ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ו׳

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ז׳ ע״א »

1 וְדִלְמָא טוּמְאָה מִגַּוַּאי וְאִילָנוֹת מִבָּרַאי?

2 בִּמְסוּבָּכִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא אֲמַרַן: אֵין מַרְחִיקִין צִיּוּן מִמְּקוֹם טוּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

3 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּדָּבָר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאִיכָּא בְּמָתָא — כׇּל מִילֵּי דְמָתָא עֲלֵיהּ רַמְיָא.

4 אָמַר רַב יְהוּדָה: מָצָא אֶבֶן מְצוּיֶּנֶת — תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שְׁתַּיִם, אִם יֵשׁ סִיד בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָמֵא, וְאִם אֵין סִיד בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר.

5 וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא חוֹרֶשׁ? וְהָתַנְיָא: מָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוּיֶּנֶת — תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. שְׁתַּיִם, אִם יֵשׁ חוֹרֶשׁ בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר, וְאִם לָאו — בֵּינֵיהֶן טָמֵא!

6 אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא כְּשֶׁהַסִּיד שָׁפוּךְ עַל רָאשֵׁיהֶן וּמְרוּדֶּה לְכָאן וּלְכָאן. אִי אִיכָּא חוֹרֶשׁ בֵּינֵיהֶן — בֵּינֵיהֶן טָהוֹר, דְּאֵימוֹר מֵחֲמַת חוֹרֶשׁ הוּא דְּאִיקְּפַל, וְאִי לָא, סִיד דְּבֵינֵי בֵּינֵי הוּא וְטָמֵא.

7 אָמַר רַבִּי אַסִּי מֶצֶר אֶחָד מְצוּיָּן — הוּא טָמֵא, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. שְׁנַיִם — הֵם טְמֵאִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. שְׁלֹשָׁה — הֵם טְמֵאִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְהוֹרָה. אַרְבָּעָה — הֵן טְהוֹרִין, וְכׇל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ טְמֵאָה.

8 דְּאָמַר מָר: אֵין מַרְחִיקִין צִיּוּן מִמְּקוֹם טוּמְאָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

9 וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

10 וְאַכִּלְאַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד נָפְקִינַן? וּרְמִינְהוּ: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.

11 בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה בַּכְּרַכִּים, וְיוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים, וּלְתַקֵּן הָרְחוֹבוֹת, וְלָמוֹד הַמִּקְוָאוֹת. וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין עַל הַכִּלְאַיִם.

12 רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: כָּאן בְּבַכִּיר, כָּאן בְּאָפִיל. וְחַד אָמַר: כָּאן בִּזְרָעִים, כָּאן בִּירָקוֹת.

13 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין נִיצָּן נִיכָּר, אֲבָל נִיצָּן נִיכָּר — יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן.

14 מַאי שְׁנָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד דְּנָפְקִינַן? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם שְׂכַר פְּעוּלָה דְּמוֹזְלִי גַּבַּן.

15 אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב מְשַׁרְשְׁיָא: שְׁמַע מִינַּהּ, כִּי יָהֲבִינַן לְהוּ שָׂכָר — מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה יָהֲבִינַן לְהוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִדִּידְהוּ יָהֲבִינַן לְהוּ — מַאי נָפְקָא לַן מִינַּיְיהוּ? כֹּל כַּמָּה דְּבָעוּ לִיתֵּן לְהוּ!

16 וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כׇּל סְאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ

17 רוֹבַע זֶרַע מִמִּין אַחֵר — יְמַעֵט.

18 וְהָתַנְיָא: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ! לָא קַשְׁיָא: כָּאן קוֹדֶם תַּקָּנָה, כָּאן לְאַחַר תַּקָּנָה.

19 דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵי בְּהֶמְתָּן, וְהָיוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִין שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת: אַחַת שֶׁמְּנַכְּשִׁין לָהֶם שְׂדוֹתֵיהֶן, וְאַחַת שֶׁמַּשְׁלִיכִין לִפְנֵי בְּהֶמְתָּם,

20 הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים. וַעֲדַיִין הָיוּ שְׂמֵחִין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שֶׁמְּנַכְּשִׁין שְׂדוֹתֵיהֶן, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כׇּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.

21 מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כׇּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד — לָא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.

22 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: אִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶּנֶת — מוּתָּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָן בַּמּוֹעֵד, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּזְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ מִלִּפְנֵי הַמּוֹעֵד, אֲבָל זְרָעִים שֶׁשָּׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד — מוּתָּר לְהַשְׁקוֹתָן בַּמּוֹעֵד.

23 וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶּנֶת — מוּתָּר. וְאֵין מַשְׁקִין שְׂדֵה גָרִיד בַּמּוֹעֵד, וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.

