ביאור שטיינזלץ על שבת י״ד

« ביאור שטיינזלץ על שבת י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבת ט״ו ע״א »

1 לָא מְטַמּוּ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן — רִאשׁוֹן. וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. אוֹכֶל שְׁלִישִׁי — שְׁלִישִׁי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. שְׁלִישִׁי — שֵׁנִי לַקּוֹדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.

2 אוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּאָכֵיל אוֹכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל מַשְׁקִין דִּתְרוּמָה, וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ.

3 שׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּשָׁתֵי מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ. הַיְינוּ הָךְ? מַהוּ דְתֵימָא: הָא שְׁכִיחִי, וְהָא לָא שְׁכִיחִי — קָא מַשְׁמַע לַן.

4 וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ טוֹבְלִין בְּמֵי מְעָרוֹת מְכוּנָּסִין וּסְרוּחִין, וְהָיוּ נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן מַיִם שְׁאוּבִין. הִתְחִילוּ וַעֲשָׂאוּם קֶבַע — גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טוּמְאָה.

5 מַאי קֶבַע? — אָמַר אַבָּיֵי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַהֲרִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ, הָא קָא טָבְלִי בְּהָנָךְ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ מְטַהֲרִין.

6 וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — דְּאִי לָא הָא, לָא קָיְימָא הָא.

7 וְסֵפֶר — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ מַצְנִיעִין אֶת אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה אֵצֶל סֵפֶר תּוֹרָה, וַאֲמַרוּ: הַאי קֹדֶשׁ וְהַאי קֹדֶשׁ. כֵּיוָן דְּקָחָזוּ דְּקָאָתוּ לִידֵי פְסֵידָא, גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה.

8 וְהַיָּדַיִם — מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. תָּנָא, אַף יָדַיִם הַבָּאוֹת מֵחֲמַת סֵפֶר פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִשּׁוּם דְּרַבִּי פַּרְנָךְ — דְּאָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרוֹם, נִקְבָּר עָרוֹם. עָרוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרוֹם בְּלֹא מִצְוֹת. בְּלֹא מִצְוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: עָרוֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה.

9 הֵי גְּזוּר בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא גְּזוּר בְּרֵישָׁא,

10 כֵּיוָן דְּהָךְ גְּזוּר בְּרֵישָׁא, הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא הָךְ גְּזוּר בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר גְּזוּר בְּכוּלְּהוּ יָדַיִם.

11 וּטְבוּל יוֹם — טְבוּל יוֹם דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״! סְמִי מִכָּאן טְבוּל יוֹם.

12 וְהָאוֹכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין — בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ — דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְכׇל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה״. אֶלָּא בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת יָדַיִם, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ.

13 וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין — כֵּלִים דְּאִיטַּמְּאוּ בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין דְּזָב — דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְכִי יָרוֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר״ — מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לָךְ. אֶלָּא בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין דְּזָב.

14 וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גְּזַרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם!

15 וְכִי תֵּימָא שַׁמַּאי וְסִיעָתוֹ וְהִלֵּל וְסִיעָתוֹ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ, וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְאִילּוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ וְתוּ לָא. וְכִי תֵימָא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ וּגְזַרוּ לִשְׂרוֹף. וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ גְּזַרוּ וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ.

16 וְאַכַּתִּי, שְׁלֹמֹה גְּזַר! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר״! — אֲתָא

