מקור ראש השנה ט״ז ב
1 וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.
2 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.
3 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ — מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״ — ״מֵרֵשִׁית״ כְּתִיב. ״וְעַד אַחֲרִית״ — סוֹפָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַחֲרִית.
4 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״.
5 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ — הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ״.
6 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״.
7 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַהֲדַר: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״. וְאִידַּךְ: הָהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ.
8 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת״, מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת אִיבְּעִי לַהּ לְמֵיזַל.
9 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״.
10 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וּבִנְבָלָתָם לֹא תִגָּעוּ״, יָכוֹל יְהוּ יִשְׂרָאֵל מוּזְהָרִין עַל מַגַּע נְבֵילָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, בְּנֵי אַהֲרֹן מוּזְהָרִין, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מוּזְהָרִין.
11 וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה — כֹּהֲנִים מוּזְהָרִין, יִשְׂרְאֵלִים אֵינָן מוּזְהָרִין. טוּמְאָה קַלָּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״ — בָּרֶגֶל.
12 אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה.
13 אָמַר רַבִּי אָבִין, מַאי קְרָא: ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, ״חַיִּים״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.
14 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״, ״מְחֵנִי נָא״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים, ״מִסִּפְרְךָ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.
15 תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין: אַחַת שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״, בֵּינוֹנִיִּים — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם,
פירוש ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ט״ז ב
1 ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת שמונה עשרה — כדי לערבב לבלבל את השטן, שתקיעה כפולה זו חיבוב מצוה היא ופועלת כנגד יצריו הרעים, וממתיקה את דינו.
2 ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, שבשל תקלה כלשהי לא יכלו לתקוע — מריעין לה עושים לה רע בסופה בהסתמכות על כפל המשמעות של תקיעה ותרועה. מאי טעמא מה טעם הדבר — שלא איערבב בולבל השטן והוא מקטרג, וישראל נענשים.
3 א ומכאן ואילך מביאים שרשרת עניינים בשמו של ר' יצחק הקשורים כולם בבעיית דינו של אדם. ואמר ר' יצחק: כל שנה שרשה ענייה ויש בה צרות בתחלתה — מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה ועד אחרית שנה "דברים יא, יב, "מרשית" כתיב נאמר חסר אל"ף, לשון רש, עני. ונאמר: "ועד אחרית", כלומר, סופה שיש לה אחרית — תקוה ותוחלת.
4 ואמר ר' יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, שנאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" בראשית כא, יז, שאף שעתידים בניו של ישמעאל להרשיע הרבה, כיון שבאותה שעה היה חף מפשע — נשמעה תפילתו.
5 ואמר ר' יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן: העובר או יושב ליד קיר נטוי או מקום סכנה אחר. ועיון תפלה, שאדם מתפלל ובוטח שתישמע תפילתו. ומוסר דין על חבירו, שמבקש שישפוט ה' ביניהם. שאמר ר' אבין: כל המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחלה, לפי שבדין שמים מוציאים גם מקצת פגמים שלו, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני ובינך "בראשית טז, ה וכתיב ונאמר: אחר כך "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" בראשית כג, ב, ולמדנו מכאן שכיון שמסרה דינו לשמים — נענשה, ומתה היא תחילה.
6 ואמר ר' יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם שנכתב עליו לרע, ומשנים אותו לטובה. ואלו הן: מתן צדקה, צעקה בתפילה, שינוי השם, ושינוי מעשה, שמשנה את מעשיו לטובה. ולכולם רמז במקרא; צדקה — דכתיב שנאמר: "וצדקה תציל ממות" משלי י, ב. צעקה — דכתיב שנאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקתיהם יוציאם" תהלים קז, כח. שינוי השם — דכתיב שנאמר: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" בראשית יז, טו, וכתיב ונאמר שם: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" בראשית יז, טז. שינוי מעשה — דכתיב שנאמר: "וירא האלהים את מעשיהם" יונה ג, י, וכתיב ונאמר שם: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" יונה ג, י.
7 ויש אומרים: אף שינוי מקום מבטל דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" בראשית יב, א, והדר ואחר כך נאמר: "ואעשך לגוי גדול" בראשית יב, ב. ומסבירים: ואידך והאחר שלא מנה שינוי מקום, סבור שלא זה היה הטעם, אלא ההוא זכותא זכותה של ארץ ישראל שהיא מקום מקודש הוא דאהניא ליה היא שהועילה לו.
8 ואמר ר' יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו לבוא לפוגשו ברגל בחג, שנאמר ששאל בעל השונמית אותה כשהלכה לנביא: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מלכים ב' ד, כג, מכלל מכאן דבחדש שבראש חודש ובשבת כלומר, יום חג, יום שבתון איבעי לה למיזל צריכה היתה ללכת.
9 ואמר ר' יצחק: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, ופסוק זה עוסק בענין הרגל.
10 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בהרחבה; נאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, יכול יהו ישראל מוזהרין ואסורים על מגע נבילה, תלמוד לומר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" ויקרא כא, א ומכאן: בני אהרן מוזהרין מלהיטמא, אולם בני ישראל אין מוזהרין.
11 והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה של מת רק כהנים מוזהרין, ישראלים אינם מוזהרין. טומאה קלה של נבילה — לא כל שכן שאין ישראל מוזהרים עליה? אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו" — בזמן הרגל שאז חייבים הכל להיות טהורים.
12 ב עתה שבים לעסוק בענין יום הדין, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים שמעשיהם שקולים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר מיד לחיים, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו במעשים טובים ובמצוות שהוסיפו בימים אלה — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה.
13 אמר ר' אבין: מאי קרא מהו הכתוב המרמז על כך — שנאמר: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" תהלים סט, כט, "ימחו מספר" — זה ספרן של רשעים גמורין, שהם נמחקים מן העולם, "חיים" — זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים לא יכתבו" — זה ספרן של בינוניים, שנכתבים בספר לעצמם, לא עם הצדיקים.
14 רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא מכאן נלמד הדבר, ממה שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" שמות לב, לב "מחני נא" — זה ספרן של רשעים שהם נימחים, "מספרך" — זה ספרן של צדיקים שהוא מיוחד ומיוחס לה', "אשר כתבת" — זה ספרן של בינוניים.
15 בדומה לרעיון זה תניא שנויה ברייתא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין הגדול שבאחרית הימים: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" דניאל יב, ב, בינוניים — יורדין לגיהנם שיתמרקו ויתכפרו עונותיהם,