ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ב׳

1 מַתְנִי׳ דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – בִּשְׁלֹשָׁה.

2 הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

3 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

4 מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

5 עִיבּוּר הַחֹדֶשׁ – בִּשְׁלֹשָׁה. עִיבּוּר הַשָּׁנָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה – מְעוּבֶּרֶת.

6 סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה – בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין – בִּשְׁלֹשָׁה.

7 נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין – בִּשְׁלֹשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִים – בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן.

8 וְהַקַּרְקָעוֹת – תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם – כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

9 דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה״, וְאוֹמֵר: ״וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ״.

10 שׁוֹר הַנִּסְקָל – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״. כְּמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

11 אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט, וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוֹת לַשְּׁבָטִים אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד.

12 אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שָׁלֹשׁ, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.

13 סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.

14 וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה״, ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״. עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת – הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.

15 וּמִנַּיִן לְעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.

16 וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״? לֹא כְּהַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָיתְךָ לְטוֹבָה – עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָיתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם.

17 וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

18 וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין? מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת.

19 גְּמָ׳ אַטּוּ גְּזֵילוֹת וְחַבָּלוֹת לָאו דִּינֵי מָמוֹנוֹת נִינְהוּ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָה הֵן קָתָנֵי, מָה הֵן דִּינֵי מָמוֹנוֹת? גְּזֵילוֹת וְחַבָּלוֹת. אֲבָל הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת – לָא.

20 וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא דִּינֵי מָמוֹנוֹת – הֲוָה אָמֵינָא דַּאֲפִילּוּ הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. תְּנָא גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת. וְאִי תְּנָא גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת, וְלָא קָתָנֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת – הֲוָה אָמֵינָא הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. וְהַאי דְּקָתָנֵי גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת – מִשּׁוּם דְּעִיקַּר שְׁלֹשָׁה דִּכְתִיבִי, בִּגְזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת כְּתִיבִי.

21 גְּזֵילוֹת, דִּכְתִיב: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״. חֲבָלוֹת – מָה לִי חָבַל בְּגוּפוֹ, מָה לִי חָבַל בְּמָמוֹנוֹ! תְּנָא: מָה הֵן דִּינֵי מָמוֹנוֹת? גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת. אֲבָל הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת – לֹא.

22 וּלְמַאי? אִילֵּימָא דְּלָא בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה, וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין דִּינֵיהֶם דִּין.

23 אֶלָּא: דְּלָא בָּעֵינַן מוּמְחִין.

24 מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר עֵירוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן, לִיבְעֵי נָמֵי מוּמְחִין. וְאִי קָסָבַר אֵין עֵירוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן, שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי?

25 לְעוֹלָם קָסָבַר: עֵירוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן, וּבְדִין הוּא דְּלִיבְעֵי נָמֵי מוּמְחִין. וְהַאי דְּלָא בָּעֵינַן מוּמְחִין – מִשּׁוּם דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה,

פירוש ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ב׳

1 א משנה דיני ממונות נידונים על ידי שלשה דיינים. דיני גזילות וחבלות — בשלושה. תשלומי נזק שמשלם אדם אם הוא מזיק או שבהמתו המועדה לכך הזיקה, וכן חצי נזק שמשלם עבור נזקי נגיחה קרן של שור תם שעדיין לא העידו בו שנגח יותר מפעמיים, ככתוב: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון". שמות כא, לה, וכן תשלומי כפל שמשלם גנב שנתפס בגניבה "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם". שמות כב, ג, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם מי שגנב וטבח שור או שה "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". שמות כא, לז — אף אלה נידונים בשלשה.