פירוש ביאור שטיינזלץ על שבת י״ד

1 לא מטמו אינו מטמא אותה, כלומר, אינו גורם לה שתטמא אף דברים אחרים? אמר רבה בר בר חנה: דעה זו, דעת ר' יהושע היא. דתנן שכן שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר: האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה — נעשה הוא עצמו ראשון לטומאה והראשון מטמא את התרומה. והאוכל אוכל שהוא שני לטומאה — נעשה הוא עצמו שני לטומאה; והאוכל אוכל שלישי לטומאה — נעשה הוא שלישי לטומאה. ר' יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון וכן האוכל אוכל שני — נעשה הוא עצמו שני לטומאה בלבד, והשני לטומאה אם נגע בתרומה — פוסל אותה ואינו מטמאה. והאוכל אוכל שלישי — נעשה שני לטומאה, ואולם טומאתו זו חלה רק לגבי הקודש, ואין הוא נעשה שני לטמא תרומה. ודרגת שלישי זו אינה אלא בחולין, שאין אוכלים תרומה טמאה. ותיתכן רק בחולין שנעשו על באופן שיהיו טהורים באותה דרגה של טהרת תרומה.

2 א על עצם גזירת חכמים שואלים: האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה והאוכל אוכל שהוא שני לטומאה, מאי טעמא גזרו ביה רבנן מה טעם גזרו בו חכמים טומאה, כלומר, שיהא האוכלם טמא? ומשיבים: משום דזימנין דאכיל שלפעמים שאוכל אוכלין טמאין, ושקיל ולוקח משקין של תרומה, ושדי לפומיה ופסיל להו ומשליך, מניח אותם בפיו ופוסל אותם, את האוכלים הללו, שכן המאכל הטמא נוגע בתוך פיו במשקה ופוסל אותו. וכדי שלא יקרה כן גזרו שהאוכל מאכל טמא יהא הוא עצמו טמא, ולא יגע בתרומה כלל.

3 וכמו כן שואלים: השותה משקין טמאין מאי טעמא גזרו ביה רבנן מה טעם גזרו בו חכמים טומאה? ומשיבים: משום דזימנין דשתה שלפעמים ששותה משקין טמאין, ושקל ולוקח אוכלין של תרומה ושדי לפומיה ופסיל להו ומשליך, מניח, בפיו ופוסל אותם, את האוכלים הללו. ושואלים: היינו הך זהו זה! הרי שני הדברים הינם גזירה אחת וטעם אחד, ומדוע הפרידו ביניהן להחשיבן כשתי גזירות נפרדות? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי הא זה שאדם אוכל אוכלים טמאים — שכיחי מצוי, כי האוכל רגיל להוסיף ולשתות מדי פעם, והאוכל מאכל טמא עשוי לשתות משקה של תרומה. והא ואולם זה שאדם שותה משקים טמאים הרי זה לא שכיחי מצוי שיכניס השותה בתוך כדי שתיה דבר מאכל לפיו, ואפשר היה לומר שבדבר שאינו שכיח לא גזרו חכמים, על כן הודגש שאף במקרה זה גזרו חכמים טומאה.

4 ב בין השמונה עשר דבר שגזרו בו ביום שנינו גם על הבא ראשו ורובו במים שאובין שנטמא מדבריהם. ושואלים: מאי טעמא מה טעם גזרו ביה רבנן בו חכמים טומאה? אמר רב ביבי אמר רב אסי: טעמו של דבר הוא, שמשום שבתחלה, בימים הראשונים, היו טובלין להטהר במי מערות מכונסין וסרוחין. ואף שמים אלה מטהרים מטומאה, ואולם מחמת הסירחון היו נותנין עליהם הטובלים מים שאובין כדי להתנקות. ומכיון שכבר התחילו במנהג זה ועשאום קבע, לכך גזרו חכמים טומאה על המים השאובים שלא ירחצו בהם בשעת טהרה.

5 ושאלו: מאי מה משמעות הדבר שהיו עושים אותם קבע? — אמר אביי, שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו ואלו, מי המערה והמים השאובים יחד, הם המטהרין. אמר ליה לו רבא: מאי נפקא מינה, הא קא טבלי בהנך מה יוצא מזה, מה רע בכך, והרי הם טובלים באלה, ומה בכך אם מישהו מחזיק בסברה שאינה נכונה? הרי סוף סוף הוא טובל כראוי! אלא אמר רבא: הבעיה היתה שהגיעו לידי כך שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו, המים השאובים, מטהרין. ולכן גזרו חכמים שלא ישתמשו במים השאובים לטהרה כלל.

