ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ל״א ב

1 קלתיה היתה שורפת אותו!

2 השיב לו רב נחמן: כיון דאיתחזק בבי דינא שהשטר הוחזק בבית הדין, ויש עליו אישור, איבעיא קלתיה לא אמרינן שאם היתה רוצה היתה שורפת אותו אין אנו אומרים, ששטר זה היה עליו כבר קיום של בית דין, ואין מבטלים תוקפו של שטר מאושר מפני טענה בלי ראיות.

3 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו: סימפון שובר, קבלה שיש עליו עדים — יתקיים בחותמיו, שיעידו העדים שזו חתימת ידם והרי הוא אישור לסימפון. אין עליו עדים והשובר יצא מתחת ידי שליש שנתנו לו שישמור את השטר, או שיצא אחר חיתום שטרות, שנמצא השובר כתוב לאחר טופס השטר ולאחר חתימת העדים — הרי זה כשר. אלמא מכאן ששליש מהימן נאמן, ויכול להעיד עליו מכח זה אף שאין עדים.

4 והוא איפוא תיובתא קושיה חמורה על רב נחמן, ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא.

5 א כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לעולם מביא אדם ראיה לטענתו בדין ואף סותר את הפסק הקודם עד שיסתתם טענותיו ולא יהיו לו טענות. ויאמר: "קרבו פלוני ופלוני והעדוני".

6 ושואלים: הא גופא קשיא הלכה זו עצמה קשה: אמרת "עד שיסתתם טענותיו" — אתאן לרבנן באת, פסקת כשיטת חכמים, והדר ואחר כך אמרת: "קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני" — אתאן הרי הגענו לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שרק בזה מודה הוא שאין ליחס חשיבות לעדים אלה.

7 וכי תימא ואם תאמר שכל ההלכה כולה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ופרושי קא מפרש ויש לראות כאילו הוא מפרש את דבריו באופן זה: מאי מה פירוש "עד שיסתתם טענותיו" — עד שיאמר "קרבו פלוני ופלוני והעידוני", והא והרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הרי שלענין ראיה אחרונה אין הלכה כמותו אלא כחכמים!

8 אלא ודאי יש כאן שיבוש, וכי אתא כאשר בא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתתם טענותיו, ויאמרו לו: הבא עדים! ואומר: אין לי עדים. הבא ראיה! ואומר: אין לי ראיה, כדברי חכמים במשנתנו. אבל אם באו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא צרור השטרות של אביו מופקדת ביד אחר, שבמקרים אלה לא ידע שיש לו ראיה — הרי זה מביא ראיה מתוך אלה וסותר ואין לחשוש לרמאות.

9 ב כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: התוקף, כלומר, מחזיק בתוקף, תובע את חבירו בדין, ואחד מן המתדיינים אומר: נדון כאן במקומנו, ואחד אומר: נלך למקום הוועד שהוא מקום מושב הסנהדרין או מקום מושב בית הדין הגדול — כופין אותו וילך למקום הוועד, ששם בית דין מעולה יותר.

10 אמר לפניו ר' אלעזר: רבי, אם כן, מי שנושה בחבירו מנה והלווה גר בעיר אחרת, וכי יוציא מנה הוצאות נסיעה ושהייה באותה עיר על מנה שהוא צריך לגבות? אלא כופין אותו ודן בעירו.

11 איתמר נמי נאמר גם כן מעין זה אמר רב ספרא אמר ר' יוחנן: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד — כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לדיינים לשאול מבית דין הגדול כותבין לוועד ושולחין.

12 ואם אמר אחד הצדדים: אני איני סומך על בית דין זה, ולכן כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שאין אני סומך על החלטתכם בלא נימוק וראיה — כותבין ונותנין לו.

13 ועוד שנינו לענין קביעת מקום הדין: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה, ואין כופים את היבם שילך הוא אליה.

14 ושואלים: עד כמה תלך? ומשיבים, אמר ר' אמי: אפילו מטבריא לצפורי, גם אם בית הדין בטבריא חשוב מזה של ציפורי.

15 אמר רב כהנא: מאי קרא מהו הכתוב המרמז על כך? — "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" דברים כה, ח, זקני עירו ולא זקני עירה, משמע שבו תלוי הדבר ולא בה.

16 אמר אמימר: הילכתא הלכה היא: אם לא הסכימו המתדיינים ביחס למקום הדין, כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה לו רב אשי לאמימר: והא והרי אמר ר' אלעזר: כופין אותו ודן בעירו! והשיב: הני מילי דברים אלה שדן בעירו הם דווקא היכא דקאמר ליה במקום שאומר לו הלוה למלוה: הבה נלך למקום אחר, שאז יכול המלוה לכפות את הלווה להתדיין במקומו, אבל אם אמר המלוה ללכת למקומו שומעים לו, כאמור "ועבד לוה לאיש מלוה" משלי כב, ז.

17 ובענין זה שלחו ליה לו מכתב למר עוקבא ראש הגולה שבבבל. וכך היה כתוב בו: "לדזיו ליה כבר בתיה, שלם לזה שאור לו כמשה המכונה בנה של בתיה, שלום! עוקבן הבבלי קבל קדמנא לפנינו ירמיה אחי העביר עלי את הדרך, עשה לי עול גדול, ואמרו לו, השיאוהו תגרמו לו ויראה פנינו בטבריא ושם נדון בעניינו

18 ". ותוהים: הא גופא קשיא זה גופו המכתב קשה להבינו: אמרת "אמרו לו", אלמא מכאן שהכוונה היא: דיינוה אתון דונו אותו אתם בבבל. ונאמר אחר כך "השיאוהו ויראה פנינו בטבריא", אלמא מכאן שהכוונה היתה: שדרוהו הכא שלחו אותו לכאן!

19 אלא הכי קאמרי כך אמרנו: אמרו ליה לו דיינו אתון ודונו בו אתם, אי ציית אם ישמע לבית דין — ציית ישמע, ואי ואם לא — השיאוהו ויראה פנינו בטבריא.

20 רב אשי אמר: לא כך יש להבין אלא דין זה בדיני קנסות הוה היה, ובבבל לא דיינו אין דנים דיני קנסות שאין בה חכמים סמוכים, והם מצויים רק בארץ ישראל, ולכן צריכים לשלוח את הדין לארץ. והא וזה ששלחו ליה הכי לו כך בלשון עצה ובקשה הרי זה כדי לחלוק כבוד למר עוקבא