24 אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי תַּרְבִּיצָא שְׁרֵי לְתַרְבּוֹצֵי בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא. שְׂדֵה גָרִיד מַאי טַעְמָא — דְּאַפְלָא מְשַׁוֵּי לַהּ חָרְפָא, הָכָא נָמֵי — אַפְלָא מְשַׁוֵּי לָהּ חָרְפָא.

25 תָּנוּ רַבָּנַן: מַרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא בַּמּוֹעֵד.

26 וְהָא תַּנְיָא: מַרְבִּיצִין בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין בַּשְּׁבִיעִית! אָמַר רַב הוּנָא, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הָא רַבָּנַן.

27 תַּנְיָא אִידַּךְ: מַרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת בַּשְּׁבִיעִית, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

28 מַתְנִי׳ צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן כְּדַרְכּוֹ בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשְּׂדֵה הָאִילָן — כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן — שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ.

29 וּמְקָרִין אֶת הַפִּירְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ.

30 גְּמָ׳ מַאי אִישׁוּת? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא: מַאי קְרָא? ״כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ״.

31 תָּנוּ רַבָּנַן: צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמַחְרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחְרִיבִין? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה, וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה.

32 אָמַר רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: וְהוּא דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא גַּמְלָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא מִצְרָא.

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ו׳

1 ודלמא ושמא היתה הטומאה מגואי מבפנים והאילנות היו מבראי מבחוץ ובין האילנות נחרש, אבל מקום הקבר שאבד היה מעבר לאילנות, בתוך השדה?

2 ומשיבים: מדובר פה במסובכין, שהיו האילנות מצויים בכמה מקומות בשדה, ואם חרשו — מן הסתם חרשו את כל השדה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור טעם אחר: הא אמרן הרי אמרנו שאין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, וכיון שיש ציון ליד האילנות — מן הסתם האילנות היו סמוכים למקום הקבר ולא רחוקים ממנו.

3 שנינו באותה ברייתא שר' יהודה אומר שאין לסמוך על סימנים כדי לקבוע את השדה כבית הפרס עד שיהא שם זקן או תלמיד חכם, לפי שאין הכל בקיאין בדבר, ויתכן שלא נחרש השדה כלל. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן מדברי ר' יהודה שצורבא מרבנן דאיכא במתא תלמיד חכם שישנו בעיר — כל מילי דמתא עליה רמיא ענייני העיר מוטלים עליו, שהרי סומכים עליו ושואלים אותו ואין אומרים שאינו יודע מה שמתרחש בעיר.

4 א ועוד בדין ציון קברות, אמר רב יהודה: מצא אבן אחת מצויינת — הרי זה סימן שתחתיה טמא. מצא שתים מצויינות, אם יש סיד על הקרקע שביניהן, סימן הוא שהמקום שביניהן טמא ושתי האבנים הם הצדדים הקיצוניים של אותו סימון, ואם אין סיד ביניהן — ביניהן טהור וכל אחת מן האבנים היא ציון טומאה לעצמו.

5 ושואלים: ואף על גב דליכא ואף על פי שאין סימן שהיה חורש באמצע, גם יהיה מה שביניהן טהור? והתניא והרי שנינו בברייתא: מצא אבן אחת מצויינת — יש להניח כי תחתיה טמא. מצא שתים מצויינות, אם יש סימן שהיה חורש ביניהן — ביניהן טהור, ואם לאו לא — ביניהן טמא!

6 אמר רב פפא: יש לפרש הכא כאן בברייתא מדובר כשהסיד שהוא סימן הטומאה שפוך על ראשיהן של האבנים ומרודה ונוטה לכאן ולכאן, ואז: אי איכא אם יש חורש ביניהן אנחנו אומרים שביניהן טהור, דאימור שאמור, נניח שמחמת חורש הוא דאיקפל שנקלף הסיד ומתחילה היה הסיד רק על ראשי האבנים ורק תחתיהן היתה הטומאה, ואי ואם לא, שאין חורש, מן הסתם הסיד דביני ביני שבין האבנים הוא זה והניחוהו כך לומר שכל המקום שבאמצע טמא.

7 אמר ר' אסי אם היה מצר גבול אחד של השדה מצוין — יש ללמוד מכאן שהוא, המצר עצמו, טמא, וכל השדה כולה טהורה. שנים מסומנים — הם טמאין וכל השדה כולה טהורה. שלשה — הם טמאין וכל השדה כולה טהורה. ארבעה מצרי השדה מכל צד מסומנים — הן טהורין, שאין מציינים על מקום הטומאה עצמו, וכל השדה כולה שבאמצע טמאה.

