ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ח׳

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט׳ ע״א »

1 דְּהָא עֵצִים וַאֲבָנִים בְּעָלְמָא לָא מִטַּמְּאוּ, וְהָכָא מִטַּמְּאוּ.

2 וְרַבִּי אָמַר: אִצְטְרִיךְ, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״, הָוֵה אָמֵינָא לִדְבַר מִצְוָה — אִין, לִדְבַר הָרְשׁוּת — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן״.

3 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי — אִין, דְּלָאו טוּמְאָה דְגוּפֵיהּ, אֲבָל טוּמְאָה דְגוּפֵיהּ — אֵימָא מִיחְזָא חַזְיָא לֵיהּ. צְרִיכָא.

4 אָמַר מָר: יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ, וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ.

5 מַאי מַשְׁמַע? אָמַר אַבָּיֵי: אִם כֵּן לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּיוֹם״, מַאי ״וּבְיוֹם״? שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ, וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ.

6 רָבָא אָמַר: כּוּלָּהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא, דְּאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וּבְהֵרָאוֹת״, מַאי ״וּבְיוֹם״? שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ, וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ.

7 וְאַבָּיֵי, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ — בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה.

8 וְרָבָא, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״. וְאַבָּיֵי, הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.

9 וְרָבָא נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהָכִי? אִין, הָכִי נָמֵי.

10 וְאֶלָּא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״. ״לִי״ — וְלֹא לְאוֹרִי.

11 וְאַבָּיֵי, אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי טוּמְאָה דְּלָאו דְגוּפֵיהּ, אֲבָל טוּמְאָה דְגוּפֵיהּ אֲפִילּוּ לְאוֹרוֹ נָמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

12 מַתְנִי׳ וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ.

13 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הוּא לוֹ.

14 לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ, וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

15 גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ — הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם כׇּל הַיּוֹם, וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִילּוּ צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ!

16 אָמַר אַבָּיֵי: אֵימָא, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחַת הָרֶגֶל עָלָיו.

17 וְלֹא יְעַרְעֵר עַל מֵתוֹ. מַאי לֹא יְעַרְעֵר עַל מֵתוֹ? אָמַר רַב: כַּד הָדַר סַפְדָנָא בְּמַעְרְבָא, אָמְרִי: יִבְכּוֹן עִמֵּיהּ כָּל מְרִירֵי לִיבָּא.

18 קוֹדֶם הָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים יוֹם?

19 אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁכִּינֵּס מָעוֹת לַעֲלוֹת לָרֶגֶל, וּבָא סַפְדָן וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וּנְטָלָתַן אִשְׁתּוֹ וּנְתָנָתַן לוֹ, וְנִמְנַע וְלֹא עָלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: לֹא יְעוֹרֵר עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

20 וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

21 לְפִי שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב שְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָעָבֵיד בְּחִנָּם.

22 מַתְנִי׳ אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים.

23 גְּמָ׳ מַאי כּוּכִין וּמַאי קְבָרוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוּכִין בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵלּוּ הֵן כּוּכִין וְאֵלּוּ הֵן קְבָרוֹת, כּוּכִין בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן.

24 אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין. כֵּיצַד מְחַנְּכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁאִם הָיָה אָרוֹךְ — מְקַצְּרוֹ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַאֲרִיךְ בּוֹ, וּמַרְחִיב בּוֹ.

25 וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת כּוּ׳. מַאי נִבְרֶכֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה: זוֹ בָּקִיעַ. וְהָתַנְיָא: הַנִּבְרֶכֶת וְהַבָּקִיעַ! אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא: גִּיהָא וּבַר גִּיהָא.

26 וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: עוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי הַמֵּת. גּוֹזְזִין לוֹ שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִין לוֹ כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן מִנְּסָרִין הַמְנוּסָּרִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְבִיאִין עֵצִים וּמְנַסְּרָן בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

27 מַתְנִי׳ אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַיבְּמִין — מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחְזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ.

28 וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאוּמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמַתְּחִין.

