסר להדליק בכגון זה! ומשיבים: הא לא קשיא זו אינה קשה, שעדיף להקשות כאן מדברי רבן שמעון בן גמליאל אודות מנהג בית אביו בענין זה משום הכלל "מעשה רב". כי גדול כוח ההוכחה שמביאים מדבר שנהגו בו למעשה, מהלכה מופשטת בלבד, שאולי אף אומרה לא התכוון לבצעה הלכה למעשה. מכל מקום עדיין קשיא קשה מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהרי מאי לאו האם לא מדובר כאן לענין להדליק את הפתילה עם האגוז? ואם כן הרי שמותר הדבר! על כך משיבים: לא, המדובר הוא להקפות, כלומר לסייע שהפתילה תצוף על גבי השמן בעזרת האגוז. על כך שואלים: אי אם מדובר רק לענין להקפות את הפתילה, מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא הראשון שאוסר? ומשיבים: המשנה כולה דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני וחסרה היא וכך יש לשנותה: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו — אין מדליקין בו. במה דברים אמורים — להדליק בשניהם, אבל אם השתמש בדבר שאין מדליקים בו להקפות בלבד — מותר, ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז. בכל אופן סוכם עד כה כי אסור להדליק בתערובת של שמן מותר ושמן אסור.

8 ושואלים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב ברונא אמר רב: חלב מהותך מותך או קרבי דגים שנמוחו נמעכו, נמסו ונעשו כשמן, אדם נותן לתוכן שמן הראוי להדלקה כל שהוא ומדליק בהם. והרי שמדליקים בתערובת שמן מותר ושמן אסור? על כך משיב רבה: הני מימשכי בעינייהו, והני לא מימשכי בעינייהו אלה, החלב וקרבי הדגים, נמשכים בפתילה אף בעינם, ואלה, השמנים שנאסרו, אינם נמשכים בעינם. כי מתחילה אסרו את החלב המהותך כיון שגזרו רבנן חכמים על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך, ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו, ואולם אם הוסיף לתוכם שמן כלשהו הראוי להדלקה התירם. ושואלים: אם גזירה היא, אם כן וליגזור נמי ושיגזור גם כן חלב מהותך וכן קרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן ראוי! ודוחים: היא גופא עצמה, חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו הלא איסורם רק משום גזירה, ואנן ניקום ואנו נעמוד וניגזור גזירה אחת על גזירה אחרת?! ולכן אין סיבה לאוסרם.

9 ג תני שנה רמי בר חמא ברייתא: אותם פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהם אף במקדש, משום שנאמר במנורת המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" שמות כז, כ. הוא רמי בר חמא תני לה שנה אותה ברייתא, והוא גם אמר לה אותה, כלומר, את פירושה; מה היא הראייה מן הכתוב — שיש בדרש הכתוב כדי לחייב שתהא שלהבת הנר עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, על ידי תיקון והטייה של הפתילה מאוחר יותר.

10 תנן שנינו במשנה: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם חגורותיהם היו מפקיעין מתירים חוטים לעשות מהם פתילות, ומהן, מאותן פתילות, היו מדליקין בשמחת בית השואבה. ומאחר שבאבנטים היה גם צמר, שהרי נאמר שהיו עשויים בין השאר מתכלת, ותכלת האמור במקרא הוא צמר צבוע, והרי שמדליקים בדבר שיש בו תערובת פתיל שאינו ראוי לדלוק! ומשיבים: שמחת בית השואבה שאני שונה, שבשמחה זו לא הדליקו את מנורת המקדש, אלא פנסים מיוחדים שנעשו לצורך זה, ובהם לא הקפידו על סוג הפתילות.

11 תא שמע בוא ושמע שאלה על כך ממה דתני ששנה רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם לחוטים, ומהן היו עושין פתילות למקדש. מאי לאו האם לא שהשתמשו גם בבגדים שהם כלאים, וכגון אבנטי הכהנים העשויים צמר ופשתים כלאיים יחד! ומשיבים: לא, את הפתילות הללו היו עושים רק מבגדי בוץ פשתן.