2 דין האונס בתולה "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף". דברים כב, כט, וכן דין המפתה בתולה שצריך לשלם לה כמוהר בתוליה "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה כסף ישקול כמוהר הבתולות". שמות כב, טו. וכן המוציא שם רע על אשתו שטוען שכאשר נשאה לא היתה בתולה, ומאשימה שזנתה בהיותה מאורסת לו, "כי יקח איש אשה... ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע... ולא מצאתי לה בתולים... וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה...". דברים כב, יג–יט — בשלשה, אלו דברי ר' מאיר.

3 וחכמים אומרים: מוציא שם רע נידון בבית דין של עשרים ושלשה דיינים המוסמך לדון גם בדיני נפשות מפני שיש בו בדין זה גם דיני נפשות, כי אם מביא הבעל עדים שהאשה זנתה בהיותה מאורסת — תתחייב מיתה, או לחילופין יתחייבו מיתה העדים שהעלילו עליה עלילת שווא.

4 חובת מכות שמלקים אדם שעבר על מצוות לא תעשה — נידונת בשלשה, משום בשם ר' ישמעאל אמרו: אף מכות בעשרים ושלשה.

5 עיבור החדש שצריך לקבוע מתי ראש החודש — בשלשה. עיבור השנה, שהוא הוספת חודש לשנה כאשר יש צורך בכך — בשלשה, אלו דברי ר' מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בשלשה מתחילין לדון בענין, ובחמשה נושאין ונותנין בו, וגומרין בשבעה דיינים מפני חשיבות הדין. ואולם מודה הוא שאם גמרו בשלשה בלבד — השנה מעוברת.

6 סמיכת זקנים, ועריפת עגלה, כשנהרג אדם ואין יודעים מי הרגו דברים כא, א–ט — בשלשה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: בחמשה. החליצה שחולץ היבם לאשת אחיו שמת בלא בנים כאשר אינו רוצה לשאת אותה דברים כה, ה–י, והמיאונין שילדה קטנה יתומה מאב שהשיאוה אמה או אחיה, כשהיא ממאנת להמשיך לחיות עם בעלה, ונישואיה מתבטלים, נעשה דבר זה בפני בית דין של שלשה.

7 נטע רבעי, שהם פירות עצים בשנה הרביעית לנטיעתם שמותר לאכלם לאחר שפדאום והביאו תמורתם הכספית לירושלים, ומעשר שני כשאינו יכול להביאו ולאוכלו בירושלים וצריך לפדותו אלא שאין דמיו ידועין — בשלשה. הערכתם של ההקדשות בשלשה, הערכין שאף הם ממיני ההקדשות ויקרא כז, א–ח המטלטלים — מוערכים בשלשה. ר' יהודה אומר: צריך שיהיה אחד מהן כהן.

8 והקרקעות המוקדשות נערכות בתשעה דיינים ועוד כהן אחד. ואדם שיש להעריך את דמיו לצורך הקדש כיוצא בהן בדומה לקרקעות.

9 ב גמרא דיני נפשות בכללם נדונים בעשרים ושלשה דיינים. הרובע והנרבע, כלומר, בהמה שרבעה אשה, או שנרבעה על ידי גבר — דינם בעשרים ושלשה, שנאמר: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה" ויקרא כ, טז, ואומר "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו" ויקרא כ, טו, שהשווה הכתוב המתת הבהמה למיתת אדם לענין הדין והדיינים.

10 שור הנסקל משום שהרג נפש אדם דינו אף הוא בעשרים ושלשה, שנאמר: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת" שמות כא, כט, ולמדנו מכאן: כמיתת בעלים כך מיתת השור. הכתוב מדבר אמנם בשור אבל גם הזאב והארי, הדוב והנמר והברדלס והנחש שהמיתו — מיתתן בעשרים ושלשה. ר' אליעזר אומר אלה אינם צריכים בית דין, אלא כל הקודם להורגן זכה. ר' עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלשה.