8 שאמר מר החכם: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל ולכן ציינו את כל המיצרים לדעת שהשדה שביניהם כולו טמא.

9 ב שנינו במשנה שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים, לעקור את שתילי הכלאים שצמחו בין הזרעים במשך תקופת הגשמים.

10 ושואלים: ועל הכלאים בחולו של מועד נפקינן יוצאים אנו? ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: באחד באדר משמיעין מודיעים לכול על השקלים, שיש לתרום שקלים למקדש, וכן מודיעים על הכלאים שיש לעקור מן השדה,

11 ובחמשה עשר בו באדר קורין את המגילה בכרכים ערים מוקפות חומה ויוצאין לקווץ להוציא את הקוצים מן הדרכים, ולתקן הרחובות, ולמוד המקואות. ועושין כל צרכי רבים, ומציינין את הקברות בסיד כסימן טומאה, ויוצאין על הכלאים. ואם כבר באדר יוצאים על הכלאים, מדוע יוצאים בחול המועד?

12 נחלקו בכך ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא; חד אחד מהם אמר: כאן שאמרו שיוצאים בחמישה עשר באדר, הרי זה בבכיר, בצמחים המקדימים לצמוח, ומה ששנינו במשנה כאן שיוצאים בחול המועד, הרי זה באפיל, בגידול המאוחר שאינו ניכר עד חול המועד פסח. וחד ואחד מהם אמר: כאן שאמרו שיוצאים בחמישה עשר באדר, הרי זה בזרעים כגון תבואה שנזרעה עוד בחורף ובאדר היא גדולה, כאן במשנתנו ששנינו שמאחרים, הרי זה בירקות שצומחים מאוחר יותר.

13 אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לא שנו שיוצאים על הכלאים רק בחודש אדר אלא כשאין ניצן הפרח שלהם ניכר ועדיין לא ניתן להכיר את מין הצמח, ולא ברור אם כלאים הוא, אבל אם הניצן ניכר עוד קודם לכן — יוצאין עליהן קודם.

14 ושואלים: מאי שנא במה שונה, מדוע דווקא בחולו של מועד דנפקינן שאנו יוצאים על הכלאים? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: משום שכר פעולה עבודה של הפועלים ששוכר בית דין לעקור את הכלאים דמוזלי גבן שהם מוזילים לנו, לבית הדין, שהרי בחול המועד אסורים הפועלים בשאר מלאכות, ואם שוכרים אותם לעבודה המותרת שהיא צורך הציבור, הם מבקשים עליה שכר פחות, שהרי אין מלאכה אחרת מצויה להם אז.

15 אמר רב זביד ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב משרשיא: מתוך הנחה זו שבחול המועד שכר הפועלים זול יותר ולכך שוכרים אותם אז, שמע מינה למד מכאן כי יהבינן להו כאשר נותנים אנו להם שכר לפועלים המוציאים את הכלאים — מתרומת הלשכה של בית המקדש יהבינן להו נותנים אנו להם, וכיון שהוא כסף הקודש משתדלים לצמצם בהוצאות. דאי סלקא דעתך מדידהו יהבינן להו שאם עולה על דעתך לומר שמשלהם, משל בעלי השדה, נותנים להם מאי נפקא לן מיניהו מה איכפת לנו מהם? כל כמה דבעו ליתן להו שהם רוצים שיתנו להם לפועלים!

16 ולגוף הענין שואלים: ועד כמה, מהו שיעור הכלאים שעליו יוצאים הפועלים לעקור? אמר רב שמואל בר יצחק: כאותה ששנינו במשנה: כל סאה של זרעים שיש בה

17 רובע הקב זרע ממין אחר שהוא אחד מעשרים וארבעה — ימעט את הזרע האחר.

18 על עצם ההלכה, שיוצאים לעקור את צמחי הכלאים שצמחו בשדה, שואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא: התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה שיש בה כלאים, והרי שאין די במיעוט! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמרנו שיוצאים וממעטים הוא קודם שנתקנה התקנה, כאן שאמרו שיש להפקיר את כל השדה, הרי זה לאחר שנתקנה התקנה.

19 ומה היא תקנה זו — דתניא ששנויה ברייתא: בראשונה היו שליחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים ומשליכין לפני בהמתן של בעלי השדות, והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות: אחת — שמנכשין להם שדותיהן על ידי שנוטלים מתוכם את הצמחים הזרים, ואחת — שמשליכין אוכל לפני בהמתן, ולא הקפידו בבירור זרעי כלאים,

20 התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים. ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן בחינם, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

21 א משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן בחול המועד, שכיון שהאילנות זקוקים ביותר למים, מותר להשקותם, ובלבד שלא ישקה אגב כך את כל השדה. ועוד, זרעים שלא שתו שלא הושקו לפני המועד, שהם מסוג הזרעים שאינו דורש השקייה מרובה ולכך לא הקפיד להשקותם לפני המועד — לא ישקה אותם במועד שהרי ממילא אינם זקוקים כל כך למים, וחכמים מתירין בזה ובזה, להשקות את השדה כולה במועד, וכן להשקות במועד אף את הזרעים שלא שתו לפני המועד .

