1בשלמא לדידי נניח לשיטתי דאמינא שאני אומר משום שהיתר מצטרף לאיסור, אני מסביר זאת שמדובר במקרה כגון דנפישי שמרובים החולין על התרומה, שכיון שההיתר מרובה, אין לומר שהוא מצטרף לאיסור. אלא לדידך לשיטתך דאמרת שאתה אומר שהטעם הוא משום דאיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס — אפילו כי נפישי כאשר מרובים החולין מאי הוי מה יש בכך? הרי בכל אופן יש שם כזית תרומה בכדי אכילת פרס!2אמר ליה לו: הנח לתרומה בזמן הזה, שכל עיקרה הוא מדרבנן מדברי סופרים, ואין מחמירים בה בזמן שאין שם איסור אלא בכדי אכילת פרס.3אמר ליה לו אביי: ממאי דהאי ממה מניין אתה יודע שזה הכתוב "וכל משרת ענבים לא ישתה" במדבר ו, ג ללמד ענין היתר מצטרף לאיסור הוא דאתא שבא וכפי שהבאת בשם ר' יוחנן לעיל נזיר לה, ב? דילמא שמא לענין ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שבא, לומר שטעמו של איסור נחשב כגוף האיסור!4על שאלתו זו של אביי תוהים: ולאביי, מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר מתחילה היה קשה לו מה שאומר רב דימי בשם ר' יוחנן שבכל איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאשר באיסורי נזיר שנאמר בהם "משרת", וקא מותיב ליה ומקשה לו את כל הלין תיובתא הקושיות הללו להוכיח שדין זה קיים בכל מקום. הדר אמר ליה וחוזר ואומר לו שאולי נלמד מן הכתוב דבר הסותר את דבריו הראשונים, ליתן טעם כעיקר?5ומשיבים: בתר דשני ליה אחרי שתירץ לו רב דימי, וקיבל אביי את תירוצו שדין היתר מצטרף לאיסור אינו קיים בשאר איסורי תורה, אמר ליה לו לרב דימי: דילמא שמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שבא הכתוב, ואף בנזיר זה הוא טעם איסור המשרה?6לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: "משרת" בא ללמדנו ליתן טעם כעיקר, כגון שאם שרה ענבים במים ויש בהם במים טעם יין — חייב הנזיר אם שתה מהם. ומכאן אתה דן למד בקל וחומר לכל איסורין שבתורה שכך דינם.7וכן דנים מנזיר לשאר איסורים: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, שהרי נדר הנזירות הוא כרגיל רק לזמן מסויים, ואין איסורו איסור הנאה, שמותר לנזיר ליהנות מן היין הנאה שאינה אכילה ושתיה, ויש היתר לאיסורו שהוא יכול להישאל לחכם ולבטל את הנדר, בכל זאת עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם כגון שזרע זרעי תבואה עם זרע גפן שאיסורן הוא איסור לעולם, וכן גם איסורן הוא איסור הנייה הנאה ולא רק איסור אכילה, וחייבים לשרוף הכל, וכן גם אין היתר לאיסורן — אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר?8והוא הדין לערלה בשתים בשני צדדים של חומרה שיש בה. שאף על פי שערלה אין איסורה איסור עולם כמו כלאי הכרם, שהרי כעבור שלוש שנים מותרים הפירות — מכל מקום איסור זה הוא איסור הנאה, וגם אין לו היתר.9אמר ליה לו ההוא מרבנן אחד מהחכמים לאביי: ר' אבהו כי קאמר כאשר אמר את דבריו בשם ר' יוחנן, שמ"משרת" למדים ענין היתר מצטרף לאיסור — לשיטת ר' עקיבא אמר. ומבררים: הי לאיזה מדברי ר' עקיבא הוא מתכוון? אילימא אם תאמר לדברי ר' עקיבא דהכא של כאן, דתנן שכן שנינו במשנתנו, ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית — חייב, יש לדחות: וממאי וממה, מנין אתה יודע שמדובר כאן במקרה של היתר מצטרף לאיסור? דילמא שמא הוא דווקא דאיכא כשיש כזית מן היין בעינא בעינו, בלא הפת, ונמצא נהנה מן היין כשיעור האסור לו!10וכי תימא ואם תאמר: אם כן מאי למימרא מה בא לומר, שאם יש שם כזית יין מה החידוש בזה שאסור? אפשר לומר שבא לאפוקי להוציא, למעט מדברי התנא קמא הראשון שאמר שאינו חייב עד שישתה רביעית יין, לכן בא ר' עקיבא לחדש שגם אם שתה כזית חייב עליו!11אלא, יש לומר שהוא מתכוון לדברי ר' עקיבא דברייתא שנאמרו בברייתא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית מפת ומיין — חייב. וכאן ברורה משמעות הדברים שחייב משום שההיתר מצטרף לאיסור, שהרי לא אכל אלא כזית מן התערובת כולה.12אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: לר' עקיבא, דקא מוקים ליה להאי שמעמיד, מסביר, את הכתוב הזה "וכל משרת" לענין היתר מצטרף לאיסור, הדין האחר של ליתן טעם כעיקר מנא ליה מניין לו? ומשיבים: יליף הוא לומד את הדין הזה מבשר בחלב, שאמרה תורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמות כג, יט. האם בשר וחלב שמתבשלים יחד לאו לא טעם בעלמא בלבד הוא, שאחד נותן בשני ובכל זאת אסור? הכא כאן, בכל התורה כולה, נמי גם כן לא שנא שונה.13ומסבירים: ורבנן וחכמים, החולקים על ר' עקיבא, ולמדים דין זה מ"משרת" ולא מבשר בחלב, הם סבורים כי מדין בשר בחלב לא גמרינן אין אנו למדים משום שחידוש הוא וכלל בידינו שאין למדים מדבר שיש בו ענין יוצא דופן.14ושואלים: מאי חידושיה מהו חידושו? אילימא אם תאמר שהחידוש הוא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור שבשר וחלב זה לחוד וזה לחוד מותר ויחד אסורים וזהו החידוש שבהלכה זו, אולם כלאים נמי גם כן זה דינם: האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור זה לעצמו מותר וזה לעצמו מותר וביחד הם אסורים ואם כן יש לנו דוגמאות כיוצא בכך בהלכות אחרות, ואין זה חידוש!15אלא החידוש הוא אחר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שאם שורים אותו, את הבשר, כל היום בחלב — שרי מותר ומבשיל ליה בשולי ואולם אם מבשל אותו — אסור וזהו החידוש, שלא עצם התערובת אסורה אלא בדרך בישול דווקא.16ושואלים: ור' עקיבא נמי גם כן הרי בשר בחלב חידוש הוא, וכיצד אפשר ללמוד מכאן לכל התורה? אלא יש לומר כי ר' עקיבא