29 גְּמָ׳ וְכִי שִׂמְחָה הִיא לוֹ, מַאי הָוֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחַ שִׂמְחַת הָרֶגֶל וְעוֹסֵק בְּשִׂמְחַת אִשְׁתּוֹ.

30 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא — דְּרַב הוּא. דְּאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, ״בְּחַגֶּךָ״ — וְלֹא בְּאִשְׁתֶּךָ.

31 עוּלָּא אָמַר: מִפְּנֵי הַטּוֹרַח. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: מִפְּנֵי בִּיטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

32 מֵיתִיבִי: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֲסוּרִין לִישָּׂא בַּמּוֹעֵד —

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ח׳

1 דהא שהרי עצים ואבנים בעלמא בכלל בשאר דיני התורה לא מטמאו אינם נטמאים, והכא מטמאו וכאן בצרעת הבית נטמאים.

2 ורבי אמר: אצטריך נצרך להיאמר בכתוב גם "וביום הראות בו" ויקרא יג, יד, וגם "וצוה הכהן" ויקרא יד, לו, דאי כתב רחמנא שאילו היתה כותבת התורה רק "וביום הראות בו", הוה אמינא הייתי אומר כרבי יהודה שלדבר מצוה — אין כן ממתינים עד שייראה לכהן אבל לדבר הרשות — לא, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "וצוה הכהן" לומר שממתינים גם לדבר הרשות.

3 ולהיפך, ואי כתב רחמנא ואילו היתה כותבת התורה "וצוה הכהן" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: הני בדברים אלה הנמצאים בבית — אין כן אנחנו דוחים את הטומאה עד שיבא הכהן כיון דלאו שזאת לא טומאה דגופיה של גופו של האדם ואינה מתוכו אלא בדברים אחרים, אבל טומאה דגופיה שבגופו אימא מיחזא חזיא ליה אמור שמיד צריך לראות אותו על כן צריכא נצרך הדבר להיאמר שאף בזה ממתינים.

4 א אמר מר החכם, רבי יהודה בדרשת הכתוב "וביום הראות בו" ויקרא יג, יד: יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי שאין אתה רואה בו.

5 ושואלים: מאי משמע מה המשמעות? כלומר, כיצד נובע רעיון זה מלשון הכתוב? אמר אביי: אם לא היתה כוונה זו, אם כן ליכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "ביום הראות", מאי מה הדיוק בלשון "וביום" — שמע מינה למד מכאן מ־ו' נוספת זו שאין זה דין מוחלט אלא יש תנאי בדבר: יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

6 רבא אמר באופן אחר: כולה קרא יתירא כל מקרא זה, מלה זו, יתר הוא, שאם כן, בלא כוונה זו לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "ובהראות", מאי מה משמעות ההוספה "וביום" — שמע מינה שהדבר תלוי בזמן, יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו.

7 ומסבירים: ואביי שאינו רואה במלה "וביום" ייתור, לדעתו "וביום" ההוא מיבעי ליה נצרך לו ללימוד אחר — שהכהן רואה את הנגע רק ביום ולא בלילה.

8 ושואלים: ורבא דין זה שהכהן רואה ביום ולא בלילה מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נובע לו הדבר ממה שנאמר "לכל מראה עיני הכהן" ויקרא יג, יב, לומר שהכהן צריך לראות את הנגע ראייה שלימה וטובה, ולא בזמן שאי אפשר לראות כראוי. ואביי יאמר שהכתוב ההוא מיבעי ליה צריך לו למעוטי למעט כהן סומא עיור באחת מעיניו, שאינו רשאי לראות נגעים, שהרי נאמר "עיני הכהן" בלשון רבים.

9 ושואלים: והלא רבא נמי מיבעי ליה להכי גם כן צריך לו הפסוק לענין זה? ומשיבים: אין, הכי נמי כן, כך גם כן הוא סבור שבאמת פסוק זה הוא מקור לאותה הלכה,

10 ואם כן שאין הכהן רואה אלא ביום ולא בלילה מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נובע לו הדבר ממה שנאמר "כנגע נראה לי בבית" ויקרא יד, לה, שיש כאן הדגשה: "לי" — ולא לאורי, שאינו נזקק לנר ושאר אמצעי עזר כדי לראות.