12 ד אמר רב הונא: אותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן אף לצורך נר בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של רב הונא? — קסבר הוא סבור שאם כבתה נר חנוכה לאחר שהדליק אותו כראוי, זקוק לה לתקן ולהדליקה מחדש באופן שתבער היטב, ולכן יש לדאוג מראש שתהיה הפתילה בוערת כראוי. ומכיוון שאמר שמותר להשתמש לאורה של מנורת החנוכה הרי אינו פורש מלהשתמש בה בימות החול, ואם כן כדי שלא יבוא לידי תקלה אף בשבת יש להקפיד מלכתחילה שתבער הפתילה היטב, שמא יבוא לתקן את הנר בשבת. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליקם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בימי החול, אבל לא בשבת. קסבר סבור הוא שאם כבתה נר החנוכה

13 אין זקוק לה להדליקה, ולכן אין סיבה לדאוג מראש להדלקה בדבר שבוער היטב, שהרי אף אם תכבה אינו צריך לתקן את הדבר. ואולם אף לדעתו מותר להשתמש לאורה, ומכיון שכן בשבת צריך לדאוג שתהא הפתילה בוערת כראוי, שאם לא כן עלול לבוא לידי תקלה ולבוא להטות ולתקן את הנר כדי שיוכל להשתמש בו. דעה שלישית אמר ר' זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מכל מקום מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר ר' ירמיה: מאי טעמא מה הטעם של רב? — קסבר הוא סבור שאם כבתה אין זקוק לה להדליקה שנית, ואסור להשתמש לאורה, ולכן גם ביום השבת אין לחשוש שמא יבוא לתקן את הפתילה, שהרי ממילא אסור לו להשתמש לאורה.

14 מסופר כי אמרוה רבנן קמיה חכמים להלכה זו לפני אביי משמיה משמו של ר' ירמיה ולא קיבלה, שלא החשיב למדי את ר' ירמיה. ואולם כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמרוה רבנן קמיה חכמים להלכה זו לפני אביי משמיה משמו של ר' יוחנן וקיבלה. ואז אמר אביי בצער: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא לו הייתי זוכה, הייתי לומד ההלכה הזאת מתחילה. ותוהים: והא גמרא והרי למדה וקבלה לבסוף! ומשיבים: נפקא מינה לגירסא דינקותא יוצא מכאן, הבדל, לגבי גרסת הילדות, שדברים שאדם לומד בצעירותו זוכר הוא יפה יותר.

15 על שיטה זו ששנינו שאם כבה נר חנוכה אין נזקקים לו להדליקו בשנית, שואלים: והאם אכן כאשר כבתה נר חנוכה אין זקוק לה? ורמינהו ומשליכים, מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: מצותה של הדלקת הנר בחנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל העוברים מן השוק. מאי לאו דאי האם לא הכוונה היא שאם כבתה הנר הדר חוזר ומדליק לה אותה כדי שתהא בוערת במשך כל הזמן הזה! ומשיבים: לא, את הברייתא אפשר להבין באופנים אחרים; דאי שאם עדיין לא אדליק הדליק כלל עם שקיעת החמה — מדליק עוד במשך הזמן הזה את נרות החנוכה. אי נמי או גם כן יכול אתה לומר כי אמרו זאת לענין שיעורה של ההדלקה, שיש להכין פתילה ושמן המספיקים לבעור במשך זמן זה, אך אם כבה הנר — אין להקפיד על כך.

16 הוזכר כאן הביטוי "עד שתכלה רגל מן השוק". ועל כך שואלים: ועד כמה בדיוק הוא זמן זה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי שתכלה הרגל של אנשי תדמור שהיו מוכרים עצים להדלקה, והם היו נשארים בשוק אחרונים כדי שיוכלו הכל לקנות עצים מהם.

17 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מצות חנוכה הריהי מעיקרה הדלקה בכל יום של נר אחד שידליק איש, כלומר, בעל הבית, הוא וביתו. והמהדרין מקפידים במצוות מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין משנים בסדר הנרות מיום ליום. ונחלקו במהות סדר זה בית שמאי ובית הלל. שבית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמנה נרות, ומכאן ואילך פוחת והולך במנין הנרות, עד שביום האחרון של חנוכה מדליק רק נר אחד. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחת, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות.