22 ב גמרא אמר רב יהודה: אם היתה שדה זו מטוננת שדה של טין, שהיתה לחה לפני המועד ועכשיו יבשה — מותר להשקות את כל השדה אף לשיטת רבי אליעזר בן יעקב. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: כשאמרו אסור להשקותן במועד — לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד כלל, אבל זרעים ששתו לפני המועד והתחילו לצמוח — מותר להשקותן במועד, שאם לא ישקו אותם יהיה הפסד מרובה,

23 ואם היתה שדה מטוננת — מותר אפילו לא שתו מים לפני המועד. ואין משקין שדה גריד שדה יבשה שאינה צריכה השקייה במועד, וחכמים מתירין בזה ובזה גם להשקות במועד גם זרעים שלא שתו לפני המועד אם הדבר נחוץ, וכן להשקות שדה גריד.

24 אמר רבינא: שמע מינה למד מכאן האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא גינה מותר לזלף עליה מים בחול המועד וכיצד למדים אנו דבר זה: — שדה גריד מאי טעמא מה טעם התירו חכמים להשקותו למרות שאין הצמחים מתים בגלל היובש — שבסופו של דבר השקייה זו גורמת לכך דאפלא משוי לה חרפא שאת הפירות האפילים, שהיו בשלים מאוחר יותר, הוא עושה בכירים על ידי השקיית עזר, משמע שאם הפירות מאחרים בהבשלתם נחשב הדבר להפסד, הכא נמי כאן גם כן בגינה אפלא משוי לה חרפא את האפיל הוא עושה בכיר על ידי הרבצת מים ולכן מותר הדבר במועד.

25 תנו רבנן שנו חכמים: מרביצין מזלפים מים, השקאה קלה שדה לבן שדה תבואה בשנת שביעית, אבל לא בחול המועד.

26 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא האומרת: מרביצין בין במועד בין בשביעית! אמר רב הונא: לא קשיא אין זה קשה הא זו הברייתא האוסרת בחול המועד, היא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב המחמיר בשדה יבש, הא זו שיטת רבנן חכמים המקילים בכך.

27 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן אפילו בשביעית עצמה כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, שהרבצת מים זו אינה עבודת אדמה גמורה, ואם אין גם העבודה וגם צמיחת הפירות בשנת השביעית — מותר.

28 ג משנה צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן שדה תבואה כדרכו, כדרך שצד כל השנה כולה, גם בחול המועד וגם בשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן צד אותם כדרכו, ומשדה הלבן שאין ההפסד מרובה כל כך — שלא כדרכו, בשינוי מסויים.

29 ומקרין סותמים את הפירצה בכותל הגינה במועד, ובשביעית בונה מחיצה כדרכו אף לכתחילה שהרי אין זו עבודת אדמה, ולמרות שהיא מועילה לשמירת הגן — לא נאסרה בשנת השמיטה.

30 ד גמרא שואלים: מאי מה פירוש אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים, החולד החופר באדמה שצריך לצוד אותו שלא יזיק את השורשים והירקות. אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא מהו הכתוב שממנו למדים מה היא אישות? שנאמר: "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" תהלים נח, ט, ואנו מבינים שהאישות "אשת" אינה רואה שמש — מפני שהיא בריה חסרת עיניים.

31 ההלכה שבמשנה מובאת בהרחבה בברייתא, תנו רבנן שנו חכמים: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו, ומחריבין חורי נמלים שהנמלים לא יזיקו. ומסבירים: כיצד מחריבין? רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור נמלים זה ונותן לתוך חור זה קן נמלים אחר ומכיון שאין הנמלים מזהות את העפר, אינן מוציאות אותו ואינן יכולות לצאת החוצה ולכך הן חונקין זה את זה.

32 אמר רב יימר בר שלמיא משמיה משמו של אביי: עצה זו מועילה רק בתנאים מסויימים, והוא — דקאי בתרי עברי נהרא שעומדים, שמצויים חורי הנמלים הללו, בשני עברי הנהר השונים; והוא דליכא גשרא שאין גשר בין עברי הנהר; והוא דליכא גמלא שאין גשר צר על הנהר; והוא דליכא מצרא שאין חבל מתוח בין שני צידי הנהר, שאם יש חיבור כלשהו בין עברי הנהר מכירות הנמלים זו את זו, ואינן נלחמות זו בזו.

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ז׳ ע״א »