11 ואביי, מדוע נזקק הוא לראיה שהביא, כאשר לכאורה מפסוק זה יש הוכחה ברורה לכך? ומסבירים: לדעתו, אי מהתם אם משם מפסוק זה בלבד הוה אמינא הייתי אומר כך: הני מילי דברים אלה שיש להמתין עד אור היום אמורים בטומאת הבית שהיא טומאה דלאו דגופיה שאינה בגופו, אבל טומאה דגופיה שבגופו שהיא טומאה חמורה אפילו לאורו נמי גם כן יבדקנו הכהן, על כן קא משמע לן השמיע לנו כתוב אחר "וביום" שצריך לראות ביום, לאור יום דווקא ולא באור מלאכותי.

12 ב משנה ועוד אמר ר' מאיר קולא אחרת בדיני חול המועד: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מן הקבר בחול המועד. שמנהג היה לפנים, שהיו קוברים את המתים בתחילה בקבר זמני ומשבלה בשר המת היו מלקטים את העצמות וחוזרים וקוברים אותן בקברי אבותיו. ומותר לעשות זאת במועד מפני ששמחה היא לו שזוכה להביאן לקברי אבותיו.

13 ר' יוסי אומר: לא ילקט כי אבל הוא לו, שמכל מקום נזכר ומצטער במיתת הוריו.

14 ולדעת הכל — לא יעורר אדם יקרא להספד על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

15 ג גמרא שנינו במשנה שרבי מאיר אומר שליקוט עצמות נחשב כשמחה, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: המלקט עצמות אביו ואמו — הרי זה מתאבל עליהם כל היום, אבל ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: ואפילו אינו מלקטן מן הקבר אלא היו צרורין לו העצמות בסדינו במקום אחר, כאשר קוברן מתאבל כל אותו היום. ואם כן, נראה שליקוט עצמות דבר של עצב ואבל הוא!

16 אמר אביי: אימא אמור לא מפני ששמחה היא לו הקבורה, אלא מפני ששמחת הרגל עליו, שמתוך שעוסק רבות בענייני שמחת הרגל, הרי הצער שבליקוט עצמות אביו ואמו אינו ניכר כל כך, ששמחת הרגל מבטלתו, ואינו מצטער כל כך.

17 ד שנינו במשנה: ולא יערער על מתו. ושואלים: מאי מה פירוש "לא יערער על מתו"? אמר רב: כד הדר ספדנא במערבא כאשר מחזר וסובב הספדן בארץ ישראל ומספיד בעיר, אמרי אומרים הספדנים: יבכון עמיה כל מרירי ליבא יבכו עמו כל מרי הלב, וכשאומרים דברים אלה נזכרים גם אנשים שיש להם צער אחר, ומתאבלים גם הם עמו.

18 ה שנינו במשנה שאין מספידים קודם הרגל שלשים יום. ושואלים: מאי שנא במה שונה מה עניינם של שלשים יום אלה? שהרי אין מדובר כאן בביטול שמחת המועד!

19 אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב: איסור זה נובע ממעשה שהיה; מעשה באדם אחד שכינס אסף מעות לעלות לרגל, ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו של אותו אדם ונתנתן לו כשכר עבור ההספד ונמנע אותו האיש ולא עלה לרגל מחוסר כסף, ובאותה שעה אמרו: לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

20 ושמואל אמר:

21 לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום, ולכן כשמספידו פחות משלושים יום לפני הרגל עדיין זוכרים את הצער ברגל. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם אם זה הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל במקרה דקעביד שעושה הספדן הספד בחנם, שאין לחשוש להוצאת המעות שנועדו לרגל, אבל משום צער יש לחשוש.