6 גזירה אחרת היתה שטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שהוא טמא. ומבארים: מאי טעמא מה טעם גזרו ביה רבנן בו חכמים טומאה? — דאי שאם לא גזירה הא זו שגזרו טומאה גם על טהור גמור שאינו זקוק לטבילה, שנפלו עליו מים שאובים, לא קיימא הא היתה עומדת זו, שלא היתה הגזירה הראשונה יכולה להתקיים, כי לא היו מבחינים בין טהור גמור לעולה מן הטבילה.

7 ב ועוד מבארים: וספר תורה מאי טעמא מה טעם גזרו ביה רבנן בו חכמים טומאה? — אמר רב משרשיא: לפי שבתחלה היו כהנים עמי הארץ מצניעים דברי אוכל של תרומה אצל ספר התורה, ואמרו: האי זה קדש והאי וזה קדש, וראוי להם שיימצאו יחד. כיוון דקחזו דקאתו לידי פסידא שראו חכמים שהם באים לידי הפסד, קלקול, שהעכברים היו נמשכים אחר מאכלי התרומה והיו מכרסמים גם את ספרי התורה, לכך גזרו ביה רבנן בו חכמים טומאה. ומשגזרו טומאה על ספר התורה, לא הניחו עוד מאכלים לידו.

8 ומבארים עוד: והידים ששנינו שאף בהן גזרו טומאה, טעם הדבר הוא מפני שהידים עסקניות הן, שידיו של אדם נוגעות בחפצים מלוכלכים או טמאים ואין אדם שם לב במה נגע בידיו, וגנאי למאכל קודש שיגעו בו ידיים מלוכלכות. תנן שנויה משנה: אף ידים הבאות מחמת ספר, כלומר, ידיים שנגעו בספר תורה, אף הן נחשבות טמאות ופוסלות את התרומה. וטעמה של גזירה זו משום דברי ר' פרנך. שאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן: האוחז ספר תורה באופן שהספר ערום בלא כיסוי, עונשו שהוא עצמו נקבר ערום. על כך תמהים: וכי שייקבר ערום ממש סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? ומדוע ייענש בבזיון גדול כל כך עבור חטא זה? אלא אמר ר' זירא: הכוונה היא שייקבר ערום בלי מצות. ותוהים עוד: וכי שייקבר ערום בלי מצו‍ת סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? וכי בגלל עבירה כעין זו יילקחו ממנו כל זכויותיו? אלא אימא אמור: ערום בלא אותה מצוה. שאם נגע בספר התורה בלא כיסוי אף לשם מצוה — אין אותה מצוה נחשבת לו, מאחר שלא עשה אותה כראוי.

9 ודרך אגב שואלים: הי גזור ברישא איזו, מגזירות אלה, גזרו בתחילה? אילימא הא גזור ברישא אם תאמר כי את זו, טומאת ידיים בכלל גזרו בתחילה,

10 כיון דהך גזור ברישא, הא תו שאת זו גזרו בתחילה, אלה עוד למה לי? שאם גזרו טומאה על סתם ידיים, שוב אין צורך עוד לגזור טומאה על ידיים שנגעו בספר תורה, שהרי בכל מקרה הן טמאות! אלא ודאי על הך גזור ברישא זו גזרו בתחילה, והדר גזור בכולהו וחזרו אחר כך וגזרו על כל הידים.

11 א בין הגזירות שנמנו נמצאת גם ההלכה שטבול יום פוסל את התרומה. ותמהים: והרי טבול יום דאורייתא מן התורה הוא מטמא, דכתיב שכן נאמר: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" ויקרא כב, ו–ז, הרי שעד שעת השקיעה אסור הוא לנגוע בקדשים, והוא הדין לתרומה! ומשיבים: סמי מחק מכאן, מרשימת הגזירות, את טבול יום.