11 ג אין דנין לא את השבט שחטא ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול שחטא בחטא שעונשו מוות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין את העם למלחמת הרשות שאינה מלחמת מצוה שבתורה או מלחמת הגנה, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ירושלים ועל העזרות של בית המקדש, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. וכן אין עושין סנהדריו‍ת בתי דין של עשרים ושלושה לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

12 אין עושין עיר הנדחת כאשר כל בני העיר חטאו בעבודה זרה, ועל פי מצוות התורה הורגים את כל אנשיה ומחריבים אותה דברים יג, יג–יט, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת בספר סמוך לגבולות הארץ, ולא עושים שלש ערים נדחות, אבל עושין אחת או שתים בתוך הארץ.

13 ד בענין מספר הדיינים בבתי הדין השונים מביאים מדרש הלכה: סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד דיינים, וקטנה של עשרים ושלשה. מנין לגדו‍לה שהיא של שבעים ואחד — שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך" במדבר יא, טז, ומשה על גביהן — הרי יחד שבעים ואחד. ר' יהודה אמר: משה אינו מן המנין, ולפיכך סנהדרין גדולה מניינה שבעים.

14 ומנין לסנהדרין קטנה שהיא של עשרים ושלשה — שנאמר: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה" במדבר לה, כד "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם" במדבר לה, כה, ואם כן יש עדה שהיא לפחות עשרה אנשים שהיא שו‍פטת, כלומר, כנוטה לחובה, ועדה עשרה לפחות שהיא מצלת את הנאשם — הרי כאן עשרים.

15 ומנין לעדה שהיא עשרה אנשים לכל הפחות — שנאמר על המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי" במדבר יד, כז והם היו שנים עשר איש, יצאו מהם יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שלעשרת האנשים הנשארים קורא הכתוב עדה. הרי למדנו מכאן לענין דיני נפשות שהם בעשרים דיינים.

16 ומנין להביא עוד שלשה דיינים לבית דין זה? מן הכתוב "לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" שמות כג, ב, ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" נלמד שאין הולכים אחר הרוב כשיש בכך צד של גרימת מוות וכיוצא בו. שומע אני מכאן שאהיה עמהם עם הרבים לטובה, ואכריע כדעתם. אם כן למה נאמר באותו פסוק "אחרי רבים להטת", שממנו אפשר להבין כי יש לקבל בכל מקרה את הכרעת הרוב? כדי לישב את הסתירה יש להסביר כך: לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה; הטייתך לטובה יכולה להיעשות על פי רוב של דיין אחד, שכיון שיש רוב של איש אחד בלבד — עושים כן. ואילו הטייתך לרעה על פי שנים לפחות, כי לכך צריך רוב ניכר יותר, ואם כן יש צורך שיהיו בבית הדין עשרים ושנים איש כדי שאפשר יהיה שתהא עדה שופטת שהיא עשרה אנשים הדנים לחובה, ועדה מצלת שהיא עשרה הדנים לזכות, ועוד שנים שיוכלו להכריע את הכף גם לחובה.

17 ואין בית דין שקול שאין עושים לכתחילה בית דין זוגי, שלא יוכל להגיע לידי הכרעה, לכן מוסיפין עליהם עוד אחד להכריע, הרי כאן עשרים ושלשה דיינים.

18 וכמה תושבים יהא בעיר ותהא העיר ראויה לסנהדרין קטנה? מאה ועשרים איש, כפי שיבואר בגמרא שבמספר כזה אפשר למצוא כל האנשים הנחוצים לדיון. ר' נחמיה אומר: מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות, כלומר, שכל אחד מחברי הסנהדרין יחשב כממונה על עשרה, שבפחות מכן אין זה כבוד שיהיו חברי סנהדרין במקום שאינם יכולים להיחשב כממונים לפחות על עשרה בני אדם.

19 א גמרא במשנה נאמר כי דיני ממונות נידונים בשלושה, וכן דיני גזילות וחבלות. ושואלים: וכי אלה שני דברים נבדלים? אטו וכי גזילות וחבלות לאו לא דיני ממונות נינהו הם? ודי היה לומר שדיני ממונות בשלושה! אמר ר' אבהו: בלשון "מה הן" קתני שנה, ולא פירוט הוא זה אלא הגדרה וכך יש להבין: מה הן דיני ממונות שנאמרו כאן — דיני גזילות וחבלות, אבל דיני הודאות שמודה אדם שהוא חייב כסף לחבירו, והלואות שלא נפרעו — לא נכנסו בכלל זה.