18 אמר עולא: פליגי נחלקו בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא שני אמוראים בארץ ישראל, והם ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אחד מהם אמר כי טעמא הטעם של בית שמאי הוא כנגד ימים הנכנסין, כלומר, העתידים לבוא. שביום הראשון, מאחר שיש עוד שמונה ימי חג — מדליקים שמונה נרות, וביום השני שנשארו עוד שבעה ימים — מדליקים שבעה וכן הלאה. וטעמא ואילו הטעם של בית הלל הוא כנגד ימים היוצאין, שמדליקים בכל יום כמנין ימי החג שיצאו ועברו כבר. וחד ואחד מהם אמר כי טעמא הטעם של בית שמאי הוא כנגד פרי החג, הפרים שהקריבו בחג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ובכל יום הפחיתו פר אחד במדבר כט, יב–לא. וטעמא ואילו הטעם של בית הלל הוא שמעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם רוצים לשנות מנין הנרות לפי הימים, ראוי שיוסיפו וילכו במניינם עם עבור הימים.

19 אמר רבה בר בר חנה שאמר ר' יוחנן: שני זקנים היו בצידן, שאחד מהם עשה כשיטת בית שמאי ואחד מהם עשה כדברי בית הלל ונתנו טעם לדבריהם; זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו משום שמעלין בקדש ואין מורידין.

20 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיראו הכל את הנרות. ואם היה דר בעלייה קומה גבוהה יותר — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה כאשר גזרו איסור על הדלקת נרות — מניחה על שלחנו ודיו בכך.

21 אמר רבא: צריך, נוסף לנרות החנוכה, עוד נר אחרת כדי להשתמש לאורה, שהרי אסור להשתמש בנרות חנוכה. ואי איכא ואולם אם יש מדורה — לא צריך להדליק נר נוסף, שמשתמש הוא באור המדורה. ואולם אי אם אדם חשוב הוא, שאינו רגיל להשתמש לאורה של המדורה — אף על גב דאיכא אף על פי שיש מדורה צריך נר אחרת.

22 ג ושואלים: מאי מה היא חנוכה? ומה טעם מדליקים בחנוכה נרות דווקא? ומשיבים, דתנו רבנן ששנו חכמים במגילת תענית: בכ"ה בכסליו יומי ימי החנוכה תמניא אינון שמונה הם שלא למספד בהון לספוד בהם ושלא להתענות בהון בהם. ומה טעם הדבר? — שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו במגעם את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים. ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים באמירת הלל והודאה מיוחדת, בתפילה ובברכות.

23 ד תנן התם שנינו במשנה שם בענין נזיקין: גץ ניצוץ היוצא מתחת הפטיש שיצא מחוץ למקום מלאכת האומן, והזיק — חייב המכה בפטיש באחריות. וכן גמל שהיה טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה נדלקה בנרו של החנוני ואחר כך הדליק את הבירה הבנין — בעל הגמל חייב, שפשתנו נכנס לרשות אחרת שלא היה רשאי להכנס לתוכה, וכל הנזקים שנגרמו מחמת רשלנותו נגרמו. ואולם אם הניח החנוני נרו מבחוץ לחנות והדליק את הפשתן — במקרה זה החנוני חייב, שהוא יצא מתחומו.

24 ר' יהודה אומר: אם נדלק הפשתן בנר חנוכה של החנווני שהניחו על פתח חנותו מבחוץ — פטור החנווני, שאז מותר לחנווני להניח את נרו בחוץ. ומכאן אמר רבינא משום בשם רבה: זאת אומרת שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים מהקרקע. דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר כי מותר להניחה למעלה מעשרה טפחים, מדוע ייפטר החנווני? לימא ליה יאמר לו, בעל הגמל לחנווני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו, ואז לא היה נגרם נזק, ולכן אין בעל הגמל אחראי. ודוחים: ודילמא ושמא יתכן שמותר להניח את נר החנוכה גם למעלה מעשרה טפחים, וטעמו של ר' יהודה שפטר — משום שחשש למצות חנוכה וסבר, אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי אם יטריחו אותו הרבה יבוא להמנע ממצוה זו של הדלקת נר חנוכה. וכיון שהוצאת נר החנוכה החוצה היא במצות חכמים — אין לחייב את החנווני לנקוט אמצעי זהירות יתרים אלה.

25 ולעיקר הענין אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה משמו של ר' תנחום:

« ביאור שטיינזלץ על שבת כ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבת כ״ב ע״א »