12 בין הגזירות שנמנו הוזכרה גם טומאת האוכלין שנטמאו במשקין. ושואלים: במשקין דמאי של מה, שנטמאו ממה? אילימא אם תאמר כי מדובר במשקין הבאין שטומאתם באה מחמת מגע בשרץ — והלא אלה דאורייתא נינהו מן התורה הם טמאים, דכתיב שכן נאמר בטומאת השרצים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" ויקרא יא, לד! אלא מדובר במשקין הבאין, שטומאתם באה, מחמת ידים טמאות, שהם מדברי סופרים, וטומאה זו גזירה היא שגזרו בהם משום משקין הבאין מחמת שרץ.

13 בין הגזירות שנמנו, נמנתה הגזירה של הכלים שנטמאו במשקין. ושואלים: כלים דאיטמאו שנטמאו במשקין דמאי של מה? אילימא אם תאמר כי נטמאו במשקין של זב, כלומר, אחת מן ההפרשות הנוזליות הבאות מן הזב רוק, מי רגלים וכו' — והלא דאורייתא נינהו מן התורה הם טמאים! דכתיב שכן נאמר: "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו, ח. ודרשו: מה שביד טהור טמאתי לך. שלא רק האדם שנגעו בו נוזלי הזב נטמא, אלא גם חפצים המצויים בידו! אלא כאן במשקין הבאין, שנטמאו מחמת שרץ, שלפי דין התורה אין הם מטמאים כלים, וגזירה היא שגזרו חכמים משום דמיונם למשקין של הזב.

14 ב בין הדברים שנמנו במשנה כאלה שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל, היו גם הידים של כל אדם שלא נטהר לשם טהרת תרומה, ונגע בה שטמאוה. ושואלים: ועל הידים האם תלמידי שמאי והלל גזור גזרו עליהם טומאה? הלא גזירה זו שמאי והלל עצמם גזור גזרו עליהם. דתניא שכן שנינו בברייתא: יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים, שאדמת חוץ לארץ מטמאה, וכן גזרו טומאה על כלי זכוכית אף שאינם כלולים בתורה בין הדברים המקבלים טומאה. שמעון בן שטח תיקן את סגנון הכתובה לאשה, וכן גזר טומאה מיוחדת על כלי מתכות. שמאי והלל גזרו טומאה על הידים!

15 וכי תימא ואם תאמר שהכוונה בברייתא זו הינה שמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והאמר והרי אמר רב יהודה אמר שמואל: על שמנה עשר דבר גזרו בו ביום, ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם, ושמונה עשרה מחלוקות היו רק בין תלמידי הלל ושמאי, ואילו הלל ושמאי עצמם לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. שאמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא ולא עוד. וכי תימא ואם תאמר כי אתו אינהו גזור באו הם, הלל ושמאי, וגזרו על הידיים לתלות, שהדברים שנטמאו בידיים יהיו טמאים, אבל לא לענין שיצטרכו לשרוף אותם כאלה שנטמאו בטומאה ודאית, אלא להשאירם תלויים ועומדים עד שייטמאו או יתקלקלו מעצמם. ואתו תלמידייהו ובאו תלמידיהם וגזרו לשרוף. והאמר והרי אמר החכם אילפא: ידים תחלת גזירתן היתה לשריפה בלא פקפוק! אלא יש להסביר כי אתו אינהו גזור באו הם וגזרו ולא קבלו מינייהו מהם העם גזירה זו, ואתו תלמידייהו ובאו תלמידיהם וגזרו וקבלו מינייהו מהם.

16 ועוד שואלים: ואכתי ועדיין לא ברור הדבר, שהרי גזירת ידיים שלמה המלך גזר! שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה תקנת העירובין ותקנת נטילת ידים לטהר את הידיים מטומאתן, יצתה בת קול ואמרה בשבחו: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" משלי כג, טו, וכן: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" משלי כז, יא! ומתרצים: אתא בא

« ביאור שטיינזלץ על שבת י״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבת ט״ו ע״א »