20 וצריכא ונצרכה לשון זו, שתיאמר גם בכלל וגם בביאור, דאי תנא שאילו היה שונה רק דיני ממונות בשלושה הוה אמינא הייתי אומר שאפילו הודאות והלואות בכלל זה, על כן תנא שנה ובאר: גזילות וחבלות שרק הם בכלל. ואי תנא ואילו היה שונה רק גזילות וחבלות, ולא קתני היה שונה דיני ממונות הוה אמינא הייתי אומר: הוא הדין שאפילו הודאות והלואות בשלושה, והאי דקתני וזה ששנה במשנה רק גזילות וחבלות הייתי מבין אותו כדוגמא בלבד, והייתי אומר כי משום שעיקר הדין שיש צורך בשלשה דיינים דכתיבי שכתובים, בגזילות וחבלות כתיבי כתובים.

21 והראיה לדבר, בענין גזילות — דכתיב שנאמר כאשר מפקידים דבר בידי אדם וההוא טוען כי נגנב: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" שמות כב, ז ו"אלוהים" משמעו — דיינים. וכן בדין חבלות ברור לנו שהן כגזילות, כי מה לי חבל והזיק בגופו, מה לי חבל בממונו. ומשום שנצרכו שני דינים אלה תנא שנה במשנה: מה הן דיני ממונות — גזלות וחבלות, אבל הודאות והלואות — לא.

22 ושואלים: ולמאי ולמה, לאיזה ענין אין הודאות והלוואות כגזילות? אילימא אם תאמר לענין זה שלא בעינן צריכים אנו לדון את ההודאות וההלוואות בבית דין של שלשה — והאמר והרי אמר ר' אבהו עצמו: שנים שדנו דיני ממונות מכל סוג, ואפילו הודאות לדברי הכל אין דיניהם דין, שאין בית דין פחות משלושה.

23 אלא לא בזה ההבדל, כי אם שלא בעינן צריכים אנו לדיני הודאות והלוואות שיהיו חברי בית הדין מומחין, שלמדו תורה הרבה ובקיאים בדינים וקיבלו רשות להורות, אלא כל שלושה אנשים יכולים לשמש בית דין בענייני ממון אלה.

24 ואולם יש לברר: מאי קסבר מה בעצם סבר התנא ששנה חלוקה זו? אי קסבר אם סבר שעירוב פרשיות כתוב כאן, שהפרשה הקטנה שממנה מוצא דין זה שמות כב, ו–ח דנה בכמה עניינים המעורבים זה בזה ונלמדים זה מזה, וממילא דיני גזילה ודיני הודאה או הלוואה המצויים בה נידונים כיחידה אחת, אם כן ליבעי נמי שיצטרכו גם כן בהודאות והלוואות שיהיו נדונים במומחין כמו בדיני גזילות. ואי קסבר ואם סבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן אלא דין גזל לעצמו ודין הודאה לעצמו, אם כן שלשה דיינים למה לי? שמנין זה של הדיינים נלמד מן החזרה על המלה "אלהים" שלוש פעמים בפרשה זו ולא נאמר בדין הלוואות!

25 ומשיבים: לעולם קסבר סבר כי עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי שיצטרכו גם כן בדיני הלוואות שלושה מומחין, והאי וזה שלא בעינן צריכים אנו שיהיו מומחין, הרי זה משום טעמו של ר' חנינא. שאמר ר' חנינא: דבר תורה על פי דין התורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות העדים נחקרים בדרישה ובחקירה חמורה של קביעת הזמן, המקום והתנאים, שבודקים כל פרט בעדות, למצוא בה סתירות אפשריות,

ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ג׳ ע״א »