22 א משנה אין חופרין כוכין של קבורה וקברות במועד להכין עבור אלה שימותו לאחר זמן, אבל מחנכין מתקנים את הכוכין החפורים כבר במועד. ואגב היתר זה לחפור מוסיפים כי עושים נברכת חפירה בקרקע, כעין בריכה לצורך כיבוס במועד, שאין בזה טירחה יתירה. וכן מותר לעשות ארון כאשר עושה הארון נמצא עם המת בחצר אחת, שיודעים הכל שלצורך המת הוא עושה. ר' יהודה אוסר לעשות את הארון אלא אם כן יש עמו כבר נסרים חתוכים מערב החג, שצריך רק לחברם.

23 ב גמרא שואלים: מאי מה הם כוכין ומאי ומה הם קברות, ומה ההבדל ביניהם? אמר רב יהודה: כוכין קרויים מקומות קבורה שעושים בחפירה באדמה, וקברות הם שעושים דרך בנין. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: אלו הן כוכין ואלו הן קברות, כוכין — בחפירה, וקברות בבנין.

24 ג שנינו במשנה: אבל מחנכין את הכוכין. ושואלים: כיצד מחנכין? כלומר, מהו חינוך זה? אמר רב יהודה: שאם היה הכוך ארוך ממידת המת — מקצרו. במתניתא תנא בברייתא שנה בענין זה: מאריך בו בכוך, ומרחיב בו לפי צורכו של המת.

25 ד שנינו במשנה: ועושין נברכת במועד. ושואלים: מאי מה היא נברכת זו? אמר רב יהודה: זו בקיע שחופרים באדמה לצורך כביסה. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא: הנברכת והבקיע משמע שהם דברים שונים! אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב כהנא: גיהא ובר גיהא בריכה ובת בריכה, כלומר, אין הבדל ביניהם במהות אלא רק בגודל, שנברכת גדולה יותר, ובקיע הוא קטן.

26 ה שנינו במשנה: ועושים בחול המועד ארון למת, כשבונה הארון עם המת בחצר. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן משנה זו שנינו ברמז מה ששנו חכמים בברייתא בהרחבה בלשון זו: עושין כל צורכי המת במועד: גוזזין לו שערו אם היה מגודל מדי, ומכבסין לו כסותו תכריכין ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו.

27 ו משנה אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מייבמין את אשת האח במועד — מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר הוא את גרושתו ונושאה שנית במועד, שאין זו שמחה כל כך.

28 ועושה אשה תכשיטיה במועד, כלומר: מותר לה לעשות טיפולים שונים בגופה כדי לייפות עצמה. רבי יהודה אומר: לא תסוד לא תשים סיד על עורה לשם יופי, מפני שלפי שעה ניוול הוא לה. ועוד אמרו: ההדיוט, מי שאיננו חייט אומן תופר כדרכו אם צריך לכך, והאומן מכליב תפירה ארעית בלבד. ומסרגין את המטות שמים את החבלים שעליהם מניחים את המצע במיטה, ר' יוסי אומר: רק ממתחין את החבלים.

29 ז גמרא שנינו במשנה שאין נושאים נשים במועד מפני ששמחה היא לו. ושואלים: וכי וכאשר שמחה היא לו, מאי הוי מה היה, מה הרע בכך? והרי מצוה לשמוח במועד! אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, ואמרי לה ויש אומרים זאת אחרת: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וצריך לשמוח בכל אחת מהן לעצמה. רבה בר רב הונא אמר: הטעם הוא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו.

30 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: הא הלכה זו שאמר רבה בר רב הונא דרב הוא של רב היא, שהמקור לדעה זו היא שיטת רב. שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאים נשים במועד — שנאמר: "ושמחת בחגך" דברים טז, יד להדגיש: עליך לשמוח בחגך ולא באשתך.

31 עולא אמר: הטעם שאין נושאין נשים במועד הוא מפני הטורח, שבשל ההכנות לחתונה יטרחו טירחה יתירה בחול המועד. ר' יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה, שאם יהיה מותר לשאת נשים במועד, ידחו כולם את נישואיהם עד למועד כדי לחסוך בהוצאות, ובינתים אינם מקיימים מצות פריה ורביה במשך השנה.

32 מיתיבי מקשים מברייתא ששנינו בה: כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד —

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט׳ ע״א »